מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar


"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

 

 

חזרה לפרולוג | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 



גודריק

 

 

"ששש.... הנה הוא מגיע" גודריק ישר במהירות את התג שבדש גלימתו, עיניו עוקבות אחרי דמותו של פרופסור סנייפ; זה האחרון גלש אל תוך האולם בצעד איטי, גלימתו השחורה נגררת בעייפות בעקבותיו.

"מרלין!" החזירה אלכנסדרה סילפווינג מצידו האחר של השולחן "לפי הפרצוף שלו, זה לא נראה טוב... ושימו לב בבקשה, כל הפרחחים כאן" הוסיפה, עיניה הבהירות סוקרות את השולחן במבט חמור "לא הייתי רוצה להיות במקום הטיפש הראשון שיצליח להתקל בו בשבוע הקרוב. ראו הוזהרתם".

דבריה של המדריכה נשרו כטיפות גשם כבדות על גבי השולחן הצפוף של בית גריפינדור; אלא שדומה היה כי בזאת הפעם, היתה האזהרה מיותרת כמעט כליל; לא זאת בלבד ששפתיו הקפוצות של סנייפ והאפרורית בפניו דיברו בעד עצמן, הרי שגודריק מצא עצמו מסופק האם נותר באי-מי מתלמידי גריפינדור חשק למעשי קונדס בימים אלו. דומה היה, כי מגדל גריפינדור הפך דומם וקודר כבית לוויות; אפילו ההתכתשויות המזדמנות עם הסלית'רינים לא עוררו עוד עניין רב, כאילו לא היו אלא נחלה של עבר רחוק.

אם הצליחה רוח החיים הנמרצת של גריפינדור להתאושש במהירות מפתיעה ממותם של ארבעת הקונדסאים הצעירים, ואילו פרופסור סמיתהוק האומלל לא נחשב מעולם כבשר מבשרו של הבית אותו ניהל, הרי החדשות מסמטת אקאלון הכריעו את בית גריפינדור כמכת ברק; הרמיוני גריינג'ר האגדית, מנהלת הוגוורטס בהווה וראש בית גריפינדור בעבר, מוטלת חסרת הכרה במוסד על-שם הקדוש מנגו. מאז, עבר שבוע שלם בלא שיגיעו כל ידיעות אודות שיפור במצבה.

חג הנצחון הפך חיש-מהר ליום אבל; ומאז, הסתובבו תלמידי גריפינדור במסדרונות בראש מורכן, רובם לא טורחים אפילו להגיב על לחישות הלעג ששילחו בהם אי-אלו מן הסלית'רינים. גם נסיונות העידוד של המורה החדש עלו בתוהו; נראה היה שפרופסור לונגבוטום היה שבור לחלוטין. לא פעם, נראה מסתובב באין-מטרה במסדרונות, בוהה בתמונות בעיניים כהות כשכדור הזכרון לפות בידו האחת, ושרביטו קפוץ בין אצבעות ידו האחרת. מישהו ידע לספר, כי נוויל היה ממלמל לעצמו בשפתיים רועדות, ספק מאשים את עצמו שלא התלווה אל פרופסור גריינג'ר במסעה האחרון אל לונדון, ספק מגדף את דראקו מאלפוי.

'משהו... פשוט נשבר' הרהר גודריק לא פעם, תמה האם כוונתו לפרופסור לונגבוטום, בית גריפינדור... או שמא לעצמו?

 

וכעת, בעודו בוהה בפניו החמורים של סנייפ, תמה גודריק האם עומדת לבוא הודעה רשמית... והאם אין הם עתידים לשמוע את הרע מכל. לפי המלמולים השקטים מסביב לשולחן, יכול היה לנחש כי אין הוא היחיד החושש מן הרגע בו יפצה סנייפ את פיו. לתמיהה גדולה לא פחות גרמה נוכחותם של שני הילאים בכירים ליד שולחן המורים. האם פירוש הדברים הוא כי פוענחו מעשי הזדון והרצח, ובקרוב יקבלו תלמידי הוגוורטס תשובה מוסמכת למסכת הארועים המזוויעה?

"בחיי שזה לא נראה טוב, כל הפרצופים שלהם..." לחש הופמן "שלא לדבר על זה שסנייפ באמת נראה כאילו הוא רוצה לבלוע מישהו בחיים. תגיד פיטי, אתה בטוח שלא קיבלת רמז מאבא שלך? משהו?"

פיטי השליך סליל תלתלים סורר מפניו, והניד את ראשו לשלילה.

"מה 'תה חושב? עם כל החרא הזה לאחרונה, לאבא לא היה זמן אפילו להתקרב לינשופיה... רק 'סתכל בעיניים שלו! אנ'לא בטוח שהוא ישן יותר מארבע שעות בכל השבוע הזה".

ואכן, עיניו של לובאמה האב היו אדומות ועייפות למראה; באל-כורחו העז גודריק להרים את עיניו ולהביט בו, נאבק ברעד החרישי שפקד את ישותו כאשר הישיר מבט אל תוך פניו של ההילאי שהרג את דודו.

בנג'י לובאמה נראה כגרסה כחושה ומאורכת של בנו; תלתלים מאפירים נשרו באי-סדר על עור שחור כזפת, מתוח על פנים מאורכות וגשר אף חזק; אלו, כמו גם ארשת עיניו הדרוכה, הקנו לו מבע חמור... מעורר יראה - הילאי בכיר ברמ"ח אבריו. אי-כה, חש גודריק באש, מאופקת וכבושה עמוק מתחת לשמורות עיניו. בנג'י לובאמה, כפי שהטיב גודריק לדעת, התמחה בקסמי אש; כשפים, שאחד מהם הוא ששם קץ לחייו של הרוזן הילדריק.

גודריק לעלע, בולע את הגוש המר שטיפס במעלה גרונו; פיטי לא היה שקרן, להיפך... אולם חרף זאת, התקשה גודריק להאמין שאותו אדם כחוש וחמור מסוגל להיות האבא המדליק ביותר בעולם כולו, אדם שמסוגל להשתטות ולשעשע את כולם במסיבת חג-מולד, או להריע כמטורף ביציעי אצטדיון קווידיץ', ספל בירצפת בידו האחת ודלי גדול מלר בשרביטי במבליק וצפרדעי שוקולד על ברכיו.

