טופר

פאנפיק הארי פוטר מאת Scarlet Witch



חזרה לפרק קודם | חזרה לדף האינדקס

 

 


פרק 13

 

מרלין יודע כיצד גלימתו השחורה של אדון האופל הצליחה להתנופף מאחוריו למרות שהרוח, בדומה לאנשי החדר, עמדה דום. עורו מעוות כמו שעוותו של נר בוער, עיניו שטופות דם וצבע פניו החיוורות יכול היה להתחרות רק בזה של צ'רלי.

 

"אדוני," אמר מאלפוי, מחווה קידה עמוקה ואצילית. "ברוך שובך."

 

אדון האופל פסע פנימה כשלרגליו התפתל נחש ארוך ומלחשש. הדלת נסגרה מאחוריהם באורח קסם.

 

"כיצד- אה, כיצד היה מסעך, אדוני?" שאל מרוול, שקידתו הייתה מסורבלת ועמוקה הרבה יותר מזו של מאלפוי.

 

לאחר שאלתו של זה, שקט מקפיא נפל על החדר, כמו מעטפת של קרח אשר סמרה את כל גופו של צ'רלי- שצווארו היה אחוז באחיזת חצי-נלסון על ידי פרייס. הוא לא הצליח לנשום ובקושי ראה דרך משקפיו השבורות, אך המראה של זה-שאין-לנקוב-בשמו לעולם לא יימחק מזיכרונו.

 

אדון האופל פסע בצעדים איטיים ומחושבים, עוקף את מאלפוי ומרוול שנשארו בתנוחותיהם והתקרב אל פרייס- שעזב מיד את צ'רלי וקד קידה קצרה ומתוחה.

 

"אדוני, אני..."

 

"אף מילה," קול קר ומשתק בקע מפיו של אדון האופל, עיניו עוברות אל הרצפה – אל צ'רלי שנלחם על מנת להכניס מעט אוויר לריאותיו. "מי אתה?"

 

צ'רלי הרים מבטו באחת, אישוניו מתרחבים באימה כשההבנה באילו זוג עיניים הוא נתקל הכתה בו. 

"א-א-אני- אני-"

 

"אדון האופל מדבר אליך!" ירק מאלפוי, "ענה, עלוב נפש."

 

"-צ'רלס-קונור." פלט צ'רלי, קולו גבוה וגרונו יבש.

 

אדון האופל הטה מעט את ראשו מבלי לומר מילה, עיניו הצורבות סוקרות את פניו של צ'רלי שחש את רגלי העכביש של הצמרמורת מטפסים במעלה גבו. הוא רצה לצרוח, לדחוף את המפלצת שעמדה מולו ולנסות להימלט... אך הפחד שיתק אותו. הנחש התקרב לעברו, משרבב את לשונו כמתגרה.

 

"זה-" אמר לפתע פרייס מעליו, בחוסר ביטחון שצ'רלי מעולם לא שמע בקולו. "זה המרגל שתפסנו בהוגוורטס."

 

אדון האופל התעלם ממנו, פיו הדק נמתח לחיוך שגרם לצ'רלי לחוש כאילו איבריו הפנימיים הפכו לנוזל קר.

"קום."

 

צ'רלי התרומם על רגליו כמו חייל שקיבל פקודה. "אני- אני לא, אני לא מרגל-" הוא אמר ברעד, מנענע את ראשו.

 

"הס!" סינן מאלפוי. "כיצד אתה מעיז-"

 

"שקט, מאלפוי," אמר אדון האופל. "תן לילד לדבר... ייתכן וזו תהיה הפעם האחרונה שלו."

 

צ'רלי חש על סף עילפון, ראשו הסתחרר והלם בכאב. "לא, בבקשה, לא..."

 

"בחר את מילותיך האחרונות בקפידה," הוא אמר, "תחנונים אינם דרך לסיים חיים."

 

"שיסיים אותם כבר..." מלמל פרייס מהפינה, משתתק מיד כשעיניו של אדונו ננעצו בו.

 

"רצית להגיד משהו, פרייס?"

 

עיניו הכהות של זה התחמקו מעיני אדון האופל. "אני מתנצל, אדוני... זה פשוט..." הוא נאנח, "אדוני..." אמר פרייס בעודו לוקח צעד קדימה, "בדיוק עמדתי להרוג את התולעת כש-"

 

"-ועם זאת, הוא עדיין נושם," אדון האופל הביט בצ'רלי- שהתנשף ללא הפסקה, "פחות או יותר." 

 

"כן, אני יודע, זה פשוט שהוא... הוא לא בדיוק 'רגיל'. הוא אנימאגוס."

 

אדון האופל בהה בצ'רלי בגבה מורמת, כאילו שם לב למשהו שלא ראה קודם. "חתול." קבע בנימה שגרמה לצ'רלי לפעור את פיו.

 

"איך-" הוא תהה בקול רם, מתחרט על כך במהירות.

 

אדון האופל חייך אליו בחיוך מצמרר, גורם לצ'רלי להתכווץ. "השריטות שחרטת על פניו של פרייס." הוא ענה, כמעט בגאווה.

 

"אדוני," אמר פרייס, "תן לי להרוג אותו, תן לי-" אדון האופל הרים ידו ושלדון נדם.

 

"הייתה לך הזדמנות," הוא אמר. "אמור לי, קונור, כיצד הצלחת להשיג צורת אנימאגוס?" שאל, פונה בחזרה אל הנער הרועד.

