"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרק 1: "עשן ומראות"

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לדף האינדקס של היצירה

 

 


ספר לי קצת, על רגעי הפחד

קל הרבה יותר לפחד ביחד.

וכשרוחות קרות, יסערו בחוץ

אשלח בך אש חמה.

יום אחד אולי,

תפסיק לרוץ

בין הצללים,

בנשמה.

 

בחיים לא הייתם מתארים לעצמכם עד כמה מסנוורים יכולים להיות פנסי רכבת קסומים. גם ג'יימס לא.

 

"אני עיוור!" הוא זעק בכאב, מכסה את עיניו. הרכבת הגיעה בדיוק מולו, קרונות המתכת הירוקים שלה מזכירים מטפסים אשר נהגו להופיע על קי

הם טיפסו לתוך הקרון היחיד, שזז מבלי ששום דבר (נראה לעין, לפחות) גורר אותו. הדלת נסגרה מאחוריהם והם התיישבו על כורסאות מבד ירוק שהזכיר לפיטר את הוילאות שראה פעם בבית דודתו בת ה-121. נראה היה בבירור שקרונות הלילה עוצבו בידי מישהו לא כישרוני במיוחד, שלא לומר עיוור.

 

סיריוס עיווה את פניו אך התיישב- סימן ראשון לכך שמצבו משתפר. רמוס צדק, השהייה מחוץ לחומות הטירה הייתה מועילה לו. סיריוס הביט סביב, מנסה לתהות מהי אותה הפתעה שרמוס הכין לו. הוא קיווה שזו לא הייתה נקמה על נעלי הבית.

 

הוא באמת לא התכוון להראות עצוב כל כך, או להכביד בצורה שכזו על חבריו. סיריוס נאנח בעגמומיות. המצב בבית היה גרוע יותר מן הרגיל, אם היה הדבר אפשרי בכלל. הוא כבר היה בן שש-עשרה וקצת, והרוחות המנשבות מעבר הבית שבכיכר גרימוולד (כלומר, דודה אנדרומדה) בישרו לו שהוריו האמינו שבגיל הזה כבר יחלוף מה שאימו כינתה בזעם לא מבוטל: "מרד הנעורים המטופש והאווילי הזה."

טוב, סיריוס תמיד טען שהקשר של אימו היקרה למציאות היה רופף-משהו.

 

משהבינו בני הזוג בלק שמרד הנעורים המטופש והאווילי הזה לא חולף, הם ניסו את כל הדברים האפשריים על מנת להחזיר את בנם הסורר אל התלם. בדיוק כאשר סיריוס היה בטוח שהם איבדו כל תקווה והוא בדיוק היה בדרך לחגוג את המאורע המשמח הזה בסחיבת אלכוהול מהמטבחים, הגיע אליו הצרחן המי-יודע-כמה שלו.

 

"ולכן, סיריוס אוראנוס בלק, אני ואמך פוקדים אלייך לחזור הביתה בזה הרגע, ולא, יוטלו עלייך סנקציות חמורות!" רעם הקול של אביו בארוחת הבוקר ביום שבת.

"ואתה יכול לשכוח מחופשת חג המולד בבית הספר המטופש שלך, אדון צעיר!" הוסיף קולה הרגוע בדרך כלל של אימו.

 

למזלו, היה האולם ריק למחצה אותה שעה, ולא היו יותר מדי תלמידים שנעצו בו מבט ספק מלא רחמים וספק חושש. סיריוס פשוט נתן לצרחן להתפורר בין אצבעותיו, ואז נשף על האפר עד שזה נעלם. את האוח השחור שנשא את המכתב גירש בתנועת יד עצבנית כשהלה היה עסוק בניקור החביתה מצלחתו של ג'יימס.

 

שאר היושבים סביב שולחן גריפינדור היו שקטים. סיריוס היה תלמיד אהוד ואהוב, והוא ידע שרבים רואים בו מודל לחיקוי. היו זמנים שבהם אהב להשתעשע ברעיון שהוא משפיע על מוחותיהם של הצעירים ממנו, ולאחר מחשבות כאלה באו בדרך כלל מעשים טיפשים וחסרי אחריות במיוחד, כאילו רצה סיריוס להוכיח שהוא לא ראוי לאמונם.

 

הוא יכול היה לקרוא את אותו מבט הססני בעיניהם של שלושת חבריו. רמוס נראה כשוקל מילים, פיטר קבר את פניו עמוק בצלחתו וג'יימס התעסק בעצבנות במפית שלו.

"הכל בסדר?" הוא שאל בטון שאמור היה לגרום להם להתעשת. רמוס נראה כאילו הוא רצה לשאול את אותה שאלה בדיוק, אבל הנער חום השיער המשיך לשתוק.

 

סיריוס יכול היה לקרוא את הדאגה בפניהם. הם ידעו כמה נושא המשפחה שלו העסיק אותם והוא קילל ברוחב לב ובנדיבות את הוריו על חוסר הנעימות שהם גורמים לאנשים שאהב. דבריהם של הוריו העיקו עליו, לבד מהחלק על חופשת חג המולד. סיריוס לא דאג, ולא היו לא שום כוונות לבלות את החג עם משפחתו הישנה. לא, הוא יעשה את החג אצל הזוג פוטר, שתמיד קיבלו אותו בזרועות פתוחות.

 

גברת פוטר הייתה מגישה לו פשטידות תוצרת בית, וג'יימס והוא היו אוכלים עד שכמעט התפוצצו, ואז היו יוצאים לחצר והיו משחקים קווידיץ', גוררים את רגליהם בכבדות על הדשא הירוק ומלא החיות, ומתמוטטים לבסוף תחת עץ התפוחים שפרפרים הקיפוהו כמו הילת קדושים.

 

לא, סיריוס החליט, הוא לא ידאיג אותם. עם כל הבחינות והשמועות הללו, יש להם מספיק על הראש. סיריוס חייך את חיוכו המקסים ביותר, אמר שהכל בסדר גמור ושאם הם לא יאכלו הם יאחרו לשיעור הראשון והוא בעצמו יקלל אותם בקללת רגלי ג'לי המפורסמת שלו.

 

ועכשיו הוא בקרון הרכבת הירקרק הזה, נוסע להשד-יודע-לאן ההפתעה של רמוס, שעלולה מאוד להתברר כמועדון הקריאה של סארי תחתית.

'ובכן,' הוא חשב בעגמומיות, 'גם זו סוג של הפתעה.'


* * *


 

קרון הרכבת עצר בחריקת בלמים שהזכירה יותר מדינת עולם שלישי במקום רחוק מאשר את לונדון. רמוס לחץ על הכפתור שהורה לקרון לעצור בתחנה הקטנה ושכוחת האל, והארבעה ירדו, סהרורים מעט.

האוויר הסמיך היה רווי בריח משונה. סיריוס היה מהמר ששרפה משתוללת במקום קרוב כלשהו, אלמלא לא היה ריח של אש כלל.

 

רמוס נראה מאושר בעליל, שואף לתוכו את האוויר הסמיך. פנסים מוגלגים האירו אפם של הקונדסאים החוצה מן התחנה, שצידה האחד קסום וצידה השני מוגלגי לחלוטין. רמוס לחש "דיסקוו" והצביע על רצפת הבטון בשרביטו, ושביל ישר הוביל אותם לעבר צידו השני של הרציף. שומר שמן ומקריח ישב על כיסא נמוך בשיכול רגליים ונחר, כך שמן הארבעה נחסך הצורך להסביר מאיפה בדיוק הם צצו.

סיריוס הביט קדימה וצעד בטור עורפי אחרי רמוס, מהדק את הסוודר המוגלגי בירוק בקבוק אל גופו. היה לו קר, והוא הרגיש חשוף מעט בלי הגלימה השחורה שלו.

 

"לאן עכשיו, רמוס?" שאל ג'יימס בטון שהבהיר שהוא לא שמח בהרבה מסיריוס. רמוס המשיך לצעוד קדימה ברחובות החשוכים למחצה, בעוד השלושה האחרים עוקבים אחריו ומקללים מדי פעם בשקט.

לבסוף, נראה היה שהם הגיעו.

 

זה בשום פנים, אבל בשום פנים ואופן, לא יכול היה להיות המקום הנכון.

קולות הבס הרמים די הבהירו את זה, למעשה.

 

עתה, סיריוס הבין מאיפה הגיע העשן. המקום, מה שהתגלה כגרם מדרגות לבן שעליו יושבים מספר צעירי גראנז' ומעשנים, היה מלא בו. הוא בקושי יכול היה לראות מטר קדימה.

"מה...מה זה, לעזאזל?" הוא שאל בעודו מנסה לסלק את העשן בנפנוף יד עקשני למדי.

 

"זה," אמר רמוס, חיוך רחב מופיע על פניו, "מועדון לילה מוגלגי."

היכן שהוא מאחוריו, סיריוס יכול היה לשמוע את ג'יימס נשנק.

קולות הבס רעמו באוזניו, ומוזיקה מוזרה עד מאוד גרמה לכף הרגל שלו להתנועע.

"זה לא כל כך גרוע," אמר פיטר בקול מהוסס.

 

"כן," אמר ג'יימס בקול עצבני כמעה, "אבל מה עושים פה?"

"רוקדים, אידיוט שכמוך!" אמר סיריוס בחיבה, ולראשונה מזה כמה ימים, הופיע חיוך אמיתי על פניו. היה משהו בקצב המעגלי של המוזיקה, בצלילים המוזרים, שגרם לו פשוט לרצות להניע את הגוף.

 

"שניכנס?" הציע רמוס. הארבעה ירדו, צעדיהם של פיטר וג'יימס עודם מהססים מעט, אך ככל שהתמעטו המדרגות וגבר הקצב, הם נראו משוחררים יותר. או לפחות, כך חשב סיריוס. הוא כמעט ולא יכול היה לראות מבעד לעשן.

 

כאשר הגיעו לתוך המועדון עצמו נגלה לעיניו של סיריוס מראה מוזר; המוני בני נוער, בערך בגילו, התנועעו בקצב המוזיקה באנדרלמוסיה מוחלטת. הרצון לרקוד השתלט עליו, והוא גרר אותם למה שנראה כמו רחבה גדולה ועליה המוני אנשים רוקדים.

הוא לא הבין דבר ממה שהלך שם - איש מוזר שעמד מעל ערמה של מכשירים מסוג מסוים, ונערות בחולצות קטנטנות שהניעו את ראשן ונופפו בשיערן, ואורות אדומים וכחולים וירוקים שנעו בקצב מסחרר.

 

זו הייתה אווירה של חופש. רמוס לקח אותם למרכז הרחבה, וסיריוס החל מיד להתנועע. זה היה משחרר, כאילו הקצב מנקה ממנו את הדאגות.

"צדקת, ירחוני. זו באמת הפתעה נהדרת!" הוא אמר לרמוס.

"מה?" רמוס צעק.

"אמרתי," סיריוס חזר על דבריו, "שזו באמת הפתעה נהדרת!"

 

"כן, זו באמת חורבה מפוארת!" צעק לו רמוס. סיריוס הביט ברמוס רוקד וניסה לדמיין כיצד הנער המיושב בדעתו הכיר בכלל מקום שכזה, אבל האווירה לא נתנה לו לשקוט על שמריו לאורך זמן. לפני שהבין בכלל מה הוא עושה, הוא נסחף עם ההמון והניע את גופו כמיטב ויכולתו.

המקצב רעם באוזניו.

זה היה כיף חיים.

 

הארבעה (בהתחלה היו אלה רק רמוס וסיריוס. ג'יימס ופיטר עמדו בצד כפטריות קיר והניעו את ראשיהם בקצב המוזיקה, אך נראו כאילו אין להם שום כוונה להצטרף לשאר. כעבור כעשר דקות, הם כבר היו במרכז העניינים) רקדו. הזמן ברח מבין אצבעותיו של סיריוס כאילו היה עשוי נוזל כלשהו, והוא מצא את עצמו, כעבור כמה עשרות שירים ולא מעט נענועי ישבן, מותש להחריד, וצמא.

 

הוא מיהר לאתר את הבר, שם התקהלו קבוצות קטנות של רוקדים ומשקאות בידיהם.

"אני הולך להביא משהו לשתות!" צעק להם, והם נראו כאילו שהבינו את דבריו. אי אפשר היה לדעת בבירור, אבל סיריוס היה צמא מכדי שהדבר יטריד אותו. הוא פילס את דרכו בין הרוקדים, מהרהר במוחו מה לשתות. הוא הניח שלא יהיה להם במלאי ויסקי-אש של אוגדן, וגרונו היה כל כך יבש, שזה לא שינה הרבה.

 

האיש מאחורי הבר שאל: "מה להביא לך?" בטון עסקני וחסר סבלנות.

"מים," אמר סיריוס בעייפות. האיש נעץ בו מבט של למה-לעזאזל-אתה מבזבז-את-זמני? ומי-בכלל-שותה-מים-במקומות-שכאלה? אבל הניח כוס מלוכלכת על דלפק העץ השרוט ומזג לתוכה מים מתוך בקבוק שקוף.

 

"פני אחד." אמר האיש שמאחורי הדלפק בטון עצבני. סיריוס בהה בו. זו הייתה, אחרי הכל, כוס מים.

"נו?" ניסה האיש לזרז אותו. הוא היה קירח ולבש חולצה שחורה ועליה הדפס של ורד אדום ומדמם, ובהה בסיריוס במבט קשוח.

"הומ..." מלמל סיריוס, שלא הייתה עליו אגורה מוגלגית. "הומ..."

 

"שכחת את הארנק בבית?" אמר קול נעים. סיריוס הביט במקור הקול. זו הייתה נערה. היא נראתה צעירה ממנו, אך לא בהרבה, וסיריוס לא יכול היה לראות את פניה היטב, מכיוון שהילת שיער הקיפה את פניה וירדה עד לכתפיה ובמורד גבה.

"הומ..." הוא מלמל בשנית. "כנראה שכן, כן."

"זה קורה לי כל הזמן." קולה היה נעים, כמו צחוק מצטלצל ופכפוך של פלג עדין. "הנה," היא אמרה והניחה על הדלפק את הסכום הנקוב.

 

"תודה," אמר סיריוס, מופתע. הנערה הייתה מוזרה מעט, אבל הוא לא יכול היה להצביע על הדבר שצד בה את עינו. היא לא הייתה יפיפייה באופן מוחץ, ולא לבשה בגדים חושפניים במיוחד, אבל היה משהו בדרך בה שיערה, שאת צבעו לא יכול היה לזהות באופן מוחלט באשמת העשן, נערם על כתפיה והשתלשל במורד גופה. היא החלה ללכת.

 

"חכי!" סיריוס צעק אחריה. הנערה נעצרה וסובבה אליו את פניה. היו לה עיניים גדולות בצבע לא מזוהה, ונדמה שענן העשן עטף אותה כעור שני. היא נראתה כחלק מהוף הטבעי של המועדון הדחוס, מתאימה לו להפליא.

שיערה השתלשל על כתפיה באנדרלמוסיה שסיריוס מצא לפתע מסודרת מאוד, והיא בהתה בו לשניה, בטרם תפס אותה בעינו.

 

"רצית משהו?" היא שאלה כשחיוך רחב על פניה.

"ובכן, אני לא רגיל שבחורות שמשלמות עבורי במועדונים מסתוריים לא אומרות לי את שמן." הוא אמר בקול פלרטטני.

הנערה נראתה כחוככת בדעתה, כאילו חושבת מה להשיב. סיריוס המתין.

"נו?"

חיוכה של הנערה הפך מסתורי ועיניה הגדולות נצצו.

"אתה חייב לי פני." אמרה בקול שליו, הסתובבה, ונעלמה במהירות בין ההמון המתנועע לקצב הבסים.

 

סיריוס נותר המום. לפתע נזכר ברמוס, ג'יימס ופיטר המחכים לו בוודאי. הוא גמע את המים מן הכוס במהירות מעוררת השתאות, ופילס את דרכו אל עבר שאר הקונדסאים. ברמוס, ג'יימס ופיטר. הם בטח היו במועדון מספר שעות, והשעה הייתה כבר מאוחרת כאשר עזבו את הוגוורטס. הבוקר בוודאי עומד לעלות.

 

"איפה היית?" שאל פיטר. הוא נראה מותש אבל מרוצה, וסימן להם להתחיל לצאת.

"הלכתי לקחת משהו לשתות." אמר סיריוס בהיסח דעת. "אני חושב שאנחנו צריכים להתחיל לחזור, לפני שמישהו ישים לב שהלכנו." השאר הנהנו, והם פילסו את דרכם בין האנשים שעדיין רקדו, כאילו מישהו הטיל עליהם קללת אימפריוס.

 

השמיים הלונדונים היו כבר בהירים יותר, מתנערים מאפלת הלילה. השחר עמד לעלות. הארבעה מיהרו לתחנת הרכבת, ומיהרו לעלות על קרון. קרון זה היה אדום והיה בו ריח עז של כרוב מבושל, אבל הארבעה נכנסו אליו בלי להתלונן, מותשים מכדי להוציא הגה. הם העבירו את הנסיעה בדממה שהופרה בשלב מסוים על-ידי נחרותיו העדינות של פיטר, וכאשר ירדו מהקרון (חריקת בלמים, עצירה פתאומית, "אאוץ!" קטן שפלט ג'יימס כשראשו פגע במשקוף) השמש כבר זרחה בשמיים.

 



 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה