מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

רונאלד

"אני רק רוצה להשוות את הסיכומים, בחייך," אמר רון שולח מבט מתחנן בערמת הדפים הכתובים בצידו השני של השולחן, "אז... אני יכול להציץ במחברת שלך רק לרגע, הרמיוני?"
מסביב, זרחה שמש בהירה, מלטפת את שולחנות העץ המעוטרים בגלידריה של מר פלוריאן פורטסקיו.

הרמיוני כיווצה את גבותיה, מחזירה לו מבט מלא תוכחה.

"אסור היה לי לתת לשניכם להעתיק, אתם יודעים. אני פשוט מרגילה אותכם לא ללמוד בעצמכם, זה מה שאני עושה. מה יקרה במבחני סוף השנה, אם כישורי הלמידה שלכם ימשיכו להתנוון ככה? שמעתי שהפעם הם יהיו קשים באמת..."

"אני לא בטוח שיש בכלל מה לנוון אצלי," רטן רון, מוחה את שאריות הגלידה המכושפת מאפו, "הרמיוני, בבקשה?"

"אוף, טוב. אבל זו באמת הפעם האחרונה..."

הרמיוני.

רון התנער ופקח את עיניו, רק בכדי למצוא את עצמו בוהה בגשם הטורדני שהצליף על מרצפותיה האפורות של סמטת דיאגון. זרזיפים דקים נטפו בלא מעצורים על ראש הדרקון פעור-הלוע בכניסה למוגל-דיסקו הגדול, ממש במקום בו ניצבה פעם הגלידריה של מר פורטסקיו.

רון נאנח, מביט באי-חשק במאפה המתקרר שהונח בצלחתו. היה עליו לשמוח. בפעם הראשונה מאז חילוצו, הואילו אחיו לתת לו סוף-סוף מעט אוויר לנשימה, ולהתיר לו להסתובב בסמטת דיאגון בלא אחד מהם צמוד אליו.

בוודאי הם מפחדים, שרוני הפצפוני שוב יברח ויסתבך בצרות. הרהר בכעס, בוטש במזלג את המאפה הכמעט שלם; בית הקפה והסככה האפרורית שלו הרגיזו אותו;

חיקוי חיוור של הגלידריה ההיא מפעם, לא יותר, הרהר, עוקב בעיניו אחר קוסמת במעיל אפור שצעדה במעלה הסמטה, אוחזת מטריה צבעונית; שערה, חום ומדובלל למדי, גלש על המעיל, מעלה בו זכרונות עגומים. קצת דומה... אבל זו לא היא, בהחלט לא, ו... הרמיוני כבר לא צעירה כל-כך, הזכיר לעצמו בעצב. וגם אתה לא. ככל שניסה לעקוב במחשבתו ולהבין את המאורעות, כך חש כי הוא נכשל ומתבלבל. כל-כך הרבה התרחש, וכל-כך מעט היה מובן. וממתי זה חדש בשבילך, רון?

הנביא היומי הקדיש כתבה נוספת להעלמותה של הרמיוני, ממש מתחת לתמונותיהם הממוסגרות בשחור של מפקד מסדר עוף החול ושלושה או ארבעה הילאים נוספים שנהרגו ביער האסור.

'מפקד מסור ואמיץ' זעקו האותיות השחורות 'מסר את נפשו כאשר הגן בגופו על תלמידים ממפלצת אימים מסתורית'. מפלצת, אשר כתבי העיתון גרסו כי זומנה בידי שרידיהם של אוכלי המוות, כנקמה על המצוד אחר מאלפוי. בכל הנוגע להרמיוני, לא היה בעיתון כל חדש; בפעם המי-יודע כמה, נשפכו הרי-מלל אודות מה שהוגדר כתעלומה האפלה המדירה שינה מעיני קוסמי בריטניה, תוך שכתבי הנביא קובלים על הדרך בה מקמץ משרד הקסמים בהעברת מידע עדכני לציבור אכול הדאגה.

הפקפקן, לעומת זאת... פשוט לא שווה התייחסות. רון כיווץ את שפתיו בבוז. כמו שהרמיוני אמרה פעם, זבל נחות היה ונשאר. זייפה תעודות יוחסין של שושלת קוסמים עתיקה וברחה לאיטליה כדי לשמש יועצת לאיזה דוכס מורד? מרלין, איזה קשקוש!

"הזכרון של מאלפוי עוד מטריד אותך, אני משערת." הדהד קולה של מיה באוזניו, "אחרת הייתי מתקשה למצוא הסבר לכך, שאני שואלת אותך את אותה שאלה כבר בפעם השלישית..."

"אהה, כן... סליחה."

רון ניער את ראשו, מאלץ עצמו לחייך ומגדף את עצמו בשקט על הדרך בה שב ושכח את נוכחותה.

שוב אתה מפשל בגדול, חבוב. ועוד אחרי שאתה בעצמך הזמנת אותה לאכול. מיה, מוזרה ככל שתהיה ותומכת בצד הלא-נכון בבחירות, עדיין נלחמה לצידו, ורק הבוקר שוחררה מן הטיפולים בקדוש מנגו. צביטת אשמה התגנבה לליבו; היה עליו לפחות לטרוח ולנסות להיות נחמד אליה.

ועכשיו היא באמת כועסת עלי, הרהר, מגניב מבט אל פניה. לא שקודם ו... בעצם מהבוקר היא מתנהגת כאילו אני צריך לנחש איזה משהו. אוך... לך ותבין את הבנות האלו!

עקבותיה של הפציעה ניכרו עדיין במיה; החל בריח המתוק-חמצמץ של האבקה שנאלצה למרוח על זרועה, וכלה בפניה החיוורים והאומללים למראה, והעיגולים השחורים שהסתמנו מתחת לעיניה. עד עתה, נראה כי אפילו לא העלתה בדעתה את הרעיון לחזור ולחדש את תסרוקת הקוצים הורודה שלה... שיכחה אותה מצא רון מבורכת למדי.

אז מה היא רוצה ממני? הוא עשה כל מאמץ לברך אותה כמו שצריך, והציע לה לבוא ולאכול איתו - למרות שביל והאחרים לא ממש התלהבו מן הרעיון. אלא שמסיבה זו או אחרת, דמו כל המילים שהוחלפו ביניהם לטיפות גשם אפורות ונטולות משמעות, ומיה לא פסקה מלקפוץ את שפתיה ולשלוח בו את אותו מבט זעוף ומטריד.

"הוא באמת לא משהו, המאפה הזה," רטן, מניח את כלי האוכל, "לא מגיע בכלל לקרסוליים של הגלידריה שהיתה כאן פעם. מי הטרול הדביל שהחליט לסגור אותה ולשים במקומה את ה...בזיון הירוק ההוא?" הוסיף, מניד בראשו לעבר פתחו של המוגל-דיסקו.

"זמנים משתנים, רון," החזירה מיה בקצרה, מושכת בכתפיה. "תקן אותי אם אני טועה, אבל לא חסרים מקומות לקנות בהם גלידה בסמטת דיאגון, ואין שום דבר רע בקצת תרבות של מוגלגים. אתה פשוט כועס כי במקום ההוא אכלת פעם עם הארי פוטר ועם הר..." מיה עצרה את עצמה במהירות, נראית נרגנת וחסרת סבלנות עוד יותר מהרגיל, "עזוב, לא משנה. אתה צריך ללמוד לנטוש זכרונות ישנים ולהמשיך הלאה. ככה זה, וככה זה צריך להיות."

"אבל אני לא רוצה... לנטוש," רון כבש את עיניו בשולחן, ופעם נוספת מילאה שתיקה רועמת את חלל האוויר, מופרעת אך בנקישת הגשם וטפיפות רגליהם של עוברי-האורח המעטים החולפים בסמוך.

צעקות רחוקות, ומשק כנפיים עז גרמו לו להרים את ראשו מן השולחן.

"מהדורה מיוחדת! מהדורה מיוחדת!" המשיכו הקולות להדהד, אי-שם בצידה האחר של הסמטה, מעבר למסך הגשם; מרים את ראשו, נדמה היה לרון כי הוא מבחין בדמויותהם של עשרות דורסי לילה, ממריאים בזה אחר זה מחלונות בניין המערכת של הנביא היומי. למען האמת, לא היה רון בטוח כי הוא מתעניין בחדשות... מלבד כאלו על עניין מסויים מאוד. אלא שבכל מקרה, לא היה לו דבר טוב יותר לעשותו... לא כרגע, לפחות.

"בא לך שנלך להציץ שם, לראות מה קרה הפעם?" שאל כלאחר-יד.

"שיהיה."

רון התנער מהכסא, משליך קומץ חרמשי כסף על השולחן. בזמנים אחרים, היה בוודאי מתענג על הדרך בה יכול היה לבזבז מטבעות בלא דאגה; אלא שהיום, נדמה היה כי כל דבר ממלא אותו בקדרות. ובכלל, זה לא הכסף שלי... זה של ביל והתאומים; ממש כמו הדרך שפעם קיבלת מתנות מהכסף של הארי. המחשבה לא נעמה לו; הוא חייב למהר ולמצוא לעצמו איזו עבודה או משהו מועיל אחר. אלא שמשום-מה, נותר מוחו יבש מרעיונות.

"על מה את חושבת שהם כותבים הפעם?" שאל בקול, מנסה לגרש המחשבות מראשו, "בטח שוב-פעם על המוות של מאלפוי וצו ההחרמה של האחוזה הארורה שלו. אולי מצאו את מה שנשאר ממנו, או משהו כזה."

מיה זקרה את סנטרה בהתרסה.

"ואני אומרת שהגיע להם," אמרה, מביטה ברון כאילו ציפתה שיעז להתווכח איתה, "הגיע הזמן שיקחו להם את האחוזה וכל היתר, ויחנכו שם נערי-קוסמים לפי הערכים הנאורים של היום, במקום לגדל שם עוד דור של אוכלי-מוות".

רון משך בכתפיו.

אולי היא באמת צודקת. לא מגיע לטינופות-המאלפוי האלו שירחמו עליהן. אולי... אולי עכשיו הם יבינו איך ההרגשה כשלועגים לך על זה שאתה שוב מסתובב בלי גוז שחוק בכיס. והוא... דראקו המסריח אף-פעם לא התחרט באמת. הוסיף ושכנע את עצמו, נזכר בדברים שניסה מאלפוי לצעוק לאותן מפלצות שיצאו מן הערפל.

קופץ את שפתיו, חש כיצד שבים הזכרונות ומציפים אותו, ישן מתערבל בחדש וחוזר חלילה. אם אכן הוא קיבל את שלו בצדק, אז מדוע הדברים שאמר פשוט לא יוצאים לך מהראש? שאל את עצמו. ואולי... אולי הוא לא לגמרי שיקר כשאמר שלא הוא התקיף את הרמיוני? לא היו לו סיבות לשקר... אבל הטינופת הקטנה גם אמר שהוא השכיב אותה... מרלין! למה הכל צריך להיות כל-כך מסובך?

מוכרי העיתונים עמדו מנגד, צועקים דבר-מה על המלטות וצוים חדשים. רון קרב אליהם בידיים קפוצות, יודע כי כל ההרפתקאה היתה לחינם; מאלפוי אולי מת, אבל התשובות ירדו למצולות ביחד איתו. וכעת, החל ביל לפחד כי כל הפרשה תסייע לברנארד קארתניי בבחירות... רון חרק בשיניו, תוהה האם איכפת לו כלל ועיקר מהבחירות הארורות האלו. לא בפעם הראשונה, תהה אם לא היה טוב יותר אם היו כולם חוזרים למחילה, בלי פוליטיקה, בלי פגישות עסקים... ואולי, כשהיה פותח את הדלת, היה פתאום שומע שוב את אמא צועקת מהמטבח, ואומרת שאבא שוב בעבודה עד מאוחר...

"מר ויזלי?"

קול שקט, מוזר במקצת, גרם לו לעצור ולהסתובב באיטיות; גבותיו הורמו בתמיהה כאשר הבחין במכשפה שניצבה והתבוננה בו מבין הצללים; גלימות כהות וכובע שחור, רחב-תיתורה, הסתירו את גופה ואת מרבית פניה.

"כן, זה אני," החזיר רון במבוכה, "במה אני יכול לעזור לך, גבירתי?"

"ואולי נתחיל בלשאול מי את, לכל הרוחות?" מיה התפרצה קדימה, שרביטה שלוף בידה, ידה החופשית נעה כלאחר-יד, נוגעת בפרק ידו של רון.

אוי-נו, באמת... למה היא חייבת תמיד להגזים ככה?

המכשפה הזרה שלחה במיה מבט קטלני; רון יכול היה להבחין בעיניים חומות-בהירות, נוצצות בכעס מתחת לכובע, "מרגארי רוזמר מקורנוול, אם את חייבת לדעת." הפטירה, ואז השיבה את מבטה לעבר רון, גורמת לרעד מוזר לחלוף בו.

"אמממ... אני פשוט, לא הייתי בטוחה שמה שאומרים בעיתונים נכון, אז..." נדמה היה לרון כי עיניה מתכסות בדוק מוזר, "רציתי לראות בעצמי. כלומר... אתה מר ויזלי המפורסם שהתעורר אחרי עשרים וחמש-שנים, ו..."

"ומי ערב לנו שאת אינך אוכלת-מוות מטונפת שמנסה לשוב ולתקן את המצב?" נהמה מיה.

המכשפה סקרה אותה בארסיות, סומק של כעס עולה על פניה.

"אני לא. ו..." אז, בלא התראה, השתנה קולה, "אני מבינה שזו הארוסה החדשה שלך, רון?" אמרה בארסיות, "כמה שאני שמחה לראות שלא איבדת זמן. אין ספק שהפכת לרווק מבוקש מאד ו..." אז, כהרף-עין, שבה והשתלטה על עצמה, חוזרת לדבר בקול שקט ועמום, "היה לי לכבוד לראות את פניך, מר ויזלי. וכעת אם תסלח לי אני ממה..."

לרגע, עמד רון, מתנודד באלם על מקומו כאילו הפך לדחליל. ואז, לפתע, הבין.

"אהה... הרמיוני? הרמיוני!!!" המילה נפלטה מפיו בשאגה, כאשר ניתר בעקבותיה, לופת את גלימתה השחורה חזק ככל שאך יכול היה. המכשפה הפליטה מחאה בלתי-ברורה, כאשר סובב אותה אליו, והדף את הכובע הגדול מעל ראשה; ברגע הבא, השתחרר שערה ונפל על כתפיה; שער חום, הרבה שער חום שאפור החל לזרוק בו... ופנים חיוורות ועגומות. היא השתנתה... אולם היתה זו היא, בלא מקום לטעות.

"מאורס? איזה קשקוש..." מלמל, מנסה לגחך, "בחיי... בחיי שאת סתומה לפעמים. אני... את כאן, ממש כאן. אני לא מאמין... אני..."

מתנשף, כרך את זרועותיו סביבה, מנשק אותה בלהיטות. ליבו הלם, מאיים לעלות על גדותיו... להתפקע... היו לו דברים כה רבים לומר לה, אולם כעת נדמה היה לו ששכח את כולם; הרמיוני הפליטה אנקה שקטה, מתרפקת עליו בלא מילים; רון חש בנוקשות של גופה. היא פשוט המומה כמוני, זה הכל, זה...

"אני מבינה שאני מפריעה כאן."

הזעם שיקד עיניה של מיה היה מפחיד, בעת שנסוגה אחור, בוהה בהם בתיעוב.

"אז הנה אני הולכת לי. תהנה לך... עד שתגלה שהיא כבר לא כל-כך תמימה וטהורה. אני חשבתי שאתה אדם אחר, חשבתי ש... אוההה!!!"

"מה לעז... מה עקץ את זאת?" מלמל רון, בוהה אחריה בעת שהסתובבה והסתלקה בריצה פרועה; בתוך רגע, נעלמה בתוך מסך הגשם האפור, והיתה כלא היתה. "כלומר... היא יכולה להיות בחורה טובה מדי פעם, אבל זה ברור לגמרי שהיא לא את, ובכלל... בכלל מה זה חשוב כבר, כשאת כאן?" מילים אלו בפיו, שב ואימץ אותה אל ליבו, "הרמיוני... הרמיוני... אני עדיין לא מאמין. את חייבת... כלומר, את חייבת לבוא. כולם כל-כך ישמחו לדעת שאת בריאה ושלמה..."

"רון."

הרמיוני ניתקה מחיבוקו, פוסעת צעד אחד לאחור.

"אתה חייב להקשיב לי עכשיו, כי זה כן חשוב; מאד חשוב," התעקשה, עושה עוד צעד אחד אחורה.

ליבו של רון נפל.

"את... את רוצה לומר לי שאת כבר נשואה, נכון?" מלמל, רטיבות מבצבצת בעיניו. זהו, זה חייב להיות זה. אין סיכוי בעולם שהיא תחכה לך כל-כך הרבה שנים... ועוד בשבילך. זה לא שאתה הארי או משהו...

הרמיוני התנשפה.

"לא, אני לא נשואה, רון," אמרה, שולחת מבט מהיר אל מאחוריה, "אני חיכיתי לך כל השנים האלו. זה... משהו אחר. קודם כל, הבחורה הזו. אני מניחה שאתה יודע שהיא משרתת את קארתניי. אני לא אתפלא אם ברגע זה ממש היא בדרך אל..."

"אולי נעזוב אותה בשקט, טוב?" החזיר רון בחוסר סבלנות, "היא היתה די בסדר, עד שהתחילה להשתגע. עשינו איזו הרפתקאה ביחד, כלומר... זה לא שהיא מגיעה לקצה הקרסול שלך או של הארי, אבל בכל-זאת תפסנו את מאלפוי המנוול ביחד."

"מאלפוי היה חף מפשע, רון."

"מה?!"

הרמיוני פכרה את ידיה בעצבנות.

"בדיוק כך. אני... הייתי איתו כאשר. זו עלילה מכוערת של משרד הקסמים. כלומר..." נדמה היה שהיא שוקלת את מילותיה, "זה לא שהוא לא היה ונשאר טינופת יהירה ואנוכית, אבל כל זה עוד לא הופך אותו לרצח. הבחורה הזו היתה חברה בכוח שהתקיף אותנו, והיה את בן-הדוד המוגל של הארי..."

רון פער את פיו בתדהמה.

"בחייך, הרמיוני... את לא מתכוונת לאפס השמן ההוא, דאדלי?"

הרמיוני כבשה את מבטה בקרקע.

"משרד הקסמים רצה להשתמש בו כדי להפיל את מאלפוי, אבל הוא ברח ו... נו, זה סיפור ארוך. ככה או ככה, הוא מת, רון. בפעם היחידה בחייו בה ניסה לעשות את הדבר הנכון, ו..." הרמיוני מחתה במהירות את פניה, "התנהג כמעט כמו שהארי היה עושה אילו היה במקומו... אחד המשרתים של קארתניי הרג אותו. ועכשיו..." הבוהק בעיניה היה כמעט מפחיד,"עכשיו, בשם מרלין תקשיב לי..." אמרה בבהילות, לופתת את זרועותיו ומישירה מבט אל פניו.

"אני חייבת להסתלק מכאן. אני... למעשה, כבר כמעט הייתי על רכבת למינכן כאשר שמעתי שהתעוררת, ו... פשוט הייתי חייבת לראות אותך. אבל עכשיו אני חייבת להעלם. הם רוצים שאני אסיים ממש כמו מאלפוי."

רון לא האמין למשמע אוזניו.

"נו באמת, זה לא יכול להיות כל-כך גרוע," מלמל, "כלומר... בגלל שניסית לעזור לו או משהו? הרי את..." קולו הקר של דראקו הדהד בראשו, שב וממלא אותו בחשדות פתאומיים, "כלומר הרי אתם לא הייתם ממש ביחד, את... את יודעת למה אני מתכוון..."

"אוף, באמת," הרמיוני קפצה את שפתיה בכעס, "אל תקשקש שטויות. אני פשוט הייתי צריכה לעזור לו." מבט עיקש ומלא תוכחה הופיע על פניה, כאילו חזרה לדבר על שחרור גמדוני הבית.

"אני חושבת שאתה צריך להסכים איתי, שגם לדראקו מאלפוי יש זכויות. בטח שלא הייתי נותנת שירצחו אותו או ישליכו אותו לאזקבאן על רצח שלא ביצע."

"אם את מתעקשת... זה לא שמצידי הוא לא יכול היה ללכת לעזאזל, ככה או ככה," רטן רון. ואז, עלה גיחוך מריר על פניו.

"רק תראי אותנו, הרמיוני. עוד לא עברו שתי דקות מאז שנפגשנו, ושוב אנחנו מתחילים לריב. תעזבי את מאלפוי ואת הכל ובואי כבר... פרד וג'ורג' וביל וכולם מתים לראות אותך, ו... אל תדאגי, הם כבר ככה עומדים לטפל בקארתניי כמו שצריך. אין סיכוי שאת בורחת לי שוב, ו..." חיוך מוזר עלה על פניו, "כשאנחנו ביחד, אין שום דבר שלא נוכל לפתור. זה... כמעט כמו בימים הטובים ההם, עם הארי..."

לרגע, לא אמרה הרמיוני דבר אלא רק ניצבה מתחת לזרזיפי הגשם, מוחה באיטיות את פניה.

"הימים האלו חלפו מזמן, רון," אמרה לבסוף בקול איטי, "הארי מת, והעניינים מסובכים יותר ממה שאתה חושב. לפעמים... לפעמים אני לא ממש יודעת מי ידיד ומי אויב. ו..." פניה עטו ארשת קודרת, כמעט מפחידה, "קארתניי לא יפול כל-כך מהר, רון. אני מקווה שהאחים שלך יודעים לאילו מעשים שפלים הוא מסוגל, אולי מישהי אחרת..." אמרה בקול שקט מאד, "כלומר... לא האחים שלך הם האנשים המתאימים לטפל בו. זה יהיה לטובת כולם אם אסתלק מכאן עכשיו. אני חייבת..."

"חייבת לעשות מה, הרמיוני יקירתי?"

הקול הקר והמעודן כמעט והקפיץ את רון ממקומו; ביד רועדת, שלף את שרביטו והסתובב, אך ורק בכדי למצוא עצמו מביט הישר בתריסר קוסמים ומכשפות מוכנים לקרב; כמה מהם נמנו ללא ספק על אותם חיילים סינים אותם זכר היטב מן הקדוש מנגו, ואילו האחרים נמנו ללא ספק על משרתי בית קארתניי. הגשם שנטף על שערה השחור של צ'ו גרם לו להראות כאילו נארג מקטיפה מכושפת; ואילו פניה הלבנים ברקו מסיפוק. רון הבליע גידוף כאשר הבחין במיה, ניצבת בין שאר השרביטים-להשכיר, ונראית כעושה כל מאמץ שלא להביט אל תוך עיניו.

"הנה אנו נפגשות שנית, ידידתי היקרה," אמרה צ'ו במתק שפתיים, מבליעה התנשפות של לאחר-ריצה.

רון בהה בשרביטים השלופים, פחד מתמר אל תוך גרונו.

"אתם... באיזה זכות אתם מתפרצים ככה לשיחות עם שרביטים, כאילו..."

צ'ו זקרה את גבותיה בנחת.

"אני מניחה כי טרם עלה בידך להתעדכן בהוראת שעה מספר ארבעים-ושמונה לחוקי ההגנה על הקהיליה הקסומה, מר רונאלד ויזלי," אמרה; רון נדהם. צ'ו היתה יפה מתמיד... אלא שמאחורי קולה העדין לא היה ולו שמץ מן השבריריות הביישנית שזכר.

"תקנה שהוצאה לאור המאורעות המצערים מאד שארעו לאחרונה, ובעיקר..." צ'ו זקרה את סנטרה, מישירה את עיניה האפלות הישר לתוך פניה של הרמיוני, "העובדה כי ידידתנו הותיקה, בלאטריקס לסטריינג', התגלתה חיה ושלמה באנגליה, ואפילו קפצה לביקור קטן בהווגרטס."

הרמיוני נשכה את שפתיה, ואילו רון התחלחל; עצם זכרונם העמום של השער הפרוע והעיניים המטורפות העלה קבס בגרונו.

'אולי נתחיל לענות את הקטנה?' ילל קול מבעית בדמיונו, גורם לשערות על עורפו לסמור. אאוץ'... אלו באמת בשורות רעות. מרלין!

"אה... מישהו נפגע?" שאלה הרמיוני בקול מהוסס.

"למרבה המזל, עדיין לא," החזירה צ'ו, "כמה חבל, שעלה בידיה לשטות בסנייפ הזקן וחסר התועלת ובנימפדורה טונקס, ולהעלם ממש מתחת לאפם של אנשי מסדר עוף החול. ספק גדול אם שני אלו ימשיכו להחזיק במשרותיהם אחרי הדרך בה לא טרחו לעדכן את משרד הקסמים וחרגו מסמכותם ... ובאשר למסדר עוף החול," הוסיפה, "הם ספגו אבדות רבות מדי, לאחרונה. לכן, החליט כבוד סגן השר להעביר את כל סמכויותיהם, באופן זמני כמובן, ללוחמי הדרקון של צ'ינג ולמיליציות ההגנה המיוחדות של איחוד הקוסמים."

"זה טירוף!" עיניה של הרמיוני מלאו באימה, "לפזר את המסדר... עד להיכן תרחיקו לכת בגלל..."

"ארחיק לכת עד כמה שאדרש, כדי להגן על הקהיליה שלנו," החזירה צ'ו, "מה גם, שעבורך אין זה משנה במיוחד, הרמיוני גריינג'ר," כלפי אות, החלו הקוסמים החמושים להתקדם, מקיפים אותם במעגל של שרביטים דרוכים לקרב.

"מה אתם עושים?!" הזדעק רון "זאת... זאת הרמיוני! היא..."

"צר לי שתהיה חייב לראות את זה, מר ויזלי," ענתה צ'ו בכובד-ראש, "תגלה שדברים רבים קרו בתקופה בה היית חסר הכרה. הרמיוני גריינג'ר," הוסיפה בקול רשמי וצלול, "לפי הסמכויות שהוענקו לי בהוראת השעה וצו שר הקסמים, אני עוצרת אותך בעוון שיתוף פעולה עם בלאטריקס לסטריינג', סיוע לאוכלי-המוות ורצח של הילאי מן האיחוד האירופי, מר פול דומברה. יש לך את הזכות לשתוק..."

רון בהה במתרחש בפה פעור. זה לא יכול להיות, זה טמטום מוחלט, זה סיוט...

"את מטורפת ארורה, זה מה שאת!" צעק בקול כוחו, "תמיד חשבתי שהמוות של סדריק סובב לך איזה בורג או שניים בראש..."

צ'ו שלחה בו מבט כזה, שגרם למילים לקפוא בתוך גרונו; לרגע, נראתה כמי שעומדת לצוות לחסלו בו-במקום, אלא שברגע הבא שב חיוך מתקתק וכבש את פניה.

"האמנם?" לעגה "מדוע שלא נווכח בעצמנו, רון יקירי?" מהירה כברק, נפנתה לעבר הרמיוני.

"האם את מוכנה להשבע, כאן לפני ארוסך רון ויזלי, שלא עמדת בכל קשר שהוא עם בלאטריקס לסטריינג'?" שאל קולה המתנגן, "האם את מכחישה כי הרגת את פאול דומברה המנוח באותו פונדק אפל ביער בולון?"

לרגע ארוך כנצח, השתררה שתיקה.

צינה מפחידה החלה רוטטת באבריו של רון.

"נו בטח, וגם עשתה לוולדמורט ילד. נו כבר הרמיוני... תאמרי את האמת ותעיפי אותה לכל הרוחות. הרמיוני... נו, תאמרי לה כבר שלא עשית כלום... תאמרי לה!"

אלא שהרמיוני לא הגיבה למבטו המתחנן, אלא רק ניצבה שם בשפתיים קפוצות, מביטה בצ'ו בשנאה יוקדת.

"הרגתי את האדם ההוא מתוך הגנה עצמית," סיננה בשקט.

האנשים החמושים מלמלו וגידפו בבוז.

"הגנה עצמית, כמה מעניין," לגלגה צ'ו, "או שמא תניחי לי להעמיד דברים על תיקונם, ידידתי היקרה? שמא עשית זאת בעת שלחמת לצידו של אנגרן לסטריינג', עושה דברה של בלאטריקס? האם את מכחישה ששהית בחברתו?"

הרמיוני הרכינה את ראשה.

"את היית זו שלא הותרת לי ברירה."

פיו של רון נפתח ונסגר כאילו היה דג שהוצא מן המיים; הוא רצה לצרוח, לזנק על הרמיוני ולנער אותה עד שישבר הכישוף שבוודאי הוטל בה, כדי לאלץ אותה לומר שטויות חסרות פשר שכאלו.

"אהה, הכל בגללי, ברור מאליו," לעגה לה צ'ו. עוברי אורח החלו להתקבץ סביב, מהם צועקים ומהם מביטים בזעזוע במחזה.

"אין לי אלא לקוות, כי הקסמהדרין יאמין לכמה מן המעשיות שלך. את יודעת מה?" צ'ו צעדה קדימה, ידה לופתת בחוזקה את זרועה של הרמיוני, "המשיכי לגדף אותי, אחרי שעשיתי ככל יכולתי כדי להגן עליך, כן. רק... רק למען זכרו של הארי המסכן, קיוותי והתפללתי שיש הסבר למעשיך, בפעם הראשונה בה סייעת למאלפוי לחמוק ממאסר," קולה של צ'ו נשבר, כאילו עמדה בעצמה על סף בכי, "כן... למען הארי פוטר, לא יכולתי לשאת מחשבה נוראה כזו, ומסיבה זו, רק מסיבה זו התעקשתי להחזיק אותך בבידוד בכדי לבדוק כל שביב ראיה לקסם אפל שהוטל בך. אבל לא, אני מודה שטעיתי," הגבירה את קולה, עד שאחרון האנשים סביב יכול היה לשמוע כל מילה ומילה.

"את הכל, הכל עשית מרצונך החופשי. מה נחסך ממך, הרמיוני גריינג'ר? אילו כיבודים סרב עולם הקוסמים לתת לך, באופן שהביא אותך לחבור אל האויב. אם לא למעני, הסבירי למען ארוסך האומלל שעומד כאן. הוא לפחות, זכאי לתשובה הוגנת. מדוע, הרמיוני? מדוע?"

הקהל השתתק, בוהה בהם בפנים חיוורות. ליבו של רון פרפר, וכאב חד פעפע באבריו; דמעה בודדת גלשה במורד לחיו, ועדיין לא הצליח פיו ההמום לפלוט ולו הברה בודדת. זה טירוף... העולם השתגע... אני... הרמיוני לא... אני...

"לא כאלו היו פני הדברים," קולה של הרמיוני הפך יציב יותר, נוקב ומלא תעוב, "לא סייעתי בשום מעשה שאינו כשר."

"אוה כן, כמובן. אז פשוט ישבתן שתיכן על בירצפת והעליתן זכרונות, אני מבינה?"

