קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"זה כמו... כמו כוורת דבורים. מרלין!"
גודריק נאנח, מנסה בפעם החמישית להסב את ראשו מהמהומה בחדר המועדון של גריפינדור ולהשלים את שיעורי הבית הסבוכים בשינוי צורה. נשען לאחור בכסאו, שב וניסה להתעמק בדיאגרמה המסובכת החרוטה על גליון הקלף שבידו. מאי-שם, הרחק מעבר לחשיכה שמעבר לחלון, יבבו ענפיהם של עצים מוצלפים ורעם עמום החרה-החזיק אחריהם, שב ומזכיר לגודריק את מוראות הלילה ההוא, לפני שלושה ימים.

לא. קרימהילד יכולה לקנטר כרצונה, הרהר, אני... אני לא באתי לשם בכוונה להתעמת לבדי עם חבורה שלמה של אוכלי-מוות.

למען האמת, שב ושכנע את עצמו, היה מהלכם של העניינים שונה לחלוטין; הוא וסילביה חדרו אל תוך היער האסור, חולפים על פני בקתתו הנטושה של האגריד במעקב זהיר אחרי עקבותיהם של ארבעת הקונדסאים הצעירים... שביל העקבות היה טרי וברור בתוך הקרקע הבוצית, מוליך לעומק היער, הישר בעקבות הסימנים הגסים שהותירו שני נערים גדולים יותר... ככל הנראה פאולוס רדפלייר ובוגארטיוס מק'נייר.
סילביה מאלפוי, אולי, יכולה היתה להשאר אדישה, אולם דאגתו שלו גברה עם כל צעד וצעד; אזי הסתבר לו, לחדרתו, כי עקבותיהם של שני הנערים מסלית'רין התאחדו עם עקבותיהם של חמישה גברים לפחות. אזי, אחרי מחצית המייל לערך, נעלמו עקבותיהם של הקונדסאים הצעירים כלא היו מעולם.

סילביה נתקפה חשש וביקשה לחזור, אולם הוא סרב, בטוח בתכלית שארבעת תלמידי גריפינדור נקלעו לצרה אמיתית; אזי, בעודם מתווכחים בלחש בחשכה, שמעו רעשים עזים וראו את האות האפל ממריא ומתנפץ לרסיסים לא הרחק משם.

ואני לא רציתי להלחם בהם... רק להתגנב לראות מה הם עושים. אבל, מה יכולתי לעשות כשראיתי שהם מנסים להקריב מוגל? לתת להם לשחוט אותו?

אם בשני הלילות שלאחר מותם של הקונדסאים הצעירים, היה המועדון של גריפינדור קודר ושקט כקבר, הרי שהלילה התפרצה המהומה כהר-געש סביב, כאילו ביקשו התלמידים להשלים את כל שהחסירו קודם לכן; גודריק לא יכול היה לזכור אימתה התחוללה מהומה שכזו בחדר המועדון.

מבולבל, עקב בעיניו אחרי תלמיד שנה רביעית מצחקק שצנח על ברכיו בין הכסאות, זוחל בלהיטות אחרי תלמידה צווחת בעונג; אחד הפמוטים העתיקים התמוטט, נוקש בקול צלצול על צלמי האריות המהודרים של השטיח. כמה נערים סמוכים שלחו מבט משועמם במתרחש, ואז שבו לצפות בהתרחשות שבמרכז המועדון. הכל ידעו, כי מזה שנים ארוכות כמעט ואין מעלים אש בפמוטים... קל וחומר בלילה שכזה, כאשר אורותיהם המרצדים של גבישי הרעש מילאו לעייפה את חדר המועדון... כמעט כל תלמיד שלישי בגריפינדור הספיק לרכוש אחד מאותם צעצועים קולניים, אשר האיר בשלל ניצוצות בעודם פולטים שירים - באופן דומה להפליא לאופן פעולתה של מערכת רעש מוגלגית, כך סיפרו לגודריק.

