קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

קרימהילד

העששיות הבליחו, נוגהות באורן הירקרק על פני החדר הקודר. קרימהילד הפליטה אנחה חלושה, מתענגת לרגע על האור הקלוש הזורם על חיטובי גופה, וגורם לשערה הארוך לזהור כאילו נוצק מבדולח ירקרק. אחר, שבה והגביהה את הספר עב הכרס, שבה לקרוא בדממה.

משעשע, יחסית לאגדות מוגלגים, הרהרה; אמה בחרה את הספרים בקפדנות, וידעה היטב מה היא אוהבת... וספר מסויים זה היה אהוב עליה במיוחד, עוד מימי ילדותה; אביה החזיק עותק מהודר בספריית בטרקלין; מדי פעם, כשהיה זמנו בידו, היה סר לחדר השינה של בתו הקטנה, יושב לצידה ומקריא לה פרקים שלמים בקולו השקט, החודר גוף ונפש. קרימהילד היתה עוצמת את עיניה בעונג, וחולמת על כנפי האגדה, תהילה וקרבות מפוארים בדגלים פרושים אל על...

נחמד לחזור לזה, אחרי שנים כל-כך רבות; הנייר המשובח רשרש, כאשר הפכה את הדפים בלהיטות, מגחכת בשקט נוכח תאוריה של מסיבת יום ההולדת המאה ואחד-עשר, שההעלמות פתאומית הפכה אותה למרקחה.

זיוף קסם התעתקות... דרך נחמדה להסוות העלמות לא רצויה מן העין, הרהרה, הופכת דף נוסף. העששיות ריצדו מנגד, כחשות את הרוח הסתווית המיבבת מעבר לחלון. רעד קל עבר בה, כאשר רפרפה הלאה, מגיעה אל אותה השבעה שהטיל הזה-שלא-יקרא-בשם שבספר על שכיית המחמד שלו... דומה למדי לקללה הנוראה שהטיל הטירן אולבריך על טבעת הניבלונגים. הרוזן הילדריק היה נוהג לקום מכסאו כאשר הגיע לאותו עמוד, ולעמוד זקוף מול צלליות העצים השחורות הגונחות מעבר לחלונות הטירה. קולו היה משתנה בהדרגה, מהדהד בין קירות האבן העתיקים, וגורם לה להתכווץ ביראה בתוך שמיכותיה.

אָיְן רִינְג זִי צוּ קְנֶכְטֶן,

זִי אָלֶה צוּ פִינְדֶן,

אִינְס דוּנְקֶל צוּ טְרָיְבֶּן

אוּנְד אֶבִיש צוּ בִּינְדֶן

קרימהילד שבה וקראה את המילים באיטיות, נזכרת בקולו של אביה שגרם לכל מילה ומילה לחלחל ולהדהד בתוככי ישותה. אזי, היה נפרד ממנה בנשיקה קלילה על מצחה, ומאחל ליל מנוחה ליורשת הקטנה שלו... לא נסיכונת מחרסינה, הרהרה בבוז. יורשת. יורשת מבית באלזיגן-קראוזה.

הזכרונות הוסיפה לחלחל אל תוכה, גורמים לה להניח את הספר על ברכיה ולהטות את ראשה לאחור... תמהה היתה, האם חשבה על כך אמה כאשר קנתה בעבורה את הספר הזה. אולי פלטשר לא הצליח לטמטם אותה לגמרי.

ואז, להרף-רגע, חשה יסורי חרטה על הדרך בה נהגה בה, לפני שלושה ימים. היא בסך-הכל ניסתה להראות לי שהיא אוהבת אותי... והיא, היא... אבל היא לא היתה צריכה לחלל את זכרו של אבא עם הטינופת ההוא. נשימתה רעדה מזעם, כאשר נזכרה כיצד הציצה בפעם הראשונה אל תוך חדר השינה שלהם, בקיץ הראשון שלה באנגליה, וראתה כיצד הוא מגפף את אמה, המוטלת על הסדינים ומצחקקת בעונג.

הייתי חותכת לך את שתי הידיים על זה, רוי פלטשר... ועוד משהו קטן מלבדן. ו... אמא, נצר לבית הקוסמים העתיק ביותר בבוואריה... שוכבת שם ומצחקקת כמו פרוצה מסמטת נוקטורן. אחרי הפעם ההיא, חמקה קרימהילד לחדרה, שם שברה בחמת זעמה את התצלום שעמד על השידה ליד מיטתה, שהנציח את שני הוריה ביום חתונתם. שקשוקם של השברים, כאשר הטילה אותם מהחלון הגבוה אל תוך הים האפל, נשמע לה כצלצולם של פעמוני לוויה.

קרביה רעדו בתעוב, כאשר נזכרה כי בקיץ הבא תאלץ לשוב אל אחת מוילות השעשועים המבחילות של רוי פלטשר. ואולי... אולי אני אברח, כמו שעשה סיריוס בלק? לרגע, השתעשעה ברעיון ואז דחתה אותו. לא היתה לה כל נפש קרובה שיכולה היתה לארח אותה. למען האמת, היא לא העלתה בדעתה שום תלמיד סלית'רין שהיתה רוצה לשהות בחברתו במשך כל הקיץ. אולי מלקולם הורנבלואר? הוא די נחמד... חוץ מזה שהוא יכול להיות לפעמים פוץ נפוח, שלא לדבר על כך שהוא מושך אחריו תמיד להקת מזדנבות טיפשות ודביקות יותר מלשלושים. והאחרים... היא שבה ועברה פעמיים נוספות על רשימת המכרים שלה. לא, האחרים עוד יותר גרועים... ולמה שמישהו מהם ירצה לארח אותך קיץ שלם? אף פעם לא היית נחמדה מדי אליהם, לא?

דלת הכניסה לחדר נפתחה בחריקה איטית.

והנה עוד אחת שלא הייתי מבלה קיץ אצלה, אפילו אם ישלמו לי עשרת-אלפים אוניות זהב בשביל זה, הרהרה, שבה ומסתירה את פניה מאחורי הכריכה המעוטרת. סילביה מאלפוי חמקה פנימה, שערה נוצץ כפלטינה לאורן הירקרק של העששיות. שותפתה לחדר פתחה לרווחה את חלוק בית הספר הכהה, מגלה תחתיו שמלה כחולה בעלת מחשוף נדיב; תכשיט מוכסף המעוצב בדמות שועל בין עלי חבצלת השתשל מצווארה, נוצץ קלושות על עורה הבהיר.
"אה, קרימהילד, מה שלומך?" הפטיר קולה הצונן של העלמה מאלפוי, בעודה חוצה את החדר ופוסעת לעבר הראי הגדול שבקיר הסמוך.

קרימהילד החזירה ניד ראש קצר, מקפידה להסוות את פניה מאחורי הספר הגדול.

"אוה, ספר נחמד יש לך שם. אני חושבת שגם באחוזה של אבא היה איזה עותק"

אנחנו במצב רוח טוב הערב... באופן מפליא מאד יחסית למי שכמעט נאנסה לפני פחות משבוע... הרהרה קרימהילד. את זוממת משהו, או שאולי לגבייך אין צורך להתפלא, יחסית לכל ה...נסיון הגדול שיש לך?

סילביה לא נראתה כחושדת בהרהוריה, כאשר רכנה לעברה לרגע, מעיפה מבט בוחם ברונות החרוטות על הכריכה.

"סיפרו לי שסבתא נרקיסה אהבה מאד את הספר הזה..." אמרה בקול עצור "מישהו סיפר לי פעם, שהמוגל שכתב אותו הניח יד על ספר זכרונות של מכשף שהפליג דרך הערפל, כדי לחפש את האיים של הטואטה דל-נן, או משהו כזה. כך או כך" הוסיפה, מושכת בכתפיה "אבא תעב את הספר הזה... אני חושבת שהוא אפילו זרק אותו מבית. 'זבל רגשני, לא יותר מזה', ככה הוא אמר לי פעם".

קרימהילד נשכה את שפתיה, נאבקת שלא לפלוט את הדברים שעמדו על קצה לשונה.

תראו מי שמדבר... אבא שלך הוא פיסת-אשפה בעצמו, וגם בוגד-בדם בתוספת.

מקץ רגע, לא יכלה עוד להתאפק.
"אני בטוחה שלאבא שלך היה טעם ספרותי משובח מאד..."

סילביה צחקה בקול שקט, פונה להתאפר מול הראי ומותירה את קרימהילד להביט בשער הבהיר, הכמעט כסוף, גולש על כתפיה החשופות ויורד ברכות לאורך גבה.

"אבא? מלבד ארועים מיוחדים, הפעם האחרונה בה ראה צורה מרובעת עם דפים בתוכה, היתה כשהיה בעצמו בהוגוורטס. הוא מעדיף... הממ... שעשועים מסוגים אחרים".

קרימהילד משכה בכתפיה בבוז, שבה ושוקעת אל תוך הספר לרגע ארוך, כשהיא מגניבה מפעם לפעם מבט בשותפתה לחדר, שהחלה מברישה בקפדנות את שערותיה. אזי, גברה עליה סקרנותה.

"ואגב שעשועים, מותר לי לשאול להיכן את הולכת?"

סילביה גיחכה.
"כמה נחמד לדעת שיש לי ידידה שדואגת לשלומי... לשום מקום מיוחד. רק לעשות כמה סידורים, לקפוץ לשניה למועדון של גריפינדור ו..."

קרימהילד הרימה את ראשה מעל הספר, מעניקה לסילביה חיוך נבזי.
"הייתי דואגת לכל אחת שלהוטה כל-כך אחרי חברתו של בן-הדוד הגיבור שלי" צלפה לעברה "אני מקווה שאת והמתולתלת תסתדרו יפה ביחד...

כאב עמום הציף את ישותה. גודריק... יכולת להיות אביר-מכשף טוב, אלמלא זרקת את כבודך ואת הכל בשביל להתחנף ללהקת הבוצדמים הדוחה ההיא. לובאמה...

המחשבות שועטות בפראות בתוך מוחה, הזדקפה במיטתה, שולחת מבט מזהיר לעבר סילביה.

"אני לא הייתי עושה שטויות, אם הייתי במקומך... רק שלשום קברו את ארבעת תלמידי השנה השניה ההם. אני לא חושבת שאנשים משלנו יתקבלו שם בברכה בזמן הקרוב".

סילביה השיבה בחיוך מלא עליונות.

"ואימתי כן התקבלנו בברכה? בסך הכל, נלחמתי לצד גודריק באותו לילה, והבהמה ההיא קראב כמעט..." קולה רעד, בוגד בה לרגע. "כולם יודעים את זה"

"ואת באמת מאמינה שזה משנה? אומרים שלהקת הרוקוסמים "ברקי האהבה" תקפוץ להופעה בהוגסמיד בקרוב... אני בטוחה שהגריפינדורים מתכוננים לזה יפה-יפה. הם בטח משננים כל קללה ועלבון שהחבורה הזו הטיחה בטהורי-הדם מאז שהתחילה להופיע".

"אוה, ארבעת הבבונים האלו ששרים בסגנון מוגלגי, מציירים ברק על המצח וצועקים קללות כנגד המשפחות העתיקות?" החזירה סילביה בבוז, מביטה בדמותה שבראי ומחייכת בשביעות רצון "מה זה איכפת לי? כל עוד נותנים לנו יום חופשי ויציאה מיוחדת להוגסמיד בגלל זה, מצידי שיופיעו כמה שהם רוצים. מה זה משנה בכלל?".

את כל כך טפשה... הם שונאים אותנו, וחצי גריפינדור והאפלפאף מזמזמים כל הזמן את מילות השירים שלהם. הם פשוט לא ירגעו לעולם, לעולם... עד שנעלם כולנו.

"ואני, לעומת זאת, מעדיפה שיעור כפול עם פרוספור סנייפ על פני הבזיון הזה... אני חושבת שאוותר על יציאה להוגסמיד הפעם, תודה" החזירה בצינת-קרח "מתחת לכבודי להסתובב במקום אחד עם שרצים כאלו".

סילביה מאלפוי, שהחלה פוסעת לעבר דלת היציאה, נעצרה באמצע החדר, שולחת בה מבט מוזר.

"כאן בדיוק את טועה, חברתי היקרה" אמרה, חיוך דק ונטול עליצות נסוך על שפתיה הדקות "אספר לך סיפור קטן... כשאבא רצה להתהולל, הוא היה מביא את את נערות השעשועים שלו הביתה. פעם אחת.... מיד אחרי שסבתא מתה באזקבאן, אבא השתכר לגמרי, והעניק לאחד הפרוצות הזולות הללו את התכשיטים העתיקים של סבתא בתור "מתנת אהבה". ואני... אני רק עמדתי מצד וחייכתי לי. מובן שאחר-כך, לפני שהבריה המצחינה הספיקה להעלם עם התכשיטים, תפסתי אותה בפינה חשוכה והסברתי לה בנחת שכדאי לה מאד, למען אריכות-ימיה, למסור לי את כולם" הטעימה, נוגעת בשביעות רצון בתכשיט הכסוף שעל חזה. "ומוסר ההשכל: אם לא תלחמי על מה שמגיע לך, אף אחד לא יעשה זאת במקומך. כלומר... אם תמשיכי לעמוד בצד עם פרצוף מלא בגאווה היקרה שלך, אל תצפי שמישהו יזכור שאת קיימת בכלל. ביי!"

באומרה זאת, יצאה סילביה מן החדר בראש זקור, מותירה את קרימהילד לבדה.

חורקת שיניים, הצליחה קרימהילד להרפות מן הספל שתפסה בכדי להשליך אותו אחרי סילביה.

"מטומטמת אחת; הולכת לשרוץ עם הגריפינדורים. גרועה... גרועה בדיוק כמו האבא המסריח שלה. אבל לה..." רטיבות מרגיזה בצבצה בלא התראה סביב עיניה "לה לפחות יש אבא..."

מילות הספר הטשטשו והתערפלו מול עיניה.

בת באלזיגן קראוזה, היא לא... היא אינה בוכה... אבל את בכית, הו כמה שבכית... קרימהילד זכרה היטב כיצד יבבה הרוח בענפי האלונים העתיקים, כאשר הובילו אותה המשרתים אל הכרכרה, בדרכה אל תחנת הרכבת. והיא ויתרה על כל שמץ מכבודו של בן באלזיגן קראוזה ומיררה בבכי, מתחננת כי יניחו לה להשאר... היא ראתה את דמותו של אביה, קטנה ואפלה לאור הירח הכמעט מלא, בעודו ניצב וצופה בה מובלת החוצה. והיא ידעה, ידעה בכל ישותה כי משהו רע עומד לקרות... וכי מרגע שיסגרו השערים אחריה, לא תראה עוד לעולם את אבא; לא בארצות החיים, בכל אופן.

למען האמת, חשה קרימהילד את הצל באוויר עוד מהערב הקודם, כאשר הבחינה בהסתודדות מוזרה בחדר-עבודתו של אביה; השומרים עמדו בפנים קודרות לאורך המדרגות, אוסרים עליה להתקרב אל דלת האלון הכבדה. מן המעט שהספיקה לשמוע הבינה כי אביה מתווכח עם סוכן-הבית שלו, היינריך גרובר הקשיש; דבר-מה אודות זרה מסתורית שהגיעה לראות את אביה לפני שנים רבות... ככל הנראה בשנה הראשונה לחייה של קרימהילד.

"היה עליך לבעוט את נקבת-הצפע הארורה הזו, הוד-רוזנותך" שמעה את סוכן הבית "היא..."

"אינך צריך להזכיר לי" קולו של אביה היה עייף וקודר "אולם נשבעתי לה לפני שנים, נקבתי בשמות האלים ובשמה של ואלהאלה. שבועה כזו אין להפר, מה גם ששנינו יודעים את האמת... לא זו הסיבה שלובאמה מגיע לכאן, לא הסיבה האמיתית, ו... הו לא, שכחו מזה, כולכם. אני לא אשפיל את עצמי בפני השרץ העלוב הזה"

הרוזן הילדריק, כך שמעה מאוחר יותר, נקטל יום אחד בלבד לאחר שעזבה, לאחר שעמד על נפשו בקרב גבורה נואש אל מול האויב; שני תריסרי ליגיונרים נקטלו בקרב, ושניים מבכירי ההילאים הושלכו ביגון שאולה, בטרם עלה בידי בנג'י לובאמה הארור לשבור את מגן הקסמים של אביה ולהמית אותו בקללה נוראה של לביא-להבות.

שבוע לאחר מכן, בעודה שוהה בפונדק ליד סימטת אוינשפיגל בברלין, מצאה אותה קלאודיה שטיין, חיבקה אותה בצער והחלה לספר לה את הבשורות המרות. אולם קרימהילד לא נזקקה לכך. עוד כשעצרה כרכרתה בתחנת הרכבת של קנינגסברג, הביטה לאחור וראתה את הסערה הנוראה המשתוללת מעל יערות מחוז הולדתה... די היה לה בכך. סערה שכזו אינה מתחוללת מעל פרוסיה המזרחית אלא כאשר בן באלזיגן-קראוזה נולד או מת... והרוח שרקה, ושרקה מעל גג תחנת הרכבת, עד שקרימהילד כמעט ויכולה היתה לחוש את שעטת סוסיהן של הולקיריות פולחת את הרקיע.

שבוע אחר-כך, בחברתה של קלאודיה שטיין, לא בכתה ולו לרגע... אולי פשוט משום שפשוט נגמרו לה הדמעות. ואולי בגלל זה אומרים על בני באלזיגן-קראוזה שהם לא בוכים לעולם...

לרגע, הרהרה קרימהילד ברעיון לחמוק ממגורי הבנות של סלית'רין, ולהשתמש במעבר סודי בכדי לצאת ולטייל בחוץ... החורשה יכולה להיות רעיון מצויין. היא אהבה לטייל בה לבדה בשעות הקטנות של ליל יום-ראשון, ולהאזין דומם למקהלת הצרצרים עד שהחלו שמי המזרח להחוויר. קרימהילד שנאה את האור הלילכי הרך המתמר במזרח, מגרש באיטיות את צללי הליל... לא פעם, כאשר יבבה הרוח ורשרשה בעלי החורש, היתה קרימהילד נועצת מבט כמה בצללים המרצדים, מצפה כי אחד מהם יתעבה פתאום, והיא תשוב ותשמע את קולו המוכר של אביה החוזר מרכיבת טרם-שחר על גב סוסו הגדול. אבל הרוזן הילדריק מעולם לא הופיע עוד; היו אלו רק צללים... צללי שחר ארורים שתעתעו ולעגו ליגונה.

ידה אחזו בקדחתנות בספר, הופכות בעיוורון את העמודים המעוטרים. מילותיו השחורות של שיר עגום הדהדו בישותה, מזכירות לה את קול הפעמון, הפעמון הגדול המצלצל להזכיר כי הכל הוא בן-חלוף:

היכן הם הסוס ורוכבו? היכן השופר התוקע?

היכן השריון והקובע, וזהב השער השופע?

היכן האביב והקיץ, וזהב הדגן הצומח?

היכן היא היד על הנבל, ואודם הנר הזורח?

הם חלפו כמטר על הגבע, כרוח נושבת באחו;

ירדו הימים מערבה, אל צל הגבעות אשר נחו.

מי יצבור עשנם של עצים שגוועו ונשרפו,

או יראה השנים החוזרות מן הים, אשר עפו?

חובקת את הספר אל גופה, צנחה על הכר; המילים ריחפו סביבה, נמהלות ביבבת הרוח ובשקשוק הרכבת המוליכה אותה אל הנכר. אזי, התפוגג הכל אל תוך הערפל, מותיר את קרימהילד לשקוע בשינה עמוקה, נטולת חלומות.