'אולי זו אשמתה של קרימהילד, שמילאה לי את הראש בכאלו שטויות... עד שכמה פשוט נכנסו פנימה' הרהר במרירות 'מי לא יהיה קודר ביום הנורא הזה? כך או כך, קיווה גודריק בכל מאודו כי תיוותר לפיטי די תבונה בכדי לא לנסות להפגיש אותו עם אביו. בנג'י לובמאה מילא בסך הכל את חובתו, שם על הגשר בפרוסיה... אולם פגישה כזו... ליבו של גודריק הלם בחוזקה. זה עלול להיות פשוט... יותר מדי בעבורו.

נאנח, ניתק את מבטו מלובאמה האב, והרים אותו מעלה, לצפות באין-אומר בפתיתי השלג המשתקפים על התקרה המכושפת. אכן, אין לו צורך בפגישה עם בנג'י לובאמא, הרהר, עוקב בעיניו אחר הצורות הלבנות המסתחררות מתוך האינסוף האפור-מתכתי שעמד כבד מעליהם. ליבו של גודריק היה כבד עליו מניה וביה, ולא רק בשל אותן סיבות שהעיקו על חבריו. לא פעם, נדדה שנתו, והוא מצא עצמו שוכב על גבו בעיניים פקוחות בחדר המיטות האפל, מחשבותיו רודפות זו את זו.

הפעמון... שוב ושוב, שבו מחשבותיו של גודריק אל החפץ הקטן והכסוף, אותו החרים מארבעת הקונדסאים הצעירים ימים ספורים טרם מותם; עיתים, חש פיתוי הולך וגובר לפתוח את המגרה הנעולה בכדי לבדוק האם עודנו שם, או להצמיד אותו אל לוח ליבו... אלא שהפחד עצר בעדו; עיתים, כאשר היה לבדו, הוציא את החפץ והביט בעיניים כלות בדרך בה הוא מרצד בעדינות אל מול הלהבות העוממות באח החשוך; נדמה היה לו, כי הקווים העדינים שנחרטו בגוף הזעיר רוטטים ומבליחים כאילו ניחנו בחיים משל עצמם, מרצדים ומעבירים מסרים נעלים מהשגת אדם... או שמא שבים ומדברים אליו בקול המצוי מעבר לטווח שמיעתו של בן-תמותה?

ובנוסף, יסרו אותו הפחד והבושה; לא פעם הרהר, שאלמלא התרשל ושכח את החפץ הארור במגרתו, היה כל הצער נמנע; אילו מיהר ומסר אותו לפרופסור סמיתהוק, ומילא בכך את חובתו כמדריך, אולי היו ארבעת השוטים הקטנים סופגים ריתוק כזה, שהיה מונע מהם לצאת אל אותה התגנבות לילית ממנה לא חזרו. אלא שבעת שהחרים את החפצים, התחננו ארבעת הילדים בפניו, כמעט בדמעות, שלא להסגירם... ומעל הכל, להשיב לידיהם את אותו חפץ קטן; הם נשבעו בכל היקר להם, שהפעמון הקטן אינו מזיק, ורק במקרה התגלגל למקום אחד ביחד עם הצלחת המעופפת הנושכת, אבקת היבלות ושאר המפגעים שהחזיקו ברשותם. גודריק הבטיח לשקול זאת, ולאחר מכן שכח את העניין - עד אשר התאחרה השעה.

'יתכן שצ'רלי סאוד לא טעה לחלוטין כאשר האשים אותי' הרהר בקדרות.

כעת, ידע היטב כי הוא נתון במלכודת. כעת, חובתו היא למסור את הפעמון הישר לידיו של סנייפ, ולספר לו בגילוי לב את כל קורותיו; אלא שאם יתוודה, יהיה גורלו רע ומר... אם לא יסולק לאלתר מבית הספר, הוא צפוי לכל הפחות לאבד את סיכת המדריך. למען האמת, לא עצם אובדן הסיכה הבעית אותו: בלווא הכי, לא סבר כי הוא ראוי לה. אולם... מה יאמרו כל עמיתיו בבית גריפינדור? מן סתם, ינדו אותו כליל, הופכים אותו פעם נוספת וסופית לזר, טבטוני שנוא שאין לתת בו אמון.

'אני... חייב לפתור את זה לבד' מלמל, יודע כי השבוע עבר בלא שעשה מאומה. תחילה, השתעשע ברעיון לשתף בסודו את קרימהילד, אלא שלאחר אותה השתפכות במרפאה, שבה זו למנהגה הרגיל, מתעלמת ממנו כאילו היה עשוי אוויר.

 

קולו הצולפני של סנייפ גבר, שיסע את הרהוריו, מאלץ אותו להשיב מבט לעבר שולחן המורים.

"אין לי ספק, כי כולנו מבכים את מותו של עמיתנו ה...מוכשר, פרופסור אלן סמיתהוק" אמר, מעקל את שפתיו הדקות. פרופסור סנייפ לא טרח מעולם להסתיר את בוזו למורה המנוח לכשפומטיקה, שאך התגבר והלך כאשר התעקשה פרופסור גריינג'ר להפקיד בידי האחרון את מילוי המקום בשיעורי ההתגוננות מפני כוחות האופל.

"מעולם לא היה תקדים לכך" המשיך סנייפ "כי מורה הותקף ביד רצחנית ושפלה בתוך שטחו של בית הספר, דבר שגורם לכמה מאיתנו לתהות" הוסיף, מלכסן מבט לעבר קורינתיוס בלייז "האם לא.. נחפז אי-מי כאשר מיהר להודיע כי פענח את קשר אוכלי המוות החדש, זה שאורגן בידי צמד הפושעים המתוחכם ורב-העוצמה קראב וגויל, כוונתי".

קורינתיוס בלייז נע באי נוחות במושבו, בעוד רחש קלוש עובר באולם. בנג'י לובאמה, לעומת זאת, נראה כמתעלם מסנייפ לחלוטין, מבטו הדרוך סוקר את האולם בדממה. אי-כה, התגברה בגודריק התחושה הבלתי-נוחה, כי הוא יודע היטב להיכן מכוון המבט הזה.

סנייפ המשיך בדבריו, אולם גודריק חדל מלהאזין, מבטו חולף ביעף על פני ראשי הבתים הישובים סביב כיסאה הריק של המנהלת, שלא חל עדיין כל שינוי במצבה; פרופסור לונגבוטום נראה, כרגיל, מדוכא עד עפר, פניו חיוורות וכבושות בגביע המיים שלפניו. גודריק נאנח, נזכר כיצד חש בלילה בו התבשר כי קרימהילד מאושפזת במרפאה. אזי, בלא התראה, נתקל מבטו בפנים חדשות ליד שולחן המורים. נאנק בהפתעה, טלטל את ראשו ואימץ את עיניו, כמבקש לוודא שדמיונו אינו מתעתע בו.

אלא שעיניו לא שיקרו; בקצה השולחן, ישב אותו גבר בו הבחין גודריק בפונדק בקצה הוגסמיד; אומנם, כעת לא עטה עליו את פרוות הצובל, אולם גודריק יכול היה לזהות מיד את תווי הפנים החדים, המעוטרים בזקן ערמוני שופע המגיע עד מרכז חזהו. אחת מידיו הונחה בקלילות על השולחן; עיניו האפורות-בהירות סקרו את האולם בניחותא.

'מורה חדש לכשפומטיקה?' שאל גודריק את עצמו בתמיהה; משהו ביציבתו האיתנה של הברנש וארשת פניו לא התאים כלל ועיקר לדרך בה דמיין גודריק לעצמו את מחליפו של פרופסור סמיתהוק. ומדוע גילה הלה עניין בבת דודתו?

תמה ואכול ספקות, הוסיף להביט בשולחן המורים; אזי, מקץ רגעים מספר, סיפק סנייפ תשובות למקצת שאלותיו.

"כאשר דווח לכם קודם, אין שינוי במצבה של המנהלת שלנו, המרפאים מבטיחים כי לא נשקפת סכנה לחייה... וזה הכל, בינתיים" עיניו השחורות ריצדו, ואי-כה, דמיין גודריק שמץ של סיפוק אכזרי בקולו "לאור זאת, ועד להחלמתה המקווה, אני מנהל את בית הספר הזה".

רחש קלוש, מוטרד, עבר בין השולחנות, אלא שסנייפ השים עצמו כלא שומע.

"כמו כן, מכורח הנסיבות, נעשו שינויים מספר בסגל המורים. פ...רופסור לונגבוטום יעביר שיעורים בתורת הצמחים, ויעמוד בראש בית גריפינדור"

הרחשים גברו; למען האמת, במינויו של נוויל לא היה כל חדש, למצער לא בעבור תלמידי גריפינדור.

"תראו אילו פנים..." לחש מישהו ליד פיטי "כאילו המנוול לא התנכל לו מספיק עד עכשיו..."

"אל תראה את לונגבוטום ככה" החזירה תלמידת שנה רביעית בזקירת גבות "הוא כבר יחזיר לו מתישהו... האחרונים שזלזלו בו שילמו מחיר..."

"כמו כן" המשיך סנייפ, קולו השקט לכאורה שב ובולע אי-כה את יתר הקולות "מר רופרט ויסטלברוק היושב כאן משמאלי" אמר, מחווה בידו לעבר הגבר בעל הזקן הערמוני "הסכים לשמש כמורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל".

הפעם היו הרחשים כה חזקים, שלא ניתן היה להתעלם מהם; אמנם, שיעורי כוחות האופל איבדו רבות מיוקרתם מאז תום המלחמה הגדולה, אלא שחרף זאת, ידעו כל תלמיד הוגוורטס מי רצה בכל-מאודו ללמד את אותו מקצוע במשך שנים ארוכות.

"מסכן קטן" לא התאפק הופמן מלגחך "עד שהמשרה התפנתה, שוב הוא אינו יכול לשים עליה יד. כלומר... לנהל וללמד שיקויים בבת-אחת זה קשה מספיק, לא?"

"לא הייתי ממליצה שסנייפ ישמע את הכינוי, או שמישהו אחר כאן יהפוך למסכן גדול" החזירה סילפווינג מבין שיניה "גם ככה הוא עצבני מספיק, עם כל הצרות סביב, ועוד אחרי שפרופסור גריינג'ר תקעה לו... משהו ארוך בתחת. זו לא בשורה משמחת... לא כשהוא יכול לזרוק תלמידים מהלימודים כאוות-נפשו.

גודריק הנהן בקדרות, דבריה של אלכנסדרה שבים ומזכירים לו את הפעמון. מתנשף, פזל לעבר קצה השולחן, למקום בו ישב צ'רלי סאוד בחברת צעירים אחרים; נדמה היה לו, כי עיניו החומות-כהות של הלה אינן מביטות במאומה מלבד בו... בוהות במשטמה עמוקה עד כאב.

'הוא יודע?' תהה, שיניו נוקשות כמאליהן 'אולם מה? וכיצד? או אולי אתה הוא זה שמתחיל להשתגע, ולפחד מכל צל?'

 

"עוד כמה הודעות, לפני שאניח לכם להתענג על ארוחת הבוקר" המשיך סנייפ לדבר בצידו האחר של החדר "לאור ההתקפות האחרונות, הוחלט במשרד הקסמים כי בית הספר יאובטח מכאן ואילך בידי משמר קבוע של הילאים ממסדר עוף החול, בראשות אחד מסגניו של ראש המסדר"

גל דליל של מחיאות כפיים הדהד מכמה משולחנות הבתים; פיטי התרומם למחצה ממקומו, מריע בהתלהבות... שדעכה מיד כאשר התמקדו בו עיניו של סנייפ, גורמות לו לצנוח במבוכה אל תוך כסאו.

"אני מבין שכמה מכם מוצאים את העניין כ...סיבה למסיבה" סנט סנייפ לעבר השולחן של גריפינדור "אין לי אלא לקוות שלא תתבדו".

"כולנו שותפים לתקווה הזו, פרופסור" התערב לובאמה האב בקול צרוד, שולח במנהל המחליף מבט נוקב. לרגע, נדמה היה לגודריק כי בנג'י וסנייפ מתמודדים במבטיהם; אזי, הסב האחרון את עיניו מן ההילאי, ושב לנאומו.

"מר לובאמה ואנשיו ישוכנו בקומת הקרקע של האגף המזרחי" הצהיר, מעביר יד בהיסח הדעת בשערו השמנוני "למותר לציין, כי מגורי ההילאים והמועדון שיוקצה להם הינו מחוץ לתחום בעבור כל תלמידי בית הספר להוציא..." שפתיו התעקלו בזלזול גלוי "תלמידי השנה השישית והשביעית, שלפי חוקיה ה...מתקדמים מאד של פרופסור טריאנגל המנוחה אך הבלתי נשכחת, חופשיים לעשות כרצונם בערבים" רשף מסוכן חלף בעיניו "אולם הריני להזהירכם, כי עד שתשוב פרופסור גריינג'ר ותיתן דעתה על החוק... יוצא הדופן הזה, הרי שיתר חוקי בית הספר יאכפו בקפידה, וטוב יעשו כל התלמידות אם יתנו על כך את דעתן".

כמה צחקוקים קלושים נשמעו פה ושם, מלווים ב"אווווו" בודד; מהיר כנחש, נעץ סנייפ את מבטו לעבר אותו שולחן.

"עונש, ועשר נקודות יורדות להאפלפף בגלל החוצפה שלך, העלמה באנקס. נא להתייצב בשמונה במשרד שלי..." פניו הצהבהבים-אפרוריים של המנהל המחליף לבשו ארשת מאיימת במיוחד, כאשר הזדקף מלוא קומתו, סוקר את ארבעת השולחנות באיום גלוי.

"חושבני" אמר באיטיות "שהאסונות האחרונים הטיבו להמחיש את הסכנה האורבת למפרי חוקים ורפי-שכל למיניהם" לחשש "אולם, אם גם בכך אין די, אני שב ומזכיר, כי בזמן הקרוב אני מנהל את הוגוורטס, כך שיהיה לי העונג לסלק מן הלימודים באופן אישי כל טיפש שיהיה יהיר די-הצורך בכדי לנסות ולחקות את הפוטרים לדורותיהם"

מלמולי חלפו מעל אוזניו של גודריק; פניו של נוויל הסמיקו בזעם, ונדמה היה כי הוא מזדקף ומנסה לגמגם משהו.

"רצית להוסיף משהו, לונגבוטום?" הקדים אותו סנייפ בקול חלקלק, מתעלם מן המבט המזהיר שירו בו קלאודיה שטיין והארב קראובל כמעט בו-זמנית. בלא לחכות לתשובה הוסיף "אם לא, אני שב ומבהיר, רק כדי לוודא שהדבר נכנס היטב לראשיכם: מי שינסה להתגנב החוצה, יזרק מהוגוורטס עוד לפני שיספיק להגיד 'רך-כף'. שיהיה לכולכם בתאבון" סיכם בחיוך קודר, מחווה בידו; אזי, הפנה עורף ויצא מן האולם בצעדים כבדים, בעוד דברי מאכל מתחילים להופיע בזה אחר זה על השולחנות. 

 

גודריק אכל כזיית, האוכל חורק בפיו כגרגירי חול; רגע קצר לאחר שנסגרו הדלתות אחרי סנייפ, התפרץ האולם כולו במהומת אלוהים; נדמה היה לגודריק, כי לא היה תלמיד בגריפינדור, האפלפף, רייבנקלו או סלית'רין לא החל להתדיין ולהתווכח בפה מלא. המהומה לא פסחה גם על שולחן המורים. נוויל נראה סמוק מזעם, חרף נסיונותיה השקטים של פרופסור שטיין להרגיעו, רק כאשר התערב במהומה גם בנג'י לובאמה, טופח בשקט על שכמו ואומר דבר-מה בקול נמוך, נתרצה ראש גריפינדור החדש לשבת, פניו העגולים עודם בוערים בכעס. משנפתר העניין, נחלץ לובאמה האב בצעד כבד משולחן המורים, פונה לעבר פיטי שמיהר לקום מן השולחן ולרוץ כדי לחבק את אביו. לרגע, הביט גודריק אחריו ברגשות מעורבים, ואזי חמק מבטו כמאליו לעבר השולחן של סלית'רין.

קרימהילד ישבה במקומה הרגיל, ממעטת בשיחה ולוגמת בנחת מגביע מיץ הדלעת שלה. שפתיו של גודריק נקפצו; אם ציפה לראות פנים סמוקות ומעוותות מכעס, הרי שבת-דודתו לא הפגינה ולו שמץ מכל זאת. תחת זאת, שתתה ואכלה בתאבון שנראה גדול בהרבה משלו, חיוך קליל משוך על שפתותיה.

גודריק נשך את שפתיו, מביט בה בחשש הולך וגובר; לרגע, השתעשע ברעיון להפר את השבועה החמורה שנשבע לעצמו, ולשוב ולבקש את עזרתה של סילביה; אלא שברגע הבא, גנז את הרעיון, אף אם היה מסוגל להביא את עצמו לשוב ולשקוע באותו פח, הרי שישועתו לא תבוא מסילביה מאלפוי, לא כעת. בכל השבוע האחרון, הסתובבה זו כשראשה כבוש בקרקע, שקטה ומדוכאת עד עפר... כאשר התפתה לעקוב אחריה במבטו, נדמה היה לגודריק כי אפילו הבוהק האפור והמלגלג בעיניה כבה כמעט כליל. ככל תלמידי הוגוורטס, הטיב גודריק לדעת את הסיבה: לא היה תלמיד בהוגוורטס, אשר לא קרא את האותיות הזועקות בנביא היומי, אשר ידעו לספר כי אביה של סילביה, כעת חשוד עיקרי גם בתקיפתה של הרמיוני גריינג'ר, נעלם והוכרז כעבריין נמלט. הנביא היומי ידע גם לספר לקוראיו, כי קורינתיוס בלייז שלח בעקבותיו צוות הילאים מובחר, בראשות נימפדורה טונקס האגדית בכבודה ובעצמה.

נאנח, הבין גודריק כי גם בעניין זה, הוא נמצא לבדו... לגמרי לבדו; המדריך האחר של סלית'רין, מלקולם הורנבלאואר, לא היה יותר מנאד-נפוח, שוטה ומרושע; בשום פנים ואופן לא האדם שניתן לבטוח בו בעניינה של קרימהילד, לא כל שכן לצפות לעזרתו.

מאלץ עצמו להתנער, החל מסייע לאלכסנדרה סילפווינג בויכוח שפרץ סביב שולחן גריפינדור. כמה מהצעירים שבו והתמרדו, טוענים בתוקף כי סנייפ היה האחראי להכנסת הרוצח לבית-הספר, אם לא הרוצח בכבודו ובעצמו, וכי הוא שעמד מאחורי ההתקפה בסמטת אקאלון, במטרה להשיג לעצמו את כס המנהל. לשווא, ניסתה עמיתתו להדריכה להרגיע את זעמם, שבער בהם להשחית נוכח השפלתו הפומבית של פרופסור לונגבוטום; עד מהרה, החלו הרוחות להתלהט בצורה מסוכנת.

"אם לא הצלחתם להגיע למסקנות הדרושות בעצמכם" הטיח גודריק בקול נמוך ומאיים "אזי כדאי לפחות שתקשיבו לאנשים חכמים מכם. אין שמץ הוכחה כנגד סנייפ, ויעזרו לכם האלים אם יתפוס אותכם מרחרחים. האם לא..."

"שמעתם, שוב הטבטוני טהור-הדם מטיף מוסר" נחר צ'רלי סאוד בקול רם; גודריק תמה, האם אכן ידע הלה דבר-מה שסייע לו לשוב ולהרים ראש, או שמא העובדה שאחיו הבכור נמנה על ההילאים שנשלחו להוגוורטס, היא שגרמה לו להעז פנים. חורק בשיניו, התרומם ממקומו, מחליט ללמד את החצוף הקטן לקח. אלא שסילפווינג הקדימה אותו.

"עוד ציוץ אחד, ואדאג לך לריתוק של שבועיים" סיננה לעברו "גם אם היית חבר של ארבעת הנרצחים, זה לא אומר..."

"זה אומר, אומר הרבה יותר ממה שאת חושבת!" צעק סאוד בקול צרוד, שפתיו העבות רוטטות באופן מוזר; אחר מחה את אפו בקולניות, שב ומביט בגודריק בעיניים מלאות שנאה, אלא שהמשך הויכוח נקטע בשל הופעתם של ינשופי הדואר.

גודריק שב ושקע אל תוך כסאו, תופס ופותח עותק של הנביא היומי; הפעם המי-יודע-כמה, קרא את הכותרת השחורה והגדולה הזועקת כי עולם הקוסמים מוסיף לעקוב בנשימה עצורה אחר הרמיוני גריינג'ר הנאבקת על חייה, ומתחת לה תמונה ישנה של המנהלת, יושבת על כסאה ומניעה באיטיות את שרביטה, בעודה מחייכת בעייפות לעבר הקוראים. מושך בכתפיו, רפרף כלאחר-יד לאורך הטורים, מתעכב אך לרגע על ראיון רגשני עד דמעות עם אחת המרפאות, שתמונתה לא הפסיקה להתייפח בתחתית העמוד. אזי, העביר עמוד נוסף... אלא שלילית אפורה-כסופה דאתה לעברו בצווחה חלושה, שומטת מכתב מהודר למראה ליד צלחת הבייקון הכמעט מלאה שהותיר לידו. לרגע, נחתה זו על השולחן, טופחת בטפריה על המפה ובוחנת את המזון בזהירות; אחר, הפליטה קריאת גועל יהירה ופרשה את כנפיה, מותירה את גודריק לבהות אחריה בפה פעור.

גודריק לא קיבל אלא מכתבים בודדים, מאז שעבר לאנגליה, ואף רובם של אלו נשלחו אליו בידי מחלקת בנקאות-חוץ של הניבלונגים מריינגולד בנק, שם הופקד כספם של הוריו המנוחים. אלא שהפעם, התנוסס על המכתב שמה של אמאנדה באלזיגן-פלטשר.

גודריק זקר את גבותיו בתמהון; אמה של קרימהילד היתה חביבה למדי כלפיו, בפעמים המעטות שנפגשו לאחר שנטשה את טירת בעלה, אולם טרחה לכתוב אך לעיתים נדירות בלבד, בדרך-כלל סמוך לחג המולד או לחג הפסחא. מועקה מוזרה חלפה בישותו, בעת שהגניב את המכתב מטה ופתח אותו על ברכיו, לא לפני שהגניב מבט בכדי לוודא שדעתם של הופמן והאחרים אינה נתונה למעשיו.

 

"גודריק היקר" כתבה אמאנדה בכתב ידה המסוגנן, שנחרט עמוק אל תוך נייר המכתבים המבושם שלה.

 

"אני מקווה ומתפללת ששלומך טוב, בהתחשב בזוועות שעוברות עליכם שם בהוגוורטס. כאן, במגדלי פומפדור, אנו עוקבים בחדרה אחר כל החדשות האיומות האלו, וחרדים לשלומה של המנהלת המסכנה. לעיתים נראה לי, כאילו העולם שוב עוצר את נשימתו, כמו באותם ימים ישנים ורעים מפעם, לפני שאתה וקרמל נולדתם.

מלבד זאת, שלומנו טוב. אני ובן-זוגי עסוקים מלמעלה ראש בהזמנת ריהוט ועיצוב דירת הנופש החדשה שלנו; זה מסייע מאד לשמור על חיים רגילים ומעט שפיות בתוך כל המאורעות הללו, כוונתי. אני מקווה שהכל יגמר בתוך חודש; תרצה לבוא אלינו לחופשת חג המולד? בטוחני שזה יטיב עם כולנו, לבלות את החג באווירה משפחתית יותר; אלוהים הטוב יודע, עד כמה זה חסר לכולנו בשנים האחרונות האלו".

 

גודריק עיווה את שפתיו.

"בוודאי, בוודאי..." סינן מבין שיניו. עד כה, בילה את רוב של חופשותיו בהוגוורטס, ואילו הזהב שהותיר אביו הבארון היה די והותר בכדי לממן חדר סביר בפונדק הקלחת הרותחת במהלך חופשות הקיץ. הדבר האחרון שעלה בדעתו הוא לבלות חג כלשהו בחברת אמה של קרימהילד ובן-זוגה; אמנם, אמאנדה היתה אשה חביבה, אחרי ככלות הכל... אולם בכל הנוגע לאותו יצור ריקני ונפוח עימו בחרה לחלוק את חייה, מצא עצמו גודריק מתפתה להסכים עם בת-דודתו. מושך בכתפיו, החליט לחפש תירוץ הולם מאוחר יותר; אחר, אזר את כוחו והוסיף לקרוא.

 

"אין דבר שהייתי רוצה יותר מאשר לבוא אליכם, לחבק את קרמל שלי ולוודא אישית ששלומכם טוב; לעיתים אני מתקשה להרדם מרוב דאגה על כל התופת הזו שבתי נאלצת לעבור, אבל אני יודעת שהיא אינה מחבבת במיוחד ביקורי הורים, מה גם שפרופסור סנייפ תיעב מאז ומעולם את בן-זוגי..."

 

נשיפת זעם נפלטה מפיו של גודריק; לרגע, חש רצון אז לקרוע את המכתב לגזרים, קבל עם ועדה.

'אם כך, שמא תטרחי ולו לפעם אחת להתנתק לכמה ימים מאותו בן-זוג הולל שלך, אשה נוא..." אזי, נאלם דום, פיו פעור לרווחה; להרף-רגע חולני אחד, הרהר באימה, נשמע וחשב בדיוק כמו קרימהילד.

"חולני... פשוט חולני" מלמל ברעד, קורא כלאחר-יד את השורות האחרונות, השבות ומפצירות בו לנסות להתפייס ולשמור על בת-דודתו הסרבנית; אמאנדה סיימה את מכתבה בבקשה כי ישלח לה ינשוף אם אך יחסר לו דבר-מה, או שפשוט ירצה באוזן קשבת... דבר אשר גרם לו להעלות גיחוך מר על פניו.

לצידו, הניח הופמן את גליון העיתון שלו בחבטה על השולחן, התמונה הגדולה בעמוד האחרון, בה צולמה נפילת המחפש של הגריפונים מיורק מעל המטאטא שלו, ריצדה שוב ושוב בעיניו של גודריק, נראית לו לרגע כזבוב גדול ומוזר הצועד הלוך ושוב בין קערות המזון.

"אה, עזוב את זה; תמיד ידעתי שהם לוזרים מלידה" התנהם הופמן בבוז "אבל תגיד, מה דעתך על המורה החדש ההוא לכוחות האופל?" הוסיף בסקרנות, מניד בראשו לעבר שולחן המורים; בעל הזקן הערמוני עדיין ישב במקומו, לוגם במתינות מגביע מעלה אד.

"באמת שאין לי מושג" החזיר גודריק, מקמט את מכתבה של אמאנדה ותוחב אותו בצנעה אל תוך כיסו "כולי תקווה, שיעביר שיעורים טובים יותר מאלו שהיו כאן קודם" הוסיף.

הופמן העלה גיחוך חיוור על פניו.

"לא שזה קשה במיוחד, כלומר... הוא נראה מרשים, אם אתה שואל אותי. אולי הוא כבר לא יחלק קס"מים לכל מי שזוכר בעל-פה את הטבלה הארורה ההיא של שיעור האנרגיה שמפיצות קללות, לפי מרחק ההטלה וזווית האחיזה של השרביט, בשורות מרות עבור אלכס שלנו, אבל.."

"אוך, סתום כבר" סיננה סילפווינג, מצמצמת את עיניה בכעס.

הופמן שיגר לעבר קריצה מהירה, ואחר הרצין, טופח על התמונה של המחפש ביש המזל מאדינבורו.

"ואם כבר קווידיץ', זה מזכיר לי שאנחנו צריכים לתפוס שיחה" אמר, מניח יד על כתפו "ברגע שהכל ירגע כאן ויחזרו האימונים והמשחקים, אתה חוזר לקבוצה מהר יותר מסניץ', שמעת? לא מקובל עלי, שבגלל שתי בנות טיפשות שאף אחת מהן לא מגריפינדור בכלל, החובט הכי טוב שלנו יפרוש ויעלם לו.

 

גודריק הרכין את ראשו.

'זה בכלל לא זה' מלמל, לא יודע מהיכן להתחיל, ואם הוא רוצה כלל ועיקר להסביר את עצמו בפני הופמן. נוכח כל אותן בעיות ודאגות שרבצו על כתפיו, איבד כל חשק להוסיף ולשחק.

"זה בדיוק זה" התעקש הופמן "שמע, אתה מתעקש להאשים את עצמך בגלל שאחרים התנהגו כמו חמורים. אני ופיטי דיברנו במקרה אתמול..."

"כן, כן, אני יודע" הפטיר גודריק "פיטי טרח לציין באוזני משהו שנשמע כמו לכשף אותי אל תוך שק ולגרור אותי אל המגרש. אבל אני עדיין מסופק" בדברו, תעו עיניו אל עבר חבורת הסלית'רינים שהחלה יוצאת מהאולם בדרכה לשיעור בתורת הצמחים. מבטו מתעכב על שערה הבהיר של סילביה; לרגע, נפגשו עיניהם. סילביה נשכה את שפתיה, נראית כפוסחת על שתי הסעיפים, ומתלבטת האם להתקרב אליו. שאלא שברגע הבא, בין אם בשל המבטים הרושפים שנשלחו לעברה מן השולחן של גריפינדור או מסיבה אחרת, נמלכה בדעתה והחישה צעד.

"אתה, שלא תעז אפילו להביט לשם" נהם הופמן "גם בלי קופת השרצים שמטלטלת על הגב של אביה, הבחורה הזו היא צרה-צרורה. כלומר... נכון שריץ' אשמה ממש כמוה במה שקרה במשחק, ואפילו בחור רגוע כמוני היה שוקל ברצינות לשלוח לה מרביצן אל תוך הפרצוף אחרי מה שעשתה... אבל לא במחיר הנצחון של הקבוצה שלי. זה פשוט משום שהיא כל-כך יהירה"

"אני סבור" החזיר גודריק בקול שקט מאד "שסילביה נענשה די והותר. האמן לי ג'רולד... אין לך מושג איך זה להרגיש כשאבא שלך מבוקש או ב..."

"אם אתה אומר, אני מאמין" החזיר הלה "אבל אתה לא טינופת כמוה, ויש לך קצת מהדבר הזה שקוראים לו רגשות. מה בעניין הקווידיץ'?"

גודריק הניד ראשו ביאוש.

"אתה לא מוותר, הא? אני מבטיח שאחשוב על זה. ממילא זה לא נראה כאילו הולכים לחדש את הליגה בשבוע הבא. אין להם קצה חוט בעניין הרוצח ו... בחיי, אנחנו נאחר לשיעור לחשים... ועוד היום פרוספור שטיין אמורה להתחיל ללמד על כישופי הילה".

הופמן הפליט צחקוק צרוד.

"ניחא, אני מניח שפיטי יהיה עצוב מאד, אם לא תבין מספיק בכדי לעשות לו את שיעורי הבית בלחשים... אבל שלא תחשוב לרגע שויתרנו לך".

גודריק הנהן, הופך באדישות את דפי העיתון המונח לפניו; מתרומן באיטיות, העביר מבט כהרף-עין על כתבת תחקיר ארכנית נוספת, ועוד אחד ממאמריו הנצחיים של פרופסור צ'ודרום שהתנוסס לידה. אזי, קפא מבטו בפתאומיות על צידו האחר של הדף.

"הי, ג'רולד - ראית את זה?" הפליט, בולע בעיניו את הטור החדש והנאה, מעליו התנוססה הכותרת.

 

"מה משרד הקסמים לא מספר לנו?

טור מיוחד מאת מר ביל ויזלי".

 

"וואו" מלמל גודריק, מרים את העיתון וקורא בשקיקה את הפסקאות המסוגננות, שלא חסכו את שבט-לשונן ממשרד הקסמים בכלל ומברנארד קארתניי בפרט, מעלות תהיות בזו אחר זו. אם אכן היה דראקו מאלפוי חשוד עיקרי במעשה רצח נתעב, מדוע לא הוחזק במעצר? מדוע לא נשמר עד המפתח בפרשה במקום בטוח ובידי הילאים, אלא הופקד בידי חבורת שרביטים-להשכיר בעלי רמה מפוקפקת, ועוד במקום-לא-מקום בסמטת אקאלון?

 

"ככל שאני מהרהר בפרשה עגומה זו" סיכם הכותב "כך גדלים והולכים סימני השאלה המנקרים במוחי. אין לי אלא לתמוה, בדבר התפקיד שמילא בנו של סגן-השר בכל אותה פרשה, והאם לא נתערבבו היוצרות אצל בני קארתני, עד אשר שכחו את ההבדל בין סמכויות משרד הקסמים לענייני משפחה. לסיום, לא נותר לי אלא לקוות כי אנשי משרד הקסמים לא שכחו את הלקחים מימי קורנליוס פאדג' המנוח: מחדלים שנעשו, סופם להתגלות כך או כך. כיצד יתגלו, וכמה אנשים ישלמו את המחיר עד לאותה עת, עניין זה ,והוא בלבד, נתון כולו בידיהם".

 

הופמן הניד ראשו.

"תמיד הוא היה בחור כארז, הביל הזה..." הפטיר בעודם שמים פניהם לצאת מהאולם, מזדנבים בעקבות חבורה מעורבת של תלמידי גריפינדור ורייבנקלו.

"אם כל הכבוד שיש לי לקארתנים, זה באמת מוזר, מה ש..."

"ברשותך, הות" אמר קול עבה מאחורי גבם, גורם לשניהם להעצר ולהסתובב כנשוכי נחש. גודריק הבליע אנקה, כאשר מצא עצמו מישיר מבט הישר אל תוך פניו הסמוקים והרחבים של פרופסור קראובל. זה נראה כמתאמץ לחייך, אולם עיניו לא נראו לגודריק כמבשרות טובה.

"מר הות הצעיר, אודה לך אם תסכים להחליף עימי כמה מילים במשרדי" אמר המורה לשינוי צורה בנעימות, אלא שגודריק שב וחש את הרטט בקצה שפתיו "הופמן, מסור בבקשה לפרופסור שטיין כי ידידך מצוי אצלי, בסדר?"

הופמן הנהן, ואחר כיווץ את גבותיו, משלח בגודריק מבט תמה, כשואל 'ומה בשם מרלין עשית עכשיו?'

גודריק חש כיצד מתחיל ליבו להלום בחוזקה.

'ת'ור הגדול, האם הכל התגלה?' שאל עצמו 'אולם אם כן... מדוע דווקא פרופסור קראובל? והוא... הוא לא היה מחייך בכלל, לו ידע הכל... אולי סתם משהו לגבי השיעור?' אלא שדבר זה לא היה סביר; אמנם, השגיו בשיעורי שינוי צורה הדרדרו מעט לאחרונה, אולם עדיין היה רחוק מלהמנות על הגרועים בכיתה.

 

מחשבות אלו מתרוצצות בראשו, כשל בעקבות הארב קראובל דרך מספר מסדרונות אבן בקומת הקרקע, עד שמצא עצמו ניצב בחדר חמים וביתי למראה, מרוהט בשכבה נאה של קורות אלון ישן. קדרת מיים חמים, שענפים חיים השתרגו מעליה, בעבעה בתחתיתה של כוננית מוזרה, שבקבוקי זכוכית וכרכים ישנים הציצו ממדפיה העליונים.

"תשתה שוקולד חם, מר הות?" שאל פרופסור קראובל, שוקע לתוך כורסת עור-צבי כהה מעברו השני של שולחן העבודה המאסיבי. בלא לחכות לתשובה, הקיש באצבעו העבה על ספל עץ גדול, גורם לו לרחף אל מעל לקדרה ולהתמלא באיטיות בנוזל סמיך ולוהט.

"הו... כן אדוני, תודה" גמגם גודריק, עודו מנסה לנחש מדוע הובא לכאן. אלא שנראה שפרופסור קראובל לא הזדרז מדי; רק לאחר שגודריק רוקן חצי מהעיסה המתוקה והמהבילה, הזדקף בכסאו, מתופף באצבעותיו על משטח העץ המלא, ונועץ בגודריק עיניים בוחנות.

"מר הות הצעיר" פתח באיטיות "המוניטין המשובח שלך מדבר בעד עצמו, הייתי אומר" לרגע, נראה היה כי פרופסור קראובל נאבק לברור את מילותיו "אתה צעיר מצוין, ואני... בדרך-כלל לא נוטה להתערב בעיניניהם האישיים של התלמידים"

גודריק הנהן בכבדות, תוהה האם דבר-מה הקשור בקרימהילד הגיע אי-כה לידיעתו של ראש בית האפלפף דווקא.

"כפי שבוודאי ניחשת" המשיך פרופסור קראובל באותו קול מתון "רציתי להחליף איתך כמה מילים אודות התלמידה שלי, העלמה מלאני ריץ'. אני יודע שאתה כועס עליה, אולי לא בלי סיבה מוצדקת, אני מעז להוסיף. אבל..." קולו הונמך, בעודו מעיף מבט אל הדלת, כמוודא שאיש אינו מאזין לשיחתם "אני מודאג לאחרונה בקשר אליה, מודאג מאד".

"אדוני?"

הארב הפליט אנחה עמוקה, רוכן קרוב עוד יותר אל גודריק.

"אף פעם לא ראיתי את ריץ' אומללה כל-כך, כמו שהיתה בשבוע האחרון. מאז שיצאה מן המרפאה, היא... אינה מפסיקה לבכות, אינה מתעניינת כמעט בשיעורים, ו..." קולו של הפרופסור ירד כמעט לכדי לחישה "אני חושש שישנם דברים נוספים, גרועים עוד יותר. כואב לי מאד לראות כיצד פרח מתוק כמוה קמל אצלי מול העיניים, ועוד עכשיו, בימים כל כך, המממ... רגישים".

גודריק כמעט ועצר את נשימתו; אי-כה, נדמה היה לו כי עיניו של ראש האפלפף נעוצות בו בחוזקה, כמבקשות לאמוד כל תזוזה בשרירי פניו.

"אתה יודע למה אני מתכוון" הוסיף הפרופסור בקדרות "דברים אפלים בחוץ ומריבות מבית, יצור מרושע מצידו הלא נכון של הערפל מטייל סמוך כל-כך לבית הספר, ותר אחר... מיני דברים לא ידועים. ובנוסף, כל עניין ההילאים שירד על ראשנו", נאנח קראובל.

"שלא תבין את דברי בדרך לא נכונה..." מיהר לתקן "האנשים של בלייז ולובאמה הם בחורים כארז.. אבל מלאני היא ילדה נאה כך-כך, וכעת, גם פגיעה מאד... את ההמשך אתה וודאי יכול להבין בעצמך.

גודריק אילץ עצמו להנהן בנוקשות.

"אני מבין בהחלט, אדוני".

"תבטיח לי שתנסה לעזור לה?"

"א..אני מבטיח שאנסה, פרופסור קראובל, אני..."

'נער מצויין ואחראי...' הרהר בקדרות, מביט בפניו הכמעט מתחננות של המורה לשינוי צורה. 'המדריך הגרוע ביותר מאז פלוגת הפיקוח של גברת קרפד, שומר סודות אפלים לעצמו... פשוא מגוחך'

ליבו פרפר כמחשב להתפקע; במולדתו הרחוקה, נחשב גודריק מבוגר די הצורך בכדי להחשב לאביר-מכשף מן המניין, כשיר להרוג או לההרג במילוי חובותיו, והגנה על המולדת הקדושה. ואילו כאן, בהוגוורטס, היה מוקף בבני-גילו, שבטרם החל גל הזוועות האחרון לא חוו מעולם משבר חמור יותר מאהבה נכזבת. כה דומים לו... וכה שנים; לטבטונים, הרהר, לא היה מעולם זמן פנוי עבור הבלים של גיל ההתבגרות.

'ואם כך, מי אתה באמת, גודריק פון הות?'

ידו הכבדה של פרופסור קראובל טפחה בחיבה על כתפו.

"משהו מכביד עליך מאד, נערי" לחש באוזנו כממתיק סוד. הקול האבהי העביר בגודריק רעד; הוא לא זכה לשמוע טון שכזה מזה שנים ארוכות.

"אל תתבייש" הוסיף הפרופסור, לא מסיר ממנו את עיניו "אני יודע שאין לכם אל מי לפנות בימים האלו, כלומר... ראש הבית שלכם עודנו טרי, פרופסור גריינג'ר איננה כאן, וסנייפ... נו טוב, הוא פשוט סנייפ. מי כמוני יודע" המשיך ברכות "שמותם של ארבעת הילדים רובץ עליך, בוודאי הכרת אותם אישית, את אותם מסכנים קטנים. לא אתפלא אם אתה... מהרהר לך, שאולי יכולת לעשות יותר למענם. זה עצוב מאד, אבל טבעי, מאד טבעי..." לרגע, נראה היה כי עיניו של הפרופסור מתערפלות מעט, כשקועות במחשבות משל עצמן "אשמח להיות לך לאוזן קשבת, בכל עת שתזדקק".

גודריק בהה בו בפנים חיוורות,

'לב פתוח ואוזן קשבת... זה כל-כך האפלפף' הרהר, חש כאילו הוא עומד להקרע לשניים. חלק הולך וגדל מתוכו התחנן לפתוח את חרצובות לשונו, לשפוך בפני פרופסור קראובל את כל האמת. הוא זקוק לכך, ושמא... שמא לא תהיה לו הזדמנות נוספת לצאת שלם מכל אותה תסבוכות. אלא שחלק אחר עמד על דעתו, שיתכן ואין זה הזמן ההולם... לא כעת. גל קר של גאווה התמר בתוכו, מתרה בו לבל יעז לשתף אי-מי בסוד הפעמון... ולא אך ורק בשל החשש מעונש.

לרגע ארוך, נאבק בעצמו. אזי, לא בנקל, גבר גודריק הטבטוני על יריבו.

"כולי אסיר תודה על אדיבותך, אדוני" הפטיר, מתרומם בכבדות ונסוג אט-אט לעבר הדלת. "כלומר... אעשה כל מאמץ לסייע למלאני, בהן-צדקי. אני פשוט... חייב לחזור לשיעור של פרופסור שטיין, אדוני".

פרופסור קראובל לא ענה, מסתפק בהנהון קודר; הלמותה החרישית של הדלת הנסגרת מאחוריו דמה בעיני גודריק לחריקת מכסהו הנסגר של ארון מתים.

בלב כבד, סב על עקבותיו וכשל לכיוונה של כיתת הלחשים.