טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק 11

 

צ'רלי קפץ ממקומו לאור הנוכחות החדשה שהתווספה לחדר. שולף את שרביטו, הוא כיוון את קצהו ביד משקשקת לכיוון הדמות שעמדה בין הצללים.

 

"מ-מי זה?" דרש לדעת, קולו רועד יותר מהיד האוחזת בשרביט. היה משהו מוכר בקול הזה, אך מוחו של צ'רלי היה מעורפל מידי מכדי לזכור. 

 

"הירגע," נשמע קולה של הדמות. נימה מעט לחוצה נשמעה בקולה, אך היא הטיבה להסוותה.

"צ-צא אל האור!" פקד צ'רלי, הפחד מחלחל בו כמו מים אל תוך בור אפל. לבו פעם כל כך מהר עד שחשש שמא יתפרץ מגופו אל הרצפה הלבנה.

 

הדמות צעדה קדימה אל שלולית האור שהטיל נר השעווה. עיניו של צ'רלי נפערו בפליאה, אך ידו לא הורידה את השרביט.

 

"אתה? מה אתה עושה פה?" צ'רלי תהה אם עליו לחוש הקלה או לפחד עוד יותר. 

 

"לא מצפה להוקרת תודה מצדך, זה בטוח," אמר רגולוס בלק, עיניו החומות נעוצות בשרביט.

 

"למה עליי להודות לך?" שאל צ'רלי.

 

רגולוס העביר את מבטו אל איזבל, ששכבה ללא ניע במיטתה, "כי אני הוא זה שמצא אותה," אמר, מחווה בראשו אל איזבל.

 

בין רגע, צ'רלי חש כיצד שרירי ידיו מתרפים, השרביט החליק מבין אצבעותיו כאילו היה מכוסה בשמן. "א-אתה?" נשף צ'רלי בהלם, "אתה מצאת אותה?"

 

"כן," השיב רגולוס, "ואני יכול לומר לך שהקטטה שלה לא הייתה שונה בהרבה מהקטטה שלך בהוגסמיד."

 

צ'רלי חש כאילו מישהו שפך עליו דלי של מי קרח, "מה אמרת?"

 

רגולוס לא הניד עפעף. היה משהו מטריד בשתיקתו, כאילו הוא משתוקק לומר דבר מה, אך פוחד לחשוף את קלפיו יותר מהנחוץ. 

 

צ'רלי העביר את מבטו ממנו אל איזבל, 'היא בכלל נושמת?' שאל קול קטן בראשו, אך צ'רלי מיהר לסלק את המחשבה האיומה הזו. הוא החזיר את מבטו אל רגולוס, שעדיין עמד שם, מתבונן אף הוא באיזבל.

 

"מה קרה לה?" שאל צ'רלי לבסוף.

 

רגולוס הביט בו רגע ממושך, "אני חושב שאתה יודע בדיוק מה קרה לה."

 

צ'רלי עצם את עיניו בחוזקה, הוא חש כאילו מישהו מנסה לתלוש את לבו ממקומו.

"מה קרה לה? " הוא חזר על השאלה, הפעם נימת קולו הייתה חזקה יותר, קשוחה יותר. 

 

הנער הצעיר הניד בראשו, "אמרתי לך, אתה יודע-"

 

צ'רלי התנפל על רגולוס ומסמר אותו לקיר המרפאה, אגרופיו קמוצים סביב צווארון חולצתו של רגולוס- שהביט בצ'רלי בתדהמה. 

 

"מה קרה לה?!" הוא צעק, רגש בלתי מובן השתלט עליו- כמו באותה פעם שסנייפ העליב את אחותו, רק חזק פי שבעתיים.

 

רגולוס השתנק, "אתה מטורף!" הוא קרא, "תשחרר אות-"

 

"מאיפה אתה יודע על הוגסמיד?! גם אתה חלק מהם?!" הזעם שפעם בעורקיו עיוור את צ'רלי לכאבו של הנער, שהחזיק בכוח שמעולם לא ידע שהיה לו. ידו הוסיפה להתהדק, כמעט וחונקת את רגולוס. "ידעתי שסיריוס צודק לגביך."

 

"האידיוט הזה לא צודק בנוגע לכלום!" רגולוס ירה בתשובה, מתנשף. "שחרר אותי ואספר לך כל מה שאני יודע!"

 

צ'רלי הסתכל עליו כמבין בפעם הראשונה מה שהוא עושה.

הוא שחרר את אחיזתו והתרחק ממנו מספר צעדים, חוזר לצדה של איזבל.

 

רגולוס עיסה את גרונו והביט בצ'רלי במבט נדהם.

"אני לא חלק מהם," חזר ואמר. "ואני לא יודע את כל הסיפור. לעזאזל, גיליתי על זה רק לפני כמה ימים!"

 

"איך?" שאל צ'רלי, מנסה להרגיע את עצמו.

 

רגולוס שתק.

 

"איך-"

 

"-חבריי לבית," פלט רגולוס, "הם מדברים. מדהים כמה סודות אנשים מוכנים לספר כשהם חושבים שאיש לא מקשיב."

 

צ'רלי בלע את רוקו, 'אין לך מושג כמה שזה נכון...'

"מה- מה שמעת?" שאל.

 

"לא הרבה, אבל מספיק כדי לגרום לכל אחד לתהות. החלטתי ללכת לבדוק זאת בעצמי. התחלתי לשוטט ברחבי הטירה בלילות, מנסה לברר עוד פרטים."

 

"למה חיפשת אחריהם?"

 

רגולוס זקף גבה, "למה אתה חיפשת אחריהם?"

 

"לא חיפשתי!" התפרץ צ'רלי.

 

הנער פלט גיחוך, אך לא הוסיף בעניין.

 

צ'רלי לקח נשימה עמוקה, "איך אתה יודע על הוגסמיד?"

 

רגולוס הסית את מבטו, "שמעתי אותם בלילה של היציאה להוגסמיד- מדברים על זה שהם תפסו את הנער שגילה עליהם והכניסו לו מכות רצח. הם אמרו ש'מעכשיו הג'ינג'י לא יהווה בעיה'.

התחלתי לחשוב, אילו נערים ג'ינג'ים יש לנו בבית הספר? לא הרבה, לא הרבה בכלל. תחילה חשבתי על הוויזלי הזה... ארטי?"

 

"ארתור," תיקן צ'רלי בהיסח דעת.

 

"כן, אבל כשראיתי אותו בבוקר, פניו היו נקיים מחבורות... אבל אז אתה נכנסת לאולם הגדול."

 

צ'רלי הרים את ידו, את ההמשך הוא ידע לבד, "אז הבנת שזה אני."

 

רגולוס הנהן, "לא האמנתי לרגע לסיפור הזה שהמצאת על הריב."

 

"לא איכפת לי אם האמנת לי או לא, הדבר היחידי שמעניין אותי כרגע הוא – מה לעזאזל קרה לאחותי?!"

 

רגולוס נאנח, "חזרתי מסיור הלילה שלי כשפתאום שמעתי קולות באים מאחד מגרמי המדרגות שליד הינשופייה."

 

"אתה מתכוון, ליד גרם-"

 

"לא, אני מתכוון בתוך," אמר רגולוס, "בתוך גרם מדרגות. גם אני בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שאני הוזה..."

 

"מה קרה אז?" שאל צ'רלי, מעיף מבט נוסף באיזבל.

 

"אני..." התחיל רגולוס ונעצר.

 

"נו?" זרז אותו צ'רלי.

 

"שמעתי דיבורים; רעשים מוזרים... מרלין יודע מה הלך שם בפנים. עד ש..."

 

"עד שמה?" צ'רלי לחץ, עצבנותו גוברת מרגע לרגע. הוא יכול היה להישבע שרגולוס מחייך מתחת למעטה הרצינות שלו.

 

"שמעתי קול חריקה ומן דלת נפתחה מתוך גרם המדרגות. שלוש דמויות יצאו משם... מגחכות."

 

צ'רלי חש שרגליו מתחילות לקרוס תחתיו והתיישב על המיטה של אחותו, לא מסוגל לשמוע עוד, אך לא יכול להפסיק.

"מה קרה הלאה?" שאל בחשש.

 

רגולוס לא הוסיף מילה, ההיסוס ניכר היטב על פניו, "אתה לא תעמוד בזה," הצהיר.

 

"בגלל זה אני יושב, לא?" הנימה הצינית הפתיעה גם את צ'רלי עצמו. "דבר, או שאספר לסיריוס שאתה מסתובב עם אוכלי מוות."

 

רגולוס זקף גבה, "אתה מאיים עליי?"

 

"אתה יכול להיות בטוח בזה."

 

רגולוס גיחך, "וזה אמור להרתיע אותי? מוטב שתתאמן מול המראה על איך להיות מאיים, כי ראיתי פאות של סבתא שלי שהפחידו אותי יותר."

 

צ'רלי העביר את ידיו דרך שערותיו, נלחם בדחף לתלוש אותן ממקומן ולזרוק אותן על הנער הארור."אני נשבע לך, אם לא תספר לי בזה הרגע מה קרה לאחותי, אני- אני-" 

 

רגולוס פלט אנחת אכזבה, "התחלת כל כך יפה!"

 

"דבר כבר!!!" צרח צ'רלי.

 

רגולוס גלגל את עיניו. "בסדר. אז אחרי שהם הלכו, התקרבתי אל גרם המדרגות ונכנסתי דרך הפתח. הוא היה מוסווה בצורה מופלאה, לא הייתי מצליח לעלות עליו אלמלא-"

 

"לא מעניין אותי הפתח המזורגג!" קרא צ'רלי, חובט את ידו בקיר בזעם הולך וגובר. "פשוט תספר!" 

 

רגולוס נשם עמוקות, "כשנכנסתי פנימה, הופתעתי לגלות שהם הפכו את פנים גרם המדרגות לחדר ענק – מוגדל בקסם. ושם... שם היא הייתה. קשורה לכיסא, מדממת."

 

מבלי משים, אצבעותיו של צ'רלי עלו לפיו והוא החל לכסוס את ציפורניו. חתיכה אחר חתיכה, עד הבשר, עד זוב דם.

 

"זה היה המראה הכי נורא שראיתי," התוודה רגולוס, רגליו רועדות. "החבל חתך את זרועותיה ורגליה, גופה היה מכוסה בסימני צריבה, חבורות סגולות ונפוחות, אצבעות שבורות, כמעט מרוסקות..."

 

"אלוהים..." אצבעותיו של צ'רלי כבר החלו לדמם והטעם המתכתי מילא את פיו, אך הוא המשיך לחפור בהן בשיניו, מניד בראשו. הוא לא רצה לשמוע יותר. "מספיק," הוא פלט, דמעות חונקות את גרונו היבש. 

 

"הו, למה? רק התחלנו! עדיין לא הגעתי לחלק הכי גרוע," אמר רגולוס, מתקרב אל צ'רלי. "רצית לשמוע, לא? אז בוא, תקשיב, תהנה!"

 

צ'רלי אטם את אוזניו, "תהיה בשקט!"

 

"למה שלא תטיל עליי כישוף משתיק, אה? אחרי הכול, זה בדיוק מה שהם הטילו עליה," הוא אמר, מצביע לכיוונה של איזבל. "כשנכנסתי לשם, היא עדיין הייתה בהכרה מלאה. היא הסתכלה ישר אליי, צורחת את נשמתה, אבל איש לא היה מסוגל לשמוע אותה. אתה מסוגל לדמיין איך זה-"

 

"די כבר!"

 

"-לא להיות מסוגל לצרוח כשכואב לך? לא מסוגל לשחרר את הכאב החוצה? יש לך מושג-"

 

"אמרתי די!" צרח צ'רלי, מתנפל בשנית על רגולוס ומפיל אותו אל הרצפה בשיא כוחותיו, מונע ממנו לקום.

 

"שאלה אחת עדיין מטרידה אותי," המשיך רגולוס בשלו, "למה היא? כלומר, למה להם לתקוף סתם ככה מישהי? בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיא אחותך... אתה יודע, לתת לך אזהרה ברורה. למרות שאם תשאל אותי, להשאיר אותך חצי-מת בהוגסמיד זו אזהרה מספקת-"

 

"אתה לא יודע כלום, בסדר?!" קטע אותו צ'רלי בתקיפות, משקפיו כמעט ונופלות מקצה אפו. הוא קם מהנער הצעיר והתרחק ממנו, מנסה לסדר את מחשבותיו: למה? למה זה קרה לה? איך זה קרה? הוא אמר לה להיזהר. האם זה ייתכן שמישהו באמת שמע אותם? מה היא עשתה בחוץ לבדה?

 

מאחורי גבו, רגולוס התרומם בחזרה על רגליו, מבריש את גלימתו מהאבק שדבק בה. "אני מניח שאתה יודע את התשובה גם לשאלה הזו."

 

"אתה..." התחיל צ'רלי, "אני מציע לך להסתלק מפה." אך רגולוס נשאר לעמוד במקום. "מה אתה רוצה, פרס?!" המשיך צ'רלי בזעם.

 

רגולוס צקצק בלשונו, "בחיי, אילו ידעתי שתתרגז כל כך, לא הייתי טורח להציל אותה."

 

עיניו של צ'רלי הצטמצמו בחימה, "באמת, למה הצלת אותה?" שאל בזמן שרגולוס פנה אל דלת המרפאה.

 

הוא משך בכתפיו, "אני לא רוצח."

 

"בינתיים," השלים צ'רלי.

 

פניו של רגולוס התעוותו בשנאה, "תראו מי שמדבר. אם עדיין לא הבנת, זו אשמתך שאחותך כמעט נרצחה הלילה. וזו תהיה אשמתך, כשהם יבואו לסיים את המלאכה."

 

ובמילים אלו, הוא הסתובב ויצא מהחדר, מותיר את צ'רלי שבור ומרוסק.

 

 

השעות חלפו, החושך הפך לאור בהדרגה וצ'רלי לא זז מאיזבל אפילו לא סנטימטר. ראשו היה מונח על המזרון וידו הונחה על ידה הקטנה, בעוד ששאר חלקי גופו ניסו למצוא תנוחה טובה על הכיסא שעליו ישב. קשה היה לומר שהוא ישן. לא... היה אפשר לקרוא לזה: בהכרה חלקית. הוא יכול היה לשמוע את המתרחש סביבו, להרגיש, ואולי אפילו לראות, אך לא היה ביכולתו להגיב.

 

לפתע, קול קטן וחלוש חדר אל תודעתו של הנער כתום השיער.

"צ'רלי?"

 

צ'רלי התיישר בנחירה אדירה, "אני לא ישנתי! אני... לא..." הוא ניער את ראשו ושפשף את עיניו. "איזבל?"

 

היא הביטה בה בעיניה הגדולות והחומות וחיוך קטן עלה על פניה שהיו חבולות כמו שאר פניה, "מה אתה עושה כאן?" שאלה בקול חלש.

 

צ'רלי חייך בחזרה, מאושר מהעובדה שאחותו הקטנה התעוררה סוף- סוף. "אני... שמעתי שנפצעת ובאתי לראות מה שלומך." אולי זו לא הייתה האמת לאמיתה, אך מה הוא היה אמור לומר לה? שאחיה השתכר וירד לגנוב קצת שיקוי נגד הנגאובר עבורו ועבור חבריו שהיו עסוקים בלהקיא ברחבי חדר המועדון? 

 

איזבל השפילה את מבטה בהבעה של כאב, "זה כואב לי," היא אמרה.

 

צ'רלי לקח נשימה, "אני יודע, אני מצטער כל כך, איזי. אילו היה משהו שהייתי יכול לעשות למענך..."

 

"טוב, בתור התחלה- זה נחמד אם תפסיק להישען לי על היד כל כך חזק," אמרה איזבל, גורמת לצ'רלי להזיז את ידו שהייתה שעונה על זרועה העדינה. "תודה," היא מלמלה, אך עיניה נשארו מושפלות.

 

לאחר שתיקה של מספר רגעים, צ'רלי כחכח בגרונו היבש, תוהה אם עליו לשאול את השאלה שרצה להטיח באיזבל מהרגע שראה אותה. "אה..." התחיל והשתתק.

 

"מממ?"

 

'בבקשה אל תיקחי את זה כהאשמה, אבל...' "מה לעזאזל גרם לך להסתובב ברחבי הטירה לבד בלילה?!"

 

איזבל נשכה את שפתה ומיד הרפתה ממנה, מעווה את פניה בכאב, "אני לא יכולה לספר לך."

 

צ'רלי זקף גבה, "למה לא?" היא משכה בכתפיה. "נו?"

 

"אתה תכעס עליי."

 

"אני לא אכעס עליך."

 

"אתה כן, אתה תראה שאתה תכעס... ואני לא רוצה שתכעס עליי."

 

צ'רלי קבר את פניו במזרון מיטתה, "איזבל," מלמל כשראשו עדיין שקוע במזרון, "אני לא אכעס עליך, אני רק רוצה לדעת."

 

"מבטיח?"

 

"מבטיח."

 

"נשבע בכל היקר לך חוץ מאימא, אבא ואני?"

 

"נשבע."

 

"בטוח?"

 

"בטוח."

 

"באמת?"

 

"איזבל!"

 

איזבל לקחה נשימה נרעדת ונעצה את מבטה בידיה. "סיפרתי."

 

צ'רלי זקף את ראשו באיטיות, "מה סיפרת?" שאל, חושש מהתשובה שהוא עלול לקבל.

איזבל לא ענתה, אך המבט בעיניה אמר הכול.

 

צ'רלי קפץ מכיסאו כנשוך נחש, "את סיפרת?!" צווח.

 

"אמרתי לך שאתה תכעס עליי," השיבה איזבל בטון שקט ומבויש.

 

"ל-למי? מתי? איך? מה הוא אמר?" התנשף צ'רלי.

 

"הוא עדיין לא יודע, כלומר- הוא יידע מחר בבוקר... אני מניחה."

 

צ'רלי חש מבולבל, "למה את מתכוונת?"

 

איזבל הרימה אליו את עיניה, "שלחתי מכתב בעילום שם לפרופסור דמבלדור, בו סיפרתי את כל מה שאני יודעת... ואת מה שאתה סיפרת לי."

 

צ'רלי חש מסוחרר, "דמבלדור?" הוא צנח בחזרה לכיסא שלצד מיטתה. הרגשה שדמתה מאוד לרוגע החלה לחלחל בו. 'אם פרופסור דמבלדור יידע על כך, הכול ייגמר... הסיוט שלי ייגמר.'

 

"אתה כועס עליי?" נשמע קולה של איזבל.

 

צ'רלי כרך את זרועותיו סביבה בעדינות, "לא... כמובן ש-" הוא נעצר, מחשבה אחרת נדחפה אל תודעתו, קורעת את המחשבה המרגיעה אודות דמבלדור. הסיבה מדוע לא רצה שמישהו ידע על כך...

"איזבל... הם יודעים על כך?" איזבל שתקה. "תגידי לי!" הפציר בה.

היא הנהנה.

 

בין רגע, צ'רלי חש כיצד כל עולמו קורס עליו, "א-איך?"

 

איזבל פלטה יבבה חלושה, "הם עקבו אחרי, צ'רלי. הם עקבו אחרי ואפילו לא ידעתי על זה..." עיניה החומות התמלאו בדמעות והיא אחזה באחיה הגדול בחוזקה, מתייפחת אל תוך כתפו בבכי חרישי.

 

צ'רלי היה משותק, לטפל באוכלי מוות לא היה דבר קל, אפילו לא בשביל אלבוס דמבלדור. אם שלדון פרייס יודע שאיזבל סיפרה... אם הוא הצליח להתעלל בה כך...

 

'אני הבא בתור,' חשב צ'רלי בפחד, בוהה אל תוך חלל האוויר בעיניים מלאות אימה. לאט- לאט, הוא קם על רגליו, מושך את חולצתו מידיה הקטנות של איזבל שהביטה בו בחוסר הבנה, עיניה דומעות.

 

"לאן... אתה הולך?" שאלה, מושכת באפה.

 

צ'רלי הניד בראשו, "אנ-אני... אני צריך ללכת." הוא חש כיצד רגליו נושאות אותו לכיוון הדלת.

 

"צ'רלי, חכה!" קראה אחריו איזבל, מנסה לקום מהמיטה, "אל תלך, אל תעזוב אותי!" היא ייבבה. "אני לא רוצה להישאר לבד! בבקשה..."

 

צ'רלי נעצר במקומו, מסתובב אליה בעוד שלבו דפק במהירות, "למה? למה סיפרת? הבטחת לי..."

 

"אני מצטערת, צ'רלי," היא אמרה בכנות, "רק רציתי לעזור..."

 

"לעזור?!" צרח צ'רלי, מאבד את שפיותו, "לזה את קוראת עזרה?! את כמעט-" הוא השתתק, מכריח את עצמו להירגע. הוא לקח נשימה עמוקה לפני שהמשיך בטון רגוע, לכאורה: "את כמעט מתת, איזבל," "ועכשיו אני... אמרתי לך לא לספר. התחננתי בפניך שתשמרי על פה סגור ושלא תסתובבי לבד! אבל את-" הוא העביר את אצבעותיו בשיערו ותפס קבוצות שיער כתום, הלחץ משתלט עליו. "אני מת, את מבינה? את מסוגלת להבין שהם הולכים לרצוח אותי? את- את מסוגלת?-"

 

איזבל לא ידעה מה לומר, עיניה מלאות האשמה גרמו לצ'רלי לשנוא את עצמו.

'מה אתה עושה, חתיכת אידיוט? זו לא אשמתה... היא הייתה אמיצה מספיק כדי לעשות משהו שאתה היית פחדן מידי מכדי לעשות. היא כמעט הוכתה למוות בגלל זה וככה אתה מדבר אליה?'

 

"איזבל..." הוא אמר, נותן לידיו לצנוח בחזרה לצדי גופו. הוא יישר מבט אליה אך עיניה לא העזו להסתכל עליו. "אני מצטער, בסדר?" צ'רלי התקרב אליה, "לא התכוונתי לצעוק עליך. זו באמת לא אשמתך..."

 

"לך," הוא שמע אותה אומרת מבעד למסך הדמעות.

 

צ'רלי נשך את שפתיו, "איזבל, אני מצטער-"

 

"לך עכשיו. אני לא רוצה שתישאר כאן בגללי. נו, למה אתה מחכה? לך!" היא קראה, מצביעה לכיוון הדלת. "תסתלק מכאן!" צעקה.

צ'רלי השפיל את מבטו, לקח את גלימת ההיעלמות שהייתה שרועה על הרצפה ויצא מהמרפאה.

 

רעד חלף בצ'רלי בזמן שהחל להתקדם אל חדר המועדון של גריפינדור. רעד, כך ידע צ'רלי, שלא היה קשור כלל לקור ששרר מחוץ למרפאה. למרות שהיו אלה השעות המוקדמות ביותר של הבוקר, הטירה מעולם לא נראתה חשוכה יותר, אפלה יותר. כל צליל וכל רחש גרמו לצ'רלי לקפוץ על מקומו. לבו, שפעם כמו לב של ארנבת שרצה במרתון, החל לכאוב בחזהו ואיים לפרוץ החוצה.

 

הוא לא ידע מתי החליט להפסיק ללכת ולהתחיל לרוץ, ולא ידע כמה זמן לקח לו להגיע לחדר המועדון. אך הוא הגיע- מתנשף ומתנשם בכבדות, צדו כואב בצורה איומה- אבל הוא הגיע. ממלמל את הסיסמה ונכנס פנימה, צ'רלי התמוטט אל תוך הכיסא הראשון שעיניו נחו עליו.

 

-"שלחתי מכתב בעילום שם לפרופסור דמבלדור, בו סיפרתי את כל מה שאני יודעת... ואת מה שאתה סיפרת לי."-

 

צ'רלי פלט נשימת רווחה, כאילו הייתה זו הפעם הראשונה שהצליח לנשום באמת.

כן, הוא פחד. הוא פחד מאוד ממה שעלול לקרות עכשיו. אבל אם דמבלדור יידע על כך, הוא יוכל... הוא יוכל... 'להציל אותי,' חשב צ'רלי בעודו מצטנף לכדור קטן ומתכרבל בתוך גלימת ההיעלמות הדקיקה. 'אולי בכל זאת יש לי תקווה עדיין...'

 

 

"אני לא מאמין." נשמע קולו של ג'יימס בתוך ראשו של צ'רלי. הוא חש כיצד מושכים מעליו את "שמיכתו" וזוג ידיים ניסו למשוך אותו כלפי מעלה.

 

"מממ... די..." הוא מלמל, עיניו עדיין עצומות.

 

"צ'רלי!" קולו של ג'יימס נשמע שוב, תקיף יותר. "דביל שכמוך, בילית כאן את הלילה? איפה השיקוי?"

 

"מ-מה?" צ'רלי פלט פיהוק ופקח את עיניו, מסתנוור נוכח אור בוהק ולבן. הוא עדיין היה בחדר המועדון, רק שעכשיו אורה של השמש הציף את המקום ומספר אנשים עמדו ובהו בו.

 

צ'רלי נעמד על רגליו, משפשף את עיניו שעוטרו בעיגולים שחורים ובולטים. "מה השעה?" שאל. 

 

"השעה שתגיד לי מה לעזאזל עובר עליך," השיב ג'יימס בטון מרוגז. "לאן נעלמת? הבאת את השיקוי?"

 

"אה..." צ'רלי פלט עוד פיהוק בזמן שג'יימס הוביל אותו במעלה המדרגות, אל עבר חדר השינה של הבנים.

 

"אני... אוי, לא," צ'רלי נעצר בדיוק לפני דלת חדר השינה, הבעה מבועתת מעט על פניו.

 

"אוי... מה?" שאל ג'יימס, מנסה להרגיע את עצביו.

 

צ'רלי חייך בהתנצלות, "אני- חושב... כלומר, הוא- הוא די... נשבר."

 

"נשבר?" חזר ג'יימס באיטיות שהייתה גורמת לצ'רלי לרצות להיבלע על ידי האדמה, אלמלא סלידתו מתולעים.

 

צ'רלי הנהן.

 

למרבה ההפתעה, ג'יימס לקח נשימה וחיוך גדול נפרש על פניו. "הו, זה נהדר, צ'רלי," אמר. "אתה יודע למה זה כל כך נהדר?"

צ'רלי חשש לשאול, היה משהו בחיוכו של ג'יימס שיכול היה לגרום לסוהרסנים לומר, 'בחיי, הטיפוס הזה מצמרר.' זאת כמובן, במידה והסוהרסנים ידעו לדבר. 

 

"אני אגיד לך," המשיך ג'יימס, החיוך הקפוא נותר על פניו. הוא פתח את דלת חדר השינה ודחף את צ'רלי פנימה. "כי אני לא חושב שנוכל להסוות את זה." 

 

צ'רלי עצר את נשימתו כשעיניו נחו על פיטר, רמוס וסיריוס שישבו על אחת המיטות, אוחזים בראשם בכאב ופולטים אנחות מיוסרות.

 

"אני-" פתח צ'רלי, אך ג'יימס הפסיק אותו.

 

"מצטער? הו, אני יודע שאתה מצטער, צ'אק. גם אני הייתי מצטער אם היו מבקשים ממני ללכת להביא שיקוי והייתי נעלם ולא חוזר עד הבוקר ללא שום הסבר הגיוני."

 

"יש לי הסבר!" קרא צ'רלי במחאה, "אני פשוט..."

 

"לא יכול לספר לנו?" שאל ג'יימס, "או שאולי אתה צריך כמה דקות כדי לחשוב על תירוץ הולם לספר לחברים האידיוטים שלך?"

 

עיניו של צ'רלי נפקחו בהפתעה נוכח צורת הדיבור של ג'יימס. צ'רלי מעולם לא שמע אותו מדבר ככה, ובטח לא אליו. אך הוא צודק. צ'רלי לא הצליח להיזכר בפעם האחרונה שבה סיפר להם את האמת.

 

"אני מצטער..." הוא מלמל בעיניים מושפלות, מרגיש את הצביטה בלבו.

 

"באמת? אתה באמת מצטער, צ'רלי?" שאל ג'יימס בקור, "זה לא נראה ככה, צ'אק."

 

צ'רלי הרים את מבטו וניסה למקד אותו על עיניו היוקדות של ג'יימס. "אני יכול להסביר."

 

"אבל אתה לא מתכוון?"

 

צ'רלי נאנח, "אתה רוצה את האמת, ג'יימס?" שאל בהכנעה. ג'יימס לא הגיב, אך הבעת פניו דרשה את המשך דבריו של צ'רלי.

 

לפתע צ'רלי שם לב שאנחות הייסורים פסקו, הוא סובב את ראשו רק כדי למצוא את עצמו מביט בשלושת חבריו שעדיין ישבו על המיטה כשהמילה 'סבל' מרוחה להם על הפרצוף, אך גם הקשיבו בדריכות. נראה שג'יימס ביטא את המחשבות של כולם. 

 

צ'רלי לקח נשימה, "בסדר," פתח, "האמת היא... באמת ירדתי אל המרפאה כדי לקחת את השיקוי. הוא כבר היה בידיים שלי! התכוונתי לחזור, כש..."

 

"ובכן?" זירז אותו ג'יימס.

 

צ'רלי נעצר, מנסה לברור את מילותיו. קול קטן ומזהיר בתוך ראשו חזר ואמר: 'מה תאמר עכשיו? שראית את אחותך שעונתה קשות בידי אוכלי מוות?'

'כן, זה בדיוק מה שאומר...' הוא חשב.

'באמת?'

'באמת.'

'בבקשה, אני אלך לקבוע לך תור בקדוש מנגו... ביי.'

 

"צ'רלי? אתה חי?"

צ'רלי ניעור ממחשבותיו ובהה בג'יימס שהסתכל עליו בחוסר סבלנות. 

 

"ג'יימס, תבין אותי," התחנן צ'רלי, "אני לא... זה כלום," הוא וויתר, שונא את עצמו יותר ויותר.

 

"כלום?" חזר אחריו ג'יימס כמו הד עצבני במיוחד, "צ'רלי, תעשה מה שאתה רוצה, אבל בנוגע לדבר אחד אני מזהיר אותך – אל תעליב את האינטליגנציה שלי."

 

"כן, יש לו כל כך מעט ממנה שהוא שומר עליה מכל משמר," מלמל סיריוס בגיחוך, אך השתתק מיד וחזר להיאנח בכאב ברגע שג'יימס נעץ בו מבט של שור זועם.

 

צ'רלי הניד בראשו, "אני לא- מעולם לא חשבתי שאתה טיפש."

 

ג'יימס החזיר את תשומת לבו אליו, "אז למה אתה ממשיך לשקר? למה אתה ממשיך להמציא תירוצים דביליים והתחמקויות מטופשות במקום לבוא ולומר לי את האמת?"

 

צ'רלי שתק, 'כי אני מפחד.' חשב באומללות. 'מפחד מהתגובות שלך.'

"אני..."

 

"פשוט תאמר."

 

צ'רלי השפיל את עיניו, "לא קרה לי כלום... אני נשבע לך, ג'יימס. אני בסדר."

 

ג'יימס פלט נחרת צחוק לא משוכנעת, "המשחק הזה שלך מתחיל להתיישן, צ'אק. תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שלא עובר עליך כלום."

 

צ'רלי חש כיצד לבו מתכווץ בקרבו, הוא לקח נשימה וזקף את ראשו, מתבונן עמוק אל תוך עיני חברו.

"אני בסדר גמור, זה- זה סתם עומס הלימודים." 

 

עיניו של הנער בעל השיער הקופצני נפקחו בחימה עד כדי כך שצ'רלי כבר התחיל לחוש בחום הבוקע מהן, אך הוא סירב להסיר את מבטו ממנו עד שג'יימס יסיר את שלו.

 

"זה כל מה שאתה מסוגל לומר?" אמר ג'יימס לפתע, "זה כל מה שהפה שלך מסוגל להפיק?! בחיי, צ'רלי, ממש הפכת לבית חרושת לשקרים!" הוא התרחק ממנו והתקדם לכיוון השלושה היושבים על המיטה, פורש את ידיו כמו אמן מהקרקס המציג הופעה מדהימה. "ראיתם? ראיתם את החרא הקטן הזה? הפה שלו לא מפסיק לרגע, הוא ממשיך וממשיך לשקר בלי הכרה!"

 

"תסתום את הפה!" קרא צ'רלי, כעסו שלו מצטבר נוכח ניסיונותיו של ג'יימס לבייש אותו, "העקשנות שלך הפכה לבלתי נסבלת! אבל אני בטוח ששמעת את זה מספיק מלילי – אולי אתה חושב שאם הצלחת להתיש אותה מספיק כדי לצאת איתך, אתה חושב שגם תצליח להתיש אותי?"

 

ג'יימס נעצר במקומו והתקרב בחזרה אל צ'רלי, מנסה לאנוס את פניו לחיוך. "הו, אני רואה שמישהו פה עשה קורס בהטחת עלבונות. אל תתרגש יותר מידי, מיצי. שלא תקיא פה איזה כדור שיער."

 

"לך לעזאזל, ג'יימס! לא עשיתי לך שום דבר!"

 

ג'יימס זקף גבה, "אה, לא? אני מניח ששקרים כבר לא נחשבים כמו פעם, היות וזה הפך להיות מנהג קבוע אצלך."

 

"אני לא חייב לספר לך כלום! תעזוב אותי כבר!" צעק צ'רלי.

 

"חתיכת מטורלל מזורגג שכמותך, חשבתי שאתה חבר שלי! חברים לא אמורים לשקר אחד לשני!"

 

צ'רלי פלט נחרת בוז, "תראו מי שמדבר, אמן השקרים בכבודו ובעצמו! כל החיים שלך הם שקר – מתנשא מעל אחרים רק כי אתה לא מסוגל לסבול את הנחיתות של עצמך! אתה יהיר מנופח שעושה מעשים פזיזים על מנת שיום אחד תמצא את מותך ולא תצטרך להתמודד עם עצמך יותר!"

 

ג'יימס כעת התנשף, לא מסוגל להכיל יותר את כעסו, "תסתום את הפה שלך," הזהיר אותו. אך צ'רלי לא יכול היה להפסיק – כל הרגשות שהצטברו אצלו בשבועות האחרונים צפו ועלו מבלי שיוכל לשלוט על עצמו, הוא בער מבפנים כמו הר געש מתפרץ.  

 

"למה שלא תספר לכולנו כמה שילמת ללילי שתצא איתך? או שאתה פוחד לגלות שהמחיר ששילמת היה מופקע מידי, יחסית לנערה כל כך זולה?"

 

ג'יימס פלט קריאת זעם והטיח בצ'רלי אגרוף ישר לפרצוף. צ'רלי נפל אחורנית ואחז בלחיו בכאב. סיריוס, רמוס ופיטר, שכחו את כאבם שלהם והתנפלו על ג'יימס מחשש שיחטיף לצ'רלי מהלומה נוספת.

 

צ'רלי עלה באיטיות בחזרה למצב ישיבה, מבין לפתע את מה שאמר על הבחורה היחידה שהקשיבה לו, מבין פתאום מה אמר למי שאמור להיות אחד מחבריו הטובים ביותר. 'מה קורה לי?! אני מאבד את השפיות.'

 

מעליו, שלושת חבריו עדיין ניסו להחזיק בג'יימס המשתולל.

 

"תעזבו או- איך אתה מעיז?!" צעק ג'יימס, מנסה להשתחרר מאחיזתם של חבריו. "גרר- תעזבו אותי!" בו זמנית, השלושה הניחו לג'יימס, שהתרחק מצ'רלי לפינה המרוחקת ביותר של החדר.

 

לרגע אחד הייתה שתיקה.

"צ'אק, מה קורה לך? אתה לא מתנהג כמו עצמך בכלל." סיריוס הושיט את ידו ועזר לצ'רלי לקום.

 

"אני לא..." התנשם צ'רלי, "אני לא התכוונתי לומר את זה, זה פשוט... אני רוצה לספר לכם את האמת! אני... הדבר הזה אוכל אותי מבפנים, אני מתפוצץ."

 

"אז תספר," אמר רמוס, "ספר לנו מה עובר עליך. אולי נוכל לעזור..."

 

"אתם לא תוכלו!" קרא צ'רלי, "אני סתם אסבך אתכם בצרות שלי ו-"

 

"בשביל מה יש חברים אם לא לסבך אותם בצרות שלך?" השיב סיריוס בנימה מרגיעה, טופח לצ'רלי על גבו בחברות.

צ'רלי חייך חצי חיוך. 'בסדר... אני נכנע.'

 

"ג'יימס?" אמר צ'רלי.

 

הנער פרוע השיער נהם משהו מקצה החדר.

 

"ג'יימס, אני... אני מתנצל על מה שאמרתי, לא התכוונתי לאף מילה. מעולם לא רציתי לפגוע בך או בלילי. אתה מוכן להקשיב לי?"

 

ג'יימס נאנח והתקרב אל צ'רלי שפסע צעד אחד אחורנית, פוחד שמא ג'יימס בא לחבוט בו שוב. אך הוא, מצדו, רק הביט בצ'רלי בהבעה חתומה.

 

צ'רלי לקח נשימה והתיישב על המיטה הקרובה ביותר, מבטו נעוץ ברצפה ומרפקיו שעונות על ברכיו.

"הכול התחיל לפני כמה שבועות..."

 

 

כעבור חצי שעה (שבמהלכה נאמרה המילה "זרג" מאה עשרים ושבע פעמים בהטיות שונות), צ'רלי סיים את דבריו והשתררה דממה רועמת.

"זהו, בעצם," סיכם בקצרה וקבר את פניו המיוזעות בידיו הרועדות.

 

פיטר טלטל את ראשו כל כך חזק, עד שנראה היה שראשו עומד להשתחרר וליפול מצווארו. רמוס פשוט ישב לצדו של צ'רלי כשידו מונחת על גבו של הנער הג'ינג'י במעין ניחום. סיריוס, שברגע מסוים לא יכול היה לעמוד יותר, התיישב על הרצפה מול צ'רלי וכעת שכב על גבו כשמבטו נעוץ בתקרה - הוא לא נראה מזועזע, הוא לא נראה על סף עילפון, הוא נראה... מהורהר.

ג'יימס, שעד לאותו רגע עמד על רגליו, היה הראשון שהגיב.

 

"אני לא מאמין ששמרת את זה בסוד כל הזמן הזה..." הוא אמר בקול חלוש, רגשות האשמה על כך שחבט בצ'רלי השתקפו היטב בעיניו.

 

צ'רלי השפיל את מבטו, "לא יכולתי... לא הייתי מסוגל להתמודד..."

 

רמוס הנהן בהבנה, "אתה לא צריך להסביר, צ'רלי. זה רק טבעי ש-"

 

"טבעי?! טבעי?!" צרח פיטר, "הוא ראה מישהו נרצח! מה טבעי בזה?!" הוא זינק על רגליו והחל לפסוע לאורכו של החדר, הלוך ושוב.

 

רגע נוסף של שתיקה נפל על החמישה עד שסיריוס התרומם מהרצפה והתקדם לכיוון הדלת, אך ג'יימס מיהר לעצור בעדו.

 

"לאן אתה הולך?"

 

"לאן אתה חושב שאני הולך?" השיב סיריוס בקור.

 

"סיריוס, אני יודע שמה שצ'רלי סיפר נגע גם לך, אבל אני באמת לא חושב שעכשיו זה הזמן לעשות פעולות פזיזות. והיי, אם המשפט הזה בא ממני, כנראה שהמצב באמת-"

 

אך סיריוס לא טרח אפילו להקשיב, הוא דחף את ג'יימס הצדה ויצא מהחדר בטריקת דלת.

 

"יופי! ממש יופי! עכשיו סיריוס הלך לאחיו אוכל המוות שהולך לספר לכל שאר אוכלי המוות שאנחנו יודעים עליהם!" אמר פיטר בציוץ, מתרוצץ ברחבי החדר אחוז פאניקה. "אנחנו הולכים למות! זהו זה! הולכים לרצוח אותנו בשנתנו!"

 

צ'רלי התכווץ נוכח המשפט האחרון. 'אמרתי לך שזה רעיון גרוע,' אמר הקול הקטן.

 

"זנב-תולע, הירגע," הפציר בו רמוס. "אף אחד לא הולך למות. פשוט נלך לפרופסור דמבלדור וצ'רלי יספר לו בדיוק את מה שהוא סיפר לנו."

 

"אבל הוא אמר שאחותו כבר שלחה מכתב. אין לנו מה לעשות חוץ מלחכות בינתיים," אמר ג'יימס, "אנחנו פשוט צריכים לשמור על פרופיל נמוך. אני לא חושב שצ'רלי מסוגל לספר את זה שוב. אתה לא רואה איך זה משפיע עליו?"

 

רמוס נאנח, "כן, אולי אתה צודק." 

 

צ'רלי פלט גיחוך לא רצוני. 'הם מדברים עליי כאילו אני בכלל לא כאן.'

 

השלושה פנו להביט בו וצ'רלי מיהר להשתתק, גופו רעד וידיו היו לחות.

"אני מצטער," הוא אמר בשקט לברכיו, "לא הייתי צריך... הייתי צריך לשמור על פה סגור."

 

"אל תהיה טיפש, צ'רלס," אמר רמוס, "היית צריך לספר לנו מהתחלה. היינו יכולים למנוע את כל זה."

 

"אבל זה בדיוק מה שהוא עשה," אמר לפתע ג'יימס בקול חלול, "או לפחות ניסה. אני זוכר עכשיו."

 

צ'רלי  הרים את עיניו להביט בו בזמן שג'יימס התיישב לידו בתשישות.

"ג'יימס, על מה אתה-"

 

"בבוקר שלמחרת היום בו ראית לראשון את ה... ה... עוזר שרת המזויף הזה," קטע אותו ג'יימס, "אתה סיפרת לי ולסיריוס, אבל אנחנו... אנחנו לא הבנו. לעזאזל, הכול מתחיל להסתדר לי עכשיו."

 

קטעים מהשיחה צפו ועלו בזיכרונו של צ'רלי והוא קם על רגליו, "אני- אני חושב שאני אלך לשטוף פנים." ובמילים אלו, הוא מיהר אל דלת חדר האמבטיה וסגר אחריו את הדלת.

 

שוטף את פניו במים הקרים, צ'רלי נשא מבטו אל השתקפותו החולנית למראה- שחייכה אליו מבעד למראה.

 

"אני גאה בך," אמרה ללא שמץ של כנות.

 

צ'רלי לא טרח להגיב לה, הוא ייבש פניו במגבת וחזר בחזרה אל הדלת כשקולותיהם של חבריו גרמו לו לעצור ולהאזין.

 

"אממ... חבר'ה... זה לא הכול." אמר קולו של רמוס.

 

"למה אתה מתכוון?" שאל ג'יימס.

 

נשמעה אנחה ולאחר מכן רמוס המשיך בדבריו, "אני חושב... כלומר, אני די בטוח שידעתי..."

 

"ידעת מה?"

 

"שמשהו רע הולך לקרות לצ'רלי."

 

צ'רלי קפא על מקומו, 'מה זאת אומרת ידע?!'

 

"מה זה אמור להביע?" דרש ג'יימס לדעת ורמוס מיהר להמשיך.

 

"כלומר, לעולם לא הייתי מצליח לנחש... אבל קיבלתי אזהרה בנוגע לזה."

 

"אתה מוכן להסביר את עצמך?!"

 

צ'רלי חיכה בקוצר רוח להמשך, 'דבר כבר!'

 

רמוס הנמיך את קולו עד כדי כך שצ'רלי נאלץ להצמיד את אוזנו עד כאב כנגד הדלת על מנת לשמוע טוב יותר.

"באותו יום שצ'רלי פגש את הפרייס הזה, היה לנו שיעור בגילוי עתידות שבמהלכו..." התחיל רמוס, "ובכן, כדור הבדולח הראה לי דברים נוראיים על צ'רלי. דברים שלא יכולתי להאמין שמסוגלים לקרות... חשבתי שאני הוזה; כל העסק נראה לי מופרך לחלוטין. והעניין הוא, שלא רציתי להפחיד אותו. הוא שאל אותי מה ראיתי, אך... מרלין, מה הייתי אמור לספר לו? שראיתי איך רוצחים אותו?" 

 

"רמוס!"

 

צ'רלי נסוג מהדלת ונתקע בכיור שמאחוריו, הבעת פניו אטומה, לבו כאילו הפסיק לפעום. הוא זכר את אותו יום בבירור:

 

'בסדר. בוא נראה מה צופן העתיד.' הוא זכר את רמוס אומר ואת הבעת הבהלה ששטפה את פניו שניות לאחר מכן.

 

'מה?'

 

'כלום.'

 

'רמוס? מה ראית שם?'

 

'צ'רלי, לא ראיתי כלום. לרגע חשבתי שראיתי משהו... אבל מסתבר שזה פשוט היה סחרורי עשן.'  

 

בגפיים רועדות, הוא שלח את ידו קדימה אל ידית הדלת וסובב אותה. הדלת נפתחה בדממה וצ'רלי יצא מהחדר, רמוס וג'יימס השתתקו.

 

"אני..." פתח צ'רלי, "אנחנו מאחרים."

ג'יימס בהה בו, מנסה להחליט מה לומר. 

 

"צ'רלס, מרגיש יותר טוב?" שאל רמוס בחום וטפח על גבו של צ'רלי בידידותיות.

 

צ'רלי הסיר את ידו ממנו והתקדם לכיוון הדלת ולפני צאתו, הוא הסתובב ואמר לרמוס, "ידעתי שאלו לא היו סחרורי עשן. אני מניח שאני לא השקרן היחידי פה..."

 

 

בטנו של צ'רלי קרקרה מרעב, אך לא היה לו כל חשק לאכול, עדיין לא. תלמידים שהיו בדרכם אל האולם הגדול, חלפו על ידו כאילו היה בלתי נראה.

אז עכשיו הם יודעים... אין יותר סודות, אין יותר שקרים...

חיוך קטן התגלה בזווית פיו וגיחוך קטן נפלט כמו עשן סיגריה שנשאר בפנים יותר מידי זמן.

 

הוא היה חייב לספר לה.

רגליו נשאו אותו לכיוון המרפאה והוא דפק בדלת שלוש פעמים לפני שנשמע קול מבפנים:

 

"כן?"

 

צ'רלי פתח את הדלת ונכנס אל תוך המרפאה. עיניו הירוקות סרקו את המיטות בחיפוש אחר איזבל ומשלא הצליח למצוא אותה, פנה אל מאדאם פומפרי שהייתה במשרדה.

 

"סליחה, אני מחפש את אחותי – איזבל קונור-?"

 

מאדאם פומפרי הרימה את ראשה והביטה בו בעיניים הרכות, "כן, אחותך נשלחה הביתה לפני כשעה, שלחתי מישהו להודיע לך... אני מניחה שלא קיבלת את ההודעה."

 

"אה, לא, כנראה שלא..." הוא מלמל בהיסח דעת ויצא מהמקום, נושם בהקלה מסוימת.

 

הבוקר, שהתחיל מעט עגמומי, הלך והשתפר בכל דקה שעברה; פיבס חלף על פניו מבלי לומר דבר על הפוביה מחתולים שלו, מיקה ברייטון חייכה אליו כשהיה בדרכו אל השיעור הראשון שלו לאותו יום.

 

מאחר והיה באיחור קל, הכיתות התמלאו במהרה וצ'רלי מצא את עצמו הולך לבד לאורך המסדרונות. צמרמורת טיפסה במעלה גבו ופחד קל החל לחנוק אותו. הוא הגביר את קצב הליכתו והסתכל כל כמה צעדים מעבר לכתפו על מנת לבדוק שאיש לא עוקב אחריו.

ואז, בדיוק כשחלף על פני כיתה ריקה, הוא שמע קול מוכר קורא:

 

"שלא תחשוב אפילו על לנסות לברוח!"

 

צ'רלי קפא במקומו ומיהר לסרוק את סביבתו בניסיון למצוא את מקור הקול כשלפתע הוא שמע קול נוסף מדבר:

 

"תעזוב אותי, סיריוס, אני מאחר לשיעור!"

 

צ'רלי נשם לרווחה וזירז להתחבא מאחורי עמוד שיש בדיוק ברגע שרגולוס בלק, נרדף אחרי אחיו הגדול התקדמו לכיוונו.

סיריוס דחף את אחיו אל תוך הכיתה הריקה וסגר את הדלת מאחוריו, אך הדלת לא נסגרה כפי שחשב ונותר סדק קל שדרכו צ'רלי הצליח עדיין לשמוע את קולותיהם של השניים הרבים.

 

"סיריוס, תן לי ללכת!" קרא רגולוס.

 

"לתת לך- הדבר היחידי שתקבל ממני זה קללה לפרצוף אם לא תסביר לי מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה!"

 

"אני לא עושה שום דבר!" ענה רגולוס בכעס.

 

סיריוס צחק צחוק לא מאמין, "אתה חושב שאני לא יודע?! אני יודע מה אתה עושה בלילות! את מי אתה מחפש!"

 

על פי שתיקתו של רגולוס, צ'רלי ידע שהוא הבין בדיוק על מה סיריוס מדבר.

"אז הבן זונה כתום השיער סיפר לך..." הוא אמר בקול שקט וארסי כמו נחש.

 

"זה לא משנה אם הוא סיפר לי או לא," השיב סיריוס, "אתה חושב שלא הייתי מגלה לבד? שאחי הפך להיות אוכל מוות?!" הוא ירק את החלק האחרון.

 

"ברור שלא היית מגלה, כי אני לא מעניין אותך! הפעמים היחידות שאתה מחליף איתי מילה או שתיים הן כשאני באמצע הדרך שלך! ועכשיו, סיריוס, אתה נמצא באמצע דרכי – אז זוז!" צעק רגולוס וניסה להדוף את אחיו, אך סיריוס לא נתן לו לעבור.

 

"מה זה אמור להביע? זה מה שאתה חושב?! שלא איכפת לי ממך?! רג'י, אם לא היה איכפת לי ממך לא הייתי נמצא כאן!"

 

"שקרן!" האשים אותו רגולוס, "אתה נמצא כאן כי אתה לא רוצה שיידעו שאחיך משרת את אדון האופל! אתה אולי לא מחשיב אותי כאח, סיריוס, אך שאר העולם כן! זה הדבר היחידי שאתה לא יכול לשנות וזה מטריף אותך!"

 

"נפלת על השכל?" שאל סיריוס, "על מה אתה מדבר? אני לא רוצה שיירצחו אותך, זה העניין!"

 

"ברגעים אלו ממש, היחידה שהולכת לרצוח אותי היא פרופסור מקגונגל- כי אני מאחר לשיעור." 

 

סיריוס פלט אנחה, "עכשיו הבנתי."

 

"הבנת מה?" דרש רגולוס לדעת.

 

"אתה עדיין כועס עליי."

 

רגולוס נחר בבוז, "חתיכת אגואיסט מסריח. לא הכול קשור בך, אתה יודע."

 

"לא, לא הכול. אבל זה כן," השיב סיריוס בקול רגוע יותר. "אתה עדיין כועס עליי שעזבתי את הבית."

 

צ'רלי התקרב מעט אל הדלת והציץ פנימה דרך החריץ. הוא ראה את רגולוס, פניו החיוורות מאדימות מרוב כעס.

 

"זה לא קשור אליך."

 

סיריוס התקרב אליו, אך רגולוס צעד אחורנית.

"רגולוס, אתה לא צריך להעמיד פנים כל הזמן. אתה ראית כמה סבלתי בבית הזה. אמרת זאת בעצמך כמה שאני לא 'ראוי' להיות חלק מהמשפחה האצילית הזו-"

 

"אבל מעולם לא רציתי שתלך!" התפרץ פתאום רגולוס, קולו נשבר. "אילו ידעתי שזה מה שגרם לך לעזוב לא הייתי אומר את זה!"

 

"לא עזבתי בגללך," אמר סיריוס, "עזבתי בגללם. כי רציתי להתרחק ממשפחת בלק וכל מה שהיא מייצגת." 

 

רגולוס התרחק מסיריוס עוד יותר, "או במילים אחרות – מבני משפחת בלק! אבל מה שאתה מסרב להבין, סיריוס, הוא שאתה בעצמך בן בלק- לא משנה כמה תנסה לומר לעצמך שאתה לא!"

 

"אני יודע טוב מאוד מה אני ומה אני לא," סינן סיריוס.

 

רגולוס הסב את מבטו מאחיו הגדול, "תפסיק לשחק את הקדוש המעונה, אתה לא היחידי שסבל בבית הזה."

 

סיריוס בהה בו, "מעולם לא אמרת לי..."

 

"כאילו שהיית מקשיב," ירק רגולוס בבוז, "אתה מצאת את כרטיס היציאה שלך מהבית המקולל הזה, עכשיו תורי!"

 

עיניו של סיריוס בערו כעת בכעס והוא התנפל על אחיו הקטן, "ככה?! על ידי הפיכה לרוצח בקר דם המשועבד לפסיכופת?! הפיכה להיות משהו שאתה אפילו לא מאמין בו?!" 

 

"כי לברוח מהבית כמו שפן פחדן במקום להתייצב מול אישה בת ארבעים וחמש זה הרבה יותר טוב?!"

 

"אני. לא. פחדן." אמר סיריוס בשיניים חשוקות.  

 

"ואני לא רוצח," השיב רגולוס. "שנינו רוצים את אותו הדבר. אתה לא תוכל לעצור בעדי, סיריוס. בדיוק כפי שאני לא יכולתי לעצור בעדך."

 

לשנייה אחת, נראה היה שסיריוס מתכוון להרביץ לרגולוס אותו הצמיד לאחד השולחנות. אך במקום זאת, הוא פשוט אימץ את הנער הנאבק בחיבוק, קובר את פניו בכתפו של האח הצעיר שנרגע לאט- לאט, כורך את זרועותיו סביב סיריוס.

 

צ'רלי נאנח והחל להתרחק מהדלת, ממשיך להתקדם אל הכיתה שהייתה בקצה המסדרון. הוא היה קרוב לדלת  הכיתה, שלפתע זרוע תפסה אותו מאחור.

 

צ'רלי צעק והסתובב במהירות רק כדי למצוא עצמו עומד מול נער שנייה מבוהל למראה.

"אה... ס-סליחה," מלמל צ'רלי, אוחז בחזהו ומרגיש את דפיקות הלב שלו מאטות את קצב פעימותיהן בחזרה לקצב הרגיל.

 

"א-אתה צ'רלס קונור?"

 

"כן," השיב צ'רלי בבלבול.

 

הנער שלף מתוך כיס גלימתו פתק לבן ומקופל והושיט אותו אל צ'רלי, "אמרו לי למסור את זה לך."

 

צ'רלי לקח את הפתק והפך אותו מספר פעמים, לא היה רשום שם השולח. "אה, זה בוודאי הפתק ממאדאם פו-" הוא הרים את עיניו וגילה שהילד שעמד מולו נעלם. 'לעזאזל, ממתי תלמידי השנה השנייה פתחו מהירות על טבעית?'

 

מתוך סקרנות אופיינית, צ'רלי פתח את הפתק ולבו החסיר פעימה:

 

 

"בצער רב אנו מודיעים על פטירתו הפתאומית של

צ'רלס האווארד קונור

ההלוויה תתקיים היום, קרוב לביתו שבאנגליה – מנצ'סטר הקוסמית.

האבלים (שבקרוב יצטרפו אל בן משפחתם הנפטר): האווארד וסוזן קונור,                

היושבים כעת בביתם, שותים קפה לצד ביתם, איזבל... "

 

 

שאר המכתב היה מלא בתיאורים של הבית, של החצר ושל השכנים הגרים בסמוך לבית משפחת קונור.

ידיו של צ'רלי רעדו עד כדי כך שהוא בקושי הצליח לקרוא את הכתוב. נשימותיו המהירות כמעט ולא הכניסו אוויר לריאותיו וצמרמורת מילאה את גופו. 'מה זה? מה זה הדבר הזה? בדיחה חולנית?'

 

צ'רלי לא הרים את עיניו מהמכתב כשלפתע גופו התקשה מיד והוא נחת על הרצפה כשפניו מוטות מטה, המכתב אחוז בחוזקה בין אצבעותיו שהיו, כמו שאר חלקי גופו, תחת השפעת קללת השיתוק.

 

צל של אדם הוטל על הרצפה וקול קר נשמע מעליו:

"אז מה, ילד? התגעגעת אליי?"