"ואת נהנית מאד מן הנקמה הקטנה שלך. וכל זה, כל התועבה הזו, בגלל ההתעקשות המטופשת שלך כאילו לקחתי ממך את הארי? אם כן את מטורפת, צ'ו צ'אנג. מטורפת יותר מכפי שהיתה בלאטריקס אי-פעם... ואכזרית לא פחות ממנה," מבטה תעה לרגע לעבר רון, "או שמא החלטת לסלק אותי לאחר שעליתי על העלילה שרקמת כנגד מאלפוי. ניסית לחסל אותי, והיא הצילה את חיי, פעמיים. זה מה שקרה. רון, אני..."

צ'ו עטה עליה, משסעת את דבריה במהירות.

"הצילה את חייך, בלא תמורה... או אולי מתוך טוב לב?" החזירה, "איך יכולת לעולל דבר כזה, הרמיוני. עני לי! איך יכולת לבעוט כך בזכרו של הארי, בארוסך... בהורים האומללים של נוויל לונגבוטום? איך יכולת?!" ברגע הבא, העיפה מבט תקיף אל מעבר לכתפה, "קחו אותה מכאן, עכשיו." הורתה "ואל דאגה, מר ויזלי, אני נותנת את מילתי כי היא תזכה למשפט הוגן. כולי תקווה ש..." צ'ו ניערה את שערה, כמחפשת את המילה המתאימה, "כולי תקווה כי הקסמהדרין יתחשב ב... עבר המפואר שלך עם הארי, כאשר יגזור את עונשך. ואם את חושבת כי ידידתך הטובה תחלץ אותך, חשבי שנית... יש לבלאטריקס חולשה אחת, והיא תביא אותה לאובדנה. זכרי את דברי."

הרמיוני נשפה בתיעוב, כאשר תפסו אותה שני קוסמים, פורקים אותה במהירות משרביטה.

"רון, אתה חייב להאמין לי. היא..."

הדמעות החליקו באין מעצורים על לחייו של רון.

"בבקשה הרמיוני, בבקשה... זה שטויות, תאמרי שלא עשית כלום, תאמרי את האמת, הרמיוני... הרמיוני!!!"

"אני... אני מצטערת רון."

הלחישה החלושה הדהדה באוויר, בעת שנגררה הרמיוני גריינג'ר הלאה. ערפל ודם הציפו את עיניו של רון, מערפלים הכל סביב. במטושטש, שמע את עצמו צורח ומשתולל, מנסה לזנק בעקבותיהם. אז, לפתו אותו ידיים מאחור; מישהו ניסה להרגיעו בקול סבלני, להבטיח לו שהאמת תצא לאור... אלא שרון לא האזין עוד, ורק הדמעות הוסיפו ליטוף, מכתימות את צווארונו.

הלוואי... הלוואי שהייתי מת קודם. הלוואי...

"שמישהו ירוץ להביא את התאומים לכאן, מישהו!" צרחה מכשפה כלשהי מתוך הקהל.

זה לא נכון... זה לא העולם האמיתי... זה כמו המלחמה ההיא עם החפירות, הכל סיוט... סיוט...

נדמה היה לו שג'יני באה בריצה, מנסה להתקוטט עם אנשי משרד הקסמים. או שמא דמיין? לא היתה לכך כל משמעות עבורו; לא עוד.

"רון..." עלה קולה של מיה מהיכנשהו, "אני... אני מבינה כמה זה כואב לך. אבל חייבים, חייבים להכיר באמת. אולי באמת יש לה נסיבות מקלות... אולי מאלפוי תמרן אותה, אבל... חייבים להכיר בזה. היא כבר לא ראויה לאדם נהדר כמוך, היא..."

"ואת כן?!" רון הרים אליה את מבטו, שיניו נוקשות ופניו לחים וסמוקים כאש, "הלוואי ולא היית פוגש אותך, הלוואי ולא הייתי מציל אותך..." הרים את קולו, הזעם מפעפע כמוגלה מתוך חזהו, "תעזבי אותי. לכי, לכי לפני שישלחו גם אותי לאזקבאן על רצח. תסתלקי מכאן!!!"

קולו הצורמני והרועד הדהד בעוצמה כזו, שגרמה לקוסמים סביב להרתע לאחור ולהתלחש. לרגע, ניצבה מיה על מקומה ובהתה בו, עיניה מתמלאות דמעות. ברגע הבא, הסתובבה בלא מילה ונמלטה, דוחפת בגסות את הקוסמים והמכשפות שניצבו בדרכה.

רון חש כיצד הולכת נשימתו וכבדה עליו; מתנודד כשיכור, איבד את שיווי משקלו וקרס על המרצפות הלחות, הגשם הקר נוטף ומתמזג עם בכיו.