קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק
קודם | מעבר
לפרק הבא | אל דף
הביקורות של היצירה
|
|
|
אנדרומדה
"ערפל... רק צעיף ארור של ערפל, זה
הכל..."
אנדרומדה כשלה מתוך אצבעותיו המתאיינות
של האד האפור והלח, שוקעת עד ברכיה במיים העכורים ומפלסת את דרכה בכבדות הלאה;
מימי המדמנה ניתזו בריחוש נתעב, נוטפים על פניה ועל מחלפות שערה האפור והפרוע.
היא לא ידעה, כמה זמן היא תועה בארץ
ארורה זו, כושלת בנוף מדכא ואינסופי של מיים עומדים וגזעי ערבה בוכיה, מנומרים
לעייפה בכתמי חזזית. מפעם לפעם, כאשר גבר בה היאוש, מצאה עצמה תוהה מה חשיבות
נודעת, בארץ ארורה זו, לשעות הארוכות שחלפו מאז מילטה נפשה מבית המטבחיים הנורא
ההוא, לנדוד חסרת מטרה בממלכה של דמדומים אפורים; כל שידעה אנדרומדה בלק-טונקס הוא
כי אין היא מסוגלת עוד למצוא את טבעת הערפל של טארה, או דרך מוצא אחרת שתשיב אותה
אל המקום אליו היא שייכת... וכי היא גוססת; גסיסה איטית ומלאת יסורים.
"מדוע נותרתי בחיים?" התמרמרה
בפעם המי-יודע-כמה, ממששת ביד רועדת את החבורה המכוערת שהותירה מהלומת אלה לאורך
לחייה וסנטרה. העצים עמדו סביב, צמרותיהם הכהות כמו מתמזגות ברקיע הקודר; כל מענה
לא בא, מלבד צווחתה הצרודה של ציפור רחוקה... או שמא אין זו אלא יבבתה המלעיגה של
הרוח?
אנדרומדה עשתה כל שיכלה, כאשר הותקפה
חבורתה הקטנה; מכוונת את שרביטה אל המוני המסתערים, שילחה בהם כל לחש וקללה שזכרה,
ואזי לפתה את חרבה בשתי ידיים, צורחת לאנשיה להבקיע דרך החוצה, וזינקה אל תוך המון
המשחר לטרף כשהיא גוזרת ומשספת לימין ולשמאל. היא הטיבה לזכור את המראות המבעיתים
שאפפו אותה מכל עבר; פנים שטוחות וזועמות, עטורות ניבי-טרף ועיניים צהובות,
בלתי-תואמות; בליל של צווחות שנאה, נאקות וצלצולי מתכת; היא הלמה שוב ושוב, מכה
והופכת את הפנים הזועמות לעיסה של עצמות מתנפצות ודם כהה שניתז לכל עבר, מכתים את
פניה ואת שריונה. חניתות כבדות וראשי חיצים נמעכו על טבעות המתכת האפורות הכרוכות
סביב גופה הדווי, מצלצלות ונהדפות כאשר התנגשו בכשפים שארגה לתוכן במפחות סמטת
קוהולין.
אלא, שהקרב היה חסר סיכוי; אנשיה הטילו
חניתות ורוקנו את חיציהם המעטים בידיים רועדות מאימה, אלא שהאויב שטף קדימה כגאות;
באור הירח, דמו חניתותיהם המוטלות לגשם שחור וקטלני... סיוט, סיוט אפל שכל קוסם
מהוגן סבר כי הוכחד, שנים רבות מספור בטרם הקימו ארבעת המייסדים את הוגוורטס. דומה
היה, כי אנשיה נקטלו באפס זמן; אנדרומה זכרה את הפעם האחרונה בה ראתה את היוארד
דול, שלושה כידונים משפדים את גופו, ופיו עודנו פעור בצווחת כאב מזוגגת.
פעם אחר פעם, הוקפה היא עצמה בטבעת
אוייבים מצווחים, מנופפים בחרבות משוננות ומידים בה חניתות; אלמלא הכשפים העזים
שהגנו על שריונה, היתה בוודאי משופדת מכל עבר, עד שתדמה לקיפוד מסוייט. אי-כה, עלה
בידה להמשיך לפלס דרך, משספת וצורחת בזעם כשהיא מתעלמת מן הכאבים העזים שהותירו
אותן חבטות שחצו את הגנתה. תחילה, דלקו אחריה שלושה תריסרים מהם, לפחות, דמויותיהם
הכפופות חומקות כצללים בינות לגזעים הנאנחים; אלא שאז, דווקא כאשר החלו כשפי המגן
דועכים ומתפוקקים בזה אחר-זה מעל טבעות שריונה הדווי, נעצרו רודפיה בפתאומיות,
סבים ונעלמים בתוך העלטה, כלפי אות נסתר. אנדרומדה נותרה רצוצה ופצועה, ובודדה...
בודדה עד יאוש, מלבד הכאבים הלוהטים שדבקו בה כצל, הולכים וגוברים ככל שנתארכו
השעות.
נכנעת לעייפות הגוברת, התיישבה בפסגת
תלולית ירקרקה, משעינה את גבה על גזעו של עץ מת ופונה לנקות את הבוץ הקרוש מפניה.
צידה השמאלי בער בכאבים, במקום בו פגעו חניתות בעוצמה רבה בטבעות הברזל שמעל האגן,
בעת שלחשי ההגנה כמעט ודעכו כליל. חליפת השיריון המכושף, קלה ככל שתהיה, נדמתה לה
כעת כבדה כעופרת, נדבקת לאפודתה המזוהמת כערפד רעבתי ומיוזע.
מן הסתם, ניחשה, החל עורה לובש גוון כחול
ומאיים, שלא לדבר על אותו מקום בו חדר האריג הלח אל תוך בשרה החשוף. אלא שחרף זאת,
לא אבתה להסיר את בגדיה ולבדוק... לא במקום כזה, נוטף זוהמה ושורץ חיות טרף
ויצורים אשר הכל חשבו כי הטואטה-דה-דנאן האגדיים הכחידום לחלוטין בימי קדם. אלא,
שלא היתה זו הסיבה היחידה, ואנדרומדה ידעה זאת היטב; לא היה דבר שנוא עליה יותר
מאשר לראות את גופה העירום, ולהתכווץ מצער בראותה כיצד הוא מתבלה וכומש משנה לשנה;
תהיה המוזרות בגלימות אבירים ומעטה ברזל רבה כאשר תהיה, הרי שדי היה בהן כדי לעמעם
מעט את צערה... ודי היה לה בכך.
ומה אם יתפתח זיהום? תהתה בעצב, חשה את קליפתו הגסה
והלחה של הגזע על שערותיה. ומה בכך? ענה הרהור נוסף. בלאו-הכי, תמותי
בקרוב. את אינך בלאטריקס... אפילו לא סיריוס. אינך יותר מזקנה מטומטמת, בעלת כשרון
מופלא לשכחה עצמית. הנה כך נגמר המשחק הטפשי באביריה של המלכה מייב.
ואכן, דומה היה כי מצבה נטול-תקווה: כל
חפציה אבדו, מלבד השרביט והחרב; רק העייפות והבלבול הלכו וגברו. והכשפים... את
עייפה ומותשת די הצורך, בכדי שעוד כמה מהם יהרגו אותך.
עיניה נעצמו באיטיות; תחילה, ניסתה להאבק,
אלא שאט-אט חדלה מכך.
אין טעם לעמוד על המשמר. לא עוד.
הם היו משיגים והורגים אותך על נקלה, לו רצו. הרהרה, לא יודעת האם דמעה הרטיבה את
פניה, או שמא היתה זו אחת הטיפות הכבדות המטפטפות מפעם לפעם מן השמיים הכהים. הם
פשוט... זה וודאי משעשע אותם, לראות אותך גוועת באיטיות. בלוואי-הכי, עשתה כל
שיכלה כדי להחלץ, אלא שכל מאמציה לא הועילו; לא עלה בידה אף למצוא את המדרון
המיוער בו ירדו אנשיה בראשית אותו ערב הרה-גורל, ודומה היה כי היא סבה במעגלים
גדולים, או שמא הארץ עצמה נהנית לשים אותה ללעג? מפעם לפעם, כאשר התעצמו הערפילים,
נדמה היה לה כי היא מבחינה בצלליתו הכהה של תל מרוחק, נישא באיום מעל המישור
הבוצי.
הרוח התחזקה, טופחת בחוזקה על אוזניה
וקסדתה הסדוקה. היבבות אפפו אותה, מתעתעות בחושיה עד כי דימתה, מפעם-לפעם, לשמוע
קולות מוכרים נישאים בתוך האוויר העכור.
"אחות... אחות... שוב את בורחת?" לאטה הרוח "התרצי... תרצי...
תרצי... התרצי לחיות לנצח, פחדנית קטנה?"
בלאטריקס. המחשבה העבירה צמרמורת בישותה של
אנדרומדה. לא, היא אינה יכולה להיות כאן... אין סיכוי. היא מתה לפני שנים...
אבדה אי-שם במזרח אירופה, כך אומרים. אפילו לונגבוטום ההוא בילה שנים במצוד אחריה
והעלה חרס בידו.
בלאטריקס... אחותה וחברתה הטובה ביותר
למשחק, שהפכה לגדול בסיוטיה. ארבעים וחמש שנים חלפו מאז הפעם האחרונה בה שוחחו;
שיחה קצרה בסיומה נמלטה אנדרומדה כל עוד נפשה בה מחדר-הכלה המבושם של אחותה,
ערב-נישואיה עם אותו רודולפוס לאסטריינג' נאלח.
