"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרולוג

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה אל דף האינדקס של היצירה

 

 


מועדונים של מוגלגים הם באמת לא מה שחשבתם.

כך גם אתרי בילוי של קוסמים צעירים, המבלים את ימיהם בהרחפת אלכוהול אסור ורוחשים חיבה מוזרה לקריוקי (אם אתה מבצע את שתי הפעולות יחד, כדאי שתהיה מוכן לצעקות בוז ואף לנפנופי שרביטים, העלולים לגרום לתוצאות בלתי נעימות).

 

סיריוס בלק היה מדוכא. רמוס ופיטר חששו מעט, משום שנדירות היו הפעמים בהם הגריפינדורי הנלהב היה במצב שהוא לא שמח להפליא, או חסר את הזיק הייחודי בעיניו החומות. ג'יימס רק נופף בידו בביטול ושקע עמוק יותר בספר "הקללות למקלל המקולל" שלו.

"הוא יחזור לעצמו, אתם תראו." הוא נזף בהם. רמוס ופיטר החליפו מבטים. רמוס משך בכתפיו. ובכן, ג'יימס תמיד היה אפאתי.

סיריוס רק ישב בפינת החדר, גופו הרזה שקוע בכורסא שניצבה אל מול האח, ידיו כרוכות סביב ברכיו ושיערו השחור מכסה אותו כמו רדיד של אפלה, פולט אנחות דכדוך, ובכלליות, נראה עגמומי ביותר. פיטר טען שהסיבה לדכדוכו העמוק של סיריוס היא שהוא נפרד מחברתו, אבל רמוס ידע שזה משהו אחר. אחרי הכל, הם כבר היו בשנתם השביעית, והעתיד נראה קרוב יותר מאי פעם.

ואם יש משהו שסיריוס שנא באמת (מלבד את משפחתו, אימו ותרד) היו אלה מחשבות על העתיד.

 

רמוס תמיד תפס את סיריוס כילד אלמותי, שאינו מתבגר לעולם (ועל כך יעידו בשמחה נעלי הבית המכושפות בפעם המאה של רמוס) וטוב, ובכן, כנראה שסיריוס נתקף רגליים קרות במחשבה על עתיד.

רמוס ופיטר קמו ממקומם וניגשו אליו, מבטים של חמלה בעיניהם.

"אתה בסדר, רך-כף?" שאל פיטר בדאגה.

"נרג," הייתה התשובה היחידה שיצאה מפיו של הנער שחור השיער. בניגוד לצפיותיו של פיטר, סיריוס הצליח לשקוע דרגה אחת של דכדוך מטה.

 

טוב, הם תמיד טענו שהוא המוכשר ביותר מביניהם.

 

"סיריוס?" שאל רמוס, אבל הנער השני רק בהה באח בחוסר תשומת לב, ונראה אובד למדי.

"אני חושב שאתה צריך ניעור, חבר." הוא לא ענה, ורמוס ופיטר החליפו מקצה נוסף של מבטים דאוגים אך חסרי משמעות לחלוטין.

"אתה יודע, שמעתי שדמבלדור הזמין את מטאטאי הקסם[1] לנגן בנשף חג המולד."

"ניאמ."

 

רמוס ופיטר נואשו, וחזרו לשבת ליד ג'יימס, שנראה אף יותר שקוע בספר ממקודם.

"תשמעו את זה, יש כאו קללה לתלתול שיערות האף!" הוא אמר בהתרגשות.

"ארג, קרניים, תוריד את הספר המטופש לרגע ותקשיב. סיריוס באמת נראה לי במצב גרוע. אנחנו חייבים לעשות משהו." אמר פיטר, ורמוס הינהן.

"לדעתי, כל מה שהוא צריך זה ערב אחד של בילוי, אם אתה שואל אותי." המשיך פיטר, מעביר יד בשיערו הבהיר.

ג'יימס הואיל בטובו להניח את הספר, והביט לעברו של סיריוס. השני נראה אומלל שלא כדרך הטבע, מה שגרם לג'יימס לחוש צביטה חזקה של אשמה. אה, לא. זה היה רק רמוס.

 

"אוח, ירחוני, זה כאב!"  ג'יימס שיפשף את זרועו בכעס.

"זה היה אמור לכאוב, שרלוק. עכשיו, מה אנחנו עושים בקשר לסיריוס? הוא נראה נורא."

לג'יימס לא הייתה הסבלנות הנדרשת על מנת לתהות מי הוא אותו שרלוק.

"אתם צודקים, הוא באמת נראה מעט מדוכא." ג'יימס אמר לבסוף.

"מעט?" שאג פיטר?

"מעט זה שיעורי הבית שתמיד התחננת שמקגנוגל תיתן. מעט זה קמצוץ אבקת פלו שאתה מפזר באש כל פעם שמשעמם לך בחופשות ואחר כך צועק 'בית פטיגרו'.

מעט זה הכוס סוכר שאתה מרחיף מהמטבח של השכנים כשנגמר לך.

 

זה" פיטר התרומם על רגליו השמנמנות והצביע לכיוונו של סיריוס. "לא מעט."

"לא מעט בכלל," הסכים רמוס, שנראה לפתע מהורהר למדי.

"טוב, בסדר. אז רך-כף באמת מדוכא. השאלה היא, איך אנחנו מוציאים אותו מזה."

 

פיטר נראה מאוכזב. ג'יימס היה זה עם הרעיונות הטובים ביותר (והמסוכנים, והטיפשיים, וברי הענישה החמורים ביותר) בדרך כלל. ואם הוא לא יודע כיצד להוציא את סיריוס מהדיכאון הלא טבעי הזה, ובכן, כדי שהם יחבשו את כובעי הליצן שלהם ויעשו כמיטב ויכולתם.

 

"אולי כדי שננסה לתת לו הרבה סוכר?" אמר רמוס בשקט, לעצמו, גורר אחריו שתי גבות מורמות.

"זו תרופה עתיקה של מוגלגים," הסביר באדיבות. "אחד הדודים הרחוקים שלי נהג לקחת את זה כל הזמן."

"נו, וזה עשה אותו שמח?" שאל ג'יימס בתקווה.

"לא, אבל זה כן הפך אותו להרבה יותר היפראקטיבי ובסוף הוא חטף מזה הרעלה.."

 שלושת החברים שתקו מספר רגעים, מנסים לדמיין את סיריוס מורעל. זה לא ישמח אותו במיוחד, ידעו שלושתם.

 

"אני חושב שהוא צריך לצאת החוצה." אמר פיטר לאחר מחשבה מרובה.

 "מה, החוצה כמו לקווידיץ'?" שאל ג'יימס בעיניים נוצצות.

"לא, החוצה כמו במחוץ להוגוורטס, אידיוט." סינן פיטר.

"אבל גם אם היה לנו רעיון לאן לקחת אותו, לא היינו יכולים לצאת מהגוורטס." אמר ג'יימס.

"למעשה..." אמר רמוס, שעד אותו רגע ישב וחשב עד שרעיון טוב הבשיל במוחו, "אני חושב שאני יודע מה יהיה המקום המושלם בשבילו."

 

ג'יימס נראה שמח, אך פיטר עדיין היה מוטרד. "אבל איך נגיע למקום הזה?" הוא הקשה.

רמוס חשב דקה נוספת בטרם פנה אליו.

"אתה אוהב מרמלדהעלמות?" הוא שאל בקול סובלני.

פיטר הרים גבה. הוא היה מוכן להתערב על עשר אוניות שאין תלמיד אחד בהוגוורטס שלא השתגע אחר הממתק. הוא הנהן.

"יפה. ואיפה אתה קונה את המרמלדהעלמות?" 

 

"בדובשנריה, כמובן." אמר פיטר בטבעיות, מנסה להבין להיכן חותר רמוס.

"ואיך אתה מגיע לשם?" אמר רמוס במבט רב משמעות.

"ובכן," פיטר גירד את ראשו, "אנחנו משתמשים במפ- כמובן! איזה רעיון נפלא. נגיע להוגסמיד, ומשם..." פיטר וג'יימס נעצו מבטים תמהים ברמוס.

"לאן בעצם אמרת שאנחנו לוקחים אותו?" שאל ג'יימס בסקרנות, והשלושה נעצו מבט בסיריוס שעדיין ישב אל מול האח ונראה אומלל ביותר.

 

רמוס חייך חיוך ממתיק סוד ולחש את המילים באוזניהם של שני האחרים. לאט לאט, התעוותו ההבעות על פניהם של ג'יימס ופיטר, והם חייכו.



* * *



סיריוס אפילו לא הביע התנגדות כשהשלושה גררו אותו מהכורסא שבה שקע בעגמומיות, ולא פצה את פיו, דבר שגרם לרמוס לבדוק אם עדיין יש לו דופק.

הם הלכו לחדר השינה של בני השביעית, בו תלמיד אחד בודד שג'יימס זיהה כפרואיט שכב על מיטתו ועיין בספר.

"החוצה, פרואיט." הוא אמר בקול שלא השאיר מקום לויכוח, והתלמיד קם מן המיטה ומיהר להסתלק. לא היו הרבה אנשים בהוגוורטס שששו להתחיל מריבה עם אחד מהקונדסאים, בטח שלא עם כולם יחדיו.

 

"אני חושב שזו המזוודה של פאטיל," אמר פיטר והצביע לכיוון אחת המזוודות. רמוס רכן והציץ לתוכה. הוא חש דקירה קטנה של אשמה, אבל מיהר למחות אותה. זה למען סיריוס. המטרה מקדשת את האמצעים.

"הנה," אמר, בעודו מושיט לשלושת חבריו דברים שהוציא מתוך המזוודה. אנדרו פאטיל היה ידיד טוב שלו, והוא גדל בסביבה מוגלגית, כך שרמוס ידע שיהיו לו בגדים מתאימים במזוודתו, וההשאלה הבלתי מתוכננת של בגדיו לא תציק לו, מכיוון שהוא במילא נמצא במקום מסתורי כלשהו בטירה, עסוק, קרוב לוודאי, במזמוזה של רואנה אבוט מרביניקלו.

 

לאחר שכולם התלבשו (פיטר נאלץ להזכיר לסיריוס שמקומם של גרביים הם על רגליו, ולא על ראשו), רמוס וג'יימס החליפו ביניהם מבטים והנהנו. הם יצאו מחדר המועדון, כיסיו של ג'יימס (כיסי מכנסי הג'ינס המוגלגיים עד מאוד, יש לציין) הצטלצלו בצליל של מתכות המתחככות זו בזו, וראשו של רמוס (הקסום עדיין, תודה לאל) היה מלא בתכנונים.

 

החבורה עברה דרך המעבר הסודי בקלות יחסית, כפי הנראה משום שרוב התלמידים כבר ישנו במיטותיהם או היו בדרכם לעשות זאת, והשרת וחתולתו רדפו בוודאי אחרי פורעי חוק אחרים, לשם שינוי. הדובשנריה הייתה סגורה כאשר יצאו הארבעה מקצהו השני של המעבר, אך ג'יימס הוביל אותם בבטחה דרך הררי הממתקים.

 

"אאוץ!" נשמע קול מסנן באפלה.

"מה קרה?" שאל ג'יימס במהירות, והחבורה כולה נעצרה.

"הרגל שלי נחבטה באחד הארגזים." יבב פיטר. ג'יימס ניער את ראשו והם המשיכו הלאה. רמוס לחש "אלוהמורה" ודלת הכניסה נפתחה בקלילות. רמוס העריך שלבעלי החנות היו עוד מספר קסמים מגנים על הדלת, אבל הם בוודאי כוונו לפורצים מבחוץ. בעלי הדובשנריה לא תיארו לעצמם שמישהו ינסה לפרוץ מתוך חנות מלאה בממתקים, החוצה.

 

השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת, אך האורות המרחפים של תחנת הרכבת של הוגסמיד היו חמים ומזמינים כאשר הארבעה פסעו לתוך התחנה. האוויר הרענן כנראה עשה לסיריוס משהו, כי הוא זקף את ראשו השחרחר והביט מסביב.

"מה אנחנו עושים פה?" שאל בטון עגמומי.

"אנחנו נוסעים ללונדון," אמר ג'יימס בעליצות. "לרמוס יש הפתעה בשבילך."

"אה." אמר סיריוס, וסגר את פיו, עיניו האפורות פילחו את האפלה.

"אולי כדאי שנקרא לרכבת?" שאל פיטר.

 

ג'יימס הרים את עיניו לעבר מתקן הכרטיסים.

"אני אעשה זאת," אמר בטון של חייל הצועד אלי קרב. הוא הלך לעבר המכונה, שילשל לתוכה את הכסף, ואמר בקול רם וברור, "ארבעה כרטיסים."

ארבעה כרטיסים נוצצים הופיעו באוויר, וג'יימס אסף אותם בידיו וחזר אל חבריו.

"הנה, אמר והתכופף לעבר מכונה שנייה, שעמד על שפת הפסים.

הוא הכניס את הכרטיסים פנימה ואמר "לונדון."

כעבור חצי שניה, אורות הרכבת סנוורו אותו.

 



 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה

 

 

 



[1]  להקת רוקסם שניגנה על מטאטאיה ולסולנה הייתה חיבה משונה לגלימות סגולות עם נקודות ירוקות, דבר שהצחיק בדרך כלל את סיריוס, כאשר הוא לא היה שרוי בדיכאון מוחץ.