הוא עצמו העדיף להותיר עונג זה לאחרים; הוא לא רחש חיבה יתרה למרבית הלהקות של עולם הקוסמים, ושמו של הרדיו המוגלגי עורר בו לא פעם צמרמורת.
"מכונה מזוהמת להפצת שקרים וטמטום", כינתה זאת סבתו פעם, אחרי שסיפרה לו כיצד היה הרדיו של המוגלגים בגרמניה מקשקש שקרים בלשון מונוטונית ומתלהמת, מספר לאנשים המוכים על נצחונות אדירים ו...שקרים גרועים עוד יותר, בעוד המפציצים כותשים את לייפציג כמעט מידי לילה.

אולי קרימהילד צדקה בכל זאת, ואני... סתם ניסיתי להיות גיבור ארור, עוד פעם. וסילביה המסכנה, מה שכמעט קרה לה בגללי...

קולו של פיטי לובאמה עלה כמעט באוקטבה שלמה, מאלץ את גודריק להרים ראשו ולהביט למרכז המועדון. ידידו, לבוש רק למחצה, התנודד ונענע את גופו הכהה במרכז השטיח; תלתליו השחורים התנופפו בפראות סביב לחייו כאשר הגביר את הקצב, שר את אחד מפזמוניה הידועים של להקת "ברקי האהבה".

אנ'לא רוצה להיות יותר בוצדם מחמד,

רוצה שטהור-הדם המטומטם ירעד,
והברק שעל המצח שוב יבער,

כי הקרב, הו-הא, עוד לא נגמר!

גודריק נשך את שפתיו, כמעט ומתכווץ בכסאו. אסור לך להתיימר לשפוט אותם... הו לא. הם כועסים ומפחדים אחרי הרצח, זה הכל. גודריק התקשה להאמין שאך שלשום בבוקר עמדו כולם בשורות דוממות ובראשים מורכנים, ושמעו את דברי ההספד שהשמיע פרופסור סמיתהוק ואחריו המנהלת. ואחר-כך, הותקף גודריק בשאלות מכל עבר, נאלץ לספר את הידוע לו עשר פעמים לפחות. ובכל מקרה, אלו שהיו באמת קרובים אל ארבעת המסכנים לא נמצאים במועדון בכלל... הם מתקשים לאכל ו... אל תנסה לשפוט אותם. פשוט תפסיק וזהו. אבל לפעמים, רק לפעמים הם פשוט מפחידים...

וזה עוד לא היה הכל. גודריק זכר היטב את גליונות "הנביא היומי", שהוטלו היום במאותיהם אל תוך אולם האוכל.

"מהדורה מיוחדת - טבח הילדים!" זעקה הכותרת הראשית, ומתחתיה נכתב באותיות שחורות וגדולות:

"אוכלי המוות מרימים ראש! כיצד נכשלה הסגל של הוגוורטס בהגנת ילדינו בפני כנופיית רוצחים אכזרית בראשה עמד בנו של אוכל-מוות ידוע, עמודים 1-4; חשד למעורבות של אנשים נוספים מתוך המשפחות העתיקות, עמודים 5 ו-6; מאות הורים מודאגים דורשים למצות את הדין עם כל האחראים, סקירה מיוחדת בעמוד שבע"

ובצד, באותיות אדומות ומסולסלות נאמר: "קראו גם את הטור המיוחד של פרוספור צ'וּדְרוּם בעמוד 2: "האמנם לעולם לא עוד? האם עולם הקוסמים הפנים באמת את לקחי עידן וולדמורט?"
"כל מילה של הבחור הזה בסלע" שמע גודריק את השיחות מסביב לשולחן האוכל "אתם תסבירו לי, איך זה שאחרי כל מה שעשה זה-שלא-יקרא-בשם השאירו למשפחות הארורות האלו את האחוזות שלהן והכל?" "

"היו צריכים להחרים הכל בשביל קוסמים עניים ולשלוח את כולם לאזקאבאן".

"כן, לגמור את המהפכה שפוטר הגדול התחיל בשבילנו"

"לרסק אותם!"

בזמנים אחרים, היה גודריק מנסה בלא ספק להתווכח; בסך הכל, רבים מבני המשפחות העתיקות שהתנגדו לאוכלי המוות, וכמה מהם נספו בקרב הגדול, וכך הלאה... אולם היום, העדיף שלא לומר דבר ולהתרכז בשיעורי הבית שלו. דבר אותו היה אכן עושה, אלמלא כל הרעש האיום הזה מסביב. פיטי המשיך לשיר ולנענע את גופו הגמיש, והתלמידים סביב השיבו בצעקות עידוד ובמחיאות כפיים.

גודריק נאנח, מחכה להזדמנות לקום מכסאו ולחמוק בשקט אל אפלולית חדר המיטות שלו.

שום דבר לא יכול להיות גרוע בהרבה מהרעש הנוראי הזה, הרהר בעודו מתרומם באיטיות ופונה לצעוד לעבר גרם המדרגות המוביל לחדרים. אלא שאז, חרקה דלת הכניסה, ומיד לאחר מכן השתרר שקט מעיק. עשרות העיניים שהופנו לעברו בדממה הבהירו לו כי טעה: ישנם דברים גרועים יותר ממהומה; גרועים הרבה יותר.

"פססססס....." לחשש אחד מתלמידי השנה החמישית, מנסה לחקות קול של צפע "תראו-תראו מי קפצה לביקור כאן".

"גודריק חמוד, אני חושבת שיש לך אורחת..."
"למה לעזאזל פרופסור טריאנגל היתה צריכה לבטל את הסיסמא על הכניסה למועדוני הבתים, הא?"
"אוווו, אז אתה מנהל רומאן מהצד, אה? אתה אל תדאג, על הבוקר אני רצה להאפלפף לספר למלאני".

גודריק פתח וסגר את פיו באומללות, לא מצליח להפליט ולו הגה.

מדוע היא עושה את זה? היא יודעת... היא חייבת לדעת שאלו הזמן והמקום הגרועים ביותר... נשימתו התרססה בין שיניו. דבר-מה בתוכו התחנן בפניו להזעיף פנים, להעליב בגסות את סילביה מאלפוי ולהורות לה להסתלק.
אבל אתה לא יכול, בן לשושלת פון הות אינו יכול להתנהג כך לליידי... ועוד אחרי שבגללך כמעט אנסו אותה, הרהר במבוכה בעוד סילביה מאלפוי חוצה את המועדון בראש מורם. שערה הבהיר ובגדיה משווים לה חזות של כוכב כסוף וקר, זורח בלא חת מעל ים להבות יוקדות בגוני האדום-זהוב.

"זונה מסריחה!"
סילביה מאלפוי זרקה מבט לשמאלה, עיניה האפורות מרצדות בלעג.
"אם אתה כל-כך זקוק לאחת, אנא חפש בסמטת נוקטורן" השיבה בקלילות.

ליבו של גודריק החסיר פעימה.

סלק אותה, עכשיו! עוד לא מאוחר מדי! צרח משהו בישותו. אלא שתחת זאת, מצא עצמו רוכן בכבדות קדימה ומנשק את ידה, מתעלם מהדי ה"אההה" וה"אווו" שמילאו את חלל המועדון. היא כל-כך יפה... ממש כפי שהיא יהירה, אנוכית וקרה כמו קרח....

"אה... הליידי מאלפוי. נוכל לדבר בחדרי, אני חושב" הוסיף, שולח מבט מהיר ומבוהל על סביבותיו "שם נוכל לדבר..."

"בפרטיות" השלימה היא את דבריו, מניחה לו לאחוז בידה ולהוביל אותה במעלה המדרגות. גודריק סגר את הדלת, חש כל מבט ומבט מתוך המועדון כמסמר הנעוץ בגבו.

אוה, עכשיו אתה יכול להיות מרוצה מעצמך, חמור. כל צעד שלך מסבך אותך יותר ו... חצי מהחברים שלך יפסיקו לדבר איתך אחרי הלילה הזה, שלא לדבר על מלאני. איך אני אסביר לה?

נר בודד האיר את חדר המיטות, מבליח באור עמום על פני הסדינים והספרים המפוזרים סביב. סילביה התיישבה ברכות על המיטה, מעבירה יד בהירה ואיטית בתוך מחלפותיה.

"אני מקווה ש... לא נעלבת בגללם" החל אומר, נאבק לברור את מילותיו; מחצית מתלמידי גריפינדור, בוודאי, מצוטטים כעת מאחורי הדלת. לא היתה לגודריק כל אשליה בנידון.

סילביה חייכה בביטול.

"באחוזת מאלפוי, עומד אלון בן חמש-מאות שנים, בעל עלים ירוקים-כסופים. כשהייתי ילדה קטנה, הייתי אוהבת לצפות בדרך בה הוא עומד איתן מול זעמה של סערת הסתיו. כלומר..." עיניה בהקו, ננעצות הישר לתוך עיניו של גודריק "ככל שהשתוללה הרוח, והטילה בו בוץ ורפש, כך נותר העץ העתיק יפה והדור כשהיה".

להיכן היא חותרת? שפתיו של גודריק היו יבשות כליל.
"כוונתי היא, שאין סיבה שאפגע" ענה קולה הרך והצונן, כאילו ניחשה את מחשבותיו "הם בסך הכל חבורת ילדים טפשים... אבל שנינו מעל לזה, לא? בכל מקרה" הוסיפה, נוטלת בעדינות את ידו "אני... פשוט רציתי להודות לך על הדרך בה סיכנת את עצמך בגללי בלילה ההוא. אדם אחר היה ממשיך להלחם ונותן לבריון המצחין ההוא לשבור לי את המפרקת. אבל אתה..." חיוכה התרחב, נראה כמעט חמים "נהגת כאביר אמיתי, ואני אסירת תודה לך".

מלאני מעולם לא דיברה אלי כך... אבל סילביה אינה מתכוונת למילה... לא באמת. הלוואי שהיא היתה מתכוונת לזה; הלוואי ומישהו היה מתכוון לזה. אבל... כיצד אפשר בכלל לדבר על אבירים מבית פון הות, אחרי אבא?

"לא התכוונתי להרע..." המילים האחרונות שכתב אביו שבו והדהדו בראשו., גורמות לו צמרמורת. "הייתי משוכנע שלא יהרגו אותו..."

רגע ארוך חלף עד שהצליח גודריק לענות.

"אני... העמדתי אותך בסכנה. זה היה, אהה... המעט שיכולתי לעשות בכדי לכפר על כך" גמגם ברשמיות, גופו קפוא כאבן. "האם אוכל...אממ... לסייע בידך בדבר-מה נוסף?" הוסיף, מתפלל לרגע בו תסיר סילביה את מגעה היוקד מידו ותניח לו לישון ולחמוק מן המבוכה והפחד, ולו לשעות מספר.

"למען האמת כן"

סילביה התקרבה אליו באיטיות, פניה מרצינים.
"אתה יודע" הוסיפה בהנמכת קול "חשבתי קצת על מה שקרה בלילה שעבר. משהו כאן ממש, אבל ממש לא הגיוני, הייתי אומרת". סילביה קרבה עוד יותר, וגודריק יכול היה לחוש את נשימתה; התליון המוכסף על חזה פעם באיטיות, כמו ניחן בחיים משל עצמו.

"העקבות של ארבעת הגריפינדורים הקטנים, הם היו טריים עדיין" לחשה "לפי דעתי, הם הקדימו אותנו בעשרים דקות, חצי שעה לכל היותר. ואז..." הוסיפה באיטיות "אם קראב והליצנים שלו היו תופסים ומענים אותם, היינו שומעים אותם צורחים, לא?"

גודריק התחמק ממבטה, עיניו בוהות בוילונות הכהים בצידו האחר של חדר השינה.
"לא יודע" השיב, עייף ומבולבל "אולי הטילו עליהם סילצניו או משהו כזה".

עיניה האפורות של סילביה לא נראו כיורדות לסוף דעתו.

"אולי, ואולי לא" החזירה "אבל איך תסביר את העובדה שאחד הביריונים אמר לאחרים שהם לא מצאו שום קורבן, מלבד המוגל הטיפש הזה? אם הם היו הורגים את ארבעת הילדים קודם..."

זה היה כבר יותר מדי בעבור גודריק.

"אני... אני אומר שנשאיר את זה לחוקר המיוחד של משרד הקסמים" הפטיר, נסוג צעד אחד לאחור "אה... אומרים שהוא יבוא מחר, ושזה יהיה מישהו מאד חשוב. אחד שהכיר אישית את פוטר הגדול בכבודו ובעצמו..."

"אוך, איזה עונג" הפטירה סילביה בצינה, מביטה בגודריק, בדלת היציאה וחוזר חלילה "אני חושבת שאלך עכשיו. לא הייתי רוצה להפריע לך לגמור... המממ... את שיעורי הבית שלך, כוונתי" ואז, בטרם הספיק להגיב, כרכה סביבו את זרועותיה הבהירות ונישקה אותו על מצחו "זה בעבור אתמול, ו...דרישת שלום למתולתלת שלך".

גודריק צנח בכבדות על מיטתו, בוהה אחר ההבזק הכסוף הפונה לעבר הדלת, מותיר אחריו שובל של ריח מבושם ועדין.

הכל התערבל בתוכו, גורם לו להרגיש חסר אונים ומטופש... או, כל-כך מטופש. הנה שוב נכשלת באופן מביש, גיבור מהולל שכמוך... אביר לבית פון הות. איך תדע אם אתה נלחם בצד הנכון, אם אינך יודע באיזה צד אתה נמצא?

אור ירח קלוש חדר דרך החלון, עוקב אחרי גודריק, הנשען על הקיר ומתנשם בכבדות. אט-אט, השליך מעליו את הגלימה, הגה לחש פתיחת מנעולים והחל מחטט בארונית שלו, רטט עבר בו כאשר נתקל בשק שהחרים מידי הקונדסאים הצעירים לפני שבוע בסך הכל... בזמנו, התכוון להעביר את החפצים למדריך הראשי או לפרופסור סמיתהוק, אולם הוא שכח וכעת... כעת כבר מאוחר מדי. מבטו תעה בעגמומיות על פני שקיק אבקת הפרונקלים, עוגיות הקיא ותליון הכסף הקטן שאחד הילדים המתים התפאר כי יש בו תעלול כזה שאפילו זונקו והאחים ויזלי ביחד לא חלמו עליו. גודריק הרים את החפץ הקטן באיטיות, עוקב בעיניים כהות אחרי אור הירח הבוהק בעדינות על התכשיט הקטן, שצורתו צורת נבל עדינה, מוקפת בעלי קיסוס זעירים, מגולפים מפנינת ים.

איזה תעלול יכול הדבר הזה לבצע? שאל את עצמו, מסובב את החפץ בעדינות. גל של רוגע חלף בו... חסר תועלת ככל שיהיה, הרי שזה טוב מלהוסיף להרהר בסילביה הארורה הזו. האם יש לזה מילת הפעלה סודית?

טריקת דלת רמה הקפיצה אותו מהרהוריו, גורמת לו למהר ולהטמין את התליון הקטן בכיס חולצתו.

"אהוי, מאהב דגול!" צהל קולו של פיטי לובאמה. גודריק הסב את פניו לעבר דלת הכניסה,עיניו מנסות לפלוח את הצללים המקיפים את פניו השחורות של שותפו לחדר. ברגע הבא, שוכנע לפחות אחד מפחדיו לא היה מוצדק. לא היו שנאה או תעוב בפניו של פיטי. ברגע הבא, ספג גודריק טפיחה עזה שכמעט הדפה אותו לאחור.

"זאת הכישה אותך כהוגן, אחי!" צהל קולו של הלה באוזניו "אני במקומך הייתי מחפש סיפור טוב, אבל ממש טוב בשביל מלאני, זה למה שתי בנות לא התאפקו אפילו עד הבוקר והתגנבו למועדון של האפלפאף לספר לה כבר עכשיו. אני לא אתפלא עם החברה הזאת שלך תנשוף מחר אש כמו איזה נקוד נורווגי..."

ויש לנו שיעור בשינוי צורה עם האפלפאף מחר. נפלא, פשוט נפלא. מה אני אעשה?

"אני לא התכוונתי..." קול הרפאים של אביו הדהד באפלולית, בעוד גודריק צונח על הכרית בחוסר אונים. איך זה שאנחנו, בני שושלת פון הות, מתכוונים תמיד לטוב ובסוף יוצא ההיפך?

* * *

"השיעור הזה..." גודריק לעלע בגרונו, מנסה בפעם המי-יודע-כמה להציץ במלאני, שהקפידה להפנות את ראשה ממנו והלאה "הוא עומד להיות ארוך... מאד, מאד ארוך". אמנם, חרף אזהרותיו של פיטי, לא החלה מלאני לנשוף אש, לפחות בינתיים... אולם תחת זאת, התעלמה ממנו כאילו היה עשוי מאויר.

במצבים אחרים, היה בוודאי נהנה מהשיעור של פרופסור הארב קראובל, שבחר לותר על כיתת הלימוד ולנצל את הבוקר הבהיר לשיעור ליד שפת האגם, במטרה ללמד את תלמידי השנה השישית של גריפינדור והאפלפאף כיצד הופכים ערמת קש ללהקה רעשנית של עורבים.

בסמוך, רחשו מימיו הכחולים-עמוקים של האגם, מצטרפים לרשרושם הבלתי-פוסק של העצים האדומים סביב.

זה לא הוגן. התאמנתי אלף פעמים על הלחש הזה... אז למה אני ממשיך להכשל?

מקשיב בחצי-אוזן לקולו העמוק של פרופסור קראובל, שב והניף את שרביטו לעבר ערמת הקש, מתאמץ להגות את המילים המסובכות בקצב הנכון. הבזק אפור עלה מן הקש הצהוב, הופך לעורב בודד ומרוט-למראה שקרקר לעומתו בבוז, והתעופף לעבר ענף של עץ סמוך. מלאני הצליחה בקושי רב להוציא כמה נוצות מרוטות מתוך הקש שלה, אולם גודריק ידע כי היא בקושי מנסה.

הוא הציע לנסות לעזור לה, אבל היא רק שלחה בו מבט בעיניים אדומות ולחות, ומיהרה להפנות אליו את גבה. גודריק נרעד, דבר-מה בתוכו מתחנן בפניו כי יכרע ברך בפניה ויבקש מחילה, יחבק את כתפיה החטובות וישבע בכל האלים שלא ידבר עוד לעולם עם סילביה מאלפוי. אבל הוא לא יכול היה לעשות זאת... לא באמצע שיעור, כאשר פרופסור קראובל ותלמידים רבים כל-כך מסביב. וכמו להוסיף על-כך, הופיעה המנהלת בכבודה ובעצמה ונעמדה בסמוך בכדי להתבונן בשיעור, מקבלת בניד-ראש טרוד את המחמאות שהחל פרוספור הארבוס להעתיר עליה.
"הו, בוקר נפלא, פרופסור גריינג'ר!" רעם קולו של המורה רחב-הגרם, מחווה בידו לעבר המנהלת; זו חמקה לעברם ככל הנראה כאשר היו כולם מרוכזים בתרגול, ונעמדה בצילו של עץ, צופה במאמציהם בפנים חתומות. "בטוחני שכבר סיפרו לכם, תלמידים, שכבר בילדותה של המנהלת שלנו אמרו כולם שאין קסם שהיא לא יכולה לעשות. הכל עניין של שקידה ותפיסה נכונה; האם כבוד המנהלת תהיה מוכנה להואיל ולהדגים לנו כיצד מבצעים את הקסם הקטן הזה על הצד הטוב ביותר?"

לאחר הפצרות מספר, נכנעה המנהלת והניפה את שרביטה, הופכת באחת ערמה גדולה של קש ללהקה של עשרות עורבים אפורים ושחורים, עקעקים תכולים ועורבנים ססגוניים שחגו שלוש פעמים מעל ראשי התלמידים בסערת נוצות וקרקורים בטרם שבו וצנחו לרגליה של הרמיוני, חוזרים באחת להיות ערמת קש דוממת.

המנהלת... אולי היא באה לכאן בכדי לחקור אותי שוב על מה שארע? הרהר גודריק. אבל אז היא היתה קוראת לי למשרד שלה ולא עושה את זה לפני כולם, לא?

נבוך קמעה, החזיר את מבטו אל ערמת הקש, מניף פעם נוספת את השרביט... אלא שגם הפעם, לא נחל הצלחה גדולה יותר. עורב נוסף התעופף לעבר האלון הסמוך, להצטרף לציפורים הרבות שאכלסו את ענפיו. העלים האפורים רשרשו בלעג צונן, מזכירים לו לפתע פתאום את העץ העתיק של בית מאלפוי.

השיעור הארוך החל מתקרב לסופו, כאשר עלו קריאות מפיותיהם של כמה מהתלמידים, גורמים לכל תלמידי השנה השישית להרים את ראשיהם מערמות הקש המדולדלות ולהביט לעבר הדרך המוליכה לאורך החוף, בואכה השער הגדול של הוגוורטס; הכרכרה שהתקדמה במעלה השביל, כך הבחין גודריק מיד, לא היתה אחת הכרכרות של הוגוורטס... רתומה לארבעה סוסים לבנים, התקדמה באיטיות אצילית לעבר הטירה, מפוארת וצבועה כל-כולה בגוני הכחול-העמוק. עורבים ועקעקים נמלטו לכל עבר, מתעופפים במעגלים וצווחים מעל ענפי העצים.

"החוקר ממשרד הקסמים הגיע!" לחש אחד מתלמידי האפלפאף בקול צרוד.

כעת, כאשר התקרבה הכרכרה עוד יותר, יכול היה גודריק להבחין שאין היא שייכת למשרד הקסמים האנגלי... הו לא. מעגל שנים-עשר המטאטאים הזהובים הטבוע עליה העיד מיד, כי היא משתייכת לאחד מבכירי איחוד הקוסמים האירופי. הרמיוני גריינג'ר החלה צועדת באיטיות לעבר הכרכרה, וגודריק יכול היה לראות, או שמא דמיין? כיצד מתקשח גופה של המנהלת באי-נחת, ותליון בתולת הים הירוק שעל צווארה מהבהב קלות עם כל צעד מצעדיה.

לאחר רגע שנדמה כנצח, נעצרה הכרכרה ואחת מדלתותיה נפתחה. מקהלה של לחישות "אווווו" הדהדה סביב, כאשר הניחה הדמות החיוורת והמרהיבה את סנדלה המסוגנן על הקרקע, מביטה בחיוך לעבר המנהלת הקרבה לעברה.

"וואו, זו באמת היא, האהובה הראשונה של פוטר הגדול!" לחשה אחת מחברותיה של מלאני.
"אוי, כמה שהיא יפה. כמו בובת חרסינה מכושפת..."

"והשיער השחור הארוך והחלק שלה... אהוווו...."

במרחק של חמש פסיעות מהכרכרה, נעצרה הרמיוני במקומה.
"מיס צ'ו צ'אנג" הדהד קולה, לא נשמע לגודריק כצופן חיבה רבה מדי.

האשה החיוורת החוותה קידה קלילה, מעלה חיוך מקסים על שפתיה.
"הו, פרופסור גריינג'ר, עמיתה וידידה ותיקה; אני כה שמחה לפגוש אותך שוב... הגם שבנסיבות לא משמחות במיוחד" הוסיפה, נוטלת בעדינות את ידה "הנוכל ללכת את המשרד שלך? אני מעוניינת להתחיל בלא דיחוי".

אי-שם, גבוה מעל היער האסור, הבזיק ברק.