"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרק 7: "לגהינום ובחזרה"

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 


"
אוכלי מוות?" סיריוס הרים גבה. "ובכן, אתם לא ממש מצטיינים בבחירת שמות, לא כ-" קללה שכוונה כלפיו אילצה את סיריוס להשתתק ולהתכופף.
"
מה בשם מרלין אתה עושה כאן?" צעק ג'יימס לעברו של רמוס, בעודו משלח קללת נגד כלפי אחד משבעת האנשים בברדסים.
"
נוכל, בבקשה ממך, לדבר על זה אחר כך?!" צעק רמוס תוך כדי שהוא מתגלגל על הרצפה. קללה שהחטיאה אותו ופגעה ברצפה במקום פערה חור גדול במרכז החדר.
קונור הביטה סביב. לא היה אדם בחדר, פרט לילדה הקטנה והמכווצת בפינה, שלא החזיק בידו שרביט. סואלן הפילה אחד מהאנשים וקול הפגישה שלו עם הרצפה היה מחליא. קונור כיסתה את אוזניה של הילדה החיוורת בעזרת כפות ידיה. הילדה הקטנה גנחה והתחפרה אל תוך גלימותיה של הרייבנקלואית.

הקללות חצו את החדר. ראש אוכלי המוות, כך הבחינה קונור, היה קוסם מוכשר. הוא שלח ניצוצות אדומים וירוקים לאוויר בלא הפסקה, גורם לסיריוס להתכופף פעם אחר פעם. ג'יימס פוטר, לעומת זאת, הימם באמצעות אגרוף את אחד מהגברים בעלי הברדס. צעקות שעלו מהכיוון השני בחדר גרמו לקונור להסתובב. עיניה נפקחו באימה.
על הרצפה, דמה מכתים את לוחות העץ המרקיבים, שכבה סואלן. אוכל המוות ניצב מעליה, שרביטו בידו, כנראה עומד להנחית את מכת המוות הניצחת. קונור שלפה את שרביטה, ידה רועדת.
"
חמודה שלי, אני... אני צריכה שתישארי פה לזמן מה," היא פנתה אל הילדה בקול רועד ואז נעמדה על רגליה במהירות, משתדלת לא ליפול. מראה הדם איים לרוקן את קרביה, והיא חשה כאילו חבטו בה באגרוף. מבט מרוצה שעבר בעיניו התכולות של האיש בברדס דרבן אותה להמשיך הלאה.
"
אל תיגע בה!" צעקה בראשונה, ולאחר מכן את הקללה הראשונה שעלתה במוחה. "גבוס!"
סיריוס בלק הפנה את ראשו. בצידו הנגדי של החדר עמדה קונור, כשלרגליה, סיריוס מצמץ בעיניו, הייתה שרועה סואלן, דוממת. הוא דחף מעליו את אוכל המוות, שיסה בו במהירות קללת שיתוק ורץ אליהן.
"
קונור? קונור, מה קרה לה? תעני לי!" קונור, עור פניה חיוור כמוות, התמוטטה בידיו. סיריוס הביט סביבו בבהלה. שלושה מאוכלי המוות היו מעולפים, אך סיריוס הצליח להבחין רק בעוד שלושה נוספים.
"
מה קרה, קו? לאן נעלם השביעי?" הוא צעק. קונור מצמצה בעיניה. :הוא, הוא שם..." היא הפנתה את ידה לכיוון הרצפה. סיריוס פער את פיו בהלם.
"
הפכת אותו לכפפה?!" קונור חשקה את לסתה.

"
סו- סואלן..." קול פיצוץ שהדף אחורה אחד מאוכלי המוות אילץ את  סיריוס לסוכך בגופו על הבנות. הוא התרומם והביט סביבו בשנית. אוכל המוות שהועף האחורה פגש בקיר שמאחורי השלושה, והוא נפל ארצה, מעולף. ג'יימס הביט בו בעונג לשנייה בודדה ואז, קול פיצוץ נוסף שהשאיר את רמוס ללא שרביט אל מול תוקפו גרם לו לצעוק מילת אזהרה לעבר חברו.

בינתיים, פיטר וצ'ארלי, שלחמו באוכל המוות האחרון שנותר עומד והיה, ככל הנראה, המנהיג, שילבו את כוחותיהם יחד. צ'ארלי, שהטיל לחש ריחוף על פיטר ועתה היה עסוק בלכוונו בזהירות באוויר, נראה מרוכז להחריד. אגלי זיעה בצבצו על מצחו וגרמו לשיערו החום לדבוק למצחו בעיקשות.
למעלה באוויר, מצבו של פיטר לא היה טוב בהרבה. תנועות השרביט החפוזות של צ'ארלי אומנם הסיטו אותו ממסלולן של הקללות, אבל נדמה היה לו שאוכל המוות השתמש באיזשהו לחש מגן שמנע מקללותיו הוא להגיע ליעדן.

בינתיים, החלו מתעוררים שניים מאוכלי המוות האחרים. הילדה הקטנה צרחה כשאחד מהם לפת אותה בשיערה וצחק.

"
חבורה של ילדים עלובים. לא באמת חשבתם שתצליחו לנצח אותנו, נכון?" סדרה של פיצוצים העלתה עשן ופערה חורים ברצפה המחוררת במילא.
"
למה דמבלדור לא מגיע, לעזאזל?" שאלה קונור, מתנשמת.
סיריוס תפס בידה ושלף את שרביטו.

"
את חייבת להישאר עם סואלן. הנה, קחי." הוא הוריד את גלימת בית הספר שלו ושם אותה בידיה של קונור, שדמעות לחץ עמדו בעיניה. חתך משונן הכתים את שיערה באדום ארגמני.
"
את חייבת למנוע מסואלן להמשיך לדמם. תמצאי את הפצע ותלחצי עליו עם זה." קונור הנהנה.

סיריוס התרומם על רגליו, כמעט מועד. ריח של משהו שרוף עלה באפו והוא הביט מטה דרך אחד מהחורים שנפערו ברצפה.
הבית עלה בלהבות.

ג'יימס נלחם עם אוכל המוות הראשון ואוכל המוות השני, אשר החזיק בילדה, הדף את צ'ארלי אל הקיר הנגדי. פיטר צנח אף הוא.
אוכל המוות החופשי פנה לעבר קצה החדר. עיניו של סיריוס נפקחו באימה כשקלט שהאיש בברדס היה קרוב באופן מסוכן  אל קונור וסואלן.

קונור הידקה את גלימתו של סיריוס אל בטנה של סואלן חסרת ההכרה, לוחצת. היה דם בכל מקום, והיא הייתה בטוחה שהיא עומדת להקיא. היא הפנתה את ראשה הצידה ולחצה חזק יותר. העשן שמילא את החדר גרם לעיניה לדמוע וכאשר ההבנה חדרה למוחה, קונור כמעט והתעלפה.
החדר היה חם יותר מן הרגיל, והעשן, מאיפה הוא מגיע?

"
כמה חבל, יפה כל כך..." הקול הקר ומדושן מעונג  ,גרם לקונור להרים את ראשה. אוכל המוות שעמד מולה נראה גבוה אלף מונים ממה שהיה באמת ומטושטש כתוצאה מהעשן. קונור השתעלה.
ידה חיפשה בקדחתנות אחר שרביטה, שאותו השליכה הצידה קודם לכן.

"
אבדה קד-" אוכל המוות השתנק. בעיטה מכוונת היטב אשר פגעה במפשעתו שיתקה אותו לחלוטין והוא מעד אחורנית, נאנק. קונור ניסתה להסדיר את נשימתה.
"
אלימות של מוגלגים היא דרך נהדרת לפתור בעיות," קונור ירקה על הרצפה וניסתה לראות דרך העשן שכבר כיסה את החדר כמארג חונק.

עיניה של קונור דמעו והיא התכופפה לעבר סואלן. הדימום פסק, אך היא נראתה חיוורת כאחת מרוחות הרפאים של הטירה. העשן הקיף אותן והחום הפך להיות כמעט בלתי נסבל. קונור מצמצה בעיניה, מנסה להחזיק מעמד, אך הוא היה צפוף מדי...

