טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק 12

 

פחד. פאניקה. אימה.

שלוש מילים, שלוש דרגות לאותה תחושה.

 

הפחד הוא מה שבא קודם – מן עקצוץ כזה בעורף. מטריד, אך לא בלתי נסבל. לפחד אפשר להתרגל. עם פחד אפשר לחיות... עד שהפאניקה מגיעה.

 

הפאניקה היא השלב שבו אתה לא מסוגל יותר להתמודד עם הפחד. כשנכנסים לפאניקה מאבדים את העשתונות, כאילו העקצוץ המעצבן הפך לרעש חזק, הקודח חור בראש עד כדי שמתחילים לחרוק שיניים ולעשות מעשים שבדרך כלל לא עושים, רק כדי לגרום לרעש להיפסק.

 

אבל אז באה האימה. האימה היא השלב האחרון, השלב שבו הרעש נפסק ובמקומו מגיע החלל הריק שמעכל את האדם מבפנים; השלב שבו אי אפשר לחשוב, אי אפשר לנשום, אי אפשר לצרוח. השלב שבו קופאים ומחכים; מחכים לדבר שממנו הפחד התחיל.

 

וצ'רלי חיכה כבר הרבה מאוד זמן.

 

"המשחק הקטן הזה נגמר," הוא שמע את פרייס אומר.

 

ואכן היה זה מן משחק מחבואים, שבו האחד מחפש בעוד השני מתחבא.

אך ברגע מסוים, למחפש נמאס מתפקידו וכשהוא מוצא לבסוף את האדם שהתחבא, הוא נותן לו אזהרה ברורה וכואבת – שלא יעיז להיעלם כך שוב.

 

ומאותו רגע, כללי המשחק משתנים. התפקידים נשארו כמו שהיו, המתחבא מוצא מחבוא, רק שהפעם המחפש נשאר עם עין אחת פקוחה כדי שיוכל לראות בדיוק היכן השני מתחבא... כדי שיוכל לתפוס אותו עוד לפני שהספירה הסתיימה.

 

הו, כן.

המשחק נגמר עכשיו.

 

 

צ'רלי אימץ את מיתרי קולו, מנסה להשמיע איזשהו צליל של תחנונים כלפי השובה שלו.

 

"אל תבזבז את קולך, ילדון. אתה תזדקק לו כשיגיע זמנך לצרוח," אמר שלדון, מניף את שרביטו פעם נוספת וצ'רלי, שניסה להילחם בקללת השיתוק שאחזה בו, שקע בתרדמה עמוקה.

 

 

כשהכרתו שבה אליו, צ'רלי הצליח להזיז את כפות רגליו ואצבעותיו, אך שאר גופו עדיין היה משותק.

הוא פקח את עיניו, נותן ללחץ להשתלט עליו כשמצא את עצמו כבול לכיסא עץ באמצע חדר מרופד בשטיח גדול ואדום. רהיטים עתיקים הוצבו בקפידה ברחבי החדר המעופש ודיוקנים של אנשים בעלי מראה מצמרר נתלו ברחבי החדר- בוהים בו בעניין.

לא הייתה עוד נפש בחדר מלבדם.

 

צ'רלי נאבק בשלשלאות שהחזיקו אותו, משחרר מידי פעם קריאת כאב. זיעה ניגרה על מצחו ואפו, מטפטפת מידי פעם על לחייו החמות.

 

"נו כבר," הוא סינן, מתנשף מרוב מאמץ. "קדימה..." הוא הפציר בגופו. "קדימה, אני מסוגל- לעשות- את-" הוא פלט קללה עסיסית, עיניו התחילו לדמוע בפתאומיות, עדשות משקפיו מתכסות באדים. "בבקשה..." התחנן בפני עצמו.

 

לאחר עוד כמה ניסיונות כושלים- צ'רלי וויתר, משחרר ייללת פחד. הזיעה התערבבה עם הדמעות ופיו התמלא בטעם של אבק, אבקת פלו, ככל הנראה.

 

לפתע, רעש נשמע והדלת שנחה בדיוק מול צ'רלי נפתחה בצליל עמום. בפתחה עמדו שלדון פרייס ואוריון מרוול.

צ'רלי לא הצליח להביא את עצמו לנשום.

 

"הו, אז הוא חזר אלינו," אמר אוריון בקולו הנחשי.

 

שלדון לא הגיב, הוא תפס כיסא שהיה ליד מכתבה קטנה והציב אותו הפוך מול צ'רלי.

 

צ'רלי בהה בהבעה קפואה כיצד שלדון מתיישב כשבין רגליו משענת הכיסא וידיו שעונות עליה, עיניו בוחנות אותו כאילו מנסה לקרוא את מחשבותיו.

 

"אתה יודע," הוא אמר לבסוף בטון אגבי, "מעולם לא ראיתי מישהו שמתאמץ כל כך לגרום לעצמו להיהרג. ואני אמור לדעת – אני הורג אנשים כל הזמן," הוא חייך חיוך חושף שיניים. "אבל אני מוכרח לומר שאני לא מאשים אותך, ילד. החיים שלך משעממים ביותר."

 

צ'רלי לא פצה את פיו, נשימתו רעדה מעט אך הוא סירב להסית את מבטו. לא הפעם, לא אחרי כל מה שהוא עבר. הוא לא ייתן לרוצח הזה את הסיפוק בלראות אותו מתפרק- או כך לפחות הוא קיווה.

 

שלדון נראה מעט מאוכזב משתיקתו של צ'רלי, אבל הוא המשיך לבהות בו.

 

מאחוריו, מרוול התחיל לדבר. "אל תהיה ביישן, חבוב. כולנו מכירים אחד את השני."

 

צ'רלי מצמץ בפעם הראשונה מאז כניסתם לחדר. "מה אתם רוצים ממני?" קולו היה חזק ויציב, אך בפנים הוא התפורר.

 

שלדון זקף גבה, מופתע מהשאלה, "מה אנחנו רוצים?" הוא שאל. "אני לא בטוח. מרוול, מה אנחנו רוצים מידידינו הג'ינג'י?" הוא הסתובב להביט בחברו.

 

מרוול גיחך, "אין לי מושג."

 

פרייס סובב את ראשו בחזרה לצ'רלי. "עכשיו נזכרתי," אמר. "רצינו לומר לך  שלשמוע את אחותך צווחת היה אחד הדברים הטובים ביותר ששמענו."

 

"הו, כן. מוזיקה לאוזניים. יותר טוב ממוזיקה קאמרית," הסכים מרוול.

 

צ'רלי בלע את רוקו, דמותה של איזבל עולה בעיני רוחו – חסרת הכרה, חבולה ומדממת. הוא הכריח את עצמו להמשיך להביט בעיניו הכהות של פרייס שעדיין לבש את ההבעה הזחוחה שלו, ההבעה שצ'רלי השתוקק לקרוע היישר מפניו.  

 

"כמובן, בשלב מסוים היינו מוכרחים להשתיק את הכלבה הקטנה הזו, אבל הטיפשה המשיכה לצרוח. אפשר היה לחשוב שהיא נהנית מזה," המשיך פרייס בשלו, חיוכו גדל מרגע לרגע, "למרות זאת," הוא אמר, "אני מוכרח לציין שהיא החזיקה מעמד הרבה יותר זמן ממך."

 

גופו של צ'רלי רעד מרוב שנאה ותיעוב.

 

פרייס נאנח, "אבל מספיק לדבר עליה. אחרי הכול, זה לא טוב לדבר יותר מידי על אנשים מתים. אז מה שלומך?"

 

עיניו של צ'רלי נפערו באימה, "מ- מ- מ-?" הוא ניסה לדבר, אך קולו נדם. 'אנשים מתים?' גרונו היה חנוק כאילו יד נכרכה סביבו, לא מאפשרת לו לנשום. בזווית שפתיו של פרייס התגלה חיוך קטן ונבזי.

 

"אל תדאג. היא עדיין לא מתה באופן רשמי, אבל זה יהפוך לרשמי בקרוב. הפעם אין אזהרות," אישוניו זזו מצד לצד, סוקרים את פניו של צ'רלי. "או שאחותך לא מסרה לך את המסר?"

 

"לך תזדיין," פלט צ'רלי, מוצא את קולו.

 

תחילה, פניו של פרייס עטו הבעה מעט מופתעת, כאילו לא ציפה לתגובה שכזו.

אך החיוך שב אליו במהירות, גדול ורשע יותר מקודמו. הוא התרחק מעט מצ'רלי, לקח תנופה ואז בעט בחזהו של הנער כתום השיער בכל כוחו.

 

האוויר נשלף מתוך ריאותיו של צ'רלי במהירות אדירה והוא מצא את עצמו מופל אחורנית יחד עם הכיסא מעוצמת המכה, כאב חד מפלח את בית החזה שלו.

 

שלדון גהר מעליו, עיניו הכהות שולחות גיצים לוהטים. הוא אחז בחולצתו של צ'רלי והרים אותו מעט למעלה כדי לצמצם את המרחק בין פניהם.

"אם היה לך מושג כמה חיכיתי לרגע הזה," הוא אמר, מטיח את אגרופו היישר בפניו של צ'רלי שוב ושוב בעוד שזה ניסה בכל כוחו לא לצעוק, דמעות לא רצוניות של כאב עולות בעיניו. "לרגע שבו אוכל לחזור ולסיים את מה שהתחלתי בהוגסמיד... קדימה, ילד, תגיד את זה שוב."

 

"ל-לך תזדיין," מלמל צ'רלי, מטושטש מהכאב. טעם הדם המתכתי מילא את פיו ועיניו דמעו תחת משקפיו הסדוקות. 

 

פרייס צחק צחוק מלא עונג ושביעות רצון, "שמעת, מרוול? הג'ינג'י יודע לקלל!"

 

"אתה חושב שהוא יודע גם לשיר?" תהה מרוול בקול רם.

 

"אני לא בטוח," פרייס חייך ופנה להביט שוב בצ'רלי, "אני עדיין סקרן לדעת כמה זמן ייקח לו לאבד את שפיותו תחת קללת הקרושיו."

 

דפיקות לבו של צ'רלי האיצו כששלדון שלח יד אל השרביט ושלף אותו החוצה. עצם המחשבה על הקללה הזו הכאיבה לצ'רלי. "לא, אל..." הוא התנשף.

 

"מה אמרת?"

 

צ'רלי לא הגיב, מנענע את ראשו, מנסה לצאת מהמצב החצי-הכרתי שבו היה שרוי.

 

"אתה תצטרך לדבר חזק יותר אם תרצה שאשמע אותך," אמר פרייס, מכוון את שרביטו, "קרושיו!"

 

בינתיים בהוגוורטס, ג'יימס ישב מתחת לעץ הקבוע שמתחתיו הוא וחבריו היו יושבים כשלפתע סיריוס הופיע, עיניו עדיין לחות מהמפגש עם אחיו.

 

"פספסתי משהו חשוב במהלך השיעור?"

 

ג'יימס הרהר בשאלה, "הו, כן. מלווין מק'מילן וג'וסף סמית' הלכו מכות וג'ו העיף את מק'מילן מהחלון והוא נתפס ברגע האחרון ע"י הצמח הטורף של פרופסור ספראוט. היינו צריכים להיאבק עם הצמח במשך חצי שעה עד שהסכים להרפות ממק'מילן."

 

סיריוס צחק, "לעזאזל, אסור להחמיץ שיעורי גילוי עתידות." הוא נשען על גזע העץ והחליק לישיבה מזרחית, מותח את ידיו מעל לראשו בפיהוק. "איפה צ'אק?" שאל, מסתכל סביבו.

 

"אה," הבעת פניו המחייכת של ג'יימס השתנתה להבעה רצינית, "צ'רלי... צ'רלי די נעלם."

 

סיריוס קפץ על רגליו, "הוא מה?! מה זאת אומרת 'נעלם'?!"

 

ג'יימס קם באיטיות על רגליו, "אחרי שהלכת, צ'רלי... הוא כנראה שמע אותי ואת רמוס מדברים והוא הסתלק מהחדר."

 

"ואתם, מה? פשוט נתתם לו ללכת? אחרי מה שהוא סיפר לנו?!"

 

ג'יימס טלטל את ראשו. "טוב, ירחוני יצא אחריו, אבל צ'רלי כבר נעלם מהאופק. עד עכשיו הוא מחפש אחריו, אני מניח."

 

"וזנב-תולע?"

 

"נשאר בחדר למקרה שצ'אק יחזור," השיב ג'יימס, "ואני פה, סוקר את חצר בית הספר ומחכה שמישהו משניהם יודיע לי אם הוא מצא אותו."

 

סיריוס נשם עמוקות. "על מה לעזאזל דיברתם?"

 

לאחר שג'יימס סיפר לו, סיריוס הבין טוב מאוד מדוע צ'רלי החליט לקום וללכת.

"טוב, גם אני אלך לחפש- היי, ירחוני!" קרא סיריוס למראה חברם המתקרב, "מצאת אותו?"

 

אך התשובה נשקפה היטב מפניו של רמוס. הוא הניד בראשו והתיישב, מתנשף, על הדשא הרך. "חיפשתי בכל מקום! הוא פשוט נעלם! אני... מרלין, לא הייתי צריך לפתוח את הפה שלי. למה אני תמיד מוכרח לפתוח את הפה הגדול-"

 

"די, ירחוני, זה לא זמן לשנאה עצמית. קדימה, אתה המוח! תחשוב!" אמר ג'יימס, מטלטל את רמוס בכתפיו.

 

רמוס בלע את רוקו, "אתם חושבים... שאולי..."

 

סיריוס פלט אנחה, "זו בהחלט אפשרות. קדימה, הגיע הזמן לעשות משהו נועז וחסר אחריות להחריד."

 

 

"קרושיו! אני לא חושב שאי פעם יימאס לי מהמילה הזאת."

צ'רלי התנשם והתנשף, עיניו עיוורות מכאב, אפו מדמם וגופו, מקומר, לא הפסיק לרעוד על הרצפה. 

 

מרוול פלט נשימה משועממת. הוא נשען על הקיר והביט בציפורניו.

"אתה עושה את זה שוב."

 

שלדון, שעד לאותו רגע הביט בצ'רלי כילד מטורף שקיבל רובה כמתנה לחג המולד, הזדקף ובהה בחברו.

"עושה מה?" שאל בנימה מעט עצבנית. 

 

"את זה!" אמר מרוול, מתרחק מהקיר ומתקרב אל פרייס וצ'רלי שהצליח להסתובב על צדו וירק דם על הרצפה המרופדת שטיח. "אתה מושך את קטע העינויים יותר מהדרוש. קדימה, תהרוג את הילדון ובוא נלך הביתה."

 

שלדון פתח וסגר את פיו כמה פעמים לפני שגלגל את עיניו והחזיר מבטו אל צ'רלי.

"נו, טוב..." נכנע לבסוף. הוא משך את צ'רלי מהרצפה לתנוחת עמידה, סוטר על פניו על מנת לעורר אותו מעט. "אז מה, עכברוש, מילים אחרונות?"

 

~*~

 

היה זה בתחילת השנה השביעית. ירח עגול ומלא עמד באמצע שמי הלילה זרועי הכוכבים. עננים רכים רחפו סביבו כשמידי פעם אחד מהם העז להסתיר את הכדור הכסוף.

אי שם למטה, במעמקי היער האסור, חתול קטן התרוצץ בין הענפים הסבוכים.

'אני מוכרח לצאת מכאן...' המחשבה הדהדה בראשו. 'אבל איך?' ייללת פחד צורמנית בקעה מגרונו של החתול בעודו רץ, מועד מידי פעם על שורש עץ בולט.

 

דברים כאלו גרמו לצ'רלי לשנוא את לילות הירח המלא. באותם לילות נדמה היה שמוחו אינו מרוכז דיו, כאילו הפיכתו לחתול תפסה כל פיסת מחשבה וגרמה לו לשכוח מהשאר. עד לפני כמה רגעים, הוא ישב מתחת לעץ עמוק בתוך היער יחד עם קרניים, ירחוני, רך-כף וזנב-תולע, נהנים מאוד לילה שקט ורגוע (טוב, הארבעה נהנו. צ'רלי פשוט לא התלונן) כשלפתע רעש נשמע ומאות זוגות עיניים הציצו עליהם מבין השיחים.

 

'העיניים...' חשב צ'רלי, ממשיך לרוץ, תוהה אם אי פעם יראה זוג עיניים שיגרום לו לרעוד יותר מאותן עיניים אדומות וקטנות.

 

הוא זכר בבירור כיצד הנקודות הבוהקות הפכו לאלפי רגליים ארוכות ודקיקות המחוברות לגופים עגלגלים, טווי קורים.

 

סיריוס נבח נביחת אזהרה, אך המפלצות המשיכו להתקדם לעברם. צ'רלי חש כיצד כל שערה על גבו נעמדת. הוא שמע שוב את נביחת הכלב הגדול, נביחה שאמרה בבירור: "תברחו!"

 

לפני שצ'רלי הספיק לשים לב למה שקורה סביבו, הוא נותר לבד מול העכבישים הרעבים כשארבעת חבריו כבר הסתלקו מהאזור. לא נותרה לו ברירה...

הוא התחיל לרוץ .

 

כוחו אוזל בהדרגה, צ'רלי נעצר לבסוף באמצע קרחת יער גדולה, לא מודע כלל למקום הימצאו או להיכן נעלמו חבריו. השקט ששרר ביער העביר בו צמרמורת, כמו קוביית קרח המחליקה במורד גבו השדוף. גופו העייף כבר לא הצליח להחזיק מעמד והוא השתנה בחזרה לצורת האנוש שלו והתמוטט על האדמה הלחה, מתנשף.

 

"קרניים!" הוא ניסה לקרוא, "ר-רך-כף!... מישהו!" למרות הקור שעמד באוויר, צ'רלי חש שגופו עולה בלהבות, זיעתו מטפטפת על האדמה שהחתימה את פניו בכתמי בוץ. הוא השתעל.

 

לפתע, תחושה מוזרה אחזה בו והוא התרומם באחת, סוקר את סביבתו בעיניים מעט מטושטשות. "מי...?" רעש נשמע מאחוריו – זרד נשבר לשניים. הוא זקף אוזניו, דפיקות לבו מאיצות וזיעה קרה התערבבה עם זיעת המאמץ מהריצה.

ואז, בדיוק כשחשב שלבו עומד לשבור את בית החזה שלו, זה קרה. חיה ענקית ושעירה התקדמה לעברו, עיניה הרבות מביטות בו במבט חסר מבע, שמונת רגליה הענקיות שלחו רטטים לידיו של צ'רלי שעדיין נשענו על האדמה הבוצית.

 

צ'רלי לא יכול היה לעצור את עצמו מלצרוח. העכביש הענקי נסוג צעד אחד לאחור ונעצר.

 

"מי מעז לחדור לתחומי?" העכביש אמר, דבר שגרם לצ'רלי לצרוח שוב.

 

"א-א-א-א-" מה שצ'רלי ניסה לומר היה 'אתה מדבר!' אך הפחד היה כמו פקק בתחתית גרונו, מונע מהמילים לצאת החוצה.

 

"האגריד?" שאל העכביש, מתקדם מעט לכיוונו של צ'רלי שהלך אחורה במהירות עד שנתקל באבן ונפל על ישבנו, בוהה באימה במפלצת שהתקרבה אליו.

 

צ'רלי הניד בראשו בשלילה מוגזמת, "א- א-א-א-" מה שהוא ניסה לומר הפעם היה 'אני רוצה לצאת מכאן!' אך שוב, המילים לא מצאו את דרכן אל העולם.

 

העכביש השמיע אנחה, צבתותיו הענקיות נוקשות ברעש מחריש אוזניים. "בסדר, אם כך... ילדים."

 

משום מקום החלו לצוץ אלפי עכבישים מכל הגדלים, נוקשים בצבתותיהם ומתקדמים אל צ'רלי במבט רעב.

צ'רלי ניסה לקום על רגליו, אך שריריו היו עדיין חלשים מהריצה. הוא ניסה להפוך לחתול, אך הפאניקה לא נתנה לו רגע של ריכוז.

"הצילו!" הוא צרח בחוסר תקווה. "שמישהו- אה!" הוא התחמק ברגע האחרון מצבתו של אחד העכבישים שנקש ברוגזה לכיוונו. "הצי-" הפעם צ'רלי לא היה מהיר מספיק וצעק בכאב כשעכביש אחר הצליח לתפוס את כתפו עם הצבת. כאב חד עבר בכל גופו, גורם לו להיאנק.

 

'זהו זה, זה נגמר. אני הולך למות... לבדי באמצע יער מלא עכבישים.'

 

ובדיוק ברגע בו עכביש שלישי התכוון לנעוץ בו את צבתו היישר בלב, נשמעה ייללה חזקה וכתם שחור התנפל על העכביש והעיף אותו הצדה. דמות אייל גדולה הופיעה לפתע ונגחה בעכביש שעדיין החזיק את צ'רלי מכתפו.

 

הנער הג'ינג'י התגלגל על צדו וניסה בכל כוחו לשמור על עיניים פקוחות, ידו אוחזת במקום הפגוע שהחל לדמם. הוא לא יכול היה להאמין למראה עיניו. באמצע קרחת היער, שלושה בעלי חיים גדולים נלחמו נגד העכבישים הענקיים; נושכים, נוגחים ובועטים בהם הרחק מצ'רלי. הוא צמצם את עיניו על מנת לחדד את מבטו ואיכשהו הצליח לקלוט את העכברוש שטיפס על גבו של אחד העכבישים וניסה לעקור את עיניו.

 

צ'רלי חש כיצד הכרתו לאט- לאט חומקת ממנו, אך הכריח את עצמו להישאר ער, כל חלקה הימני של חולצתו היה מוכתם בדם אדום ולבו פעם כל כך מהר עד שצ'רלי התקשה להפריד בין פעימה אחת לשנייה. עיניו הירוקות החלו להיעצם.

 

צ'רלי חש משיכה ברגלו, הוא מיהר להזדקף ומצא את עצמו מסתכל עמוק אל תוך עיניו האפורות של רך-כף שניסה לגרום לו לקום על רגליו ולעלות על גבו. צ'רלי עשה כדבריו והשניים החלו לרוץ כשקרניים וירחוני (כשזנב-תולע על גבו) רצים לידם.

 

כשהגיעו למקום אליו העכבישים לא הצליחו להגיע, צ'רלי ירד מגופו של הכלב ונשכב על הרצפה, מתנשם. מעליהם, הירח החל להיעלם ופסי תכלת עמומים נמתחו לאורך השמיים. חבריו החלו להפוך בחזרה לבני אדם והתיישבו על האדמה סביבו בתשישות. 

 

"חשבתי שעזבתם אותי..." פלט צ'רלי, קולו רועד. "חשבתי- חשבתי... הייתי בטוח שאני הולך למות."

 

ג'יימס חייך, "אל תהיה טיפש, טופר."

 

צ'רלי הניד בראשו, "לא, באמת. אני... הצלתם אותי. אתם... אתם באתם ו-"

 

אך סיריוס קטע אותו, "אתה באמת חשבת שנניח לך למות מבלי לעשות כל מה שביכולתנו בשביל לעזור לך?" שאל. צ'רלי לא ידע מה לענות, והייתה לו ההרגשה שאיש לא מצפה ממנו לענות. 

 

"חשבתי שאני לבד..." הוא מלמל.

 

"אתה לא לבד, צ'אק. אתה אף פעם לא תהיה לבד. אז תוציא את זה מהראש הג'ינג'י הזה שלך."

 

רמוס, שהפך באיטיות לצורתו המקורית, התקרב לצ'רלי ונשכב לידו, "לעולם אל תעשה מה שעשית היום," הוא אמר.

 

צ'רלי הפנה אליו את ראשו בבלבול, "מה עשיתי?" תהה.

 

סיריוס, שידע לאן חברו איש הזאב חותר, השלים את דבריו במקומו: "אל תוותר ותיתן למפלצות הרעות לתפוס אותך. לא לפני שניסית לעשות הכול כדי לעצור אותן."

 

צ'רלי לקח נשימה ארוכה והביט מעלה אל השמיים. "אני נשבע."

 

~*~

 

צ'רלי מצמץ דרך עיניים דומעות, חיוך חסר פשר נמתח על שפתיו. הוא מלמל משהו.

 

"מה אמרת?" דרש שלדון לדעת, מצמיד את שרביטו לגרונו של צ'רלי כשלפתע זה אחז בצווארון חולצתו הלבנה והמכופתרת בעוצמה המעטה שנשארה בו.

 

צ'רלי קירב את פניו אל אלו המופתעות של שלדון וחזר על דבריו.

"לא עכברוש... אני חתול."

 

ובמילים אלו, הוא עצם את עיניו, מרגיש את העקצוץ הבלתי נעים והמוכר שחש בכל פעם שהפך לצורת האנימאגוס שלו.

 

שלדון פלט צעקה, מודע לפתע לעובדה שהאסיר אותו החזיק כבר לא בן אנוש... אלא בעל חיים. עם שיניים, פרווה וכמובן – טפרים.

 

גם צ'רלי הבין את העובדה הזו, ומיהר להשתמש בנשקו החדש. הוא הניף את אחת מטלפיו ושרט את שלדון פרייס בלחיו. הלה מיהר לשמוט אותו, וצ'רלי, שנחת על רגליו כדרכם של חתולים, החל לנוס על חייו אל עבר דלת הכניסה כשלפתע משהו עצר בעדו.

 

הוא הרים את עיניו הירוקות-צהובות מעלה וחש כיצד שערותיו סומרות נוכח הדמות בה נתקל.

 

"מה לעזאזל החתול הזה עושה כאן?" אמר לוציוס מאלפוי, בועט את צ'רלי בחזרה לכיוונו של פרייס שתפס אותו, מוחה את הדם מפניו.

 

"מסתבר שאתה לא משעמם כמו שחשבתי, מה ילד?" סינן שלדון, מרים את צ'רלי לגובה פניו, נזהר לא לקבל מהלומת טופר נוספת.

 

"מה אתה ממלמל שם עכשיו, פרייס?" דרש מאלפוי לדעת.

 

מרוול הניד בראשו, "זה לא חתול, מאלפוי. זה הג'ינג'י- קונור."

 

עיניו של מאלפוי נפערו בתדהמה, "האידיוט הזה הצליח להשיג צורת אנימאגוס? איך?" הוא התקרב אל צ'רלי ופרייס, בוחן את החתול שניסה להיאבק ביד שאחזה בו.

לרגע או שניים, נראה היה שמאלפוי שקוע במחשבות, אך הוא מיהר לנער את ראשו ולחזור למציאות. "טוב, זה לא משנה עכשיו. תיפטרו משק הפרעושים הזה. אדון האופל עתיד להגיע בעוד מספר רגעים."

 

שלדון השתעל, "הוא מה? לכאן?! עכשיו?!"

 

"כן, עכשיו, גמדון בית פשפשי שכמוך."

 

"ובכן, תודה על ההתראה מראש, מאלפוי," אמר מרוול מהפינה, "טוב שלא אמרת לנו אחרי שהוא הגיע."

 

צ'רלי נאבק לשמור על צורת האנימאגוס שלו. שערותיו סמרו וגופו הפך להיות כמו גוש קרח. 'הוא בא לכאן? זה-שאין-לנקוב-בשמו בא לכאן...?'

 

לפתע, הדלת שנסגרה אחרי מאלפוי, נפתחה שוב. צ'רלי השתנה בחזרה לצורת האנוש בשנייה שבה עיניו נתקלו באדם אשר רק איש אחד הצליח לעמוד לפניו מבלי לרעוד. וצ'רלי לא היה האיש הזה.