"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרק תשיעי

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 


הלילה, מצאו רסיסי כוכב נופל
איך אתה לא מסתכל, מעבר לצד האפל
הלילה, עטף את עיניך צל שחור
פתי, ביישן וטהור, רצית לעוף כמו ציפור

הכל עומד במקום
הזמן ממשיך ללכת
היית כאן ופתאום
הכל נטרף כמו חלום

 

קונור אכלה את הלחמניה שבידיה באיטיות מייאשת, כמעט בלתי מודעת לכך שהחליפה את הלחמניה באוח קטן שעמד לא רחוק ממנה וקרקר עליה בכעס כאשר ניסתה לנגוס בו. היא ישבה דוממת בשולחן רייבנקלו, מבטה נעוץ אי שם בתקרה הקודרת, שדמתה להפליא למצב רוחה המזופת.

"קונור, את מקשיבה לי בכלל?" אנה העבירה אצבעות כועסות אל מול פרצופה הבוהה של חברתה, ומשכה בכתפיה בכעס.

"היית יכולה לפחות להעמיד פנים שאת מקשיבה, קו," אמרה אנה כשהעלבון צובע את לחייה. לאחר רגע, משלא זכתה לכל תשובה, התיישבה והפנתה לה את גבה בהפגנתיות. קונור סובבה את ראשה באיטיות, הבעה אומללה על פניה ואז חזרה אל התקרה.

 

"מה לא בסדר איתך, קו?" שאלה דלילה בכעס. סואלן חייכה.

"אני חושבת שזה נעוץ בעובדה שלקונור יש מחזר חדש," אמרה הנערה שחורת השיער בהנאה. קונור הביטה בה ונגסה בלחמנייה שלה שנית, שותקת.

"בלק?" שאלה דל. "הומף, תמיד אמרתי שאת לא שפויה, קו. אבל את פשוט מתאמצת להוכיח כמה שזה נכון, אה?"

"הו, שתקי כבר, דל." סנטה בה סואלן. צ'ארלי, שעד אותו רגע התעקש לנעוץ את שתי עיניו במרכז צלחתו, הרים את ראשו ונעץ בהן מבט קודר.

 

לא היו שיעורים באותו יום. קונור נהגה לנצל את ימי השבת שלה לעשיית דברים מועילים, כמו לישון, אבל הפעם, העדיפה לחסוך מעצמה שעות נוספות של התפתלות חסרת-תועלת בין השמיכות, כאשר הבינה שהשינה לא תטרח לכבד אותה בנוכחותה בזמן הקרוב. היא גמרה אומר להצטרף אל חבריה, שהשכימו קום תמיד [מנהג מגונה למדי, לטעמה] אבל הבינה במהרה שצעד כזה שקול להליכה למאורת טרולים בעודך שיכור. בנוסף, הטרולים היו רכלניים להפליא הבוקר. עד כדי כך, שקונור מצאה עצמה תוהה, האם מישהו טפטף משהו אל מיץ הדלעת.

"אני חושבת שאלך לישון עוד קצת. חסרות לי שעות שינה, אני חושבת." קולה של קונור היה עדין במידה הרבה ביותר שהצליחה לגייס.

"את לא מרגישה טוב?"ש אלה סואלן בדאגה, והחיוך שריצד על פניה נעלם כלא היה.

"אה, לא. זה, ובכן... עניינים נשיים." סואלן ודלילה הביטו בה במבט שחציו רחמים וחציו הזדהות כנה ועמוקה.

 

עשר דקות מאוחר יותר, מצוידת בלחיצת יד חמה ותומכת של סואלן, הלכה קונור היישר לספריה. היא לא רצתה ללמוד, חלילה, אבל היא חשה שזהו בדיוק המקום המתאים לחשוב. החלל האפלולי של הספריה היה לרוב מנוקדת בכתמים של תלמידים - תוהים אחר ספרים שאת תאריכי המוות של מחבריהם שחכו אפילו רוחות הרפאים של הטירה. גישתה של מאדאם פינץ' הייתה שכל עוד שמרו התלמידים מרחק סביר ממנה ודאגו לעשות חיקוי משכנע של גלימות העלמות, היא הניחה להם לשוטט כרצונם ולנשום. מדי פעם.

 

קונור חטפה [לא בתנועה גסה מדי, על מנת לא לעורר את זעמה של הדיקטטורית הגדולה] ספר מאחד המדפים והתיישבה בכוך אחורי ונסתר. הספר היה בלוי להפליא ונראה כאילו דפיו עשויים מעורות של נחשים שרודדו הלוך ושוב ואז גם צופו בביצים (לא טריות במיוחד, חלילה).

 "לא, אני לא מאמינה..."

 

-"כדי לנקז את המוגלה, יש להניח עלוקות אגם טריות על הפצע ולהניח להן למצוץ את הדם"-

 

-"הרקבובית מועילה מאוד כנגד תחלואי הקיבה, ובתוספת קסם קשירה חזק, השלשולים יחלפו תוך מספר שבועות"-

-"על מנת לעצור את הדימום הנשי יש לגלגל עור כבש ולטבול אות בשמן זית, על מנת"-

 

קונור הסיטה את עיניה מהספר: אוסף מופלא של חלקיה המגעילים ביותר של הרפואה הימי ביניימית. היא עיוותה את פניה וניסתה לשווא להעלות במוחה הסבר הגיוני לכך שה... דבר הזה נשמר כל אותן שנים בספריה. לדעתה, אפילו מאדאם פינץ' לא הגיעה לכאלה רמות של, ובכן, קונור לא הייתה בטוחה איך לכנות את התופעה. אבל מצד שני, היא גם מעולם לא הבינה מדוע מבלה האישה הזקנה [מבוגרת, תיקנה עצמה קונור במהירות] את כל זמנה בחברת גלילי קלף ומגילות מרפא עתיקות של מוגלות.

 

ככל הנראה, קונור לא הייתה יצירתית במידה הדרושה.

 

מצד שני, ובכן... סיריוס בלק נישק אותה.

קונור הייתה לא מודעת לחלוטין מהיכן הגיעה אותה מחשבה מהירה, אבל היא לא ניסתה אפילו להילחם בה, יודעת כבר בעקבות ניסיון מר וארוך בשנים שהמאבק חסר תוחלת כמו ניסיון למרוט נוצות של קרנף.

סיריוס בלק היה חמוד... וגם יפה וקצת מקסים, בדרכו העקומה שלו. קונור חייכה לעצמה והדפה את הספר אחורנית, תוחבת אותו אל תוך ערמה של ספרים דהויים.

 

והוא בהחלט היה נשקן מצוין, הו כן.

 

"את מחייכת."

קונור פקחה את עיניה באיטיות, נכשלת לזכור מתי בדיוק עצמה אותן. סיריוס, גלימה חורפית כרוכה סביב כתפיו ושיערו מזדקר בצורות מוזרות, ישב על השולחן שלפניה.

"כמובן שיש לי. האם אני לא אמורה להיות מאושרת בסביבה חמימה ו- ביתית שכזו?" היא הביטה על הקירות והספרים שסביבה.

"בטח," אישר סיריוס. "אם את טחב."

 

"אני שמח שאת בסדר. בארוחת הבוקר נראית כאילו מישהו הכניס לך סלמנדרה לפשטידה."

"ואני מנחשת שהרעיון הזה אף פעם לא חצה את מוחך?" שאלה קונור, וזקרה את גבותיה.

"הו, בטח שכן. ג'יימס פשוט מת על זה."

"אני מניחה שלא באת לפה רק בשביל לעודד את רוחי העולזת, נכון?"

סיריוס התכוון לענות כאשר נשמעו קולות מעברו האחר של מדף הספרים. סיריוס השתתק מיד, וסובב את ראשו אחורנית במהירות.

 

"אתה בטוח שמאדאם פינץ' לא תבחין בנו?" קול קר, רווי חשש, בקע מצידה האחר של שורת הכרכים הבלויה.

סיריוס רכן קדימה, מסמן לקונור להיות בשקט ולבוא אחריו.

"לא, אם נשמור מרחק מהספרים."

 

נער בלונדיני חיוור עמד לצידו של נער אחר, רזה וגבוה, עם שיער שחור ארוך ואף עקום.

עיניו האפורות של סיריוס הצטמצמו באיום.

"הילד-שלד ששם הוא סוורוס סנייפ. הבלונדיני הוא לסטריינג'."

 

קונור נשפה קצוות שיער סוררת מעל מצחה ואימצה את מבטה. שני הנערים החלו לזוז באיטיות מאחורי המדף. נראה היה שהם מחפשים משהו וקונור הרגישה מחויבות רגשית [וגם מעט הנאה ממשחקי הבילוש, אם לומר את האמת] ועקבה אחריהם במבטה.

הנער שחור השיער, אף על פי שהיה גבוה מהנער השני, עמד שפוף ושקט ביחס אליו. לסטריינג' נראה בטוח בעצמו ושלח את ידיו קדימה, נובר בערימות הספרים.

 

כעבור חמש דקות, נראה היה שהם נואשו מלמצוא את הדבר אחריו חיפשו, ובמוחה של קונור הבשיל רעיון. היא ישרה את גלימתה והעבירה יד בשיערה, עוקבת במבטה אחר נתיבם של שני הנערים. היא סימנה לסיריוס להישאר במקומו והחלה לצמצם את המרחק לעברם. שני הנערים פנו לעבר היציאה, שקטים וקונור ידעה כי אם ברצונה לעשות משהו, זה הזמן המתאים.

היא הלכה במקביל אליהם, מציצה בזהירות דרך חרכי הספרים שעל המדפים.

 

כאשר יצאו מהמעבר לשטח הפתוח, הטילה את עצמה קדימה וזייפה אנחה רמה, בעודה חוטפת ספר ופותחת אותו במהירות בעמוד כלשהו.

ההתנגשות הייתה, מלבד בלתי נמנעת ומעט מבהילה, גם רעשנית בצורה שלא תאמן. רודולופוס לסטריינג' צנח מטה וניסה להאחז במדף הספרים הקרוב אליו, החלטה שהתבררה כשגויה כשמטר ספרי טיפול בדרקונים הוטח על ראשו. קונור נהדפה אחורה, הספר [פטריות אקזוטיות ומקומן בעולם השיקויים, טורן היי] נשמט מידיה והיא פלטה קריאת כאב חדה.

 

סוורוס סנייפ, שנראה כמו אזוב ששריפה מתחוללת בקרבתו, נסוג אחורנית. לסטריינג', לעומת זאת, נעמד על רגליו במהירות וניקה את גלימתו השחורה, שסמל סלית'רין התנוסס עליה בגאון.

"אתם שלושתיכם! החוצה! אתם יודעים כמה זמן לקח לי לסדר את כל הספרים הללו? חסרי התחשבות, מטנפים את הספרים בידיים השמנוניות שלכם, מקימי רעש ומהומה – החומה, אמרתי!"

מאדאם פינץ' לא עצרה לקחת אוויר כאשר המטירה על ראשם את גערותיה וגרשה אותם החוצה בתוקפנות שלא הייתה מביישת כלב שמירה.

 

השלושה היו מחוץ לספריה, דלתה נטרקה מאחוריהם. סנייפ נראה עצבני, אבל לסטריינג' העלה חיוך על פניו.

"סלחי לי, עלמתי," אמר בנימוס. הוא נראה טרוד וחסר מנוחה. קונור עפעפה בעיניה.

"לא, סלח לי. עליי לראות לאן אני מסתכלת ולא להתנגש בנערים צעירים ובוודאי עסוקים עד מאוד."

 

לסטריינג' הושיט לה יד חיוורת וסייע לה לקום. היא השתדלה להראות מצטערת ככל האפשר.

"סלחי לי, העלמה-?"

"הו, רוב תודות לך. קונור או'ריילי. היא הגישה את ידה ללחיצה כאשר לסטריינג' הגיש אותה לפיו.

היא ציחקקה בצורה הטיפשית ביותר שהצליחה לעלות על דעתה.

"כמה מקסים מצידך." מאחורי לסטריינג', סוורוס סנייפ השמיע נהמה קצרה.

לסטריינג' השליך לעברו מבט מהיר ועוין.

 

"סלחי לי, עלמתי. אני ממהר. אוכל להזמין אותך לפגוש אותי ל- נגיד, ארוחת ערב, בתור התנצלות?"

קונור בלעה את רוקה וחייכה.

"הו, כמובן! בשולחן שלי או שלך?" הוא נעץ מבט בסיכת הבית שעל דש גלימתה.

"בשלי," אמר קצרות, והשניים הלכו משם.

 

קונור עמדה שם ונאנחה, מעבירה יד בשיערה. המבט שנעץ בה לסטריינג' המשיך לצוף מול עיניה; העיניים הקפואות וחורשות הרע, ההבעה היהירה... היא ניקתה את האבק מגלימתה כאשר סיריוס יצא אף הוא מהספריה, סוגר אחריו את הדלת בשקט. "זה היה... ואוו. אני חושב שלי ולג'יימס יש כמה דברים ללמוד ממך, קונור."

"הו, זה תעלול ישן. הוא עובד בכל פעם," היא חייכה.

"בוא נצא מכאן. רוצה ללכת למדשאות?" שאלה והתכוננה ללכת, כשידו של סיריוס עצרה בעדה.

 

"את נפגשת איתו לארוחת ערב?" שאל בשקט, חיוך מהורהר מסתמן על פניו. קונור גלגלה את עיניה.

"אני מקווה שאתה לא מקנא, סיריוס בלק." הנער שחור השיער נראה כנעלב עד עמקי נשמתו.

"אני, מה פתאום? לקנא בסלית'רני הרזה והלא יוצ – רגע, יש לי סיבה לקנא?"

קונור נשכה את שפתה התחתונה וצחקה. היא מתחה את רגליה ונעמדה על כריות אצבעותיה, מעניקה לסיריוס נישקה עדינה על לחיו.

"לא אם תבוא אחרי."

_

 

"אז את מבינה, לא באמת חנקנו אותו. זה הרגיש ככה, כמובן, אבל אף אחד לא היה עולה על זה אילולא מאוסי היה מועד על שולי גלימתו ומשתחרר מהלחש. רמוס היה זה שגילה את הקללה הנחמדה הזו, כמעט במקרה, כשעשה מחקר על שיטות עינוים של ימי הביניים."

קונור הטיבה את תנוחת גבה כנגד הגזע ונדה בראשה. שיערו של סיריוס, ניצוצות קטנים מרקדים עליו דרך עלוות הצמרת, חייך בשביעות רצון.

"אאוץ!" קרא. אל תסובבי את הרגל, את מכה אותי!" קונור גיחכה.

 

"למה אתם מתעללים בסנייפ הזה כל הזמן? כלומר, מה כבר האומלל הזה מסוגל לעשות לכם?"

סיריוס הרצין. "סוורוס סנייפ, מנוול שכמותו, שם לו למטרה להטריד את הקונדסאים מהרגע הראשון שדרכו רגלינו על אדמת הוגוורטס. הוא מקנא בג'יימס, את יודעת, בגלל שהוא כזה שחקן קווידיץ' מוכשר. ברמוס, כי כל המורים נוטים להקדיש לו תשומת לב והוא חכם נורא - ובמיוחד בי, בגלל הקסם האישי הנהדר שלי, המשפחה שלי וכמובן, הצלחתי הבלתי מעורערת בקרב המין הנשי."

 

"המשפחה שלך?" שאלה קונור בבלבול. סיריוס נאנח.

"פיטר תמיד אומר שאני מדבר יותר מדי..." אמר לעצמו.

 

"למה שמישהו יקנא במשפחה שלך?" היא ניסתה להעלות על דעתה מישהו שיקנא במשפחתו של סיריוס, אם כל מה ששמעה עליה היה אכן נכון. היא שמעה עליהם פה ושם, כמובן, אבל מעולם לא התעמקה בנושא. בקלקטן איש לא יחס חשיבות לטוהר הדם או לקשרי האצולה של המשפחה. היה אכפת להם בעיקר מהדגים.

"משפחת בלק," אמר סיריוס בקול נוטף התמרמרות. "היא אחת המשפחות הנחשבות ביותר בעולם של טהורי הדם. השורשים שלנו מגיעים עד לימי הביניים, את יודעת? סביר להניח שמי שהמציא את קסם העינוי בחנק היה בן משפחת בלק. זה מתאים להם כמו כפפת משי ליד אריסטוקרטית."

 

"לא נשמע כאילו אתה מחבב אותם," אמרה קונור, נבוכה מעט. דבריו של צ'ארלי עלו וצפו במחשבותיה והיא ניערה את ראשה. "הם כל כך גרועים?"

 

"אני מניח שאת יכולה לתאר לעצמך את האווירה בבית כמו הבית שלנו... אבא שלי ידוע במסירותו לעבודה, עד השעות הקטנות של הלילה, אם את מבינה למה אני מתכוון. אמא שלי השלימה עם מר גורלה, לפחות כלפי חוץ, ועסוקה כל הזמן בנושא החביב עליה: שמירה על טוהר הדם וכבודה של המשפחה. היא באה מבית טהור דם אך נמוך במעמדו– משפחות כאלו מאמינות שצריך להקריב הכל כדי להיות קרובים לטוהר הדם. והיא בהחלט הסכימה איתם; לא היה דבר חשוב יותר מהכבוד המשפחתי בשבילה. אני חושב שחלק מזה היה הכרת תודה על שהבחינו בה. עוד לא הספקתי לספר לך על הפעם ההיא, בה שחררתי פעם פיוניות בנשף שהם ערכו לכבוד בחירתו של באג'קין לראש מחלקת המסתורין?" לרגע, הסתמן חיוך חיוור בזוית שפתיו, ואז דעך במהירות.

"הוא היה ידיד קרוב שלהם. הפיוניות נתלו על הנברשת שבטרקלין והרסו לגמרי את השמלה של גברת באג'קין. ואז, אמא היקרה הלקתה אותי ונדרה נדר להרעיב אותי אם אעשה זאת שוב".

 

סיריוס נאנח.

 

"כאילו שהיא יותר טובה. היא יושבת כל היום עם עוד גברות זקנות ומרכלת, או שוברת את הראש כיצד להמציא עוד עבודות מוזרות לגמדון הבית המטורף שלה. וכמובן, התחביב האהוב ביותר עליה – המצאת דרכים חדשות להתעמר בי ובאחי כשאנחנו מגיעים הביתה בחופשות. כמובן, את אחי היא לא מצליחה להבין. אני נולדתי כשהייתה צעירה עד מאוד והיא לא בדיוק ידעה מה לעשות איתי, אבל אני חושב שכשרגולוס נולד היא החליטה להפוך אותו לנקמה שלה בכולם. אבא שלי רק רוצה בית מסודר ואישה יפה שתופיע לצידו בכל ארוחות הערב שלו, כך שזה לא ממש מטריד אותו, אבל רגולוס אוהב אותה, הטיפש העיוור הזה."

 

"איפה הוא? שאלה קונור בסקרנות. קולו של סיריוס היה קשוח ויציב כשחייך ושלח יד לעבר שיערה, מגלגל על אצבעו קווצת שיער זהובה- אדמונית.

"הוא בדורשטמנג. אמא שלי חשבה שמוטב יהיה לשלוח אותו לבית ספר אמיתי, רחוק ממני. הספיק להם ילד אחד מקולקל. ורג'י היקר פשוט הסכים איתם."

"אתה לא מתגעגע אליו?" שאלה קונור בשקט.

"לא ממש," הודה סיריוס. "את מתגעגעת למשפחה שלך?"  קונור הניחה לגופה להתרפות וחייכה.

 

"יותר משאוכל לבטא במילים. אבא שלי דייג. הוא קוסם, כמובן, אבל בעיירה הקטנה שלנו כולם דגים בעזרת ציוד מוגלגי מיושן, כמו רשתות וחכות. אני זוכרת את הריח של הדגים והמלח והים שהוא מדיף, כל פעם שהוא נכנס הביתה. אמא שלי טענה שזה משגע אותה, אבל גם היא אהבה את הים. הוא היה לוקח את אחיי הגדולים איתו בסירה ותמיד רציתי להצטרף אליהם."

החיוך על שפתיה של קונור התרחב.

"יום אחד, הוא לקח אותי ואת ג'ו, אחי הגדול ביותר לים. אוי... איך שהסירה התנודדה על הגלים, ואני פחדתי שלעולם לא אדרוך שוב על אדמה יבשה. ג'ון החזיק אותי כל הזמן ואבא שלי ניווט. כשחזרנו הביתה הקאתי את נשמתי במשך, אני חושבת, שעה וחצי. משהו כזה."

 

עיניו של סיריוס היו פעורות לרווחה.

"זה נשמע כמו סוג החיים שהייתי מבקש לעצמי. כמה אחים יש לך, בכל מקרה?"

"ארבעה. ג'ון הוא הבכור, והוא כבר ממש זקן. הוא נשוי ויש לו שני בנים מקסימים, רופרט ודניאל והם כולם עובדים עם אבא בקלקטן. אחריו באה מלינדה, גם היא נשואה וגרה בלונדון. היא עובדת במשרד הקסמים, אני חושבת. משהו שקשור למחלות ושיקויים. ואחי טריאן, לומד בקולג' של מוגלגים. זהו, בעצם - אלא אם ההורים שלי החביאו ממני מישהו."

 

"הייתי מתחלף איתך בלי להניד עפעף."

"לא נכון, הבית שלי מסריח מדגים!"

"אני לא חושב שזה כל כך נורא, אחרי הכל." סיריוס נראה מדוכדך.

"אם כל כך רע לך שם," שאלה קונור ורכנה לעברו, שערותיה מקיפות אותה כהילה "אז למה אתה נשאר? למה אתה לא בורח?"

 

"מחשיך," אמר סיריוס והצביע אל העננים הקודרים שהחלו להתאסף בשמיים. קונור הנהנה.

"עומד לרדת גשם, אני חושבת."

"את יודעת איך לייצר קסם בועה?" שאל סיריוס.

"האמת? אין לי מושג."

 

טיפות גדולות החלו לנשור מהשמיים ולהלום בהם. סיריוס וקונור רצו אל תוך הטירה, צוחקים בפה מלא. הם הגירו מים על רצפת האבן כאשר דלתות הטירה נסגרו מאחוריהם, חורקות בכעס.

"זה היה... רטוב."

"אתה חד ושנון כסכין, סיריוס."

"ואת רטובה כמו... כמו..." סיריוס ניסה למצוא מטאפורה מתאימה בעוד קונור סוחטת מים מגלימותיה ומשערה.

"את רטובה כמו סחבה."

"זו אמורה להיות מחמאה?" גיחכה קונור, מעבירה על עצמה לחש יבוש.

"הו, אני חושב שזה תאור די נאמן של המציאות, את לא חושבת?" הוא נישק אותה והגיר מים על גלימותיה המיובשות למחצה.

קונור הטילה גם עליו לחש יבוש.

 

"אל תלכי היום לארוחה עם לסטריינג'." אמר סיריוס לפתע, בקול שקט מאד. היא הביטה אל תוך עיניו וקימטה את שפתיה.

"למה לא?"

"כי הוא עלול לשים לך רעל באוכל  ו... הוא סלית'רני, ואת יודעת איך הם. נחשים בוגדניים שרק מחכים לנעוץ סכין בגב שלך." הוא הסיט קווצת שיער מפניה. "חוץ מזה, האוכל בשולחן שלנו הרבה יותר טעים."

"אני לא יכולה לדעת את זה, נכון? לא אחרי שזרקתם אותו על ג'יימס בפעם שעברה."

סיריוס נד בראשו.

"אני נשבע לך חגיגית שהוא טעים יותר."

"המסדר חשוב יותר מזה, סיריוס. גם אתה צריך לדעת את זה."

"אני יודע, אבל-"

 

"אבל- מה?"

"רק תבטיחי לי שתשמרי על עצמך, בסדר?" הוא חיבק אותה בשקט. קונור חייכה.

"אני נשבעת, סיריוס. בליידי מוצרלה."

"ליידי מוצרלה?"

קונור צחקה.

"ספינת הדיג הישנה והמסריחה של אבא שלי."

 

 

 

 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה