"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרק עשירי: דברים שלא הולכים כפי שצריך

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 



בדרכי אל הלאה עוקף מלמעלה
בינינו למחר הרי מפריד רק הלילה
עובר הלאה, עוקף מלמעלה

מה זה חופש בכלל, אם לא ניצחון האדם על עצמו?
אנחנו אבק בחלל
כל מה שיכולנו להיות ואנחנו לא.

 

הנערה שעמדה על ראש הצוק הייתה תמירה ומאד, מאד חיוורת. שיערה השחור, הכהה התבדר ברוח; עננים אפורים התערבלו ברוח מעל ראשה, והים, אפור לא פחות, געש מתחתיה. היא נראתה שלווה באופן כמעט מצמרר. קונור לא עצרה לתהות איך היא רואה אותה או היכן היא נמצאת.

הנערה היפה לא קפצה. היא חשקה זוג שפתיים אדומות, הידקה רדיד צמר אל חזה - והלכה משם, רגליה מדלגות על פני הצוקים הגבוהים.

ואז, התחלפה התמונה בפתאומיות: קונור מצאה עצמה בוהה בנערה ארוכת שער, לכודה בבקבוקון זכוכית; הנערה הלמה בדפנות העבות וצרחה בכל כוחה בעוד שגלי הים ליחכו את דפנות הבקבוק, מערסלים אותו בחיקם. עיניה הירוקות של הנערה הוצפו דמעות כשנישא הבקבוקון על-פני הגלים, נשטף הלאה, הרחק מעיניה של קונור, על זרמיו החזקים.

 

"קונור? קונור! את שומעת אותי?"

קונור הרימה את ראשה וניערה אותו. סואלן גחנה מעליה, מבט חצי מודאג וחצי משועשע על פניה.

"את בסדר?"

"הו, כן, כמובן. אני, אה... נרדמתי?"

"את נחרת, בכל מקרה."

 

קונור שפשפה את עיניה, מעדיפה להתעלם מן ההערה האחרונה; סו-אלן היתה חזקה ממנה בהרבה, כאשר הגיע העניין למכות.

"רק, ובכן, פשוט עליתי למעלה לבדוק את הסיכומים לבוחן בטיפול בחיות פלא ואה, אני מניחה שנרדמתי."

"נרדמת על השולחן. היית כנראה ממש עייפה." סואלן התיישבה על מיטתה וחלצה את נעליה.

"את רעבה?" שאלה כשהחליפה את גלימתה.

"בהחלט," הודתה קונור בעליזות. ברגע הבא, נזכרה עם מי בדיוק היא אמורה לסעוד, והחיוך נמחק מפניה.

"אני אוכלת היום עם רודולפוס לסטריינג'." היא ניסתה להגיד זאת באגביות הרבה ביותר שיכולה הייתה לגייס, כאילו לסעוד עם סלית'ריני משנה שביעית היה שקול לצחצוח שיניים.

"עם מי?" שאלה סואלן בגבה מורמת.

"הו, תלמיד." קונור קמה, ושלפה גלימה חדשה מארונה.

"ומה עם בלק?"

"אני לא רוצה לדבר על זה," אמרה קונור.

"רבתם? הוא פגע בך? כי אם כן, אני אסרס אותו, זה מה שאני אעשה." קונור חייכה אליה.

"לא קרה כלום. אני אספר לך כשאוכל, את יודעת את זה." באותו רגע, קונור ידעה לקרוא בעיני חברתה שהיא אכן יודעת. היא רכסה את גלימתה והתיישבה על המיטה, לצידה של חברתה.

"את לא מסתירה ממני סודות, נכון?" שאלה סואלן בקול חמים והניחה יד מנחמת על גבה, חובקת את כתפה. קונור השעינה את ראשה כנגד חברתה.

"את יודעת שלא, סו. אף פעם לא."

 

"יופי. כי אם אגלה שאת כן מסתירה ממני משהו, אני אכסח לך את הצורה. ואם זו אשמת סיריוס, אז גם לו. הוא לא יכול לפגוע בך, את שומעת? לא משנה מה, את קונור אנסמדור או'ריילי ואת תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי." קונור חייכה בחמימות.

"סו?" שאלה בשקט.

"כן?"

"הכל בסדר, באמת." סואלן שתקה.

"ו... תודה."

 

 

* * *

 

 

אז למה צ'ארלי לא מדבר איתך? שאלה סואלן באגביות בעודן הולכות לעבר האולם הגדול.

"אני חושבת שהוא לא מחבב את סיריוס," אמרה קונור בעצב.

"הוא מכיר את המוניטין שלהם," אישרה סואלן. היא הפשילה את מבטה. "הוא סיפר לך, נכון?"

קונור נדה בראשה.

"יש אומללות רבה בבית הזה. יותר מדי עצב וכעס ורגשות שהודחקו. סיריוס מתחמק מלדבר על זה, אבל אני יכולה לראות שזה עדיין אוכל אותו, עמוק בפנים."

"לפעמים אני תוהה איך יש משפחות כל כך נורמליות בעולם, כל כך מאושרות. איך הן יכולות להתקיים לצד משפחות אומללות כל כך, לצד מעשים כל כך נוראיים?"

קונור הנידה בראשה.

"אני באמת לא יודעת."

 

רודולופוס לסטריינג', גבוה וקפוא כנציב קרח, עמד בכניסה לאולם הגדול. קונור העלתה חיוך אמיץ על שפתיה.

"הנה התחנה שלי," אמרה בעליזות מזיופת וחיבקה את סואלן, שלחשה לה "בהצלחה".

לסטריינג' חייך. היה משהו קר בפניו, בדרך שבה חדי הקרן הזהובים הסתובבו במדשאות הוגוורטס כשהלבינו בסוף דצמבר. הוא נטל את ידה והיא קדה קצרות.

"טוב לראות אותך, העלמה או'ריילי." אמר, נטל את ידה ונישק אותה בענייניות.

"טוב להיראות, רודולופוס."

הוא הוביל אותה לשולחן השמאלי ביותר באולם; השולחן של סלית'רין ניצב רחוק ככל האפשר מזה של גריפינדור, ככל הנראה כתוצאה מנסיון קודם.
קונור הגניבה מבט מהיר לעבר השולחן הרחוק מימינה, הבחינה בסיריוס יושב שם והסבה מיד את מבטה, נאבקת שלא לחייך. רודולפוס הוביל אותה היישר לראש השולחן, אל קן הצרעות הסלית'רני.

 

בראש השולחן ישבה נערה בעלת פנים חיוורות ואלגנטיות, ששערה השחור הסמיך גולש על כתפיה. נראה היה לקונור, שהיא שולטת בשולחן ביד רמה. כאשר דיברה, השתתקו האחרים ובלעו אותה בעיניים נוצצות. הדמיון בינה לבין סיריוס לא יכול היה להיות מקרי.

"הו, העלמה בלק, ציפיתי זמן כה רב לפגוש אותך," אמרה קונור בהדרת כבוד. הנערה הרימה את עיניה והביטה בקונור בתערובת של בוז והנאה.

"ומי את, אם יורשה לי לשאול?" קונור התעלמה מנימת הכפור שבקולה וחייכה.

"קונור אנסמדור או'ריילי, העלמה בלק." רודולופוס התיישב ופינה לה מקום לצידו.

 

"זוהי, כפי שאני רואה שאת יודעת, העלמה בלאטריקס בלק. לצידה יושב אנתוני גייר," תלמיד נמוך ובעל שיער חום-מהגוני נד בראשו. האחרים היו דניאל פרד, "תלמיד שישית מבריק" בעל עיניים ירוקות וחיוך שבע רצון, וקורין קובלט, נערה בעלת שיער בלונדי מתולתל ששיחקה בעצבנות במפית שלה. סוורוס סנייפ, שקט להפליא, ישב מצידה הרחוק של קובלט, שערו השמנוני מכסה את מרבית פניו, ואפו המעוקל שקוע בצלחתו.

"או'ריילי, הא?" שאלה קובלט, בעודה מעמיסה על צלחתה נתחי כבד. קונור לא יכולה הייתה שלא לשים לב לחינניות שבקולה ובתנועותיה. היא הנהנה בפשטות.

"אני מכירה את המשפחה. דאמיין או'ריילי התחתן לא מזמן עם תורה, בת הדודה שלי." קונור חייכה.

"דאמיין הוא אחד הדודנים שלי. הוא ואחיו, לוקאס למדו בסלית'רין לפני כמה שנים." רודולפוס חייך אף הוא והתרווח בנוחות במקומו.

 

"אני זוכר את השם, כן. דאמיין היה מחפש בנבחרת הקווידיץ' כאשר הם זכו באליפות. פרופסור סלאגהורן שומר את הגביע במשרד שלו." קונור צחקה.

"הוא היה ספורטאי מצוין, כן. ברמינגהם רצו להחתים אותו, אבל הוא העדיף את המשרה שלו במשרד הקסמים."

"אם כך," קולה של בלאטריקס, קר ונוטף לעג, נשמע לראשונה מאז החלה השיחה.
"מדוע את לומדת ברייבנקלו ולא בסלית'רין?" קונור קלטה מיד את נימת הקול, מבינה היטב כי זו שאלה מכשילה. כל החבורה השתתקה, ממתינה בדריכות למוצא פיה.
"ובכן, אני מניחה שיש לזה קשר כלשהו לרמת האינטליגנציה של הסלית'רנים, את יודעת. אחרי הכל, זה מה שהמצנפת החליטה, בסופו של דבר. אני מניחה שאני פשוט חכמה יותר מכפי שאני ערמומית או שאפתנית."

שתיקה השתררה, וקונור חשה בכל העיניים הבוהות בה. היא הרכינה את ראשה, מקווה שעברה את המבחן. שניה מאוחר יותר, החל רודולפוס לצחוק. קורין קובלט מחאה כפיים.

 

ארוחת הערב עברה במהירות רבה יותר ממה שציפתה לה קונור. הקבוצה שישבה בראש שולחן סלית'רין הייתה עליזה למדי, בהתחשב בתיאור שקונור אימצה לה במוחה. לאנתוני גייר היה כישרון לבדיחות, שגרם לחבריו לפרוץ בצחוק בכל-פעם בה לגלג על אוזלת ידו של משרד הקסמים ועל המוגלגים של הוגוורטס. כפי שסיריוס טרח להסביר לה קודם לכן, ניכר היה בחבורה שהיא מצדדת בטוהר הדם.

קונור השתדלה להצטרף לשיחה

"לדעתי, זו פשוט חוצפה. ללמד אותם את כל הסודות, לתת להם שרביט. זוהי בגידה במורשת של הקהילה הקסומה, אם תשאלו אותי," העיר דניאל פרד.  קונור מיהרה לנצל את ההזדמנות. "אני מסכימה איתך בהחלט." אמרה. "רק הסתכל עליהם, הם נראים כמו קופים עם ענף ביד."

 

בלאטריקס ורודולפוס החליפו מבטים.

"אז אני מבינה שגם את מאמינה בטוהר הדם, יקירה?" שאלה בלאטריקס בקול חמים.

"הו, אני לא שונאת מוגלגים, חס וחלילה. אני פשוט חושבת שמקומם הוא מחוץ להוגוורטס. הרחק מקהילת הקוסמים. אחרי הכל, לא הייתי רוצה לחיות באותו חדר עם ממזרים ובני תערובת."

בלאטריקס הנהנה.

"אני חושבת שאם הם לא מבינים את הרמז ומסתלקים בעצמם, חובה עלינו, למען המסורת המפוארת וארוכת השנים של המשפחות הטהורות, לגרום להם לעזוב." הוסיפה קורין קובלט.

מקהלת הסכמה קולנית הצטרפה והביעה את דעתה.

 

כשארוחת הערב הסתיימה, סוף סוף, העלתה קונור חיוך ונפרדה לשלום מכולם; הסלית'רינים נפרדו ממנה בלבביות, ורודלופוס ליווה אותה ליציאה מן האולם.

"זה היה מהנה ביותר, אני חייבת לציין."

"בהחלט, בהחלט. אוכל להזמין אותך לאורחת ערב נוספת. מחר, נניח?" קונור הנהנה.

"לילה טוב, רודלופוס." היא העניקה לו נשיקה קצרה על לחיו והלכה משם. סואלן המתינה לה ליד גרם המדרגות, ידיה משולבות על חזה.

"ומה זה היה בדיוק, קונור?" היא שאלה בטון רציני. קונור משכה בכתפייה.

"אכלתי ארוחת ערב עם רודולפוס, זה הכל."

"ונישקת אותו?" הקשתה סואלן, מצמצמת את עיניה

"הייתי חייבת. זה היה נראה מזוייף אם לא הייתי עושה זאת." סואלן עצרה ולקחה את ידיה של חברתה הטובה, נועצת בה מבט קשוח.

"את יודעת שאת החברה הטובה ביותר שיש לי בעולם, קו. אני לא יכולה לתת לך לעשות שטויות. למה, בשם מרלין הגדול, את לא יכולה לספר לי מה קורה כאן?"

קונור חיבקה אותה.

"אני אספר לך כשיגיע הזמן, סו. לעת עתה, פשוט תאלצי לסמוך עליי."

 

סיריוס תפס אותה כאשר עמדה בכניסה לחדר המועדון. הוא הגיח בפתאומיות, כמו צל המסוגל לעבור דרך קירות וגרם לקונור לנתר לגובה של חצי מטר לפחות.

"הייתי ככה קרובה לחטוף התקף לב, סיריוס!" נזפה בו. סואלן ניסתה למחוק הבעה משועשעת מפניה.

אתם הולכים להסביר לי מה קורה כאן, או שאוציא את זה ממכם באמצעות שיקוי אמת?" שאלה סואלן בטון חמוץ.

"אני מבטיח לספר לך, סו, אבל לא עכשיו," צחק סיריוס ודחף את סואלן חזרה לחדר המועדון. קונור חיבקה אותו.

"בוא נעוף מכאן, אני חוששת שכל דקה נוספת עם מטילי הספק הדודתיים והרכלניים הללו תעלה לי בבריאות." סיריוס הנהן.

 

"אז, את מרגישה טוב? הסלית'רנים לא החליקו לך רעל לאוכל?" שאל סיריוס בדאגה מזויפת.

"לא, אחרת לא הייתי עומדת כאן, נכון? למעשה, הם היו נחמדים למדי. כלומר, אם אתה שונא מוגלגים שרואה בטוהר הדם את הדבר הקדוש ביותר עלי-אדמות".

"אז אני מבין שהפנמת את דרך המחשבה שלהם?" סיריוס נראה רציני לפתע. הוא העביר יד בשיערו בעצבנות, כאילו הדיבורים על גישת החיים הזו לא היו טובים בהרבה מהוצאת קוצי קקטוס מהישבן.

 

המדשאות היו אפלוליות על רקע הסהר הרחוק. קונור זכרה שהירח עצמו, לכשהיה מלא העפיל על כל הכוכבים שסביבו [סואלן סיפרה לה זאת בגאווה] אבל עתה היה הירח לא יותר מבננה כהה בשמיים והכוכבים נצצו לרוב.

 

"שלחת אותי לשם כדי שאבין מה עובר עלייך בבית?" שאלה קונור בקול שקט והביטה בעיניו.

"מובן שלא! כלומר, זה היה בשביל המסדר, קונור. את יודעת את זה."

סיריוס נראה מתגונן לפתע וקונור הנהנה. היא אספה את גלימותיה סביב רגליה והתיישבה, מנחה את סיריוס להתיישב לצידה.

"אני לעולם לא אוכל להבין באמת מה עבר עלייך, אבל אני מקווה שתיתן לי מספיק קרדיט בקשר לכמה שאנסה. אני אולי לא ממשפחת אצולה או אחת שטוהר דם חשוב לה יותר מחייה, אבל אני לא רוצה שתחשוב שאני לא מבינה מה עובר עלייך."

 

סיריוס הביט בה בריכוז. "עובר עליי? אני בסדר גמור עכשיו, קונור. מעולם לא הרגשתי יותר טוב. המשפחה שלי מאחורי ואני יכול סוף סוף לנשום לרווחה."

"אלו שטויות ואתה יודע את זה, סיריוס. אני יכולה לראות את זה בתוך העיניים שלך, קולני וברור כמו צעקה בשממה. אתה עדיין כועס עליהם, עדיין שונא אותם. אז אל תשקר לי."

"אז מה אם אני כועס עליהם?" קולו של סיריוס נעשה חד לפתע. "זו זכותי המלאה. את לעולם לא תביני... לעולם לא תוכלי באמת לדעת איך זה היה, קונור, אז אל תתערבי!"

קונור חשקה את לסתה בכעס.

"לפעמים אני חושבת שאתה לא יותר מפרחח מפונק, בלק, שזועם ברגע שהוא לא מקבל מה שהוא רוצה." היא הסתובבה וקמה על מנת ללכת, כשידו של סיריוס לפתה את זרועה וסובבה אותה כלפיו. הוא נישק אותה, נועל את זרועו השניה מאחורי עורפה כדי להחזיק אותה במקום. היא נאנחה והשתחררה ממנו, מגלגלת את עיניה.

"למה זה היה?" שאלה בחירוק שיניים.

"לא יכולתי לתת לך ללכת כשאת עדיין כועסת."

 

קונור הביטה בו בריכוז.

"אתה כבר מבוגר, סיריוס. הגיע הזמן שתבין שלא הכל פותרים בנשיקות סוערות שלקוחות מתוך רומנים."

"אני לא מכיר דרך אחרת," הודה סיריוס במשיכת כתפיים.

"יש דברים יותר גרועים ממשפחה שלא מבינה אותך!" היא התפרצה, כאילו מנסה לגרום לו לראות מבעד למסך ערפל שהיה בלתי מורגש בעבורה אך כחומה בשבילו.

"כמו מה?" שאל סיריוס בזעם.

"לא להכיר את המשפחה שלך בכלל!"

 

סיריוס הביט בה כשדמעה התגלגלה במורד הלחי שנגלתה אליו. היא נראתה מיואשת.

"אתה יכול לראות את אמא שלך, לדבר איתה, לריב איתה. אמא שלי מתה כשהייתי בת שמונה, סואלן לא זכתה להכיר את ההורים הביולוגיים שלה. יש כל כך הרבה דברים גרועים בעולם הזה, רעב ומגפות ומלחמות. אז המשפחה שלך מטומטמת. זה קורה לפעמים, ברוב הפעמים זה ככה. אני רק אומרת שתפסיק לרחם על עצמך ותראה כמה דברים נפלאים יש לך מסביבך." היא נאנקה ומחתה את פניה בשרוול גלימתה. "קל לך בלימודים, אתה מאושר, יש לך את ג'יימס ופיטר ואת רמוס. יש לך אותי."

 

"לא אם הסלית'רנים ירעילו אותך." קונור נאלמה לרגע, מביטה בו בתדהמה. אחר פרצה בצחוק מתגלגל וחיבקה אותו.

"אתה חסר תקנה, סיריוס."

"הו, אני בהחלט מקווה שכן."

 

 

* * *

 

 

קונור התחילה לחשוב שיש משהו קסום באותו עץ שבקע מתוך מדשאות הוגוורטס. הוא השקיף על האגם, שנראה כעת כמו משטח יהלומים קורן באור הכוכבים. בין היתר, שימש העץ מאז ומעולם כמסעד נוח לגבם של עשרות זוגות המבקשים להתחבא מפני עיניים מציצניות. קונור כמעט ויכולה היתה לראות אותם בעיני רוחה; אינספור צעירים שנחו בצילו של העץ, גבותיהם שעונים כנגד הגזע התמיר והמחוספס.

"יש משהו מכושף בשקט הזה, אתה לא חושב?" היא שאלה ברוגע. סיריוס הסתובב אחורנית והביט סביבו.

"אתה בודק עם ג'יימס לא מטיל עלינו איזשהו כישוף, נכון?" היא שאלה בשעשוע.

"חשבתי ששמעתי משהו... לא משנה. אני כנראה עייף. הויכוחים שלך עולים לי בבריאות, ילדונת."

 

"שקט," אמרה, עיניה נעוצות בנקודה כלשהי בין עלוות העלים הירוקה כהה.

"ראית משהו?" שאל סיריוס בבהילות. קונור הזעיפה פנים והניחה את ידה על פיו. אחר כך הצביעה מעלה.

"אתה רואה את הנקודה הלבנה הזו?" שאלה בלחש, חיוך על שפתותיה. סיריוס הנהן.

"זה פרפר, תראה." ואכן, הנקודה הלבנה הלכה וגדלה והתקרבה אל השניים, מרפרפת בכנפיה. זה היה פרפר יפיפה, בעל כנפיים צחורות כמו שלג בתולי של ליל חג המולד, עם נקודות זהובות בקצות כנפיו.  הוא הסתחרר מעלה מעלה והם עקבו אחריו במבטיהם, עד שנעלם בשמיים השחורים.

 

"את אוהבת פרפרים?" שאל סיריוס.

 

"אני לא יודעת אם אוהבת זו המילה המתאימה. יותר כמו, מקנאה בהם." סיריוס הרים גבה.

"הם חופשיים, יכולים פשוט לפרוש כנפיים ולעוף כמשהו לא מסתדר להם. הם יפים כל כך ועדינים; כשהייתי קטנה אמא שלי הייתה מספרת לי שפרפרים נוצרו מקרניים של אור שהתמזגו ביחד - ובאמת האמנתי לה."

"את מתגעגעת אליה?" שאל סיריוס בשקט, עוטף אותה בזרועותיו. קונור חייכה חיוך עצוב.

"פעם הזיכרון שלה היה כל כך מוחשי בשבילי. יכולתי לעצום עיניים ולראות אותה מולי, תמיד מחייכת, מעקמת את האף בגלל ריח הדגים שמילא את הבית, ומחייכת עם גומה אחת בלחי הימנית שלה. אבל עם השנים, הזיכרונות פשוט דוהים. אני כבר לא מסוגלת לראות אותה כדמות אחת, רק זוכרת איזה צבע היה לשיער שלה או את הריח המיוחד של הבושם שלה."

 

"אני לא מאמין שזה קורה באמת. כלומר, אתה לא יכול לשכוח את האדם הזה. הזיכרונות שלך לא נעלמים, אף אחד לא לוקח אותם ממך."

"זו הבעיה. זה היה הרבה יותר קל אם מישהו היה פשוט לוקח אותם, אבל אתה מרגיש הרבה יותר אשם כשאתה זה שפשוט מתקהה. וכל יום שעובר, אתה מאבד עוד פרט, אפילו כשאתה מנסה לזכור."

"אני פשוט לא יכול לראות את זה," ניסה סיריוס להסביר.

"ובכן," קונור התרוממה על מרפקיה. "אני מקווה שלעולם לא תהיה לך ההזדמנות."

 

הם שתקו. בשניות שלאחר מכן, נותנים לאוויר הלילה הצונן לעטוף אותם בדממה. הכוכבים נדמו לרקוד במחול השמיים כמו בחלומו של יוסף. קונור המהמה מנגינה שלא זכרה את מקורה במדויק, אבל נדמה היה לה שהיא עומדת על קצה לשונה – פתיתי שלג מהוקצעים, חגים במחול של הרוח ועלים מכוסים ניצנוצי כפור שלוחשים בקול דקיק.

סיריוס שיחק בשערה, מבט מהורהר על פניו.

 

"ישנה יציאה להוגסמיד ביום שבת הבא. אני, ובכן, הייתי רוצה להכיר לך את בית התה של מאדאם פטיפוט." קונור הרימה את מבטה.

"ובכן, סיריוס בלק, אני רוצה לערוך לך היכרות אישית עם הרגל שלי. בדמי נשבעתי, שאם תנסה אי פעם לקחת אותי למקום הנורא ההוא, אני אגרום לך להצטער על זה כל ימי חייך. אני אטיל עליך כישוף רדיפה אוקראיני."

"אז קבענו?" שאל סיריוס כשחיוך חורש רע על פניו.

"מה, להטיל עליך כישוף רדיפה אוקראיני?" שאלה קונור בהפתעה.

"לא, ללכת יחד להוגסמיד."

"אני אצטרך לחשוב על זה," אמרה קונור בטון דיפלומטי.  ידיו של סיריוס נשלחו אל בטנה והיא צחקה בקול כאשר דגדג אותה במיומנות.

 

"תפסיק עם זה, סיריוס. אני אכה אותך במחבת, אני מזהירה אותך!" היא נאבקה לדבר בעוד שאגות הצחוק מילאו את גרונה.

"איום מוזר, מצד מי שלא הצליחה לגלות אפילו היכן נמצא המטבח... ועוד אומרים שהרייבקלואים הם חכמים," גיחך סיריוס, חיוך רחב על פניו, "אלו איומי סרק ושנינו יודעים את זה."
קונור התפתלה על הדשא, נאנקת וצוחקת.

"אני-אשאל-את-ג'יימס!" היא איימה. זרועותיו של סיריוס רפו.

"בסדר, בסדר. ניצחת. מרוצה?" 

"תראה מה עשית!" היא חבטה בו באגרופה וקמה, מנערת את גלימותיה. "עכשיו הגלימות שלי מלאות קמטים ומלוכלכות. יופי, באמת. סואלן ואנה יחשבו שעשינו מעשים לא מוסריים והן לעולם לא יניחו לי עם הרכלנות המעצבנת הזאת. תודה רבה באמת."

 

"אז מה דעתך שניתן להם סיבה מוצקה לחשוב כך?" שאל סיריוס בקול עמוק.

"הו, בטח. סיריוס, הצעות מגונות זה מקסים, אבל לא רגע אחרי שאיימתי להכות אותך במחבת. במקרה כזה, זה סתם פתטי."

"מה שתגידי."

"מתחיל להיות מאוחר, סואלן ואנה בטח משתגעות מדאגה." היא סייעה לו לקום על רגליו וחרצה לו את לשונה כשניסה למשוך אותה מטה, למפגש קרוב עם העשב.

"אתה חסר תקנה, סיריוס בלק." אמרה בגלגול עיניים.

"כבר אמרת את זה," ציין.

"אני רק מדגישה את הנקודה."

 

הוא ליווה אותה לחדר המועדון של רייבנקלו. הם נאלצו להתחבא פעמיים מאחורי אחד הקירות, נמלטים מפילץ' ומאחת מרוחות הרפאים של האפלפאף. קונור כמעט נחנקה פעמיים, עוצרת את עצמה מלצחוק. סיריוס היה מיומן יותר בהסתתרות, אבל עדיין כמעט נחנק מהפרצופים שעשתה קונור.

לבסוף, כאשר עמדו שוב ליד הכניסה, מבוהלים עד אובדן חושים וחסרי נשימה אחרי ריצה מהירה, הם חייכו זה לזה.

"ממש נהניתי הערב." אמרה קונור ובלעה את רוקה. "וזו הפעם השנייה שאני אומרת את זה היום."

"כן, אבל הפעם היחידה שבה את באמת מתכוונת לזה."

 

"אני באמת חייבת להיכנס." היא אמרה ונשקה לו על פיו. "ויש לי רעיון מבריק לספר לך עליו. לילה טוב."

"נתראה מחר!"

קונור נכנסה פנימה, נושכת את שפתה התחתונה. פנים מוכרות ניבטו אליה מסביב, והיא התיישבה לצידם של צ'ארלי, סואלן ואנה.

"עשית חיים?" שאלה סואלן בחמימות.

"על שחף הייתי מאמינה, אבל עלייך? אמרי לי, ממתי נעשית כזו זקנה רכלנית?"

"אני רק שואלת!" הצטדקה סואלן.

"אז כן. בהחלט." קונור הביטה קדימה, לאש החמימה שבאח. צ'ארלי התרומם על מנת ללכת כשקונור תפסה בידו.

"אני מכירה אותך כבר שש שנים, צ'ארלי. אתה החבר הכי טוב שלי. אתה הולך לשבת פה ולדבר איתי עד שיגמר לך האוויר, או שאשב עלייך."

"בהצלחה עם זה," מלמל צ'ארלי, משתחרר מאחיזתה. ידה של קונור נשמטה על השטיח.

 

"מה לעזאזל עובר עליו?" שאלה קונור.

"אולי יש לזה קשר לעובדה שאת לא מבלה איתנו בימים האחרונים. " הציעה אנה בלבביות. סואלן מירפקה אותה.

"איזה ילדון מסלית'רין הביא את זה לפני שעה." היא אמרה ושלפה מכיסה נייר מוזהב, מקופל בקפידה. "בשבילך." קונור לקחה את הנייר מידה של סואלן והנהנה.

"אני מרגישה איך העייפות נוזלת לי מהאוזניים. לילה טוב, בנות." קונור מיהרה לטפס עד לחדר השינה של בנות השישית, ורק כאשר התיישבה על מיטתה הרשתה לעצמה לפרוס את הנייר המקופל.

 

קונור היקרה,

נהניתי היום מאוד, וכך גם שאר ידידנו. סיכמנו על ארוחת ערב מחר, אך אני חושש שאאלץ להעידר ממנה. ענייני בית, לא משהו בלתי רגיל.

כפיצוי, אחכה לך בשעה שש בערב בספריה, מחר.

ליל מנוחה,

ר.ל.

 

קונור לא הספיקה לתהות מדוע לכל הרוחות, רודולופוס רוצה לפגוש אותה בספריה למחרת, כאשר היא שמעה צעדים נעים במעלה המדרגות. מזדרזת להחליף את בגדיה, היא כיסתה את עצמה עד לסנטר והעמידה פני ישנה כשנכנסו לחדר. הפעם, זו לא הייתה רק החטטנות המרגיזה שלהן. עתה היו אלה שאלות שאפילו היא לא ידעה איך לענות עליהן.

 

 

 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה