"פרפרים"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג:
PG-13PG
שיפ: סיריוס/OC

הערת המחברת: תודה ענקית, הערצה וסגידה המונית ונצחית, לשתי אנשות מיוחדות מאוד. לטאל, על ההערות החכמות, העזרה וההצעות, על התמיכה וההשראה, ולנעמה, על הביטוא, העזרה, ההרות, העובדה שאת תמיד נמצאת שם בשבילי ושאת, ובכן, את.

 

פרק 2: "מעט מיץ מרה"

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | מעבר לדף האינדקס של היצירה

 

 


סיריוס בהה בחביתה שלו. שאריות משונות מהביקור במועדון שלושה ימים קודם לכן המשיכו להסתחרר במוחו. הוא כמעט השתוקק לשמוע את המוזיקה הזו שוב, אבל כאב הראש שהלם בו גרם לו לדחוף את צלחתו קדימה וליפול באפיסת כוחות על השולחן.

 

עכשיו, שלושה ימים מאוחר יותר, הוא כבר הרגיש פחות מאושר. הדאגות שוב חזרו והציקו לו, והעובדה שהשיעור הראשון באותו בוקר היה שעתיים שיקויים עם הסלית'רנים לא עודדה אותו בכלל.

"סיריוס, אתה חייב לאכול." נזף בו קולו של רמוס.

"מי אתה שתדבר, ירחוני? תביט בעצמך, אתה רזה כמו שלד. חוץ מזה, יש שיעור שיקויים אחר כך. אני במילא אקיא כל מה שאני אכניס לפה כשאראה את סנייפ, אז מה הטעם?"

"ניאמ." לרמוס לא הייתה תשובה טובה יותר, אז הוא פשוט משך בכתפיו והמשיך לקרוא בעותק הנביא היומי שלו.

 

"אנחנו צריכים לזוז," אמר ג'יימס. פיטר ורמוס קמו במהירות, צלחות ריקות מולם, ורק סיריוס יבב.

"רך-כף?" שאל פיטר בחשש.

"ארג. אני חושב שאני מת. כן, זהו זה. תגידו לפרופסור משרום שאני מת ובינס מכריח אותי לסחוב לו את התיקים עם הסיכומים הנוראיים האלו על מלחמות גובלינים שלו."

רמוס ופיטר נאנחו, ורק ג'יימס צחק בקול.

"אתה מדבר הרבה, יחסית למת."

 

"בוא כבר סיריוס, אנחנו נאחר." רטן רמוס.

"קדימה, רך-כף. אין מנוס משיעור שיקויים." אמר ג'יימס.

"כן, וחוץ מזה," הוסיף פיטר, "יכול להיות שתהיה לנו הזדמנות פז לשפוך על איזה סלית'רני מיץ מרה של דרקונים."

סיריוס קם, מבט משונה של בחילה ושעשוע על פניו הנאות.

 

"מה?" שאל פיטר בבלבול.

סיריוס נשנק. "הרגע דמיינתי את סוור-מאוס כשהוא נוטף כולו מיץ מרה."



* * *

 

שיעור שיקויים עבר כמתוכנן, באופן רגיל למדי; ג'יימס שפך "בטעות" קצת מיץ מרה על סנייפ, סיריוס נחנק מצחוק באופן כל כך חמור עד שהפרופסור משרום נאלץ לסייע לפיטר ורמוס לגרד אותו מרצפת המרתפים, סיריוס וג'יימס חטפו ריתוק, כמו גם סנייפ, שהיה מאוד לא זהיר בבחירת המילים שלו אבל משעשע למדי כשמיץ מרה צהבהב נוטף משיערו השחור והשמנוני.

 

הארבעה יצאו מחדר הכיתה כשחיוכים גדולים ורחבים על פניהם (למעט ג'יימס, שעדיין היה צריך להעמיד פנים שהוא מצטער עד עמקי נשמתו על התאונה הנוראה, אבל מחק את ההבעה מפניו ברגע שבו הקונדסאים עברו את עיקול המסדרון) ושוחחו על אירועי השעתיים הראשונות של הבוקר-אות פתיחה נהדר ליום מלא פעילויות.

 

"ראית את ההבעה על הפנים שלו, כולו נוזלי ומסריח ממיץ מרה?" שאל סיריוס בהתלהבות. היו רגעים (ספורים עד מאוד אומנם, אבל היו) שבהם היסס ותהה אם הוא לא מגזים מעט בהתנהגות שלו, אבל המלאך הקטן שעל כתפו תמיד הצליח להזכיר לו כמה סנייפ נבזי, שהוא היה עושה לו דברים גרועים פי כמה אם רק היה יכול וחוץ מזה, זה היה נורא מצחיק.

 

"מה השיעור הבא שלנו, ירחוני?" שאל סיריוס בקול שהבהיר שלא משנה מה תהיה התשובה, הוא עצמו היה מעדיף שיעור חופשי.

"שינוי צורה, אני חושב." אמר רמוס, נראה קצת צהבהב לרגע.

"ארג." אמר סיריוס. "אני מקווה שהמכשפה הזקנה לא תיתן לנו יותר מדי שיעורי בית." הוא נהם בתסכול.

"אני במקומך לא הייתי בונה על זה, רך-כף." אמר פיטר בעצב.

 

פרופסור מקגנוגל, או "המכשפה הזקנה," כפי שסיריוס העדיף לכנות אותה, לא נתנה להם הרבה שיעורי בית.

היא נתנה להם המון.

סיריוס קילל כל הדרך אל היציאה בעוד רמוס מתלונן שהוא יסיים את שיעורי הבית כשהילדים של ג'יימס יכשפו את האסלות של השירותים בקומה השנייה. הוא העביר בראשו את מהלך השיעור המקולל, שהיה גם הוא משותף עם הסלית'רנים, אם כי היה הרבה פחות משעשע, מהטעם הפשוט שמקגנוגל השגיחה עליהם בשבע עיניים.

 

"אוי, שיט." הוא אמר ונעצר על מקומו. סיריוס היה הגבוה מבני החבורה, אם כי ג'יימס היה מאוד קרוב אליו. השאר נעצרו.

"קרה משהו, רך-כף? מתגעגע למקגנוגל, אולי?" הקניט אותו ג'יימס. רמוס ופיטר צחקו. סיריוס הזעיף את פניו.

"אתה אידיוט, קרניים, וזה לא אני שרודף אחרי אוונס עם מבט של כלב שנטשו אותו בגשם."

"אאוץ'," חייך פיטר.

ג'יימס נראה נעלב. "ובכן, עם מקגנוגל הייתה נראית כמו אוונס, אני בטוח שגם אתה היית רודף אחריה."

סיריוס עיווה את פניו בגועל.

"משהו חמור מאוד מתרחש בתוך הראש שלך, קרניים, ואני באמת לא רוצה לדעת מה זה."

 

"אז מה באמת קרה?" שאל רמוס בקול ענייני.

"שכחתי את התיק שלי בחדר הכיתה." אמר סיריוס, תוהה איך יכול היה לשכוח את החפץ הארור והכה כבד שלו.

"בולשיט. אתה רק מחפש תירוץ לראות שוב את מקגנוגל." אמר ג'יימס.

"טוב." אמר סיריוס כשחיוך רחב על שפתיו. "ואם אני במקרה אתקל באוונס, למסור לה נשיקה בשמך?"

 

סיריוס נאלץ לרוץ מהר יותר מבפעם שהם כישפו לפילץ' את התחתונים על מנת שירקדו, על מנת להימלט ממטח הקללות של ג'יימס. הוא חייך לעצמו ושרק מנגינה עליזה כל הדרך אל כיתת שינויי-צורה, שהייתה ריקה אך למרבה המזל פתוחה. התיק שלו היה שם, בדיוק במקום בו הניח אותו כאשר קפץ על כיסא העץ שלו ועשה כמיטב ויכולתו לגרום לאוזניים של רודולפוס לסטריינג' לרקד מבלי שמקגנוגל תבחין בכך.

 

הוא לקח את התיק בידיו, נאנח מכובד משקלו של החפץ הארור, ובדיוק מחשב מהי הדרך המהירה ביותר להגיע אל כיתת טיפול בחיות פלא, כאשר קול שלא היה אמור להיות שם כמעט וגרם לו להתקף לב.

"הולך לאן שהוא, בלק?"

סיריוס הסתובב במהירות, וכאילו היה ג'סי ג'יימס עצמו, שרביטו כבר היה מונח בעמדת תקיפה בידו.

 

"אה, זה רק אתה, סוור-מאוס." הוא אמר בבוז והניח לגופו להרפות. פניו של סנייפ היו מכווצות בכעס ועיניו השחורות נצצו בשנאה יוקדת, אבל הוא היה נקי ממיץ מרה.

"לא היית צריך לעשות זאת, בלק. אבל אתה טיפש מטופש ואתה צריך לשלם." לחשש סנייפ בקול מסוכן. סיריוס ידע שהנער השני הוא אומנם לוחם דו-קרב מוכשר (והיו לו מספר הזדמנויות ללמוד את זה על בשרו) אבל הוא גם ידע שהוא עצמו הלוחם המוכשר ביותר בבית ספר. או לפחות אחד המוכשרים. הוא היה שמחה מראה לסנייפ למה לא כדאי להתעסק איתו, אילולא היה כבר באיחור גדול לשיעור טיפול בחיות פלא.

 

"ארג, סנייפ, אין לי זמן לזה עכשיו, אני מאחר." עיניו של סנייפ נראו בוערות יותר על רקע מילותיו של סיריוס. נדמה היה שמתח חשמלי שרר בחדר, כאילו מחכה להתפרץ על ידי קללה אחת מכוונת היטב שתסיים את היריבות ארוכת השנים.

סיריוס כבר לא היה בטוח איך הכל החל, הוא רק ידע שג'יימס שנא את סנייפ עוד ממקודם, והניח שהיה לו עצמו קל לשנוא את הילד הרזה והמכוער שקילל אותם בפעם הראשונה שבה הניחו את כפות רגליהם על מפתן הוגוורטס.

 

הוא אפילו לא היה בטוח מי שיגר את הקללה הראשונה, אבל איש מן הצדדים לא נראה כמעוניין להפסיק את פעולת השרביט שלו. והיום היה פשוט מאוחר מכדי לתקן את המצב; סנייפ שנא את הקונדסאים שינאת מוות, והם מצידם לא פסחו על אף הזדמנות למרר את חייו.

הפצע פשוט היה עמוק וכהה מכדי שאפשר יהיה לרפא אותו.

 

"אתה לא הולך לשום מקום, בלק, וכדאי שתתחיל להתרגל לרעיון." סינן סנייפ מבין שפתיים קפוצות. שרביטו היה שלוף, והוא ניתק את עצמו מהקיר עליו נשען רגעים קודם לכן כשהבעה מאיימת על פניו.

"בחייך, סוור-מאוס, זה היה רק טיפ-טיפונת מיץ מרה. באמת. אתה לא צריך לקחת את זה כל כך קשה," אמר סיריוס בשעשוע, עיניו האפורות בורקות.הוא אולי באיחור, אבל אין שום סיכוי שהוא יתן להזדמנות שכזו לחמוק מבין אצבעותיו.

 

"אימפנדיטנה!" זעק סוורוס, וקרן אור אדומה נפלטה מקצה שרביטו. סיריוס הצליח להתחמק, מעביר בראשו במהירות את כל הקללות שהוא מכיר, בורר אחת שהייתה טובה במיוחד.

"פיינפינק!" הוא צעק, מביט בסנייפ, ממתין לראות את תוצאותיו של הקסם.

לפתע, כל מה שהיה סיריוס מסוגל לעשות היה לצחוק. ולצחוק, ולצחוק. לצחוק אד אובדן חושים כמעט.

הוא הביט בסנייפ כשדמעות בענייו.

 

שיערו השחור והשמנוני של סנייפ החל להשתנות. הקצוות נעשו בהירים יותר, וסנייפ בהה בהם באימה כאשר צבעם התחלף, למרבה ההנאה של סיריוס, לורוד.

סנייפ היה המום מכדי לדבר, וסיריוס ניצל את ההזדמנות (אחרי הכל, הוא את מירב הנזק כבר גרם והוא בכל זאת איחר) כדי לברוח מהכיתה בריצה. הוא פנה במסדרון עקלקל, נחבא בין אחד הגובלינים כשיפחות צחוק עדיין מרעידות את גופו.

 

עכשיו הוא היה בטוח שהוא איחר. הוא תהה מה פרופסור קטלברן יעשה לו. אולי ינסה לקלל אותו בזוג זרועות נוסף? אולי. אבל מה שבטוח, שום דבר לא יהיה מצחיק כמו שיערותיו של סנייפ.

'זו קללה שימושית ביותר,' הוא חשב בעודו רץ במהירות. 'אני צריך להודות לרמ-'

"אאוץ'!" כאב פילח את פלג גופו הקידמי. זו הייתה התנגשות, ונראה היה שהצד השני נפל על הרצפה. סיריוס פקח את עיניו, מעסה את צד ביטנו הכואבת.

 

"אני ממש מצטער," אמר בכנות. זו הייתה אשמתו, הוא היה זה שרץ במסדרונות במהירות מטורפת ומבלי להסתכל קדימה.

"אה, זה בסדר." השיב לו קול עליז, אם כי קצת כאוב. "זה קורה לי כל הזמן."

סיריוס מצמץ בעיניו. הקול היה מוכר לו להחריד. גם הדובר.

היו לו שיער ארוך ומבולגן בצבע נחושתי-זהוב, ועיניים ירוקות חומות.

"זו את!"

 



 

ליצירות נוספות, הכנסו גם לבלוג של רולדההה