מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"זה לא הוגן. זה פשוט... לא יכול להמשך כך".

גודריק חש כיצד מתהדקות אצבעותיו עד כאב על מעקה השיש, בעודו עומד ובוהה חסר-אונים בגסיסתה של אחוזת מאלפוי. המבנה העצום, על שלוש קומותיו, הזכיר לו מבצר שנפרץ והוכרע בידי נחיל של רמשים עמלניים. הרעשים הרקיעו שחקים, הולמים באוזניו בבליל של נקישות פטישים, זמזום לחשים וקולות חבטה וניפוץ שלא חדלו לרגע. פועלים צעקו בקולי-קולות מתוך חור מעשן שנבקע זה עתה בין הרעפים העתיקים; חפצים, עוד ועוד חפצים הושלכו ממרפסת הקומה השניה, אל מערום הולך וגדל בשולי החצר האחורית. מחצית העצים והשיחים בגן המכושף נעלמו זה מכבר, מפנים את מקומם לפירים מעלי-אד; ובין לבין נהמו שלושה טרולים מיוזעים, נאבקים לנעוץ באדמה שלט גדול המכריז בשלל גוונים מתחלפים "ברוכים תהיו, בני המוגלגים!".

גודריק טלטל את ראשו בתסכול, מביט במעלה גרם המדרגות הרועש; אסור היה לסילביה להכנס לתוך הבית לבדה, לתור אחר חפצים אישיים בתוך ההמולה, ובין אנשים רבים, רבים מדי, שנעצו בה מבטים מסוכנים.

אלא שסילביה עמדה בשלה; מלבד התפרצות הרגשות הקצרה בליל אמש, שמרה על שתיקה כמעט מוחלטת במהלך הנסיעה הארוכה ברכבת, פניה צמודות לזגוגית ועיניה בוהות הרחק אל תוך הערפל. אפילו כעת, נותרה בה די מעשיות בכדי לזכור להזמין מונית עבור המטען - עניין שפרח כליל מדעתו של גודריק.

זה האחרון, שב ומצא עצמו תוהה האם חברתו נחוצה לה כלל ועיקר. כך או כך, סירבה סילביה בנחרצות לכל בקשותיו ללוות אותה אל תוך הבית פנימה.

"מוטב שתשאר ותמתין לי כאן, גודריק יקירי" הפטירה בחיוך קפוא "אלא אם כן אתה זוכר, כמובן, היכן שכחתי את הכפכפים הישנים שלי... סוגיה מטרידה מאד, אינך חושב?"

בזאת, סבה וטיפסה בקלילות מעושה במעלה המדרגות, נדחקת בין הפועלים הצועקים ומתעלמת במפגיע מן האיומים והגידופים שניתכו עליה מכל עבר.

"כן... סבורני שיש בי עוד די חוצפה בכדי להביט בך בפני המאלפוי האלו" החזירה במשיכת כתפיים לצעקתו הנזעמת של אדריכל השיפוצים "טיפוס חסר תקנה שכמוני. אבל אתה בוודאי קוסם ישר והגון... בוודאי שאין לך סיבה לחשוש ממבטיהם של מוכי-גורל, הלא כן?"

האדריכל. גודריק חש כיצד נקפצות שפתיו בתיעוב כאשר הבחין בו פעם נוספת, מתרוצץ באכסדרה התחתונה ומשליך הוראות לכל עבר בקול גבוה ומאנפף קמעה.

"לא, לא, לא, ננה" צעק לעבר הקוסמת הניגרית שהתנשפה בעקבותיו "אינני רוצה שום-כלום מהריהוט העתיק ההוא. בהחלט לא. מה השאלה בכלל?" צנף, עוצר לרגע בכדי לישר את הנוצות הססגוניות שעל כובעו. "כל מה שילדת-המאלפוי לא לוקחת ואין לו מקום באגף המוזאון פשוט תשליכו החוצה. כן, בהחלט - ואל תשכחו לנסר את הקימורים המגולפים האלו מן התקרה של חדר האוכל. לא, אין סיכוי, אני רוצה עיצוב עכשווי, כזה שיתאים למסר שאנו מנסים להעביר כאן. ואתם, מה אתם נחים לכם שם ככה סתם?" האדריכל ירד במדרגות בסערה, הולך וקרב למקום בו ניצב גודריק "תיכף מגיע לכאן כבוד סגן השר. רק חסר לי שהוא יראה... ובמה אתה בוהה לי כאן, ילד?"

לחייו של גודריק הלבינו מכעס.

נמאס לי לחלוטין, לחש קול שקט מאד בתוכו. נמאס כבר לעמוד כאן כמו דחליל... כמו ילד קטן שכבר שלוש שנים עסוק בהתנצלויות על זה שהוא קיים בכלל... אלא שהילד מת; מת ביחד עם מל ופיטי וקרימהילד. מת ונקבר בחור שחור וקר, עמוק בתוך חזהו.

"ילד?". גודריק לא ידע מהיכן גייס את קול שקול ונוקשה כל-כך "אני גודריק פון הות, אחיינו של הרוזן הילדריק. תטיב מאד לעשות אם לא תשכח זאת להבא, מר ג'ונסל".

האדריכל נופף בידו בביטול.

"נו, טוב, טוב..." אינפף, אולם נדמה היה לגודריק, כי צד זיק של פחד מתחת לכובע הססגוני "שלא תזמן לי כאן ברקים וזאבים או משהו... לך ועזור לחברה שלך להרחיף את החפצים שלה, אם אתה רוצה. כן, עדיף שתגמרו מהר" הוסיף, מטלטל את ראשו ומחיש צעד "איך אני יכול לעצב ולעשות אומנות כש... כשכל היום מסתובבים לי כאן בין הרגליים?"

בכך מיהר לצעוד הלאה; גודריק יכול היה לשמעו - מוסיף לגעור ולרטון בעודו מתרחק במהירות.

לעזור לחברה שלי. כן, נדמה לי שאת זה בדיוק הגיע הזמן שאעשה, הרהר גודריק. בכך, החל מפלס את דרכו כלפי מעלה, מתעלם מן הצעקות ועוקף חבילת אריחים כתומים-ורדרדים שהורחפה באיטיות כלפי מעלה.

לא היה עליו להתייגע רבות בחיפוש, בטרם מצא את סילביה, ניצבת ליד ערמה גדולה של תמונות וכלי-בית. נראה היה, כי היא שקועה בויכוח עם המכשפה הניגרית שראה גודריק בחברת מר ג'ונסל דקות מספר קודם לכן.

"יש סיבה מיוחדת לכך שאיני יכולה לקחת אותה?" שאלה, מחווה בידה על אחת התמונות; לוציוס מאלפוי החזיר לגודריק מבט יהיר מתוך המסגרת הירקרקה, חובק את מותניה של נרקיסה עוטת הלובן. "ממילא אתם רוצים לזרוק את כל אלו. שהרי, וודאי שהם אינם הולמים את... מקדש הנאורות שאתם מייסדים כאן".

ננה טלטלה את ראשה בכעס, זרועותיה שעונות על המטאטא הגדול שלה.

"ההוראות של משרד הקסמים ברורות, מיס" אמרה במבטא כבד "זה לא חפצים אישיים, את לא לוקחת. וחוץ מזה" הוסיפה, מנמיכה את קולה ורוכנת קלות קדימה,

"זה גם לטובתך ילדה... הם שניהם היו רוצחים, רוצחים גדולים. את צריכה להבין את זה אם את רוצה להיות מכשפה הגונה פעם. אני הייתי כולי מתביישת, אם הם היו המשפחה שלי..."

חיוך מורעל עלה על פניה החיוורות של סילביה.

"הסירי דאגה מליבך. אין דבר שרחוק מהם יותר מאשר ה... משפחה שלך"

"את תסתמי כבר הלוע!" גבר מפוייח-פנים בקע מאחת הדלתות הצדדיות, מנער אבק משערו הצהוב והפרוע "אם זה היה תלוי בי, בובה, לא היית מסתובבת כאן ופותחת הפה. אולי" נחר, מתקרב אליה באיום וגורם לגודריק להדרך ולשלוח יד מהירה אל שרביטו "אולי היה צריך לפחלץ אותך ולתלות יפה-יפה באגף המוזאון, במקום האבא הזונה שלך".

"ארני!" ננה הסתובבה, מרימה את המטאטא ומנופפת בו באיום "אתה, אין לך כבר עבודה היום, שאתה מסתובב ומקשקש שטויות, הא? כל עוד אתה עובד אצלי, אתה לא תדבר לי כאן כמו איזה אוכל-מוות. ברור?"

פניו של ארני התכרכמו.

"שיהיה".

"ואת..." זרקה ננה מעבר לכתפה "עשי טובה ותגמרי כאן לפני שאני חוזרת, הא?" אז הנמיכה את קולה "אם את מתעקשת ויש לך לחש כיווץ, אולי אני לא אשים לב אם כמה דברים יעלמו לי מתוך הערמות. גם ככה אנחנו טובעים כאן בזבל".

סילביה בהתה בעקבותיה בשפתיים קפוצות.

"תוכל בבקשה לעזור לי להרחיף את הארגז ההוא, גודריק?" שאלה בקול עצור.

גודריק הנהן, מוצא עצמו תוהה האם היא זוכרת כי אסרה עליו להכנס לכאן, זמן קצר קודם לכן; ככל הנראה כן. לאחר דקות ספורות, החלו נעים באיטיות לעבר היציאה, מקפידים להרחיף בזהירות את החבילות הרבות מעל ראשיהם של האנשים הרבים שרצו הלוך ושוב בתוך האכסדרה. לרגע, נעצרה סילביה ונשענה על המעקה,שולחת מבט ארוך לעבר העשן הסמיך שעלה מתוך הגן שמתחת לרגליהם.

"הם עקרו אותו, גודריק" אמרה, כמעט בלחש "הם עקרו עץ שעמד חמש-מאות שנה. בוודאי חשבו שהוא סוג של כישוף סודי של הלורד וולדמורט" הוסיפה בחיוך מעוות "או אולי הם פשוט מפחדים שהוא סתם... יזכיר כמה דברים מיותרים למישהו. הם אינם רוצים להשאיר כלום, גודריק. בתוך כמה שנים, הכל יועלם, מלבד מה שירצו קארתני והחבורה שלו להציג במוזאונים, ו... איך יכולתי לשכוח, אותם ספרים מסולפים על הארי פוטר והמלחמה השניה. הנה, אפילו את פרופסור גריינג'ר הם אסרו עכשיו; זה היה בנביא של הבוקר"

לרגע אחד נוסף, התעכבה בכדי להביט בפיר מעלה העשן מתחתיה, ואחר שבה לצעוד לעבר מדרגות היציאה.

"אבא ידע. הוא תמיד אמר לי, שמוטב שגריינג'ר והויזלים לא יחגגו יותר מדי, כי גם תורם יגיע"

גודריק הנהן במבוכה, לא מוצא כל דבר הולם לומר.

זה לא היה חייב להגמר ככה. הרהר, מחיש את צעדיו בכדי לשמור על מקומו לצידה. מישהו... חייבים לעשות משהו. אבל מה?

"אני תמיד אהיה לצידך, סיל" מלמל, יודע כי הוא נשמע עלוב במיוחד.

"נחמד לשמוע, יקירי. בכל מקרה, כדאי שנעלם מכאן. היה לי די מן ההצגה הזו ליום אחד; בוא".

גודריק ציית, מביט בעקבותיה בעת שצעדה אל שער היציאה בראש מורם, נוטשת בפנים קפואות ונטולות-דמע את אחוזת אבותיה. ליבו הלם בחוזקה. סילביה, חרף כל חסרונותיה, היתה כל-כך... גודריק התקשה להגדיר זאת במיודק, מלבד העובדה שמל המסכנה לא יכולה היתה להשתוות אליה. לעולם לא.

גל של בושה צוננת שטף אותו בשל עצם המחשבה. אבל אולי סילביה צדקה, כלומר... זה לא היה מצליח בסוף, אתה והיא ביחד. ובכל זאת, אלמלא הטפשות שלך היא היתה חיה עכשיו. היא... גודריק התנער, מנסה למחוק מזכרונו את זכרונם המטושטש של תלתלים שחורים ומבט... מבט עצוב ומאשים. לשווא.

חריקה עזה וגל צעקות קטע את הרהוריו, גורם לו להתנער ולהביט אל עברו האחר של שער האחוזה.

גודריק נדרך כולו; לא היה כל מקום לטעות בדבר זהות המכונית המהודרת שנעצרה ממש לצד סמלו המנותץ של בית מאלפוי, דגלי משרד הקסמים על קדמתה מתבדרים בעליזות ברוח אחר-הצהריים. מכוניות נוספות שעטו ונעצרו בחריקת בלמים בעקבותיה, ועוד ועוד אנשים נשפכו מתוכם, עטים על השערים בבליל ססגוני וגועש.

"פנו דרך! פנו דרך לכבוד סגן שר הקסמים, מר ברנארד קארתניי!"

עשרות כתבים צעקו, צובאים על המכונית הכסופה וצועקים שאלות לעבר עוטה הצילינדר המהודר שבקע מתוך הדלת האחורית. עטי-הצטט-אותי שריחפו ממעל היו כה רבים, עד שנראו לגודריק כלהקת ציפורים נרגשת.

"כדאי שנמצא לנו דרך אחרת, סיל" החל גודריק אומר, ואז קפא מבטו על שתי דמויות שניצבו באין-אומר, הרחק ממרכז ההמולה, סוקרות את האחוזה ומדברות ביניהן בבהילות.

"פרופסור שטיין?"

משהו קפא בקרבו; המאורעות האחרונים כמעט והשכיחו מדעתו את הדרך בה נמלט מבית הספר בלא לספר לאיש. קלאודיה... היא בוודאי השתגעה מדאגה. ועוד אחרי שקרימהילד... אבל איך הם יכלו לתת לסילביה ללכת לבד, בלי ליווי של מורה, ובכל זאת... מה אני אומר לה עכשיו, איך אני אוכל להביט לה בעיניים, בשם אודין?

"גבירותי ורבותי, זהו רגע היסטורי. הנה הוא כאן, האיש ששינה את פני עולם הקוסמים והמועמד המוביל למשרת השר. הנה הוא דורך על השברים של סמל משפחת אוכלי-המוות העתיקה ונכנס פנימה, אל האחוזה המשוחררת. רגע... הוא מדבר אל תוך השרביט. בואו ונברר, כן... תן לי מעט כישוף הגברה כאן, מקס!"

ברנארד קארתניי, מחייך מפה לאוזן, נעצר בצל עמודי השער, מדבר אל הבוהק הזהוב שעלה מתוך שרביטו.

"כן בוודאי ותודה רבה לך, אלחנדרו. אני איש-חובך על הטיפול המסור, ועל הצורה בה דאגת בטובך להחזירה במהירות האפשרית ללונדון. הו כן, גם היא וגם התינוק מרגישים מצויין. כמובן, כמובן... בשמי ובשם רעייתי תודה על האיחולים; הבחירות מתנהלות על הצד הטוב ביותר. האנשים כאן מטיבים לדעת מי זה שיוביל אותם באופן הטוב ביותר קדימה..."

"כן קוסמי ומכשפותי, ברגעים אלו ממש התקשר שר הקסמים הספרדי בכדי לברך ולאחל הצלחה למועמד המחנה הנאור, שאין צורך לציין כי הוא מוביל בהפרש ניכר בכל הסקרים" הכתבת המאופרת-למשעי הוסיפה להכתיב לעט-צטט-אותי, פניה קורנים בארשת חשיבות.

"אדוני סגן השר! אדוני סגן השר - כאן רוב רולמן משבועון 'הקוסם החדש', כבוד סגן השר. קוראינו היו רוצים לדעת, האם אינך מודאג מתגובתו האפשרית של מר ויליאם ויזלי".

ברנארד קארתניי חייך, טופח בחביבות על כתפו של העיתונאי.

"כלל וכלל לא, רוב ידידי. נהפוך הוא; ליבי ליבי למשפחת ויזלי היקרה על הטרגדיה שנאלצו לחוות. כפי שכבר ציינתי בראיון לנביא הבוקר, ליבי נקרע לשניים כאשר שמעתי על המעצר. אולם איש מאיתנו, כולל חברינו האהובים ממשפחת ויזלי, אינו פטור מעריכת חשבון נפש נוקב..."

"כבוד סגן השר, האם נכון שהבטחת למנות את פרופסור צ'ודרום למנהל הבא של הוגוורטס?"

"כבוד סגן השר, השמועות מספרות כי בלאטריקס לסטריינג' נשבעה לרצוח אותך בעינויים קשים. מה תוכל לומר לקוראות השבועון 'למכשפה' על..."

"בבקשה ממך לייסי, הבה נניח לצד את השמועות והאיומים" הצהיר קארתניי בכובד ראש "היי סמוכה ובטוחה כי אנשי שוקדים על בטחון הקהיליה הקסומה וידאגו כי כל הפושעים ואוכלי-המוות יתנו את הדין, ממש כפי שלא נחתי לרגע בטרם וידאתי כי האדם הנתעב שגר בעבר בבית זה לא יוכל לסכן עוד נפש חיה. אבל היום, פטרישיה חברתי הטובה, באנו לכאן כדי לחגוג מאורעות משמחים יותר. הנה" הוסיף, מחווה בידו לעבר האחוזה "לפני שנים רבות, הגיח מכאן בריון יהיר ורע-לב, אשר גידף את הארי פוטר היקר שלנו ברכבת הראשונה שלו להוגוורטס, איים וקרא תגר עליו ועל כל הקוסמים נאורי-הלבב. היום, באנו לכאן בכדי לסגור מעגל. הצדק נעשה, ו..."

"האמנם?"

סילביה! גודריק, ששקע לרגע ארוך מדי בדאגותיו אודות פרופסור שטיין, איחר להבחין בסילביה שסטתה מנתיבה והישירה צעד לעבר השער; גל של מלמולים עלה מן הקהל כאשר התייצבה מול בראנרד קארתניי, עיניה האפורות בוהקות בלעג.

"ואני משערת שהמעצר של אתמול היה חלק מהחגיגה. או שמא אומר, צעד בטחון בכדי שאיש לא יעז לחשוף את עלילת השקר שטפלתם על אבא שלי, אתה והכנופיה הנאורה שלך?" הטיחה "אני בטוחה שזה היה משמח עד מאד את פוטר אהוב ליבנו, לו היה כאן כדי לשמוע אותך מתפאר ומתחסד בעוד חברתו נרקבת באזקבאן. אולם - מדוע שנעיב בקטנות על היום הנפלא הזה?"

"התפתחות מפתיעה, קוראים נכבדים! בתו של מאלפוי באה להתעמת עם כבוד סגן-השר!" לחשה הכתבת המאופרת, נדחקת לצד גודריק כדי להטיב ולשמוע את השיחה "היא שבה ומכחישה את אשמתו המוכחת של אביה, היא..."

"שנים חלמת על היום הזה, לא כך, קארתניי?" לגלגה סילביה "ולא קשה להבין מדוע; אתה אכול קנאה, תמיד היית. תוכל להשמיד אחוזה, לנתץ יצירות אומנות, ולמלא שבעה או שבעים ספרים בחצאי-אמיתות וסילופים. אבל לעולם, לעולם לא תקבל את מבוקשך"

"אתה ואתה, סלקו את אוכלת-המוות הזו מכאן!" צעק מישהו. גודריק ניסה לשווא להדחף קדימה, ידו לופתת את שרביטו. אחד מקוסמי הבטחון מיהר לחוסמו, משלח בו מבט קטלני.

"אתה אל תתערב, אם אתה יודע מה טוב בשבילך" נהם.

אלא שברנארד קארתניי נשא את ידו, מסמן לאנשיו לסגת.

"הניחו לה. לא אכתים את היום המפואר הזה באלימות כנגד ילדות קטנות ושטופות-מוח. אכן, לא רבים יכולים לגלות גדלות נפש כאנדרומדה וסיריוס בלק, ולהשליך מאחוריהם שושלת רקובה ככלי-אין-חפץ. אולם קוסמים ומכשפות יקרים, אני עומד כאן ונשבע לכם - אם יעלה בידי להגשים את חזוני ואת חזונו של אבי המנוח, הרי שגם ילדיה, כן, גם ילדיה של סילביה מאלפוי יגדלו כשווים בין שווים, בתוך עולם נטול יוהרה ושנאה..."

"כמה חבל שאעדיף לחנוק אותם במו-ידי מאשר לתת אותם לחסדיך הנאצלים" החזירה סילביה, קרבה אליו עוד חצי צעד. ואז, זקרה את סנטרה ואמרה בקול שקט מאד.

"אתה יודע מי חזרה לאנגליה, קארתניי. זה לא יקח זמן רב..."

"סילביה, חדלי מזה".

גודריק לא ידע מהיכן שאב את האומץ להתפרץ קדימה, לדחוף את הכתבים וקוסמי-הבטחון מדרכו, ולחצוץ בין סילביה לסגן השר.

"אילו הייתי במקומך" אמר בקול צלול, נועץ את עיניו הישר בפניו של ברנארד קארתניי "הרי שבמקום להתפאר הייתי טורח לחשוב, מה הביא שושלות עתיקות ומפוארות רבות כל-כך לתמוך במטורף ורוצח מסוגו של וולדמורט. קל כל-כך לעצום עיניים ולספר לכל העולם, כי כולן היו מרושעות ואכולות רקב מעצם טיבן. ושמא קל מדי? זכור זאת, כאשר מעגל הרשע והטירוף יפתח מחדש. זכור מה עשית להרמיוני גריינג'ר ולמר מאלפוי, שלמרות כל חסרונותיו, ניסה באמת ובתמים לחיות לצידכם בשלום. וכמו כן" הוסיף, מנמיך את קולו ללחישה מפחידה "זכור מה עשו חבריך לרוזן הילדריק".

לרגע הושלך הס; ברנארד קארתניי נראה כנבוך, והכתבים חדלו מלצעוק, נועצים בגודריק עיניים משתאות.

"צאצאיהם של אוכלי המוות מאיימים על סגן-השר" העיתונאית המאופרת היתה הראשונה שהתנערה מן התדהמה, חוזרת להכתיב בהתרגשות לעט-צטט-אותי.

"כאן באוזני ממש, הם מודים בתמיכתם בבלאטריקס לסטריינג', ומקווים כי תפגע בסגן השר ובכל בני משפחתו".

"סלקו אותם, סלקו אותם מכאן!"

גודריק משך בכתפיו, מבחין בזווית עינו בקלאודיה שטיין ובפרופסור ויטלברוק מנסים לפלס את דרכם לעבר לב ההתקהלות.

"אין צורך, אנו הולכים לבד. בואי, סילביה".

סילביה ניצבה שם באין-נוע, סוקרת אותו במבט מוזר.

"יהיה לי לעונג לבוא איתך, גודריק פון הות" השיבה בקול איטי, עיניה האפורות מרותקות לעברו. אזי, התנערה וצעדה לעברו, ממלמלת מילת כישוף בכדי לגרום לחבילות לרחף בעקבותיהם "קרימהילד היתה גאה בך היום, גודריק" לחשה באוזנו, כאשר הפנו את גבם לסגן-השר.

"מר הות! העלמה מאלפוי!" פרופסור ויטלברוק לא היה רחוק עוד אלא עשרים פסיעות לכל היותר.

"אתה טועה ומטעה, אדוני הצעיר" הדהד קולו של סגן השר מאחורי גבו של גודריק, מעיד כי עלה בידו להתאושש ולשוב לדבר בקול צלול ומהדהד "מה לא הייתי נותן, בכדי שאוכל לפקפק כמוך באשמתה הכבדה של הרמיוני גריינג'ר. ובאשר לבית מאלפוי... כיצד לדעתכם היה סבה של העלמה מאלפוי, מענה המוגלגים העריץ, נוהג בנו לו היה הוא המנצח? הו לא, רבותי. היום נסגר מעגל הטירוף והשנאה. לעומת זאת, נפתח מעגל שובה-לב של אהבה ושלום, כאשר הביאה מורגיין שלי לעולם את נכדי האהוב, הארי הקטן לבית בלייז-קארתניי. בן ויורש לגיבור המנוח, המפקד קורינתיוס בלייז..."

"אתה הוא זה הטועה ומטעה כאן, אבא".

חיוכו של הזחוח של קארתניי נמחק באחת מפניו, כאשר הבחין בדמות שניצבה מאחורי פרופסור ויטלברוק; מורגיין השליכה לאחור את הברדס השחור שעטתה על ראשה, מערסלת את התינוק הקטן שנשאה בזרועותיה. אור הדמדומים נצץ על שערו הצהבהב-כסוף, כאשר הרימה אותו במעט, מצמידה אותו אל לוח ליבה.

"מור...מורגיין... מה את עושה, אהמ... מחוץ למיטה? המרפאים אמרו..."

מורגיין עיקמה את שפתותיה בבוז. כעת, יכול היה להבחין גודריק בפניה החיוורים כסיד ובאדמומית הנפוחה סביב עיניה, אות כי מיררה בבכי במשך שעות ארוכות. קלאודיה ניצבה לצידה, תומכת בה בהילוכה. הכתבים וקוסמי-הבטחון התפרשו מסביב, מבטיהם הנדהמים נעים לסירוגין מאלמנתו של בלייז אל אביה הנדהם.

"באתי לשאת הצהרה"

"יקירה שלי, באמת שאין צורך. כל אישה שעברה חטיפה ותופת כפי שעברת..."

"חטיפה?" צחוקה של מורגיין היה צרוד ולעגני "הכינו את עטי הצטט-אותי, עיתונאים יקרים. אני מודיעה לכולכם, כי לא נחטפתי מעולם. להיפך, ברחתי עם דראקו מאלפוי מרצוני החופשי. יותר מזה..." מורגיין הישירה את עיניה הנפוחות מבכי אל אביה "אני ודראקו באנו בברית הנישואין, ממש בטרם נפרדנו בפעם האחרונה. מאחר והוא ידע כי יתכן ו... יושתק" הוסיפה, מסננת את המילה האחרונה מבין שיניה "טרח והכין עבור כולכם כמה מסמכים קטנים. וינגארדיום לביוסה!"

שפתיו של סגן השר נסגרו ונפתחו במבוכה, כאשר המריאו מגילות הקלף המעוטרות מתוך תיקה של ביתו, מתעופפים הישר לידיהם של הכתבים ההמומים. ברגע הבא, נמלא האוויר לחישות של

"מה? לא... לא יתכן; זה פשוט... אפילו סקיטר הזקנה לא היתה מעלה על דעתה... סקופ כזה לא היה מאז..."

"עצרו!" שארית הבטחון אזלה מפניו של ברנארד קארתניי "יש לזה הסבר הגיוני, כמובן. קוסמי בטחון - קחו את המסמכים האלו, אני אוסר על..."

"לא הייתי מציעה לך להתבזות עוד יותר, כבוד סגן השר" הפליטה פרופסור ויטלברוק בקול נמוך. ברגע הבא, פרשה מורגיין את הקלף שבידה, והחלה קוראת בקול גדול; פניו של קארתניי הלכו והחווירו; נדמה היה לגודריק, כי כל שורה פוגעת בו כאילו היתה קללת קרושיאטוס.

"מורגיין בבקשה... כיצד, כיצד את יכולה..."

"אני, דראקו מאלפוי, מכיר בזאת בבן שנטעתי ברחמה של הגבירה מורגיין, הארולד פרסאוס מאלפוי, והופך אותו בזאת ליורשי, ביחד עם בתי סילביה..."

"חלאה! נואפת!"

פרופסור ויטלברוק נע במהירות, מציב שרביט שלוף בפני אנשיו הזועמים של סגן השר.

"כדאי מאד, אדוני סגן השר, שתרסן את אנשיך" העירה קלאודיה בקול צונן "איננו רוצים כאן שפיכות דמים, הלא כן?"

אלא שקארתניי לא נראה עוד כמסוגל להקשיב, קל וחומר לצוות על אנשיו.

"איך..." קולו נשבר להתייפחות צרודה "את... איך יכולת לעולל זאת לי, לקורינתיוס המסכן... לאמך..."

מורגיין חייכה חיוך מעוות, נטול עליצות; לגודריק, נדמה היה כאילו הפכה לאחת מאלות הנקמה הקדומות, סוגרת על טרפה בלא רחם.

"כן אבא, בגדתי בלא-יוצלח ששידכתם בי. עשיתי זאת מאז נישואינו, ונהניתי מכל רגע" החזירה בקול נורא "מדוע? אתה מעז לשאול מדוע? משום ששנאתי אותכם, אבא. מאז שהייתי ילדה, שנאתי את כולכם. את הצביעות והעמדת הפנים, את העסקים המלוכלכים והסרחון שזורם בעורקי כולכם. גולדן אלייז'ה קארתניי לא היה יותר מפושע וסרסור, ממש כפי שאבינו הקדמון המפואר, ביגברוס, היה מקרקף ורב-טבחים שהפך כפרים שלמים לאגמי דם. זה מה שהכיל הספר ההוא, כן..." עיניה בערו באש זרה "הספר האחרון שכתב סקוט קארתניי לאחר שנודעה לו האמת על אביו, וגולדן אלייז'ה המפואר שלכם עשה ככל יכולתו כדי להשמיד. ולפני שתכחיש" מבטה חלף על פני הכתבים הבוהים בה בנשימה עצורה "כולכם תגלו בקרוב, כי חבילה גדולה נשלחה היום למערכות העיתונים, ויש בה הכל, כל מה שצריך. ראה זאת כמתנה, אבא... מתנת פרידה מדראקו שלי".

קלאודיה שטיין הביטה בה ברגשות מעורבים.

"אני סבורה שהענקת די מתנות ליום אחד, הגברת מאלפוי" הפטירה בקרירות "כעת, כדאי שנלך. גודריק, סילביה" עיניה הכהות פלחו את גודריק, גורמות לרעד לעבור בישותו. היא כועסת עליו... גרוע יותר, מאוכזבת, מאוכזת ממנו לחלוטין.

"עוד רגע אחד, פרופסור שטיין" מורגיין לא נראתה כששה לוותר על טרפה "ואתה יודע מה, אבא יקר? כל מה שרציתי היה להיות מה שאתם לא הייתם אף-פעם, קצת... קצת יותר מפוליטיקאית מוגלגית שלמדה איכשהו להשתמש בשרביט. אבל אמא חשדה, והיא..." קולה נשבר "המצנפת ידעה, המצנפת שאלה אותי פעמיים, אבל אני פחדתי כל-כך מאמא ומכולכם, וכל הזמן אמרתי - לא סלית'רין, לא סלית'רין... לא סלית'רין, ממש כמו פוטר הארור. וככה... ככה הרסתי לעצמי הכל. ואתם... אתם זרקתם אותי לבלייז, הרכיכה מעוררת הרחמים, בכדי שישעבד לכם בתמורה את מסדר עוף החול, אבל לא עוד" קולה התגבר, הופך לצחוק צורמני "אינני נושאת עוד את שמו המזוהם. אבדון על ראש כולכם!"

"זה יספיק, אמרתי" הרימה קלאודיה את קולה. עיניה סקרו במהירות את הקהל, ושולחות מבט תקיף לפרופסור ויטלברוק.

"היו דרכים... מעט יותר אנושיות לומר את הדברים האלו. כעת..."

גודריק הנהן, מנסה לתפוס בזרועה של סילביה; אלא שזו עמדה, נטועה מרותקת במקומה. נדמה היה, כי אין היא שומעת עוד דבר מן הנאמר - וכל-כולה מרותקת אל הדמות הקטנה החבוקה בידיה של מורגיין; גודריק יכול היה לראות את הלחלוחית מתפשטת על עיניה ולחייה.

"הארולד פרסאוס מאלפוי" לחשה שוב ושוב, כמהופנטת "אני... מותר לי להחזיק אותו קצת?"

"זה הכל... טירוף אחד גדול..." ברנארד קארתניי התנודד כשיכור, נשען בכבדות על זרועו של אחד מאנשיו "זה... יש לי... אוה..."

אזי, נפלטה אנקה מוזרה מפיו, וידיו הרועדות לפתו את חזהו. לרגע, נדמה היה כי הוא נאבק להתעשת ולצעוד לעבר מורגיין, פניו חיוורות ומתעוותות בכאב. אזי גנח והתמוטט לאחור. גל של קריאות וזעקות אימה התמר מן הקהל.

"סגן השר התמוטט... מרפא, שמישהו יביא לכאן מרפא!"

"לא" קולה של סילביה היה שקט מאד "הביאו לו רופא".

קוסמי האבטחה צעקו פקודות בקולי-קולות, מנסים לשווא לפנות את העיתונאים וההמון הצובא עליהם מעברים; גודריק נטל את סילביה בזרועה, מושך אותה כמעט בכוח, בעוד קול זועם צווח גבוה מעל הקהל.

"ואתם נותנים לה ללכת, לזונה הנואפת ולשרץ המאלפוי שהולידה?! שאבי הזקנה צדקה כל הזמן, בוגדת, אוכלת-מוות... פורונקרו...

"שטראפ!"

אור כסוף הבהיק משרביטו של המורה להתגוננות מפני כוחות האופל, מבזיק כמו חץ שלוח לעבר מטרתו. ארני פרוע השער נפגע בחזהו, הרף-רגע בטרם עלה בידו להשלים את הקללה; יבבה ארוכה נפלטה על חלל האוויר, וברגע הבא קרס הקוסם הפצוע לאחור, ידיו ורגליו מפרפרות בפראות.

"עוד מישהו רוצה לנסות כאן רצח, רבותי?" הפטיר ויטלהורן, סוקר בחומרה את הקהל. לרווחתו של גודריק, נדמה היה כי איש אינו מעוניין ללכת בעקבותיו של אותו ארני; נדמה היה לו, כי הוא מבחין במכשפה הניגרית בתוך הקהל, מתייפחת בקולי-קולות אל תוך מטפחתה; ברגע הבא, הפרידו ביניהם קוסמי הבטחון, מרחיפים את סגן-השר המעולף לעבר מכונית השרד, וננה נעלמה מעיניו.

יד סגרה בשקט על פרק זרועו.

"לעולם, שלא תעז לעולם להעלם כך פעם נוספת" לחשה קלאודיה אל תוך אוזנו "אילו היית טורח לפנות אלי בזמן, לא היינו עומדים כיום במצב כזה, מול קברים רבים כל-כך" אנחה נפלטה מפיה "האם לא למדתם מאומה? עד מתינ תמשיכו כולכם לנסות ולטפל בכל בכוחות עצמכם, בין אם הדבר אפשרי ובין אם לאו?"

גודריק הרכין את ראשו.

"אני... אני מצטער" מלמל, גאוותו הופכת לעפר "הייתי צריך לספר לך על הפעמון, אני... אני להבא אתייעץ בך תמיד לפני ש... אעשה דברים, אני נשבע".

"אוה, הניחי לנער, קלאודיה" גיחך פרופסור ויטלהורן מתחת לזקנו "לא הייתי סולח לעצמי, אם הייתי נותן גם לשארו השני של הילדריק לחמוק לי מבין האצבעות... ועוד לאחר שאבי הזקן טרח לשלוח אותי במיוחד לכאן, בכדי לשים עין על שניהם. אלמלא היצור המקולל ההוא שוטט בחוץ באותו לילה..."

"אכן" הפטירה קלאודיה בנוקשות, שולחת בו מבט שלא נראה לגודריק מחמיא במיוחד; בדברם, פילסו דרך בין אחרוני המתגודדים, מתעלמים מן הקריאות והגידופים שנשלחו בעקבותיהם. מורגיין נראתה כהולכת בתוך חלום, שפתיה מזוגגות בחיוך נצחון מפחיד. נדמה היה, כי אך בקושי שמה את ליבה לדרך בה חילצה סילביה את התינוק מאחיזתה, ועירסלה אותו בעדינות בין זרועותיה.

"ששש... אל תבכה... יום אחד עוד נחזור לאחוזה הזו חזקים מאי-פעם, הארולד מאלפוי" לחשה לו, מלטפת את שערותיו הרכות "אני מבטיחה".

רגע ארוך חלף, עד שהבין גודריק את משמעות הדברים.

"אתה... נשלחת?" תמה ומיד נזכר בנימוסיו "פרופסור ויטלברוק אדוני?"

הלה הנהן.

"אכן... ובשמי המדוייק יותר, רופכרט מקסימיליאן פון ויטסלבאך, אחיה של אמאנדה האומללה. אבי... כלומר, הדוכס לבית ויטלסבאך החליט למחול לאחותי ולהחזיר אותה אל המשפחה, בהתחשב ב... נסיבות" לרגע, חלף צל על פניו "ישנם עוד עניינים רבים לדון בהם, אולם דומני שהם ימתינו" מיהר להוסיף, נוכח המבט הקטלני ששלחה בו קלאודיה "ימתינו לחג המולד, התכוונתי. אבי רוצה עד מאד לארח את אחיינו של הרוזן הילדריק, בעל-בריתו הישן-נושן" פעם נוספת, הסתמן גיחוך על פניו "אוך... אומץ לא חסר לו מעולם, לעובד-האלילים המטורף ההוא. אם ירשת ולו רבע מזה..."

קלאודיה צמצמה את עיניה.

"אומץ? דברים... אחרים, אחרים לחלוטין, הפכו את הרוזן הילדריק למה שהיה" עיניה הביטו הישר לעיניו של גודריק, חודרות לתוככי נשמתו "ואני מתפללת לאל, יהיה שמו בפינו כאשר יהיה, כי אכן ירשת מעט מהם. אם אכן כך - אולי, אולי לא אבדה תקוותנו לחלוטין" קלאודיה נשכה את שפתיה, כמי שנסחפה בדבריה יתר על המידה.

"כולי תקווה ש... לא אכזיב שוב, גבירתי" מלמל גודריק בשפל-קול.

זכרון דבריה הדהד שוב ושוב בראשו, בעת שהחלו בנסיעה הארוכה צפונה.