 

צ'רלי בלע את רוקו. הוא לא הבין לאן זה-שאין-לנקוב-בשמו חותר, אך ידע שהוא לא עומד לאהוב את זה. "ל-לפני שנתיים... ח-חברים שלי."

 

"בן חמש עשרה וכבר שולט בצורת אנימאגוס," הוא סינן, קולו נוטף רעל. "מרשים."

 

מאלפוי, פרייס ומרוול פערו את פיהם בתדהמה.

"א-אדוני-" התחיל מרוול, אך הפסיק כמעט מיד, חסר מילים.

 

"איך חסר עמוד שדרה שכמוך הצליח להשיג דבר שרבים וטובים ממנו נכשלו להשיג?" תהה אדון האופל בקול רם.

 

צ'רלי הניד בראשו, "אני..."

 

"הראה לי." פקד אדון האופל.

 

"מ-מה?"

 

"לא אומר זאת פעם נוספת, אני רוצה לראות אותך עושה זאת." עיניו רשפו, צבע אדום בוער בהן.

 

צ'רלי לקח נשימה עמוקה, "א-אני לא מסוגל..."

 

"עשה זאת ואחוס על חייך."

 

עיניו של צ'רלי הביעו הפתעה, אושר ואימה. הוא פלט נשימה, ראשו קודח ממחשבות; הוא ייתן לו לחיות? 

מחשבה נוראית פעמה בראשו הכואב: מה אם הוא משקר? אחרי הכול, זה-שאין-לנקוב-בשמו לא בדיוק נודע בשל נחמדותו לחתולים ג'ינג'ים מבועתים.

 

ומצד שני, מה יש לו כבר להפסיד?

 

צ'רלי הנהן, עוצם את עיניו ועוצר את נשמתו. מתרכז, הוא התחיל לחוש שוב את העקצוץ הלא נעים שלפתע הלך והתחזק בהדרגה. כאב חד פילח את גופו וצ'רלי צעק, קולו הופך ליללה צורמת. הוא עצם את עיניו בחזקה, מרגיש כיצד הוא מתכווץ לגודל החתול שלו.

 

צ'רלי הרים את מבטו, מתבונן היישר אל תוך עיניו של אדון האופל. "מי היה מאמין." הוא שמע אותו אומר.

 

צ'רלי יילל בהתחננות. 'עשיתי את מה שאתה רוצה... תן לי ללכת.'

 

נראה היה שזה הבין את כוונתו. הוא חייך. "לדעתי," הוא אמר, "נוטים להפריז בערכה של האנושיות, לא כן?"

 

פרייס ומרוול החליפו מבטים מבולבלים. מאלפוי הנהן, "בהחלט, אדוני."

 

"המוח האנושי הוא פשוט, כמו האדם עצמו."

 

צ'רלי פלט ייללה נוספת, לא אוהב את הכיוון של השיחה הזו. הוא התרחק מספר צעדים אחורנית.

 

"מחשבה זו הכתה בי לראשונה במסעי האחרון. אתם יודעים מהו הקסם הקל ביותר שאפשר להפעיל במוחו של בנאדם?"

 

"אימפריוס?" הציע פרייס.

 

אדון האופל חייך, "לא," השיב. "אובדן זיכרון. המסקנה אליה הגעתי היא שזהו הקסם הכי פשוט לבצע מפני שרב בני האדם חושקים בו מכל – הם רוצים לשכוח את כל זיכרונותיהם הרעים ואף עושים זאת בעצמם."

 

שערותיו של צ'רלי סמרו. 'על מה הוא מדבר?!'

אדון האופל שלף את שרביטו וצ'רלי הונף באוויר, מתפתל כמו נחש.

 

"אומרים שיצר האדם רע מנעוריו," הוא סינן, מקרב את צ'רלי אליו. "עליך להודות לי שפטרתי אותך מכך. זכור זאת, כשתנסה לחזור לחברים שמעולם לא פגשת, לבית שמעולם לא היה לך ולחיים שמעולם לא חיית."

 

הוא הניף שרביטו פעם נוספת וצ'רלי הוטח אל החלון שהתנפץ עם פגיעתו, זורק את החתול החוצה אל אוויר הלילה הקר.

 

 

 

* * *

 

 

"גלימת היעלמות?"

 

"יש."

 

"מפה?"

 

"יש."

 

"ארבעה קונדסאים?"

 

"יש, יש, יש ו-יש."

 

"בסדר," סיריוס ספק כפיו, "מוכנים?"

 

שלושת חבריו הנהנו.

 

"תזכרו," אמר ג'יימס, "אנחנו הולכים לדמבלדור ויוצאים מיד לחלץ את צ'אק! לא מתעכבים בשביל שום דבר!"

 

סיריוס, פיטר ורמוס אישרו בניד ראש קצר.

 

"קדימה."

 

הם הזדרזו אל פסל הגרגויל שהוצב מול משרדו של המנהל.

"שטרודל תפוחים!" דקלם ג'יימס את הסיסמא שהוא וסיריוס ידעו בעל פה מכל הביקורים שלהם במשרד המנהל הזקן.

 

המפלצת קפצה הצדה, מגלה את המדרגות הנעות עליהן עלו הארבעה.

הם לא חיכו וטיפסו במעלה המדרגות שתיים- שתיים עד אשר הגיעו לדלת העץ הגדולה.

 

פיטר הרים ידו לדפוק על הדלת, אך סיריוס הקדים אותו ופתח אותה מיד.

"פרופסור!" הוא קרא.

 

פרופסור אלבוס דמבלדור ישב בכיסאו המהודר, סוגר במהירות את המגירה בה שמר את סוכריות הברטי-בוטס שהצליח לכשף במאמץ כביר לטעמים מוצלחים.

"סיריוס," הוא אמר. "מה שלומכם? ג'יימס? רמוס? פיטר?"

 

הארבעה התקרבו אליו, מעיפים מבט בדיוקנות של המנהלים הקודמים של הוגוורטס. סיריוס, למרות הלחץ בו היה נתון, הספיק לחרוץ לשון לפיניאס ניגלוס שנראה כמשתוקק לקפוץ החוצה מדיוקנו ולחנוק את אחיינו הממזר.

 

"במה זכיתי בביקורכם?" שאל דמבלדור.

 

"אדוני," אמר ג'יימס, מתיישב מול המנהל. "אנחנו מוכרחים לדבר איתך בנוגע לחבר שלנו –קרה לו משהו נורא."

 

דמבלדור זקף גבה חומה ששערות השיבה החלו להיטפל אליה. "בשם מרלין, מי?"

 

ג'יימס פתח את פיו, אך המילים נתקעו אי שם במעמקי גרונו. "שמו צ'... אממ... שמו... רגע, לא." הוא הביט בחבריו בתמיהה. "אני לא זוכר. איך קראו לו?"

 

"איך קראו למי?" שאל פיטר בבלבול.

 

"נו, לחבר שלנו שנחטף!" אמר סיריוס, "קראו לו צ'ר... צ'ר... זרג! אני לא מצליח להיזכר!"

 

"צ'רצ'יל?" הציע דמבלדור בנימוס, הבעתו מביעה עניין רב.

 

"לא, לא..." אמר סיריוס, מאמץ ראשו במחשבה.

 

רמוס כיווץ מצחו בריכוז, "יש לו שיער חום. לא, לא חום. בולט יותר. צבע חם."

 

"הוא לא בלונדיני," השיב ג'יימס לעצמו, מהורהר.

 

פיטר גנח, "על מי אתם מדברים?"

 

"אנחנו מדברים על..." עיניו של רמוס נפערו בהפתעה. "רגע, על מה דיברנו?"

 

ג'יימס בהה בחלל האוויר. "אני לא בטוח..." הוא הניד בראשו. 

 

דמבלדור קם ממקומו, מושיט להם את הסלסילה עם סוכריות הברטי-בוטס שנכשל להפוך למשהו אכיל. "התכבדו, בבקשה. כשתזכרו מה היה הדבר שרציתם לשוחח איתי עליו – בואו שוב."

 

הארבעה הנהנו והחלו להתקדם לכיוון הדלת בהבעות שקועות במחשבות.

 

בהגיעם לדלת, סיריוס קפא על מקומו. 'צ'רלי!' השם הדהד בראשו והוא הסתובב במהירות, פותח את פיו על מנת לצעוק אותו – אך בטרם המחשבה תורגמה למילים, השם נעלם מראשו כאילו מעולם לא היה שם.

 

 

* * *

 

 

צ'רלי פקח את עיניו באיטיות, דפיקות לבו מהירות ונשימתו שטחית ומכאיבה.

הוא התרומם על רגליו, מופתע לראות שהוא עדיין בצורת החתול שלו.

'אני חי?' הוא הביט למעלה, אל השמיים השחורים נטולי הכוכבים. הוא עמד באמצע סמטה חשוכה בין שני בניינים גדולים, עתיקים ומתפוררים.

 

הוא עצם את עיניו והתרכז, פותח אותם כעבור כמה שניות כשאימה מרצדת בהן.

 

'למה אני לא מצליח...?' הוא ניער את ראשו הגדול והכתום וניסה שוב. אך כשפקח שוב את עיניו, צ'רלי נוכח לדעת שלא השתנה בחזרה לצורתו האנושית.

 

פאניקה עטפה אותו מכל הכיוונים ושיערותיו סמרו. 'מה הולך כאן?! מה לעזאזל הולך כאן?!' הוא הרגיש חנוק, כאילו דחפו אותו לחדר שקירותיו התחילו להיסגר עליו. הוא החל לרוץ, הרוח הקרה חבטה בו בעוצמה- כמעט מעיפה אותו אל תוך אחד המבנים.

 

הוא יצא מהסמטה אל האוויר הפתוח בעיירה קטנה. הוא עצם את עיניו, מנסה שוב. 'קדימה...'

 

ייללת תסכול ופחד בקעה מגרונו כשלפתע הוא זיהה את המקום בו הוא נמצא – 'הוגסמיד!' הוא הביט סביבו על מנת לקבל מעט חוש כיוון והתחיל לרוץ בכל כוחו אל עבר הטירה. 'הם יעזרו לי...'

 

לאחר כמה דקות, צ'רלי מצא פרצה בחומה ונכנס אל שטח בית הספר. המדשאות החשוכות והריקות גרמו לצ'רלי לחוש בודד ואבוד. הוא מוכרח למצוא אותם.

צ'רלי התקדם במהירות לכיוון הפתח הסודי שליד החממות, נכנס אל תוך הטירה בדממה. המסדרונות היו שוממים ואור הלפידים הטיל אור עמום על הקירות האפורים. מתגנב, צ'רלי החל לטפס במעלה המדרגות לכיוון דיוקנה של האישה השמנה כשלפתע פתאום הוא שמע קול צעדים מאחוריו.

 

"לכל הרוחות, הייתי בטוח שזו גברת נוריס..." נשמע קולו המבוהל של רמוס, כאילו מתוך האוויר. צ'רלי הסתובב במהירות, בוחן את המסדרון הריק למראה. הוא פלט ייללה צרודה.

 

"היי, מיצי, איך הגעת לכאן?" אמר קולו של סיריוס שהוריד מעליו את הגלימה והתקרב אל צ'רלי שזינק אל תוך זרועותיו בשמחה והוקרת תודה.

 

ג'יימס הופיע גם הוא ממתחת לגלימה כשהבעה של חוסר סובלנות מעטרת את פניו, "סיריוס! זה לא הזמן לשחק עם חתולים, תעזוב את כדור הפרווה הזה ובוא כבר."

 

צ'רלי פלט יללה, מופתע מתגובתו של חברו.

 

"אתה חושב שהוא שייך למישהו?" שאל סיריוס, מגרד מאחורי אוזנו של צ'רלי שסילק את ידו בעזרת כפו. 'מה לעזאזל-?!'

 

צחוקו של פיטר נשמע ממתחת לגלימה, "הוא בטח החתול החדש של פילץ'."

 

"אוי לא," אמר רמוס, "כאילו שגברת נוריס אחת לא מספיקה."

 

צ'רלי בהה בהם. מה לכל הרוחות קורה כאן?! איך הם לא-?

צ'רלי קפץ אל הרצפה מידיו של סיריוס והתקרב אל ג'יימס, שורט את מכנסיו בטפריו, כמנסה לומר: אם זו בדיחה, זה ממש לא מצחיק.

 

"היי, תעזוב אותי," מלמל ג'יימס, מנער את רגלו. נשימתו של צ'רלי התגברה ותחושה של פחד וכעס גאתה בו. לבו התכווץ בקרבו ויללות חלושות ומתחננות בקעו מפיו.

 

"היי, היי, מה קורה לו?" קרא סיריוס בדאגה, מתקרב אל צ'רלי שנסוג לאחור כשמבט של זעם ובלבול בעיניו הצהובות.

 

"הוא בסדר," אמר ג'יימס בהפטרה. "בוא כבר, או שלא נספיק להגיע לדובשנרייה הלילה." הנער הממושקף ופרוע השיער תפס משהו בלתי נראה מתוך האוויר ובין רגע נעלם כלא היה.

 

סיריוס חייך אל צ'רלי ונכנס אף הוא אל מתחת לגלימה.

 

הארבעה התרחקו ממנו בצעדים מהירים.

"תגידו, גם אתם מרגישים כאילו אתם שוכחים משהו?" שאל סיריוס.

 

קולו של רמוס היה זה שהשיב: "כן... אבל אל תדאג, זה לא יכול להיות משהו חשוב."

 

צ'רלי לא האמין למשמע אוזניו. חבריו... החברים הכי טובים שלו בכל העולם... שכחו ממנו? 'לא ייתכן...'

רעד עבר בו כשההבנה שהוא לבד החלה לשקוע כמו אבן בבטנו.

מפיו נשמעה יללה חלולה, אך עמוק בתוך גוף החתול, צ'רלס קונור צרח בדמעות.

 

הוא לא הרגיש כיצד ארבעת רגליו נושאות אותו החוצה מן הטירה. עיניו לא הסכימו להביט לאחור, לראות את כל מה שהוא משאיר מאחוריו. שבע-עשרה שנות חייו נמחקו כליל. מחשבותיו נדדו אל משפחתו – האם גם היא לא זוכרת אותו? מה יהיה עתה על איזבל? כיצד הוא יוכל להזהיר אותה מפני אוכלי המוות שבאים להרוג אותה? צ'רלי לא יכול היה שלא לתהות האם אחותו הקטנה מוטלת חסרת רוח חיים איפשהו.

 

הליכתו השפופה הפכה בהדרגה לריצה מהירה, הרוח הכתה בפניו אך הוא לא יכול היה להפסיק. 'אני לא רוצה לחיות את חיי ככה!' הפאניקה והפחד החלו להעביר אותו על דעתו ועד שהגיע בחזרה לסמטה בהוגסמיד, צ'רלי בקושי הצליח למקד את מחשבותיו.

 

 

* * *

 

 

קולות נהמה עלו מכיוון הסמטה וצ'רלי בהה בשיתוק מוחלט כיצד ארבעה חתולים גדולים ומרושעים למראה מתקרבים אליו ביללות מאיימות, סוגרים עליו מכל הכיוונים.

 

הוא קפץ על רגליו, גבו מקומר ושיניו חשופות; אך לבו החסיר פעימה עם כל צעד שהחתולים עשו לקראתו.

אחד מהם, חתול שתום עין בעל פרווה לבנה מטונפת, התנפל עליו ושרט את גבו. צ'רלי יילל, מנסה לתקוף בחזרה כשהשלושה האחרים נכנסו לקרב, הופכים אותו לתסבוכת של טלפיים, שיניים, פרווה וקולות חתולים נזעמים.

 

צ'רלי נשרט, ננשך וכמעט נשחט על ידי החיות המפלצתיות כשלפתע ייללה שונה נשמעה. ייללה שצ'רלי הבין.

 

"עזבו אותו!" הקול אמר.

 

צללית שחורה זינקה על החתול הלבן שכמעט נעץ בצ'רלי את טפריו והעיפה אותו הרחק מהקרב.

 

צ'רלי, עיניו מטושטשות בכאב והכרתו מתחילה להתפוגג, יילל בסבל. הצללית השחורה חזרה ונלחמה בכל אחד מתוקפיו של צ'רלי שהסתלקו מן האזור במהירות.

 

'רך כף?' תהה צ'רלי, מחשבותיו מעורפלות.

 

"אתה בסדר?" נשמע שוב הקול המיילל מילים. צ'רלי התרומם על רגליו, מצפה לראות את חברו הכלבי ששוב בא להצילו כשבמקום זאת, הוא נתקל בעיניו הכתומות של חתול שחור שהביט בו בדאגה.

 

"מי אתה, לעזאזל?" צ'רלי ניסה לשאול, אך כל מה שנשמע היה ייללה נמוכה. 

 

"אני הוא זה שהציל את חייך," השיב החתול, כנראה מבין את יללותיו של הזה.

 

צ'רלי נענע את ראשו, "איך קוראים לך?"

 

"איך... איך קוראים לי?" חזר החתול השחור על השאלה, עיניו מושפלות אל הרצפה המוכתמת בדם. "מזה שנים רבות שאין לי שם."

 

"אני צ'רלי."

 

"יש לך מזל שהגעתי, צ'רלי. כדורי הפרווה האלו לא אוהבים שחתולים זרים נכנסים להם לאזור."

 

"חתול?" שאל צ'רלי בנימה מלאת תיעוב, עיניו הצהובות מצטמצמות. "אני לא חתול! אני בנאדם!"

 

"הו..." יילל החתול השחור. "אנימאגוס."

 

"אני לא מצליח להשתנות לבן אדם... אני לא..." צ'רלי הנמיך ראשו אל הקרקע בבושה.

 

"זה בגלל הכישוף," אמר החתול.

 

צ'רלי זקף אוזניו, "איזה כישוף?!" דרש לדעת.

 

החתול הביט בו בפליאה, "אתה לא יודע שהטילו עליך כישוף? לא שמת לב?"

 

"על מה אתה מדבר, איזה כישוף?! איך מסירים אותו?!"

 

החתול השחור התיישב על רגליו האחוריות, "הכישוף שכבל אותך לגוף האנימאגוס שלך. אני חושש שאי אפשר להסיר אותו."

 

צ'רלי חש שהוא על סף עילפון. ייללת זעם השתחררה מפיו והוא התנפל על החתול השחור שהתחמק בשנייה האחרונה, ממסמר את צ'רלי לרצפה בעזרת כפותיו.

 

"תירגע! אתה לא יכול לעשות כלום נגד זה! תירגע!" הוא נהם אל צ'רלי שלא הפסיק להתפתל ולנסות לשרוט אותו.

 

"אני לא יכול להישאר ככה! אני לא מוכן! אני לא!" הוא הדף מעליו את החתול השחור, "איך אתה יודע שאי אפשר להסיר אותו?! איך אתה-"

 

"כי ניסיתי זאת בעצמי!" אמר החתול השחור, מטלטל את ראשו. "לפני כמה עשרות שנים... הייתי בדיוק באותו מצב כמוך," הסביר. "למה אתה חושב שאתה מצליח להבין אותי, אך את החתולים האחרים לא?"

 

צ'רלי השפיל מבטו, דמעות זולגות במורד פניו מכוסי הפרווה, "עשרות שנים..."

 

"אני מצטער, צ'רלי. אני חושש שהקרב אבוד," הוא אמר, מתחיל להתקדם בחזרה לכיוון הסמטה.

 

"אתה אפילו לא מסוגל לזכור את שמך?"

 

החתול השחור נעצר, "נתתי לו לחמוק ממני..." אמר בעצב, "אל תיתן לשלך לחמוק ממך. השם הוא פיסת האנושיות היחידה שתיוותר לך."

 

במילים אלו, החתול השחור נעלם בין הצללים החשוכים של הסמטה האפלה.

צ'רלי נותר לבדו, אך הוא עדיין לא היה מוכן לוותר על החיים שלו.

 

פחות מיום הספיק לעבור וצ'רלי כבר היה בחצי הדרך לביתו שבמנצ'סטר הקוסמית. הוא היה עייף ותשוש, אך המחשבה על משפחתו, על איזבל, נתנה לו כוח להמשיך.

אחרי שעות על גבי שעות של הליכה, צ'רלי הגיע לבסוף לשכונה שבה הוא חי במשך כל חייו. הרחוב היה שקט כמו קבר- למרות העובדה שהייתה זו שעת צהריים. צ'רלי נשם נשימה עמוקה, מתקדם אל עבר ביתו שבקצה הרחוב.

 

'לא!!!' עיניו נפערו והאוויר נשלף מריאותיו כשמבטו נעצר על סמל הגולגולת והנחש הירוקים שריחפו מעל הבית. לבו כמעט נקרע מחזהו כשראה את החלונות המנופצים והדלת המרוסקת של מה שהיה פעם ביתו.

 

ביללה מלאת צער, הוא רץ אל תוך המבנה. בפנים, המראה היה הרבה יותר גרוע; הרהיטים היו שבורים, חלקיו של הפסנתר שאביו כל כך אהב היו מפוזרים בכל רחבי החדר. המטבח, בו אמו בילתה את רב שעות היממה- היה הרוס כליל.

צ'רלי עלה במדרגות אל הקומה השנייה – אל חדרי המגורים. אף נפש חיה, או מתה נראתה באזור, דבר שרק העצים את תחושת הבדידות, הדאגה והפאניקה שלו.

לפתע, הוא שמע קולות מלמטה. לבו זינק והחתול הג'ינג'י טס לכיוון הקולות.

 

בפתח הבית, עמדו שלושה אנשים, אחד מהם צ'רלי זיהה כאלפרד מורדוק, השכן שגר בבית ממול. שני האנשים האחרים היו גבר שמן ומקריח מעט בגלימה שחורה כשסמל משרד הקסמים עיטר את דש בגדו ואישה צעירה במשקפיים וגלימה דומה כשבידיה החזיקה פנקס בו רשמה הערות.

 

"אז מה בעצם התרחש כאן, מר מורדוק?" שאל האיש השמן.

 

מר מורדוק טלטל את ראשו, "כבר סיפרתי להילאים הכול!" אמר. "אתמול בלילה- שלושה אוכלי מוות הגיעו לכאן ורצחו את סוזן ואדוארד קונור!"

 

רגליו של צ'רלי קרסו תחתיו.

'אימא... אבא...' דמעות חנקו את גרונו ולבו חדל מלפעום.

 

"מה בעניין הילדה?" שאלה האישה. צ'רלי זקף אוזניו מיד.

 

"הילדה...?" חזר אחריה מר מורדוק.

 

האישה הנהנה, "איזבלה סוזנה קונור. היא נמצאה בביתך."

 

עיניו של מר מורדוק ננעצו ברצפה, "המקרה המוזר ביותר שראיתי..."

 

"אנחנו כאן כדי לשמוע, מר מורדוק," אמר האיש השמן.

 

"ובכן," התחיל הזקן, "אחרי שראיתי את האור הירוק, הייתי בטוח ששלושת בני משפחת קונור מתים," הוא פלט נשימה רועדת, "אבל אז ראיתי את אחד מאוכלי המוות – נער צעיר, לא יכול להיות יותר מבן שש-עשרה, קופץ דרך החלון הפתוח בקומה השנייה כשאיזבל בזרועותיו. אני לא הצלחתי לשמוע מה הוא אמר לילדה הבוכה, אבל רגע אחרי זה, הוא לקח אותה בידה ורץ איתה לבית שלי. אני מיהרתי לקחת את השרביט ולהתעמת איתו, אבל- אבל הוא פשוט דחף אותה לידיים שלי ואמר לי..." הוא הפסיק, לוקח נשימה עמוקה.

 

'מה, מה הוא אמר?!' צ'רלי לא יכול היה לעמוד בפני המתח הזה. 'מה קרה לאחותי?!'

 

"מה הוא אמר לך, מר מורדוק?" שאל האיש השמן.

 

מר מורדוק נאנח, "הוא אמר לי לשמור עליה ולומר לאחיה הגדול שהוא לא מצפה לתודתו גם הפעם."

 

צ'רלי מצמץ ודמעות שעמדו בעיניו זלגו אל הרצפה. 'רגולוס... אני לא מאמין...'

"אחיה הגדול?" שאל האיש בתמיהה. 

 

"לאיזבלה קונור אין אח גדול, בדקתי היום בהוגוורטס," אמרה האישה.

 

מר מורדוק הנהן, "אני יודע. אבל זה מה שהוא אמר."

 

צ'רלי לא יכול היה לשמוע יותר מזה. הוא פסע אל עבר הדלת, עיניו מושפלות.

ההורים שלו נרצחו.

אביו, האדם הנחמד והנדיב ביותר שצ'רלי אי פעם פגש...

אימו, שמעולם לא עשתה דבר רע לאף אחד...

שניהם מתים. וזה הכול באשמתו.

 

הימים עברו וצ'רלי הסתובב ברחובות, בטנו הרעבה ואפו המפותח הוליכו אותו מפח זבל לשאריות אוכל של אנשים. הוא בילה את לילותיו בשינה באיזו קופסת קרטון או מלונת כלבים נטושה ולפעמים אף העביר ימים שלמים בשוטטות.

 

חתולים תקפו אותו, וצ'רלי למד להתגבר עליהם. בהתחלה, היה יוצא מן הקרבות עם חתכים ושריטות רבות, אך עם הזמן – צ'רלי למד להגן על עצמו כמו שרק חתולים יודעים. הוא שנא את השתקפותו ואת כל מה שהיא מייצגת ולכן נמנע משלוליות, מראות ישנות וחלונות ראווה. הדבר היה גורם לו לרצות להקיא את נשמתו.

 

לא פעם, צ'רלי ניסה לתקשר עם האנשים שחלפו על פניו, אך אלו רק התעלמו ממנו, ליטפו אותו או בעטו בו בדרכם אל המשך חייהם.

 

בחלוף הזמן, הוא הספיק לשכוח הרבה. זיכרונות חדשים מחייו החתוליים תפסו את מקומן של המחשבות שפעם היוו את כל עולמו.

 

 

* * *

 

 

יום אחד, צ'רלי הלך באמצע הרחוב, מחפש אחר ארוחתו הבאה כשלפתע הוא שמע קולות שגרמו ללבו לפרפר.

 

"חתיכת בוגד מסריח! אני הפקדתי בידיך את חייהם של האנשים היקרים לי מכול ואתה בגדת בי! בגדת בהם!"

 

צ'רלי זקף אוזניו ומיהר אל המקום ממנו באו הקולות המוכרים עד כאב.

 

"ל-לא נכון! זה שקר! אני מעולם לא הייתי עושה דבר כזה!"

 

צ'רלי נעצר במקומו, בוהה בחוסר אמון בשתי הדמויות שאחת מהן הצמידה את השנייה לקיר, כמעט ודוחפת לה שרביט לתוך הגרון.

 

"ס-סיריוס, לא! ב-בחיים לא הייתי מעז לעשות דבר כזה!" טון קולה של הדמות שהוצמדה לקיר השתנה בהדרגה. "זה יכול היה להיות רק אתה! אתה היית שומר הסוד שלהם! אתה הבוגד, לא אני!"

 

"חתיכת בן- זונה, שקרן, פחדן, בוגד!" את המילה האחרונה הוא צעק.

 

'זה הם!' צ'רלי הרגיש כאילו אלפי חתולים נועצים בו את טופריהם, זיכרונות שלא חשב שעדיין קיימים בו החלו לעלות מעל פני השטח. 'אלו הם... סיריוס, פיטר...' הם אומנם נראו שונה, בוגרים יותר, אך אלו ללא ספק היו הם.

אבל מה סיריוס חושב שהוא עושה?!

 

הוא התקרב אל השניים הנאבקים, כשלפתע קולו הרועד של פיטר השתנה ללחישה מלאת שנאה, "אני בוגד, אולי. אבל מי שייקח את האשמה על הרצח של ג'יימס ולילי הוא אתה – שומר סודם, בן בלק מקולל."

 

צ'רלי קפא במקומו, לא מאמין למשמע אוזניו. אך לפני שהוא הספיק להגיב, פיטר שלף שרביטו והצליף בו פעם אחת; אור חזק הופיע מאמצע שום מקום, וכל המוגלגים שעמדו מסביב והביטו במתרחש התמוטטו על הקרקע בתערובת של דם וצרחות.

 

פרוותו של צ'רלי כוסתה בדם וכשהאור המוזר נעלם, הוא העז לפקוח את עיניו. רגשות מעורבים של התרגשות, שנאה ובלבול מציפים אותו. הוא ראה את סיריוס מתמוטט על הרצפה לידו, הוא רצה להתקרב אליו – אך מזווית עינו הוא ראה את זנב-תולע, חומק מהאזור בצורת האנימאגוס שלו.

הוא היה חייב לעשות משהו.

 

בנהמה נמוכה, הוא התחיל לרדוף אחרי העכברוש, מזנק מעל גופותיהם המרוטשות של המוגלגים המתים. 'מה לעזאזל קורה כאן?!' המחשבה הדהדה בראשו. זה לא יכול להיות. ג'יימס ולילי... נרצחו? פיטר בגד? שומר סוד? מה לעזאזל מתרחש פה? ואיפה, לכל הרוחות, רמוס?

 

הוא עקב אחרי זנב-תולע עד אשר העכברוש מצא מפלט באחד מפתחי הביוב.

 

צ'רלי נהם אחריו, מעביר כפותיו דרך הסורגים; אך פיטר כבר הספיק להיעלם.

כשהוא חזר למקום בו ראה את סיריוס נופל על הרצפה, חבורה של הילאים כבר הספיקה לתפוס אותו. צ'רלי בהה בעיניים פעורות ובלב כואב כיצד ההילאים מכשפים אזיקים מסביב לפרקי ידיו של סיריוס, שנראה כי מאבד את שפיותו. הוא נאבק בהם, מנסה להסביר, אך כשהבין שהקרב אבוד – הוא פשוט הניד בראשו, מגחך. חיוכו גדל בהדרגה עד שנהפך לצחוק היסטרי וריקני. 

 

צ'רלי ניסה להתקרב אליו, אך ההילאים רק דחפו את סיריוס אל תוך כרכרה רתומה לת'סטראלים – שלדי סוסים גרומים ומכונפים.

החתול הכתום בהה בכרכרה המתרחקת, מרגיש כאילו שוב תלשו אותו מחייו.  

 

הימים חלפו וצ'רלי לא קיבל את התשובות להן השתוקק. מוחו לא נתן לו מנוחה והוא מצא את עצמו משוטט בחוסר מטרה. השנים חלפו, אך המאורע נחקק בזיכרונו כאילו חרטו אותו באבן.

 

ג'יימס מת.

העובדה המזוויעה החלה להתעכל באיטיות מכאיבה.

 

סיריוס באזקאבאן.

 

רמוס... רמוס נעלם.

 

ופיטר הוא בוגד מטונף.

 

החיים שהשאיר מאחור, החיים שהיה מוכן לעשות הכול על מנת להשיבם -  התפוררו, התרסקו לאלפי רסיסים שצ'רלי פשוט לא הצליח לחבר בחזרה.

גופו הכחוש הצטמק עוד יותר היות וצ'רלי לא היה מסוגל לאכול דבר. פרוותו החלה לנשור ויללותיו הפכו חלושות וחולות.

 

 

* * *

 

היה זה יום חורפי גשום מאוד כשצ'רלי התמוטט לבסוף על מפתן דלת חנות חיות. המקום היה מוכר לו, אך הוא לא יכול היה להביא את עצמו לזכור, לא מוכן להשקיע מאמץ בזיכרונות רחוקים.

 

אישה שמנמנה וחביבה למראה בדיוק יצאה מהחנות ותלתה שלט "סגור" על הדלת כשלפתע היא הבחינה ביצור הג'ינג'י חסר ההכרה.

 

"מרלין!" הוא צווחה, מרימה את צ'רלי מהרצפה, "אוי, מסכן קטן..." היא מיהרה להכניס אותו פנימה. בתוך החנות, היו כלובים רבים בהם נחו בעלי חיים; ינשופים, עכברים, חתולים, קרפדות סגולות ועוד-  כולם מצייצים, מרעישים או סתם משמיעים קולות מוזרים. 

 

המכשפה הניחה את צ'רלי על הדלפק, ממהרת אל חדר אחורי ממנו יצאה כעבור מספר רגעים עם שמיכה וקערית אוכל לחתולים. היא עטפה את צ'רלי בשמיכה, הניחה לידו את הקערה וליטפה את ראשו.

 

צ'רלי, שרעד מקור, ליקק את ידה בהוקרת תודה ופנה אל קערת האוכל. בינתיים, המכשפה הלכה אל מאחורי הדלפק ושלפה מתוך אחת המגירות צנצנת מלאה במשחה ירוקה מבחילה למראה.

היא מרחה את המשחה על פצעיו של צ'רלי שניסה להתנגד, אך וויתר כשהמכשפה העניקה לו ליטוף מרגיע נוסף.

 

 

הימים הפכו לשבועות והשבועות לחודשים- וצ'רלי נשאר בחנות החיות. הוא שב לעמוד על רגליו וכוחו חזר אליו לאט- לאט. הוא קיבל ארוחות דשנות, יחס חם מהמכשפה החביבה – ששמה התברר להיות סופי קונסוול – שהעניקה לו איזשהו שם מטופש, אך לצ'רלי לא היה איכפת, לפחות היא מעולם לא ביקשה להכניס  אותו לכלוב, אלא תמיד השאירה אותו לרבוץ בסלסילה מרופדת על הדלפק.

 

 

באחד מן הימים, צ'רלי נמנם לו בסלסילה, מאזין ללקוח ששאל את סופי בקשר ללטאות דו-ראשיות. לאחר שהמכשף הזקן הלך, נשמע קולותיהם של נערים צעירים.

 

"זה העכברוש שלי," צ'רלי שמע אחד מהם אומר. "הוא נראה לי קצת חולה מאז שלקחנו אותו למצריים."

 

צ'רלי פיהק בעצלתיים, 'פפף. מצריים. מה יש לאנשים לחפש במצריים? סתם ערמות של חול, שרב כבד, סופות חול ואחד משבעת פלאי העולם...'

הוא התמתח בסלסילה שלו ופקח את עיניו הצהובות, מסתכל על סופי שניסתה לשכנע את הנער כתום השיער לקנות אחד מהעכברושים התעלולניים שנחו בכלוב על הדלפק. הוא סקר את הנער כתום השיער שהזכיר לו מישהו, אך הוא לא הצליח להניח על זה את טופרו. לפתע, עיניו הצהובות נתקלו בעכברוש הזקן שנח בין ידיו.

 

משהו בתוכו התפוצץ.

 

'אתה!' צ'רלי התנפל בזעם על זנב-תולע, שצייץ בפחד, מזנק מידיו של "בעליו"  ומסתלק החוצה.

 

הנער הצעיר צרח, תלש מעליו את צ'רלי ורץ החוצה בעקבות פיטר כשאחריו הלך – 'ג'יימס?'

 

נער שחור שיער יצא בעקבות חברו הג'ינג'י; נער בעל אותו מבנה, אותם תווי פנים ומראה של...

 

צ'רלי היה חייב לבדוק את העניין.

 

"אממ, סלחי לי?" נשמע קולה של נערה שנכנסה לחנות עם שני הנערים. "אני רוצה לקנות בעל חיים."

 

צ'רלי זינק על הדלפק, בוחן את הנערה בעלת השיער החום המקורזל והשיניים המעט עקומות.

 

"בוודאי," השיבה סופי. "מה תרצי? עכברוש? תנשמת, אולי?"

 

הנערה הנידה בראשה לשלילה וצ'רלי ראה את חלון ההזדמנות שלו.

 

הוא קפץ היישר אל תוך זרועותיה של הנערה והחל לגרגר, כאומר: "קחי אותי, קחי אותי!"

 

הנערה חייכה בהפתעה, "הו, איזה מתוק!" היא קראה.

 

לאחר כמה דקות, צ'רלי יצא מהחנות בזרועותיה של בעליו החדשים.

 

היא התקרבה אל הנערים ועיניו של צ'רלי כמעט יצאו מחוריהן כשהביט בנער שחור השיער. ממבט מקרוב, צ'רלי הבחין שזהו לא ג'יימס פוטר. אך הדמיון היה מעבר לכל ספק – זה חייב להיות קרוב משפחה כלשהו... אחיין? או אולי... צ'רלי חש התרוממות במצב רוחו. האם זה יכול להיות בנו?

 

 

* * *

 

 

שלושת הנערים חזרו למסבאת "הקלחת הרותחת", וכעבור כמה ימים – הוא נלקח בתוך כלוב קטן אל רכבת הוגוורטס אקספרס.

זיכרונות נשכחים, מודחקים, חזרו אליו בגלים. הריחות, הנופים, האישה עם עגלת הממתקים... צ'רלי לא יכול היה שלא לחוש פרפרי התרגשות. עיניו כמעט לא זעו מהנער בעל השיער הפרוע. הוא התגעגע. הוא התגעגע לג'יימס... מרגיש מיוסר על כך שלא יכול היה להיות שם כשכל זה קרה.

 

השמש שקעה באיטיות וצ'רלי פיהק בעייפות כשלפתע בעליו החדשים הרימה את כלובו והוציאה אותו מתוכו.

עם יציאתם מהרכבת, צ'רלי חדל לנשום כשמראה של טירת הוגוורטס נגלה לפניו, כמו חלום רחוק. כאן הכול התחיל.

 

"הגענו הביתה," היא לחשה לו, מחבקת אותו חזק. "הגענו, קרוקשנקס."

 

'אני לא קרוקשנקס.' הוא פלט ייללה שבורה, 'שמי הוא צ'רלי. צ'רלי קונור.'

 

 

 

 

The End