לפתע, הכל נעלם. העשן כאילו נשאב החוצה דרך אחד החלונות, משאיר את קונור להתנשם במהירות. היא ניגבה את עיניה בחולשה. בפתח הדלת, שרביטו בידיו, עמד אלבוס דמבלדור.
האש, כך הבחינה קונור, נעלמה אף היא. אוכלי המוות נאלמו דום.

סיריוס ניצל את ההזדמנות ושיגר קללת שיתוק אל עבר אוכל המוות שעמד מולו. גופו של האיש ננעל וקפא כהרף עין, וסיריוס תפס את הילדה בטרם נפלה. זאת אחזה בו בלפיתת ברזל, דמעותיה מכתימות את החולצה המוגלגית שלבש מתחת לגלימת בית הספר.
מנהיג אוכלי המוות ואחד נוסף נעלמו בקול פקיקה, צחוקם מהדהד באוויר.

קונור נשמה לרווחה. האפלה עטפה אותה, חמימה ונעימה כשהכל הפך שחור לפתע.

כאשר התעוררה, מצאה את עצמה קונור בחדר שקירותיו לבנים ומבהיקים. זו הייתה שעת צהריים מאוחרת ושקיעה בתחילת דרכה השתקפה במימיו הכחולים של האגם. ריח של חומר מעמלן הכה בנחיריה וקונור התיישבה במהירות.

מראה אחות בית הספר בגלימתה הלבנה בישרו לקונור שהיא נמצאת במרפאה. היא הביטה סביבה, מנסה להיזכר באירועי ליל...האם היה זה ליל אמש? כמה זמן היא כבר שוכבת כאן, במרפאה?

"
הו, העלמה או'ריילי. נהדר לראות שהתעוררת." קולה החמים אם כי הנוזף במקצת של פומפרי העלה חיוך על פניה של קונור.

"
היא התעוררה?" קונור הפנתה את ראשה אל חלקו השני של החדר. פטיגרו, ידו חבושה, פוטר וסיריוס עמדו סביב אחת המיטות. הקול המדבר היה שייך, אייפהו, לסיריוס. הוא חייך ופנה לעבר מיטתה.

"
את בסדר?" חיוכה של קונור התרחב.
"
הו, היא תהיה בסדר. פגיעה קלה בראש, זה הכל." סיריוס נשך את שפתו התחתונה.

"
אני רואה שקיבלת תשובה ממאדאם פומפרי," סיכמה קונור. "איך האחרים?" היא העבירה יד בשיערה ופינתה לסיריוס מקום לשבת על המיטה הלא נוחה במקצת.
סיריוס נאנח.

"
סואלן עדיין חסרת הכרה ולגבי רמוס, אני לא בטוח. פומפרי נתנה לו שיקוי שינה והיא מצקצקת בלשונה כל פעם שהיא עוברת לידו."
"
וצ'ארלי?" שאלה קונור כשדאגה ממלאת את ליבה. סיריוס צחק.
"
הוא עדיין ישן, החמור."
"
הו, למה זה לא מפתיע אותי?" שניהם צחקו. סיריוס לקח נשימה עמוקה.

"
אז מה קרה שם, בעצם?" שאלה קונור בקול מסוקרן. עיניו החומות של סיריוס הביטו בכפות ידיו ששיחקו עם המצעים.
"
דמבלדור הגיע פתאום. מסתבר שהוא הבחין בכך שנעלמנו והבין את הכל לבד. הוא כבר אמר לנו שאין לנו שום שליטה על הגבולות שלנו ואנחנו חסרי אחריות. אולי, אולי הוא צודק. אולי אם היינו מקשיבים לו רמוס וסואלן... ואת. אולי לא הייתם במצב כזה."

"
היינו צריכים ללכת, סיריוס. תאר לעצמך מה היה קורה אם לא היינו באים. לופין יכול היה למות עד שדמבלדור היה מגיע. אנחנו הצלנו אותו." סיריוס העלה חיוך על שפתיו.
"
את באמת חושבת ככה?" שאל וכיווץ את גביניו. קונור הנהנה.

"
תודה רבה. באמת, קו. אני לא חושבת שהיינו שורדים שם בלעדיכם. בלעדייך. אני באמת מעריך את זה. את חברה אמיתית." סיריוס הניח את ראשו על ברכיה של קונור.
"
אתה יודע מה אומרים, סיריוס. אין חבר אמיתי כחבר שמלווה לך כסף בעת צרה."
קול צחוקו הרם של סיריוס הביא את מאדאם פומפרי לנזוף בהם בטענה ש "ובכן, זו עדיין המרפאה!"

סיריוס וקונור החליפו מבטים וצחקקו בשקט, מביטים בפומפרי גוערת בג'יימס על שניסה לכשף את אחד מבקבוקי השיקויים שלה לזר פרחים.
"
אני מתערב איתך על עשר אוניות שהוא הולך לתת את זה לאוונס ולהתפאר באוזניה תוך כדי על מעשי הגבורה שלו."

"
אני מתארת לעצמי שזה מה שהוא יעשה," הסכימה קונור. "אז, כמה זמן היינו פה בכלל?" הוסיפה.
"
הממף, רק לילה אחד. אבל מקגנוגל נכנסה באמצע הלילה ועשתה פה מהומה. היא הבטיחה לי ולג'יימס שנענש על כך בחומרה."

"
ודמבלדור החזיר אותנו?"
"
הוא יצר מפתח מעבר ולקח את כולנו. הוא באמת קוסם מיוחד, הזקן הזה."
"
כן," הסכימה קונור. סיריוס פיהק.

"
אני חושבת שחסרות לך לא מעט שעות שינה," צחקה קונור. סיריוס פלט "הממף" קצר וכיסה את עצמו בשמיכתה של קונור. הוא כמעט הצליח להירדם עד שהגיעה פומפרי וגררה אותו באוזן חזרה למיטתו שלו. קונור התרשמה שהיא הייתה מבולגנת לחלוטין.

אורות המרפאה כבו בתנועת שרביט מהירה. גם פוטר וגם פטיגרו ישנו כבר. קונור עצמה את עיניה, נותנת לשינה לסחוף אותה.
-

קונור השתחררה מהמרפאה ביום שלמחרת. רמוס וסואלן (ולמרבה ההפתעה, גם צ'ארלי) כבר היו ערים כשהיא פיהקה ומתחה את זרועותיה, מסתכלת סביב. מאדאם פומפרי השקתה אותה בשיקוי כחלחל שגרם לה לתחושה קרירה מבפנים ואז אמרה לה שהיא יכולה לצאת. למזלה, הייתה זו כבר שעת צוהריים ואיש לא הכריח אותה לגשת לשיעורי הערב. לאחר שנפרדה מסואלן פנתה לעבר היציאה מהמרפאה, תוהה בינה לבין עצמה מה יגישו בארוחת צהריים.

אמה תמיד נהגה להגיד לה שהיא מסוגלת לאכול גם בשעות הקשות ביותר וקונור הסכימה איתה בפה מלא. עתה, הרעב איים להכריע אותה והיא לא התכוונה לתת לו לנצח.
לפתע, זרוע שהגיעה משום מקום לפתה אותה ומשכה אותה אחורנית. קונור הסתובבה, ליבה הולם.

"
כמה בוגר מצדך, ג'יימס." קונור הנידה בראשה וגלגלה את עיניה.
"
רציתי לשבח אותך על אומץ לב יוצא מגדר הרגיל שהפגנת שם, או'ריילי. כל הכבוד לך, באמת."
קונור צחקה יחד איתו. פיטר פטיגרו וסיריוס יצאו אף הם מהמרפאה, מתלחשים. קונור לא הייתה בטוחה, אבל נדמה היה לה שהם הסתירו משהו מאחורי גבו של פטיגרו.

"
יורדים לאכול?" שאל ג'יימס בקול עליז. עיניו החומות בהקו משמחה.
"
מה קרה, קרניים? אוונס הסכימה לצאת איתך?" סיריוס חרץ לו לשון זדונית ופיטר געה בצחוק.
"
לא, אבל הצלחתי לחשוב על דרך לגרום לה להסכים," אמר ג'יימס ברוב חשיבות.
"
נו, מה מסלול הזהב שלך אל האדמונית התוססת?" שאלה קונור בציפייה.

"
אני מתכוון להציע לה לצאת איתי לנשף בני השביעית." סיריוס נד בראשו.
"
היא תסרב, כמובן. ללא שום צל של ספק. היא תמיד מסרבת לך," הפטיר פיטר.
"
הו, אבל הפעם זה יהיה שונה!" הכריז ג'יימס תוך כדי הליכה וכמעט שמעד על קונור.
"
למה?" שאל סיריוס, מכווץ את גבותיו.

"
כי אני מתכוון לאיים רשמית על כל מי שיעלה בדעתו אפילו להציע לה לצאת. אחרי הכל, היא לא תלך לבד, נכון?"
שאלתו של ג'יימס נותרה תלויה באוויר, כמעט בלתי מורגשת על רקע הלמות הצחוק של השלושה הנותרים.

כאשר הגיעו לשולחנות הבתים, עצרה קונור. השלישייה המשיכה בטבעיות לעבר שולחן גריפינדור, כאשר ג'יימס הרים את ראשו והבחין  שהיא לא צועדת איתם.
"
את לא באה, אוריילי?" שאל באכזבה.
קונור נשכה את שפתה התחתונה.

"
אנחנו, בניגוד לגריפינדורים, חכמים. הם יבינו שמשהו קרה אם לא אבוא." קונור חייכה והתיישבה לצד דל, שתקעה בג'יימס ובסיריוס מבט שגרם להם ללכת צעד אחורה וכמעט למעוד על פני תלמיד הפלפאף אדום למראה שהתנצל שוב ושוב.
קונור נדה בראשה ומילאה את צלחתה במחית תפוחי-אדמה וגזר גמדי. דל נעצה בה מבט כועס.

"
איפה היית אתמול בלילה?" שאלה בקול מרוגז. "היית עם הגריפינדורים, נכון? היית איתו." קונור הרימה גבה מופתעת אחת.
"
את שתויה, נכון?" שאלה כשחיוך קטן מופיע בזווית פיה. היא נשפה קווצת שיער זוהרת מעל פניה ושיפדה על חוד מזלגה חתיכת גזר חסרת מזל.
"
כלומר, לא היית עם בלק?"  
קונור גלגלה את עיניה ונגסה בגזר."את באמת צריכה להשיג לעצמך חיים, דלילה."

"
אני יכול להפריע?" שאל סיריוס וחייך חיוך שרמנטי.
"
זה ישנה אם נגיד שלא, בלק?" קולה של דל היה עצבני ופרצופה אדום. סיריוס מחק את חיוכו.
"
לא משנה," אמר ולקח את ידה של קונור המופתעת. "היה תענוג לחזות שוב בזיו פנייך." הוא הרעיף על ידה נשיקה קצרה, דוחף אל בין האצבעות משהו קטן דוקשה. קונור הביטה בו בלבול כאשר התרחק, מקמצת את ידה לאגרוף.

דל השמיעה נהמה קצרה והתרוממה, עוברת למקום אחר. קונור הביטה סביב, מוודאת שאינה נמצאת בזווית הראייה של איש. אחר פתחה את כף ידה. בפנים היה מונח פתק לבן, מעוך. היא פתחה אותו, מתכופפת קדימה על מנת לקרוא.


'
היום, בשעה שמונה. מול חדר המועדון של גריפינדור.
תהיי שם, עניין חשוב.

סיריוס.'

וזה היה הכל. לא היה הסבר או אפילו משהו שהתקרב לכך. קונור הרימה את מבטה ופנתה לעבר שולחן גריפינדור, אך לשווא – שלושת הקונדסאים נעלמו.

 

 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה