טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


פרק עשירי

 

באותו לילה, צ'רלי סוף- סוף הבין את משמעות הביטוי "לילה לבן." עיניו לא הצליחו להיעצם אפילו לרגע אומלל אחד. לאחר כמה שעות של התהפכויות רבות וגניחות של ייאוש, צ'רלי קם על רגליו, בהה בקנאה במיטות חבריו הישנים שינה ערבה ויצא מהחדר.

 

חדר המועדון של גריפינדור היה ריק מאדם. 'ולמה שמישהו יהיה ער בשעה כזו...?' חשב צ'רלי לעצמו במרירות, 'לא, כולם ישנים להם בנחת במיטות האפריון הרכות שלהם, חולמים את החלומות המתוקים שלהם ו... לעזאזל עם כולם.'

 

צ'רלי ניער את ראשו כמנסה לגרום למחשבות הטורדניות ליפול דרך אוזניו. הוא התיישב בכבדות על הכורסא שמול האח הכבויה וזו נבערה באש כמעט מיד, כאילו זיהתה שישנם חיים בחדר ומיהרה להציע את חומה.

 

הוא סקר את החדר בעיניו; החלון היה פתוח מעט ורוח קרירה נשבה דרכו, ממלאת את החדר בכל פינה אליה חום האש לא הצליח להגיע. ראשו פעם בכאב בכל פעם שחשב על כל מה שקרה בזמן האחרון, אך נדמה היה לו שהמחשבות היו עקשניות יותר ממנו. הוא נאנח.

 

מה היה קורה לולא יצא אחרי חבריו באותו לילה שבו חטף מכה בראשו מהפסל של רולנד גודמן? הוא אומנם לא היה נתקל בשלדון פרייס, אך הוא עדיין היה רואה אותו מאיים על ספינר בחצר בית הספר. ומה היה קורה אם מיקה לא היית יוצאת לחצר וגורמת לפיטר להקפיץ את צ'רלי על רגליו ולהבחין בהם?

 

לא. זה לא זה.

 

הוא עדיין היה בורח מגברת נוריס באותו ליל ירח מלא למרות קריאות חבריו. משמע, הוא עדיין היה רואה את שלדון רוצח את ספינר. אבל מה היה קורה אילו היה בו את האומץ להמשיך יחד עם חבריו במקום לברוח מהחתולה המטומטמת? האם הוא עדיין היה מוצא את עצמו כמעט מת בהוגסמיד? האם הוא ומיקה היו ביחד? האם... והאם... והאם...

 

השאלות הציפו את צ'רלי כמו מים. תחושה של חוסר אוויר השתלטה עליו והוא קם ממושבו בפראות, כמעט מפיל את הכורסא לאחור והתקרב אל עבר החלון הפתוח, נושם את האוויר הקריר שנדמה היה לחתוך את ריאותיו.

 

גם אם היה מוציא חוליה משרשרת האירועים הזו, כל חוליה שהיא, הוא עדיין היה מסתבך בזה. שלא לדבר על איזבל – האם הוא היה מאמין לה אילולא ראה זאת בעצמו?

 

בוודאי שלא.

מי היה מאמין לשטות מוחלטת שכזו? אוכלי מוות בהוגוורטס - המקום הבטוח ביותר עלי אדמות. בטח. יהיה זה שקר מוצלח יותר לומר שהקנטאורים החליטו להזמין את כל התלמידים למסיבת תה בחצות. 

 

לא, הוא ללא ספק היה מאשים את איזבל בעוד ניסיון לגרום לו להיכנס לפאניקה, לנסות לגרום לו לרעוד מפחד ואז לצחוק לו בפרצוף!

 

צ'רלי לקח עוד נשימה עמוקה, שואף את ריח העצים שהיו כל כך קרובים לחלון המגדל שהוא יכול היה פשוט להושיט ידו ולגעת בהם.

 

עיניו נדדו מצמרות העצים לקרקע שלמטה שמראה בלבד גרם לצ'רלי להסיט מבטו כשסחרחורת השתלטה עליו. שבע שנים והוא מעולם לא שם לב כמה גבוה המגדל הזה.

הוא נשא עיניו אל הכוכבים הבוהקים, עיניו שורפות נוכח הרוח הקרה שנשפה לתוכן. עננים חצי שקופים נישאו עם הרוח, מגלים את הכוכב הזוהר ביותר שצ'רלי ראה מימיו.

 

"למה אני?" הוא שאל את הכוכב בקול שקט, מרגיש מעט טיפשי עם עצמו. "לא יכולת לבחור מישהו אחר? זה לא היה משעשע אותך מספיק?" קולו תפס מעט יותר בטחון בהדרגה.

"אני לא עשית לך שום דבר ואתה יודע את זה. יש בבית הספר הזה כל כך הרבה תלמידים, אבל לא... היית חייב לבחור בצ'רלס קונור המזורגג והפחדן שכל מה שהוא יודע לעשות זה להתבכיין!" הוא הניד בראשו ומבלי שבכלל רצה בכך, פרץ של צחוק נדחף אל תוך כעסו והוא השפיל את עיניו למטה, לא טורח אפילו לעצום את עיניו כשגל הפחד מגבהים שב ותקף אותו.

"תראה אותי. אפילו עכשיו אני מתבכיין," הוא המשיך בקול יבש. צ'רלי העביר את ידיו על פניו הקפואים, מנסה למחות את ההבעה מפניו כמו לכלוך, כמו דמעה. "אני שונא אותך," מלמל בשקט, מקווה- לא מקווה שהישות אליה כוונו דבריו שמעה אותו. "שמע, אני מבין אותך. לשבת כל היום למעלה, לצפות בעולם הזה כאילו היה מופע בובות יכול לשעמם אחרי כמה זמן. אז החלטת להקים את ה- ה- מה שזה לא יהיה שאתה יושב עליו ולהשתתף קצת בעצמך. אני מבין את זה, באמת. אבל למה אני? מה אני עשיתי? אני לא מעניין, אני לא מיוחד... אני סתם עוד פרצוף בקהל רק עם הבעה מעט מטופשת יותר מהשאר. זה הכול. וזו באמת לא סיבה להיטפל אליי!" את המשפט האחרון הוא אמר בטון חזק מידי ומיהר לכסות את פיו בידיו, מעביר את עיניים חוששות על כל אחת מדלתות חדרי השינה. נדמה שאף אחד לא שמע אותו. הוא נשאר מספר רגעים ליד החלון, כמחכה לתשובה לשאלותיו הרבות. אך כנראה שזו לא התכוונה להופיע.

 

צ'רלי הסיר את ידיו מפניו ודידה בחזרה לכורסא, "באמת לא סיבה..." מלמל.

 

"מה לא סיבה?" קול אמר מאחוריו, מקפיץ אותו על רגליו כנשוך נחש.

 

"אה..." צ'רלי בלע את רוקו, מסתובב רק כדי למצוא את ג'יימס, סיריוס, רמוס ופיטר עומדים מולו, לבושים ומוכנים לתזוזה כאילו היה זה אמצע היום.

 

"אה, כלום, סתם... דיברתי לעצמי... הממ, מה אתם עושים פה?" הוא מיהר לשנות את הנושא, יד אחת על לבו שעדיין פעם במהירות.

 

"סיור לילי," השיב רמוס, "התכוונתי להעיר אותך כששמתי לב שהמיטה שלך ריקה."

 

"כן, טוב. לא... לא הצלחתי להירדם אז החלטתי לצאת קצת מהחדר," עיניו נחתו על ספר שאחד התלמידים השאיר על השולחן שליד כורסא. "לקרוא ספר," הוסיף.

 

החבורה בהתה בו לרגע אחד והחלה להתקדם לכיוון פתח היציאה כשלפתע צ'רלי תפס בכתפו של סיריוס ואמר: "ר-רגע, אתם בטוחים שאתם רוצים לצאת הערב? כלומר- אני מתכוון, כל כך קר בחוץ..."

 

סיריוס זקף את גבתו בהפתעה, "בשביל זה לקחנו גלימות חורף," הוא אמר ומשך מעט בגלימתו על מנת להראות לצ'רלי את עובייה.

 

"הו..." היה הדבר היחידי שצ'רלי הצליח לחשוב עליו.

 

"אז אתה בא?" שאל פיטר בזמן שג'יימס פתח את הדלת וחשף את המסדרון של הקומה.

 

"לא! חכו רגע!" הוא קרא אליהם וזכה לארבעה 'ששש!' נרעשים.

 

"מה עכשיו?" שאל ג'יימס בקוצר רוח.

 

"אני... אני צריך לקחת את הגלימה שלי," אמר צ'רלי וטיפס בזריזות של חתול במעלה המדרגות אל חדר השינה.

 

'לעזאזל, מה אני עושה עכשיו?' הוא חשב במרץ, מחפש אחר גלימתו. 'אני לא יכול לצאת... לא שוב... זרג. זרג. זרג. מה אני עו-' הוא נעצר, מחשבה אחרת התגנבה אל ראשו. 'אבל מצד שני... אם אראה אותם הלילה... החבורה תוכל לראות אותם ותדע בדיוק על מה אני מדבר!' 

הוא התכופף והציץ מתחת למיטתו, איתר את הגלימה ויצא איתה החוצה.

 

 

בדיוק כפי שהצהיר בפני חבריו, מחוץ לחדר המועדון החמים שרר קור שיכול היה להקפיא יתוש במעופו.

 

"ל-ל-לאן אנחנו מ-מתכוונים לצאת הפעם?" רעד צ'רלי, ספק מהקור, ספק מהפחד.

 

"הגיעה שמועה לאוזנינו שלפילץ' יש שמיכה קטנה שאיתה הוא ישן בלילות," אמר ג'יימס.

 

"ומכיוון שאנחנו לא אלו שהפצנו את השמועה," חייך סיריוס, "רוב הסיכויים שהיא באמת נכונה."

 

"א-אז הפעם זו מ-משלחת מחקר והבאת נתונים?" שאל צ'רלי בהבעה מודאגת מעט. השאר הנהנו בשמחה.

 

בכל פעם שהחמישה היו יוצאים לעוד אחד מהסיורים הליליים שלהם, היה נוצר מצב כזה: סיריוס, רמוס וג'יימס מתחת לגלימה, פיטר בכיסו של אחד מהם בצורתו העכברושית, וצ'רלי, שתיעב את הגלימה אך תיעב עוד יותר את צורתו החתולית, היה הולך כשמפת הקונדסאים בידיו ובכל פעם שהיה מגלה נוכחות מטרידה, היה במהירות הופך לחתול ומזנק אל ידיו של אחד מחבריו שמתחת לגלימה.

 

"רואה משהו, צ'אק?" שאל ג'יימס בלחש כעבור מספר דקות.

 

צ'רלי בחן את המפה. נראה היה שכל בית הספר היה רדום לגמרי. "לא... נראה לי שכולם יש-

הוא הפסיק באמצע המילה, בוהה בנקודה זעירה במפה שנמצאה קומה מעליהם.

 

"מה קרה?" שאל רמוס ופיטר שנח בכיסו צייץ בסקרנות.

 

"אממ..." התחיל צ'רלי לומר אך ג'יימס, ניחש צ'רלי, חטף את המפה היישר מידיו בחוסר סבלנות.

 

"מה לעזאזל רגולוס בלק עושה פה?" ג'יימס תהה בקול רם וסיריוס, שיער צ'רלי, זקף את אוזניו וחטף את המפה מידי חברו.

 

"אמרת, רגולוס?!" נשמע קולו של זה בזמן שהסיר מעצמו את הגלימה והתבונן במפה לאור הלפידים. "מה האידיוט הזה חושב שהוא עושה?!" סיריוס הביט במפה למספר רגעים, הבעת פניו מרוכזת, אחר התחיל להתקדם לכיוון גרם המדרגות המוביל למקום הימצאותה של הנקודה בשם 'רגולוס בלק'.

 

"חכה, רך-כף!" קראו חבריו מאחוריו והחלו ללכת בעקבותיו, וצ'רלי, שלרגע או שניים נשאר נטוע במקומו, פלט צליל לחוץ ורץ בעקבותיהם.

 

 

בהגיעם אל הקומה שמעל, החמישה נעצרו בעיקול המסדרון, צופים בדמותו של רגולוס בלק בן החמש-עשרה שהתהלך בצעדים מחושבים לאורך הקומה.

סיריוס, בפנים נחושות, התקדם לעברו בצעדים נחושים עוד יותר, דואג שאחיו הקטן לא ישים לב אליו.

 

סיריוס פלט קריאת קרב והתנפל על אחיו שצעק בהפתעה כשסיריוס הדף אותו אל הקיר, מכסה את פיו בידו על מנת למנוע ממנו לפלוט צעקה נוספת.

הנער הצעיר שהיה נמוך מסיריוס בחצי ראש, ניסה להשתחרר מאחיזתו, אך ללא הצלחה מרובה.

 

"מה אתה חושב שאתה עושה?!" דרש סיריוס לדעת.

 

רגולוס נאבק עוד קצת עד שלבסוף הצליח להתחמק מסיריוס. הוא הביט בו במבט כועס, "מה אמרו לך על להתגנב על אנשים מאחורה?!"

 

"לעשות את זה בשקט ובמהירות?" אמר סיריוס בחיוך זחוח.

 

רגולוס נחר בבוז, "הו, אני מצטער, זו הייתה בדיחה?"

 

"למען האמת, כן," השיב סיריוס, "כנראה ששכחת את חוש ההומור בבית, רג'י."

 

מבטו של רגולוס הפך פתאום לנזעם, "כן, בקופסא ליד הבגרות שלך," הוא סינן, דוחף את סיריוס המופתע לאחור. "ואל תקרא לי רג'י." 

 

צ'רלי ושלושת האחרים (שעדיין התחבאו מתחת לגלימה), החלו להתקדם לכיוון שני בני משפחת בלק לפני שיתחילו להרוג אחד את השני.

 

"מה הוא עושה כאן?" שאל לפתע רגולוס על צ'רלי שקפא במקומו.

 

"אה..." התחיל צ'רלי, "מה שהם עושים כאן!" מיהר להמשיך ומשך את הגלימה מעל פיטר (שהפך במהירות לצורתו האנושית), רמוס וג'יימס שקרא במחאה: "צ'רלי, חתיכת זרג." 

 

רגולוס נעץ בארבעתם מבט, עיניו מתעכבות מעט על צ'רלי. "הו, נהדר," הוא הסתובב בחזרה לסיריוס ששפשף את חזהו היכן שרגולוס דחף אותו. "לא מספיק שאתה עוקב אחריי, אתה גם מביא את כל חבורת השוטים שלך איתך?"

 

"ברור," אמר סיריוס בציניות, "אחרת עם מה אני אחבוט בך?"

 

הייתה הפוגה קצרה בדיבור לפני שסיריוס שאל: "רג'י, מה אתה עושה כאן?"

 

"השם הוא 'רגולוס'," הוא סינן בשיניים חשוקות, "לא שמישהו זוכר את זה."

 

"מה זה אמור להביע?"

 

רגולוס טלטל את ראשו, "לא חשוב."

 

"נו," התעקש סיריוס, "דבר כבר."

 

"אמרתי שזה לא חשוב! מה אתה רוצה ממני?"

 

סיריוס נאנח וגירד בראשו, "שתענה לי -  מה אתה עושה פה?"

 

"בדיוק אותו הדבר כמוך," השיב רגולוס.

 

"היי!" קרא פיטר לפתע, "גניבת השמיכה של פילץ' והחזקתה ככופר היה רעיון שלי!"

 

ג'יימס צחק והניד בראשו, בעוד שרגולוס פשוט נעץ בפיטר את הבעתו הקבועה והאדישה.

 

"היי, תסתכל עליי כשאני מדבר איתך!" אמר סיריוס, דוחף את רגולוס.

 

"או שמה? תספר לאימא?" אמר רגולוס בחמיצות, "לא שזה משנה בכלל, היא גם ככה לא זוכרת מי אני."

 

"מה?" תהה סיריוס, "אתה מוכן להסביר לי על מה אתה מדבר?"

 

רגולוס גלגל את עיניו, "תאמין לי, הסיבה היחידה שהייתי רוצה שתחזור הביתה היא שאימא תפסיק לקרוא לי בשמך. למרות שזה די נחמד במקרים שאני עושה משהו רע: 'סיריוס, מה כבר עשית?' היא הפכה להיות בלתי נסבלת."

 

לרגע הייתה שתיקה, עד שג'יימס, פיטר ורמוס התחילו להתפקע מצחוק. אבל סיריוס לא צחק.

 

"זה לא בגלל שעזבתי, רג'י. זה בגלל שאתה שקוף. תמיד היית."

 

רגולוס בהה בו למספר רגעים: "מה אמרת?"

 

"מה, עכשיו אתה גם חירש?"

 

רגולוס צמצם את עיניו לכדי חריצים, "אולי אני שקוף, אבל לפחות אני שם כשהמשפחה שלי צריכה אותי." 

ובמילים אלו, הוא סב על עקביו והתרחק מן המקום.

 

 

לאחר המפגש עם רגולוס, סיריוס לא רצה יותר להמשיך בחיפושים אחר השמיכה של פילץ'. "תלכו בלעדיי," הוא פלט והחל לחזור על עקבותיו.

ג'יימס נאנח והלך אחרי חברו כשרמוס ופיטר לצדו.

 

"אבל- חבר'ה-" התחיל צ'רלי. 'לא! הם צריכים להמשיך! הם צריכים למצוא את פרייס! הם צריכים-' הוא סקר את מפת ההיעלמות שאחז בידיו, 'איפה החלאות האלה כשצריכים אותם?!'

 

 

באי רצון, צ'רלי חזר יחד עם חבריו לחדר המועדון.

 

"אל תדאג, טופר, אנחנו נמצא את השמיכה הזו," אמר פיטר לצ'רלי כשראה שהבעת פניו מצוברחת מן הרגיל.

 

צ'רלי חייך, 'כן, בטח. ה"שמיכה" בוודאי תצוץ כשאהיה לבד.' חשב במרירות. 'ה"שמיכה" הזו עוד תהרוג אותי.'

 

 

למחרת בבוקר, צ'רלי הקיץ משנתו למשמע קריאות שמחה. הוא התהפך במיטתו, פולט אנחות עייפות בזמן שניסה לאטום את אוזניו בעזרת הכרית.

"מי לעזאזל יכול להיות שמח כל כך מוקדם בבוקר?!" הוא דרש את המידע מהמזרון שלו.

 

הצווחות המאושרות לא פסקו וכעבור כמה דקות -  כך גם ניסיונות השינה של צ'רלי. הוא הקים את עצמו מהמיטה הרכה ושפשף את עיניו, מחפש באיטיות אחר משקפיו האבודים.

 

"היא הסכימה! היא הסכימה!" נשמע קולו השמח-יתר-על-מידה של ג'יימס שתפס את צ'רלי בחיבוק והנחית עליו נשיקה על הלחי, מתחיל לרקד איתו בחדר. 

 

"ג'-ג'יימס!" קרא צ'רלי בתואנה והדף את חברו ממנו, מוחה את הנשיקה מלחיו. "מה יש לך?!"

 

אך ג'יימס לא ענה, הוא פשוט נענע את ישבו עוד קצת לפני שהתנפל על סיריוס שהתחמק שנייה לפני שידיו המאמצות של ג'יימס הצליחו למחוץ אותו בחיבוק.

 

"מה יש לו?" שאל צ'רלי את סיריוס, מציץ בדאגה לכיוונו של רמוס – הקורבן הבא להפגנות האהבה של ג'יימס.

 

"זאת אוונס," הסביר סיריוס בחיוך רחב, "היא הסכימה לצאת איתו."

 

צ'רלי פלט שיעול, לא מאמין למשמע אוזניו, "באמת?!"

 

 

לאחר רבע שעה, החמישייה תפסה את מקומה ליד השולחן של גריפינדור באולם הגדול.

ג'יימס בחר הפעם להתיישב לצדה של לילי אוונס, דבר שלא הפתיע את צ'רלי כמו הסכמתה לצאת איתו. וואו, מישהו באמת טורח להקשיב לעצותיו. זה חדש.

 

בעודו לוקח פרוסה שנייה של טוסט לצלחתו לפני שפיטר יסיים את כולן, צ'רלי סקר את האולם הגדול.

מבלי משים, עיניו נחו על השולחן של הפלפאף... ישר על דמותה הצנומה של מיקה ברייטון. הוא חש צביטה קטנה בלבו, זה עדיין כאב.

 

"צ'אק," קולו של סיריוס ניתק את צ'רלי ממיקה.

 

"מממ?"

 

"אני צריך טובה ממך," אמר סיריוס, "עכשיו, לפני שאתה מסרב בתוקף-"

 

"לא."

 

"אמרתי לפני שאתה מסרב! תקשיב, יש בעוד שבועיים את משחק הגמר בקווידיץ' ואני צריך מישהו להתאמן איתו-"

 

"לא, לא, לא! שלא תעיז אפילו לבק-"

 

"-ומכיוון שג'יימס די עסוק כרגע עם לילי, חשבתי שאולי אתה-"

 

"סיריוס!"

 

"-תוכל לעזור לי." השתחררה דממה קצרה שבמהלכה צ'רלי נענע בתוקף את ראשו עד שנהייתה לו סחרחורת. "בבקשה?" המשיך סיריוס, עושה את פני הכלבלב הפגוע המפורסם שלו.

 

"לא, לא ושוב - לא!" צ'רלי עצם את עיניו, "שלא תחשוב אפילו שזה יעבוד עליי!"

 

אבל לסיריוס הייתה עוד טכניקה במעלה שרוולו, או יותר נכון... במיתרי קולו.

 

צ'רלי קבר את פניו בידיו כשסיריוס התחיל ליבב את היבבה הכי חמודה ותמימה שהצליח להפיק.

 

אחרי שתי דקות שבהן סיריוס יבב, שרט את כתפו של צ'רלי בעדינות ועשה את הפרצוף הכי מתוק בעולם, צ'רלי נכנע.

 

"בסדר, בסדר!" הוא קרא, "אני אעזור לך..."

 

"ידעתי שתסכים," השיב סיריוס בחזרה בקולו הגברי. "קדימה, אין לנו את כל היום!" הוא לקח עוד פרוסת מלפפון ומשך אחריו את צ'רלי אל המגרש כשזה מיילל ברוגז. 

 

 

אותו יום החליטה השמש להתכסות מאחורי שכבה דקה של עננים, רוח נעימה שיחקה בין צמרות העצים הירוקים וציפורים צייצו בעליזות על שפת האגם הכחול והשקט.

היה זה יום מושלם לקווידיץ'...

 

"צ'אק, תפוס!"

 

...וצ'רלי שנא את זה.

 

ברגעים אלו ממש, אותו נער ג'ינג'י ניסה להתחמק ממרביצן שסיריוס ניסה בהתמדה לשלח לעברו.

"לא כל כך חזק!" הוא זעק, מתכופף מחבטת מרביצן נוספת.

 

"קדימה, צ'רלי! הבטחת שתעזור לי!" קרא אליו סיריוס.

 

צ'רלי נאנח בתסכול, מישיר מבט קדימה ופולט צרחה שנקטעה על ידי מרביצן שפגע בבטנו, מעיף אותו מעל מטאטא ה'בֶגֵרְסצ'וֹיִיס' העתיק של בית הספר.

הוא נחת על הרצפה בפישוק איברים.

 

"אתה בסדר, צ'אק?" שאלו רמוס ופיטר שישבו על המושב התחתון ביותר במגרש.

 

"אה..." צ'רלי גנח בכאב. 

 

"אולי תנסה את אסטרטגיית: 'קודם התחמק-אחר כך תצרח'?" הציע פיטר.

 

צ'רלי התרומם על רגליו בקושי רב, "לך לעזא-אוףףף..." הוא נפל שנית על הרצפה כשמרביצן לא צפוי פגע בו. "אתה מוכן לחכות שאעלה קודם על המטאטא!" הוא צעק אל סיריוס שניסה לעצור את עצמו מלהתפוצץ מצחוק.

 

"מצטער," הוא החניק צחקוק נוסף, "אהממ, אתה מוכן?"

 

"כן, כן..." מלמל צ'רלי ברוגזה, עלה על המטאטא והתעופף בחזרה למעלה. "למה לא יכולת להתאמן עם פיטר ורמוס?" הוא שאל את סיריוס כשהגיע בערך לגובה שבו ריחף מטאטא ה"קלווינסוויפ 5" החדיש שלו.

 

"ובכן, רמוס בהתקף של פאניקה יהפוך את המרביצן לפטרוזיליה ופיטר... טוב, פיטר פשוט ינסה לאכול את הפטרוזיליה."

 

"שמענו את זה!" נשמעו קולות המחאה של השניים מלמטה.

 

"אולי תלמד לחבוט קצת לפני שאתה יורד על כישורי המשחק שלנו, חתיכת בן בלק ממזר בעל יכולות כיוון של טרול הרים!" קרא רמוס.

 

"כן," המשיך פיטר, "שלא לדבר על זה שאתה נראה כמו אחד עם ריח רגליים תואם! תגיד לי, מתי פעם אחרונה רחצת את רגלי הענק שלך? אתה לא חושב שהפעם בחודש הזו כבר הגיעה?!" צרח פיטר.

 

"כן, ולא יזיק לך גם- אה!" שני הנערים הקולניים קפצו לצדי מושביהם שנייה לפני שמרביצן פגע במקום שבו ישבו.

 

"למי אתה קורא בן בלק?!" דרש סיריוס לדעת, מנופף במחבטו בזעם.

 

 

כעבור רבע שעה, סיריוס וצ'רלי זנחו את הקווידיץ' והתיישבו לצד רמוס ופיטר.

"בחיי, כל האימונים האלו עשו לי חשק לעשות משהו לא חוקי," אמר סיריוס.

 

צ'רלי הנהן, "כן, גם ל- רגע, אמרת לא חוקי?!"

 

סיריוס חייך, "נגד חוקי בית הספר, כמובן."

 

צ'רלי מצמץ. אחר כך, מצמץ שוב. "כמו מה?"

 

הנער שחור השיער החליף מבט עם שני חבריו שחייכו באותו חיוך שובב שנסך על פניו של זה. "הוגסמיד," אמרו השלושה.

 

 

לא עברו חמש דקות והארבעה כבר היו בדרכם אל המנהרה הסודית המובילה ישירות אל מרתף הדובשנרייה.

 

"אני לא בטוח בקשר לזה," מלמל צ'רלי בשקט בזמן שהתקדמו במעלה מדרגות החדר החשוך והמלא ארגזים. "אולי כדי ש...-"

 

"הו, תשתחרר קצת, טופר! אל תהיה כזה חתול פחדן!" אמר פיטר.

 

צ'רלי החמיץ פנים, "אני אשתחרר כמה ומתי שאני ארצה, חתיכת עכברוש שמן," הוא השיב בשקט.

 

הדובשנרייה מעולם לא חדלה להפעים את לבו של צ'רלי – כל הריחות, הצבעים, המבחר שלא נגמר... מדהים. הוא הסתובב בין המדפים הצבעוניים, בוחן מיני ממתקים מוזרים וטעימים למראה.

 

הוא בדיוק עמד להרים משהו שלפי תוויתו היה: "שערות סבתא! בא בטעמים וריחות של: נפטלין, בושם כבד ושיני שום!" כשלפתע נשמע קולו של רמוס שעמד ליד מדף עמוס סוכריות 'ברטי בוטס':

 

"אז מה אתה אומרים, חבר'ה? שננסה את מזלנו?"

 

"בטח," ענה סיריוס, "אם נתקל בטעם דוחה במיוחד, פשוט ניתן אותו לפיטר... הרי הוא יאכל הכול."

 

פיטר הנהן וקרץ לצ'רלי שהתחיל לצחוק.

 

לאחר ההתנסות עם הסוכריות ("מה לעזאזל?! יש לזה טעם של חתול!"

 

"ואיך לכל הרוחות אתה יודע איזה טעם יש לחתול, צ'רלי?"), החבורה העליזה נכנסה אל פונדק "שלושת המטאטאים".

 

המקום היה פחות עמוס תודות להעדרם של המון התלמידים שתמיד הציף את הפונדק, מספר יחסית מצומצם של אנשים תפסו את מקומם, לוגמים להם ממשקה חריף, מדברים ביניהם, מידי פעם פולטים צחקוק קטן ולא אמיתי.

צ'רלי היה תמיד בטוח שאנשי העיירה שנאו כשתלמידי הוגוורטס באו לבקר – קבוצות רעשניות בכל מקום.

אבל עכשיו, נראה היה לצ'רלי שבלעדי התלמידים, אנשי העיירה פשוט... ובכן, משועממים.

 

רמוס נעמד ליד הדלפק שמאחוריו עמדה אישה צעירה ושמנמנה עם שמלה כחולה ופרחונית. "ארבע פעמים ברצ-"

 

"חכה רגע, ירחוני," קטע אותו סיריוס ועקף אותו. הוא כחכח בגרונו, "ארבע פעמים וויסקי אש, רוזמרטה, יקירתי."

 

"בוקר טוב גם לך, מר בלק," אמרה האישה בחיוך, "היכן בן הזוג שלך?"

 

סיריוס חייך אליה בחזרה, "הו, מר פוטר החליט לבגוד בי עם עלמה צעירה מהבית שלנו. אז מצאתי לעצמי בן זוג חדש," סיריוס חיבק את כתפיו של צ'רלי שחייך חיוך מעט מאולץ, יישר את משקפיו על אפו ונופף באצבעותיו הגרומות. 

מאדאם רוזמרטה צחקה ומזגה ארבע כוסות וויסקי אש, "תיזהר ממנו, ילד. הבחור הזה יודע להפיל אנשים מהרגליים."

 

 

"לחיי מה נשתה?" שאל רמוס כשהארבעה תפסו שולחן פנוי ומעט דביק. 

 

"המממ... לחיי סיום הלימודים הקרב ובא," הציע פיטר, מרים את כוסו. 

 

"לחיי התחלתה של עצמאות אמיתית!" אמר סיריוס מרים גם הוא את כוסו ודופק אותה קלות בכוס של פיטר.

 

רמוס חייך והרים את כוסו, "לחיי ג'יימס ולילי, מי ייתן והיא לא תגלה איזה אידיוט הוא באמת."

 

צ'רלי הנהן והרים את כוסו, "ולחיי חיים נטולי חתולים!"

 

"אמן!" צהלו כולם ונקשו כוסותיהם זו בזו בצלילי זכוכית.

 

 

הייתה זו שעת ערב מאוחרת כאשר החבורה העליזה נכנסה אל חדר המועדון של גריפינדור, שרים שירים מטופשים על לפריקונים קטועי רגל ופילים ורודים. 

 

"הנה אתם!" נשמע קולו של ג'יימס ממעלה מדרגות חדר השינה, יורד אל חדר המועדון הריק למחצה. 

 

"כן, ג'יימס! והנה אתה!" השיב סיריוס בעיניים מזוגגות. "ועכשיו כשכולנו פה... בואו נעשה משהו. היי, למי בא לצאת לשתות?"

 

"לי!"

 

"לי!"

 

"לי ולחברי הדמיוני – רמוס!"

 

"אני לא דמיוני יותר, פיטר!"

 

ג'יימס הניד בראשו, "אני מניח שאני לא צריך לשאול לאן נעלמתם... מרלין, אני לא מאמין שהצלחתם לגרום לצ'רלי לבוא אתכם."

 

צ'רלי הנהן, "וגם שתיתי!"

 

"כן, אני רואה את זה, צ'אק."

 

"שתיתי ולא כוס אחת!" המשיך צ'רלי בשלו, אצבעו מפספסות את ידו כשניסה לספור עליה את מספר המשקאות: "כוס אחת, שתיים, שלוש... אממ, מה בא אחרי שלוש?"

 

"שתיים!" קרא פיטר.

 

"הו, כן. שלוש, שתיים, שלוש... מה בא אחרי שלוש?"

 

ג'יימס צחק, "אני מאמין לך, צ'רלי."

 

"ו-וזה לא הכול! אני וסיריוס החלטנו להיות השושבינות שלך כשתתחתן עם לילי!"

 

"כן, ורמוס יהיה הכומר ואני נערת הפרחים!" אמר פיטר בהתלהבות.

 

"חשבתי שאני נערת הפרחים!" התלונן רמוס.

 

ג'יימס נשם בהפתעה, "רמוס, גם אתה?"

 

רמוס הניד בראשו בנחישות, "אני לא חושב כמו שאתה שיכור שאני," אמר. הוא התנדנד מעט על מקומו, מרים את אצבעו על מנת להוסיף משהו – והתעלף.

 

"זו הפעם החמישית שהוא עושה את זה!" צחק סיריוס, בוהה ברמוס שמלמל איזה משהו מתוך שינה, פלט נחירה והתגלגל על צדו.

 

צ'רלי הסיר את משקפיו וניגב אותם בחולצתו, "היי, ג'יימס, אף אחד לא...-" הוא פלט פיהוק והחזיר את משקפיו אל אפו- "שם לב שנעלמנו, נכון?"

 

ג'יימס משך בכתפיו, "ובכן, פרופסור מקגונגל שאלה היכן אתם," אמר ג'יימס, "אז אמרתי לה מה שאמרתי לכולם – שיש לך בעיית בנים קטנה והחבורה מנסה לעזור לך."

 

צ'רלי כמעט ונחנק מהשיעול שתקף אותו לפתע, "א-אמרת מה?!"

 

"טוב, זה היה הדבר הראשון שעלה לי לראש... והדבר המצחיק הוא – שכולם קיבלו את זה בהבנה."

 

צ'רלי פלט ציוץ מלא חרדה, "תודה רבה, ג'יימס. אני מעריך את זה."

 

"בכל מקרה," פתח פיטר, "אני-" הוא השתנק, הצמיד יד שמנמנה אל פיו והביט בג'יימס במבט מבשר רעות, "אנ-" היה הדבר האחרון שפיטר הספיק לומר לפני שזרם של קיא פרץ דרך פיו אל השטיח של חדר המועדון, גורם לכל הנוכחים לקרוא בגועל ולהתרחק מפיטר שלא הפסיק לשפוך את כל הוויסקי אש ושאר האוכל שהכניס לגופו החוצה.

"מצט-" הוא ניסה לומר, מקיא את נשמתו פעם נוספת.

 

ג'יימס נאנח בקולניות, "לעזאזל, בוא," הוא אמר, תפס את פיטר בזרועו ועזר לו לעלות אל השירותים לפני שיהפוך את המקום לאגם של קיא.

 

צ'רלי סתם את פיו, המראה של השלולית הירקרקה-חומה עם הדברים שצפו בה גרמו לו לבחילה. הוא הביט ממנה את עיניו;

"שמישהו- שמישהו יעלים את זה!" הוא קרא נואשות, מרגיש כיצד כל חתיכת מזון מנסה לעלות במעלה גרונו.

 

כעבור כמה דקות ג'יימס חזר, על פניו מראה מעט מזועזע. הוא שלף את שרביטו והעלים את הקיא כהרף עין. "מעולם..." הוא אמר בשקט, "מעולם לא ראיתי מישהו מקיא כל כך הרבה בכל כך מעט זמן."

 

סיריוס צחקק, "אם אתה חושב שהוא מהיר בלהוציא דברים, אתה צריך לראות אותו מכניס דברים." הוא בקושי הצליח לעמוד ישר, עיניו המזוגגות ניסו להתמקד על ג'יימס כשדיבר. "אתם יודעים מה ממש הייתי רוצה עכשיו?" הוא שאל.

 

"מה?" שאל צ'רלי, מנסה לגרום לבחילה ולכאב הראש שהתחיל לפתח להיעלם.

 

סיריוס חייך, "שמישהו יתפוס אותי לפני שאני נופל." ובאמרה זו, הוא גלגל את עיניו ונפל אחורנית, נעצר שנייה לפני שפגע ברצפה על ידי ג'יימס.

 

"חרא, חרא, חרא! צ'רלי!" קרא ג'יימס.

 

צ'רלי מצמץ נוכח צירוף המילה 'חרא' עם שמו, "גם אני אוהב אותך." 

 

"לא," הפטיר ג'יימס ביד אחת בעוד שבידו השנייה היה עסוק בלגרור את סיריוס לכיוון אחת הכורסאות הפנויות, מתעלם מחמשת הנערים שעדיין היו בחדר המועדון. "צ'אק, אני צריך שתרד למטה למרפאה ותגנוב קצת שיקוי נגד הנגאובר. יש לי הרגשה שאתם תצטרכו אחד חזק במיוחד."

 

צ'רלי בהה בו לרגע, "מה?! לצאת? בשעה כזו? למטה? לגנוב? מה?!"

 

ג'יימס הניד בראשו, "צ'רלי! אתה רוצה שידעו שהלכתם לשתות? כי אני לא חושב שתצליחו להסתיר את זה מחר בבוקר."

 

צ'רלי בלע את רוקו ונענע בראשו לשלילה, "טוב, לא- אבל... למה אני?"

 

ג'יימס הביט בסיריוס שניסה לפלרטט עם נעלו וברמוס המעולף שמלמל משהו על אנשי צפרדע מרושעים, תוך כדי האזנה לפיטר שנשמע כאילו הוא מקיא את ריאותיו.

 

"ובכן, מישהו צריך להישאר פה והיות ואתה עדיין מצליח לעמוד על רגליך – אני מניח שאתה מסוגל לרדת למטה ולהביא קצת שיקוי."

 

צ'רלי גירד את מצחו, "גם הראש שלי לא הכי צלול!"

 

"צ'רלי! פשוט תעשה את זה!"

 

"טוב, אני אעשה את זה!" הוא רטן והתקדם לכיוון חדר השינה, "אבל לא בגלל שאתה אמרת..." מלמל בשקט בזמן שלקח את גלימת ההיעלמות ויצא דרך הפתח.

 

הקור שרר בחוץ נדמה להקפיא את כל אבריו הפנימיים – דבר שלא תרם לכאב הראש שלו. הוא הצמיד את ידיו לרקותיו והחל לעסותן, "תפסיק, תפסיק, תפסיק!" התחנן בפני הכאב, "לעזאזל."

 

הוא צעד בדממה מתחת לגלימה, מנסה להישאר כמה שיותר ממוקד.

השקט המבעית שעטף את מסדרונות הטירה החשוכים גרמו לצ'רלי לפחד. אותו פחד מוכר שאחז בו בשבועות האחרונים. 'בבקשה, בבקשה... שאף אחד לא יהיה פה...'

 

הצללים נראו הרבה יותר מאיימים כשהיה לבד, כל צליל חלוש נדמה היה להקפיץ אותו. התחושה שמישהו נמצא שם, אורב, לא חדלה להטרידו והתגברה עם כל צעד שעשה.

 

אך למזלו הרב, הוא לא נתקל בנפש חיה (או נרצחת) כל הדרך אל המרפאה. 'אתה רואה? אין ממה לפחד...' אמר לו קול קטן ולא אמין בראשו. הוא התגנב בשקט אל דלת המרפאה ובאופן אוטומטי ניסה לפתוח אותה ידנית, 'איזה אידיוט, ברור שהיא תהיה נעול- ' לפתע, הדלת נפתחה בחריקה עמומה, גורמת לצ'רלי להסס מעט. למה הדלת פתוחה?

 

הוא נשם עמוקות, "די, צ'רלי," אמר לעצמו בשקט, 'קדימה... אין שם כלום... מאדאם פומפרי בטח שכחה לנעול, זה הכול. זה טוב, ככה אתה לא ממש פורץ פנימה! אתה פשוט... נכנס.' הוא בלע את רוקו ופסע פנימה מבלי להרעיש, נלחם בדחף הטבעי שלו לברוח משם כל עוד נפשו בו.

 

הוא צמצם את עיניו ובחן את הסביבה, מוודא שאין שם אף אחד. 'כנראה היא באמת שכחה לנעול', חשב לעצמו. מתקרב אל ארון התרופות, צ'רלי איתר את השיקוי המבוקש כמעט מיד. ראיית לילה הייתה אחד הדברים שהצטיין בהם. למען האמת, היה זה הדבר היחידי.

 

"מצאתי!" הוא קרא בלחש, אוחז בבקבוק ומתכונן לצאת משם במהירות כשתנודה מאחריו כמעט וגרמה לו להפיל את החפץ עשוי הזכוכית ולשפוך את הנוזל על הרצפה.

 

הוא קפא על מקומו, עיניו עצומות כל כך חזק וידיו מכווצות אל חזהו, מוחצות את הבקבוק.

הוא הסתובב באיטיות, שוכח שהוא נמצא תחת הגלימה.

צ'רלי לקח נשימה עמוקה ופקח את עיניו.

 

בבת אחת, הבקבוק נשמט מידיו והתנפץ על רצפת המרפאה הלבנה ברעש מחריש אוזניים. אך זה היה הדבר האחרון שהטריד אותו באותו רגע.

 

שם, על אחת המיטות, שכבה לא אחרת מאשר איזבל קונור. אחותו הקטנה.

הוא שפשף את עיניו, נשאר נטוע על מקומו. האם זו באמת היא, או האם זה האלכוהול שגורם לו להזיות? ברגליים רועדות, הוא התקדם לעברה, נשימתו עצורה.

 

"לא..." הוא הצמיד את ידיו אל פיו, מחניק יללה כשהביט בפניה הקטנות, מלאות חבולות ודם קרוש. מתיישב לצדה, הוא שלח יד ללטף את שיערה, יד שנעצרה ברגע שאיזבל השמיעה יבבה חלושה. "אי-איזבל?" הוא לחש, כל כך חלש שבקושי שמע את עצמו.

 

אין תגובה. "איזבל, תעני לי..." קולו כמעט ולא בקע מגרונו עד שצ'רלי תהה האם הוא חושב את המילים או אומר אותן.

הוא חש כיצד גופו משתתק, עיניו הפעורות לא הצליחו להתנתק ממנה.

 

לפתע, נדלק האור ומאדאם פומפרי הגיחה אל תוך החדר, עוטפת את גופה בחלוק לילה בצבע תכלת ובידה נר שעווה דולק. 

 

"מר קונור!" אמרה בלחישה קולנית, "מה אתה עושה כאן בשעה כל כך מאוחרת?!"

 

צ'רלי קם במהירות ממיטתה של אחותו והסתכל על אחות בית הספר במבט אטום, "מה קרה לה?" הוא דרש לדעת.

 

מאדאם פומפרי התקרבה אליו, "אחותך נמצאה חסרת הכרה ליד גרם מדרגות. האדם שמצא אותה הביא אותה לכאן וסיפר לי שהיא השתתפה בקטטה עם אחת הבנות שדחפה אותה במורד המדרגות."

 

"קטטה?" שאל צ'רלי, מסתובב כדי להביט באחותו באור המנורות של המרפאה, חבורותיה נראו עוד יותר קשות כעת, הדם הכתים את שפתה התחתונה, את מצחה ואפה, לחייה היו סגולות ונפוחות מעט.

 

"בחיי," המשיכה מאדאם פומפרי, "שניכם אוהבים להיכנס לקטטות, מה?" היא הנידה בראשה כאימא מאוכזבת. צ'רלי אפילו לא טרח להגיב על זה.

"בסדר, בסדר, עכשיו – לך לישון. אני מבטיחה לך שתוכל לבוא לכאן מחר בבוקר."

 

"ל-לא!" סרב צ'רלי, מונע ממאדאם פומפרי לדחוף אותו לכיוון הדלת, "אני רוצה להישאר כאן, איתה."

 

"מר קונור, אני מבקשת ממך לצאת החוצה," היא אמרה באנחה. "אחותך צריכה לנוח-"

 

"אני לא אפריע! באמת, אני רק... תני לי להישאר, בבקשה!" הוא התחנן.

 

לרגע אחד, נדמה היה שהאישה שמולו שוקלת את הרעיון. עיניו הקשוחות התרככו מעט והדאגה נכרה בהן היטב כשדיברה: "בסדר," נכנעה. "אתה אח טוב, קונור. אני לא רוצה לשמוע אף רחש."

 

צ'רלי הנהן, תפס כיסא והתיישב בחזרה לצד אחותו. "לילה טוב," הוא אמר לה בזמן שהיא יצאה מן המרפאה, מכבה מאחוריה את האור ומותירה אחריה רק את הנר הבוער.

 

"הו, איזבל..." הוא אמר בשקט, "אמרתי לך לשמור על פרופיל נמוך." צ'רלי השעין את ראשו על מרפקיו שהיו מונחות על ברכיו הצנומות, מלטף ביד אחת את ידה החמה. "אני כל כך מצטער... אם לא היו מוצאים אותך-"

 

"היא הייתה מתה לפני עלות השחר," אמר קול קריר מאחוריו.