מחול הצללים
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

"הצללים באים לרקוד. רקוד הלורד, רקוד הלורד"

(ג'ורג' מרטין, שיר של אש ושל קרח)

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

מיה

"גבירותי ורבותי, אנא שימו לב" קולה הנעים של הקריינית בקע מן הרמקולים, מכאיב לאוזניה של מיה. "טיסת בריטיש אירווייס לבוסטון יוצאות בשעה עשר בדיוק. כל הנוסעים מתבקשים להגיע לשער 715..."

ומהיכן יוצאת הטיסה לשום-מקום, הא?

מיה פילסה את דרכה בתוך ההמון, אצבעותיה מקמטות בתיעוב את את המעטפה עבת-הקרס שבידה. המוגלגים הקיפו אותה מכל-עבר, אצים-רצים באלפיהם על הגשרים הפלסטיים הארוכים, או חולפים כצללים בין אורות הנאון המרצדים. כמו להקות דקים מהירות, שוחות במהירות פנימה והחוצה מתוך מאות החנויות... כמו רוחות רפאים אפורות, נטולות פנים. או שמא היתה היא הרפא האמיתי, מהלך לו באין-רואה בין החיים? המחשבות יסרו את מיה, גורמות לה לעוות את פניה בזעם.

רפא בלתי-נראה, זה הכל... ואולי זה מה שהיית תמיד, ופשוט לא שמת לב?

שיניה חרקו, כאשר חצתה את אולם ההמראות העצום; כמה מן המוגלגים, שהבחינו בזעם היוקד בארשת פניה, מיהרו להרתע ולפנות לה דרך, שולחים בה מבטים מוזרים.

שיביטו, שיביטו עד שיצאו להם העיניים. לא איכפת לי בכלל. אולי, הרהרה, טוב לה יותר ככה, בלי טרדנים מטומטמים שמציקים כל-הזמן עם השטויות שלהם. את בסדר גבירתי? את יודעת להיכן את צריכה ללכת, גבירתי? לא, אני לא יודעת ואני לא בסדר, ושיקח הגרים את כולכם!

כן, עדיף לה שכולם ירתעו ממנה, כאילו היא נושאת מחלה מדבקת על בשרה. ואולי - אולי אכן נשאה כזו. המבט הנורא ההוא בעיניים של רון, המילים האלו שהטיח בה פשוט צרבו... בערו בתוך בשרה כמו שלפוחיות מזוהמות.

שנאה; זה כל מה שקיבלה ממי שהקריבה כה הרבה כדי לעזור לו... כדי להיות שם בשבילו. ועכשיו... עכשיו לא נותר לה כלום, מלבד מעטפה אחת מארצות הברית, נושאת את סמלו המצועצע של משרד עורכי הדין האריסון את פארקר. מכתב אשר בישר כי חווה גדולה בחור ארור ושורץ אוונגליסטים הפכה להיות רכושה הפרטי.

מיה שלנו חוזרת לחווה, איזה כיף, הרהרה, שולחת מבט נוטף בוז באשה הדורה למראה שמיהרה למשוך ילד קטן מנתיב הילוכה. אותם ברנשים מחוייטים בוודאי סברו כי עליה להשתולל משמחה על העובדה כי אביה היקר התפגר לו, בטרם הספיק לכתוב צוואה ולנשל אותה כליל.

אולי בכל-זאת אהנה מזה קצת, הרהרה, מעלה לנגד עיניה את צרחות הזעם של כל אותם אוונגליסטים, כאשר תשליך את כל ספרי התנ"ך והברית החדשה לחצר ותעשה מהם מדורה גדולה ונחמדה. אלא שברגע הבא נמלכה בדעתה; שטויות כאלו לא יענגו אותה, לא עוד.

מה תרוויחי מלשרוף ספרים? כך או כך, את בדרך לחווה. אולי בסוף תחזרי להיות נוצריה טובה, אולי אפילו תתחתני עם חוואי שמן וחסר-מוח, ותשריצי לו עשרה ילדים עם מנת-משכל של פשפשי-מיטה.

גיחוך לעגני, נטול עליצות, התפשט על פניה. אולי זה מה שמתאים לה, כן... הרי רונאלד ויזלי הנאצל ממשפחת ויזלי עתיקת-היומין טוב מדי עבורה. בטח. הוא הרי צריך את הרמיוני הקטנה ואוכלת-המוות שלו, לא חלאה מסוגי.

ליבה הלם בחוזקה; היא רצתה לצרוח, כן; לעמוד על אחד הגשרים הפלסטיים הקרים האלו ולצרוח עד שהכל סביב יעלה באש.

רון בגד בה, ירק הישר בפניה. אבל צ'ו... המחשבה שבה ופלחה אותה, חדה ומכאיבה כסכין: צ'ו והאחרים לא היו טובים יותר. מיה זכרה כל מילה שנאמרה בשיחה האחרונה ההיא במשרדה של צ'ו, מיד לאחר שהושלכה גריינג'ר הארורה לאזקבאן... השיחה בה אבד לה הכל.

למען האמת, הכל התפרץ כמעט במקרה: הכוונה לא היתה אלא לחלק תפקידים בכוחות שהתעתדו להחליף את מסדר עוף החול. והיא, טיפשה שכמותה, היתה זוכה בוודאי לעצם שמנה, אילו אך ידעה מתי לסתום את הפה. אולם מיה אמרה את מה שמיה חושבת, ומיה שלמה על כך ביוקר רב.

"אבל שכחתם משהו, כולכם" נהם מישהו כאשר התדרוך כמעט והסתיים. "כל מה שקרה עם הדאדלי ההוא והכל. לכו תדעו כמה היא ומאלפוי הספיקו לגלות. לכו תדעו מה הגריינג'ר הזאת תתחיל לזמר לפני הקסמהדרין על הבחורים שלנו. גם אם ירשיעו אותה בסוף זה לא אומר..."

חיוך דקיק עלה על פניה של צ'ו.

"ומדוע הינך כה בטוח כי היא תזכה לדבר בפני הקסמהדרין, ג'ים יקירי?"

מיה שלחה בה מבט נדהם; היא היתה חייבת לשתוק. היא ידעה שהיא חייבת לשתוק... אולם המבט ההוא בעיניו של רון סירב להרפות ממנה; אפילו בתוך המשרד המהודר, מתחת לתמונתו של גולדן אלייז'ה קארתניי, שמעה את בכיו החנוק מהדהד באוזניה.

"לרצוח אותה... בכלא?" שאלה, בקול רם יותר משהתכוונה. "זה לא קצת... קצת יותר מדי?"

עיניה של צ'ו ננעלו עליה באחת.

"לא אמרתי שאנחנו נרצח אותה בכלא" חייכה "חלילה לנו. מישהו אחר עשוי... לאבד את עשתונותיו. למשל, כאשר יראה כיצד היא נעזרת במפלצת ששברה את הוריו המסכנים לרסיסים. יתכן שהוא עלול אפילו... להשתגע" הטעימה במתיקות, ציפורניה המשוייפות למשעי דוקרות עטיפת מסטיק שנחה על השולחן בסמוך. "ואז... לעשות דברים שיצטער עליהם מאוחר יותר. ומי יוכל להאשים את האומלל הזה, לאור הנסיבות הקשות כל-כך?"

אפילו אז, יתכן שלא היה קורה כלום, לו היתה מיה מצליחה לסתום את הפה. אולם לא... היא היתה חייבת, חייבת להמשיך להתווכח.

"אז ככה זה, הא?" מלמלה, כובשת את פניה ברצפה ומנערת את ראשה בכדי להחניק את הקולות הארורים. "ככה תכננת הכל מהתחלה, עם מאלפוי, והכל. זה לא בסדר צ'ו, זה מאד-מאד לא בסדר".

לחישות ומבטים נשלחו בה מכל עבר. צ'ו הביטה בה לרגע, ואז התרוממה באיטיות ממקומה.

"מאלפוי לא רצח את ארבעת הילדים הקטנים, זה נכון. אבל כולנו יודעים כי הוא אשם... אשם בדברים רבים אחרים, וכיצד כשל משרד הקסמים מלטפל בו כבר לפני עשרים וחמש שנים. חשבתי שאת זוכרת ש..." צ'ו קרבה, סוגרת עליה באיטיות "לפעמים, אנו חייבים לשנות קצת אמת קטנה אחת, כדי לחשוף ולטפח את האמת הגדולה. את יודעת זאת היטב, ידידתי היקרה. כולנו יודעים זאת".

מיה הוסיפה לכבוש את עיניה בקרקע.

"אני מניחה שאת צודקת" מלמלה בקול מנוצח.

אבל אז, היה כבר מאוחר מדי. עיניה של צ'ו אמרו את הכל בעת שניצבה מעליה, סוקרת אותה באיטיות נינוחה כזו, עד שמיה יחלה שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותה.

"אינני כועסת עלייך, ידידה יקרה" החזירה לבסוף, מלטפת את לחיה של מיה באצבעות עדינות וקרות. "אני מניחה שאת פשוט... עייפה, עייפה ומזועזעת מן הגהינום שעברת. חושבני, שהדבר שיועיל לך הינו נופש. חופשה ארוכה מן השירות. את מבינה..." האצבעות התהדקו, חופרות אל תוך כתפה "לא אסלח לעצמי אם יקרה לך משהו כעת, בגלל תשישות ובלבול" הוסיפה, מסמנת לה לצאת מהחדר.

ומיה יצאה; האחרים חזרו מיד לדבר - איש מהם לא טרח להביט אחריה בלכתה. את יתרת ההשפלה, קיבלה בהודעה קצרה, שעות ספורות מאוחר יותר; בזו הפעם, שלחה צ'ו מישהו אחר. לא היה לה עוד זמן להקדיש לסוררת הקטנה שסולקה; לא עוד.

חשבתי שאת חברה שלי, צ'ו. יבבה בלי קול. חשבתי...

מיה התנודדה קלות, כשיכורה, נדחפת בגסות לאורך הגשר הומה האדם; לרגע נעצרה, מציצה במאות המוניות שחלפו כנמלים זעירות למטה, מאתיים מטרים מתחתיה. מכונות-מוגלגים מעופפות העלו והורידו מכולות מטען ופעמוני מעליות צלצלו; מטוס המריא, רועם גבוה מעל לתקרת הזכוכית, ואחר דעך.

"גבירותי ורבותי, טיסת בריטיש אירווייס לבוסטון תמריא בתוך דקות מעטות. נוסעים אחרונים מתבקשים למהר לשער 715..."

קר לי. כל כך קר... הרהרה, שפתיה נעות ומפזמות שיר. לא, מחזה מוגלגי ישן שלמדה אי-שם בנעוריה. המילים זרמו בתוכה, מהדהדות, הולכות וגוברות עם כל צעד מצעדיה. מהם החיים, אם לא צל חולף. שחקן מסכן, מכלה במהירות את תפקידו על הבמה ויורד לתהום הנשיה. סיפור מטופש, מלא מהומה וחסר פשר.

עיניים ננעצו בה מכל עבר, מלבות את זעמה.

"יש לך בעיות, אדון?" נהמה בגסות "כן אתה. מה אתה מביט בי ככה? כן, אני טיפוס חולה. אז מה, אף פעם בחיים שלך לא ראית טיפוסים חולים?"

הטרדן מלמל משהו מתחת לשפמו והסתלק. מיה החישה את קצב הילוכה, נסחפת הלאה, הלאה בזרם האנושי חסר הראשית והסוף.

"מיה, מיה!"

הקול המוכר גרם לה להסתובב בחדות. שפתיה התכווצו בתיעוב כאשר הבחינה בפניו המאורכים של ג'ו קָאמְבּוּן, הקוסם ירוק-השער שעד אתמול החשיבה לאחד מחבריה. הלה עצר, מתנשף בכבדות.

"מיה, את חייבת לבוא. זה טוד, הוא רוצה..."

"חייבת? לא חייבת כלום לאף אחד, ולשמוק השיכור הזה עוד פחות מכולם. אני בחופשה ארוכה-ארוכה, שכחת?"

"כן, כן... אבל עכשיו קרו דברים, הרבה דברים, אהה... סגן השר חטף התקף-לב והוא בקדוש מנגו בגלל תרגיל מלוכלך שעשו המאלפוים, ו... פרופסור סנייפ נעל את הוגוורטס לאנשים שלנו, ביחד עם כמה הילאים מורדים והכי גרוע..." עיניו התגלגלו באימה "הגיע מידע שלורד אייברי הבן מגייס אוכלי מוות לעזרת בלאטריקס, ונשבע להרוג את כולנו לאט-לאט..." דיבורו היה מגומגם, כמעט יבבה "צ'ו ורוב האנשים עסוקים מלמעלה ראש, וטוד כמעט משתגע מרוב... לא משנה, הכל, הכל מתפורר. את חייבת לבוא!"

מיה הידקה את שפתיה ושלחה בו מבט ארוך.

אולי כן... הרהרה. הם יקבלו אותה שוב, אם תוכיח לצ'ו שאי-אפשר בלעדיה; הם יזדקקו לשרביט שלה, אם אוכלי המוות יתקיפו.

הם יזדקקו, כן... והם יזרקו, ברגע שלא יזדקקו, הרהרה בכעס, גאוותה שבה ומושלת בה.

"הכל מתפורר?" לעגה, אצבעותיה מתהדקות על השרביט שמתחת לכנף מעילה "ואולי זה בדיוק מה שמגיע לכם?"

קאמבון פער את פיו בתדהמה.

"בחייך, מיה מותק. אנחנו החברים שלך, החברים האמיתיים..."

מיה פרצה בצחוק קולני, שגרם לכל המוגלגים סביב לעצור ולהביט בהם.

"אין לי חברים, ג'ו מותק" צחוקה הלך וגבר, שוטף את היאוש והזוהמה מתוככי ישותה "אף פעם לא היו לי חברים, טינופת מסריחה שכמוך. פורונקולוס!"

מיה כמעט ולא הרגישה,כיצד היא שולפת את שרביטה ומכוונת אותו אל פניו. הקללה היתה כה מהירה, עד כי קאמבון ירוק-השער לא הספיק להגיב כלל ועיקר לפני שנפגע; ברגע הבא, החל לצרוח, כושל לאחור ולופת את פניו שהתכסו שלפוחיות איומות למראה. מוגלגים זעקו ונמלטו לכל עבר, כאשר נופפה מיה בפראות את שרביטה, זורקת את ראשה לאחור וצוחקת, צוחקת ממש כמו סיריוס... סיריוס האפל שלה, החבר היחיד שהיה לה אי-פעם.

שעטות; שעטות רגליים. מיה ראתה את מדיהם של אנשי-הבטחון, את כלי הנשק המוגלגים נוצצים בידיהם.

"תשליכי את הנשק ותרימי ידיים" קרא קול קפוא מתוך רמקול "אני סופר עד שלוש. אחת..."

"שתק!"

איש הבטחון נאק והתמוטט לאחור, כאשר פגעה האלומה האדומה בחזהו; חברו שלף את האקדח ודרך אותו במהירות, ואז נפגע הישר בפניו; בזעקה חנוקה, קרס לאחור ונחבט ברצפת הפלסטיק, כאילו היה שק זבל רפוי. מיה החלה לרוץ; רגליה עלו וירדו בקצב צחוקה הפרוע.

"בלאג'אריוס!"

אחד השעונים הממוחשבים ילל ונשבר לאלפי רסיסים זוהרים, שהתפזרו כגשם על פני הגשר ומעבר לו. נשים צרחו; מוגלגים רצו לכל עבר, נעלמים מטווח ראייתה כעכברים הנסים אל חוריהם. עכברים, עכברים עלובים וחסרי תודעה. אי-שם, מאחוריה ומעל ראשה, החלו סירנות אזעקה ליבב.

"ארוע בטחוני, אני חוזרת ואומרת, ארוע בטחוני. כל הנוסעים, אנא פנו במהירות את קומות תשע ועשר"

באנג; כדורים שרקו סביבה, אחד מהם חולף סמוך מאד לאוזנה; כאב קלוש העיד, כי אחר חלף סמוך מדי לאחת מידיה. הכל התערפל סביבה באדום, לבן ואפור מוזר, ורק ליבה הוסיף להלום במהירות הולכת וגוברת. סיריוס האפל היה בכל מקום, צחוקו ממלא אותה בשמחה מוזרה, והיא רצה, רצה ולחמה בצללים הדולקים בעקבותיה.

"אני לא צריכה אותכם!!!" צרחה במלוא גרונה, ושיגרה קללה נוספת "לא צריכה אותכם, לא צריכה את שטיח הקיר הארור שלכם. תשרפו אותי, תמחקו אותי ממנו, יאיייי!!!"

טרטור ארוך הבהיר לה, כי אחד המוגלגים מצא נשק יעיל יותר מאקדחי-אבטחה. מיה נעצרה וטלטלה את ראשה, פסיעות אחדות מסוף הגשר העצום; שלושה קנים פעורים בהו בה בחזרה, דרוכים ומכוונים אל פלג גופה העליון.

"תזרקי ת'נשק הארור הזה שלך עכשיו, מותק, או שנהפוך 'תך למסננת. עכשיו אמרתי, לעזאזל!"

"אין סיכוי צ'אקי. תראה את העיניים שלה. היא מחוקה לגמרי. חתיכת..."

צפירות עמומות ענו מלמטה; אי-שם, הרחק מתחת לגשר ולמהומה, המשיכו מוניות השירות להשתרך בטורים ארוכים ואדישים.

"הא!" לעגה "אני... אנחנו שפויים לגמרי, אני וסיריוס שלי. אבל אתם, אתם פשוט הרוב, בני זונה, אוכלי-מוות מסריחים! שפתיה נפערו והחלו לשיר, לועגות לקנים המאיימים.

"אנחנו לא צריכים בית-ספר, לא ניתן לכם ת'מוח.

הי פרופסור! ת'זוב אותי לבד!"

המאבטחים היססו לרגע נוסף, אחרון; ואי-שם, מבין ענני הזעם והתיעוב, נדמה היה לה כי אחד מהם מניד את ראשו בצער... שבריר-שניה לפני שהניח אצבעו על שמורת ההדק וסחט אותה.

אלא שמיה לא רצתה לחכות לו, הו לא. פורשת את זרועותיה, זעקה באושר והטילה עצמה אל מעבר למעקה הבטיחות; היריות טרטרו נלעגות מאחוריה בעת שדאתה מטה-מטה-מטה, אל תוך זרועותיו של סיריוס האפל, חברה היחיד עלי-אדמות.