ליבה של אנדרומדה ניבא לה רעות, מעצם
אותו רגע בו השליך הינשוף לידיה את הפתק, ממנו למדה כי אחותה מבקשת לראותה בסודיות
בליל ערב-הנישואין. עמדה שעה שקטה ומאיימת של שלהי-לילה, כאשר דחפה בזהירות את
הדלת וחמקה פנימה, ליבה מפרפר בתוך חזה. דרכה נפרדה כליל מזו של אחיותיה, לאחר
שברחה עם טד שלה, מותירה את בית בלק האצילי ועתיק היומין מאחוריה לנצח... או כך
לפחות חשבה אז.
מה היא רוצה ממני? תמהה; אזי, הבחינה באחותה
ניצבת בלב החשיכה, וחששותיה גברו עוד יותר; גופה המרהיב של בלאטריקס היה עטוי כולו
בגלימות החתונה הצחורות. כה יפה... מלבד החיוורון על פניה, והברק המפחיד, הכמעט
מטורף, שריצד בעיניה הירוקות.
"באת לראות אותי" ריססה בקול
שקט, קרבה אליה באיטיות. אנדרומדה הטיבה לחוש את צחנת הויסקי הנודפת מבין שפתיה.
"את... את שלחת לי ינשוף, בל"
החזירה אנדרומדה בקול נמוך, סוקרת את אחותה בזהירות; לא יאמן, אולם בלאטריקס נראתה
כמעט... מפוחדת. כאילו הפכה המלמלה על גופה לקורי עכביש חמדניים ונתעבים.
"אני לא יכולה להשתהות כאן
הרבה" מלמלה, מביטה על סביבותיה בעצבנות; הרעיון להתקל באביה ואימה, ובמיוחד
בדודתה, לא קסם לה במיוחד. "אם הם יראו אותי מעיזה להתקרב לכאן..."
צחוק צורמני קלח מפיה של בלאטריקס.
"הא! אני רוצה שתהיי כאן, וזה מה
שקובע. אני.. אני אטיל קרושיאטוס על כל מי שיעיז לצייץ, ואשמע בעונג כיצד הוא
צווח..." סרחון המשקה נמהל בניחוח הבושם הכבד, אופף את שתיהן כענן.
"ה..בוצדם ההוא שלך, אני עוד חשבתי שהוא גרוע..." בלאטריקס לעלעה וטלטלה
את ראשה, כנאבקת בויסקי האופף את מוחה. "אבל... תראי איזו תולעת מצאו בשבילי,
הא?" ליחששה בתיעוב "רודולפוס השרץ... אפס מאופס. ואני צריכה..."
גיהוק נפלט מפיה "לתת לו לשים עלי ידיים... לחדור אל תוכי, ולא... אסור לשכוח
לחייך בסוף, כמובן. אני רוצה... רוצה לענות אותו עד שיתפגר... את כולם..."
עיניה של בלאטריקס התגלגלו, גורמות
לאנדרומדה לתהות האם איבדה כליל את שפיות-דעתה. אלא שאחותה סגרה עליה, לופתת
בחוזקה את פרק ידה.
"אבל אולי נברח שתינו?" לחשה
"נשאיר אותם מאחורה, ושיחנקו עם השטיח הזהוב והיפה שלהם?" גיחוך מכוער
עלה על פניה "בלווא הכי, יש בו כבר יותר כתמים שרופים מאשר חוטים, במרבדון
הקטנטון הזה, אה?"
אנדרומדה הביטה בה בפה פעור, מתעכבת לרגע
לסקור את הפנים החיוורות כתכריכים, ואת השער השחור הסמיך והיפה, בו קנאה כל-כך
משחר ילדותה.
"בל, את יודעת שזה בלתי אפשרי"
הצליחה לגמגם לבסוף, עושה כל מאמץ לדבר בקול הרך והעדין ביותר שיכלה לגייס
"אנחנו כבר מזמן לא ילדות, ו... אנחנו כבר לא יכולות לעזוב הכל, ולשחק במסע
בעקבות הפיאנה, לברוח בלא מטרה..."
אחיזתה של בלאטריקס התהדקה עד כאב.
"הו, אינך יודעת עד כמה שאת טועה.
ישנו קוסם אחד, אדיר בעוצמה ורחוק מכאן. הוא... כמו באגדות, ממש כמו באגדות"
דמעות נטפו על לחייה, ממוססות את האיפור לפסים מכוערים על עורה החיוור. "
אני... הייתי אצלו קצת, אחרי שגמרתי את הוגוורטס" בלאטריקס החניקה התייפחות
"אני הייתי צריכה להתחתן איתו, במקום עם רודולפוס הצפרדע..."
אנדרומדה הנהנה.
"אני מבינה" אמרה באיטיות
"ואני... מצטערת בשבילך שהדברים לא הסתדרו כמו שרצית, בל".
בלאטריקס גיחכה.
"תשאירי את הצער לאחרים... אני כבר
אגרום לכולם להצטער על זה שחזרתי לאנגליה, זה בטוח. הוא היה צריך להיות שלי,
כן..." ברק מסוכן הבזיק בעיניה "אבל בכל מקרה, הוא נשבע... נשבע באלים
ההם שלו, שיעזור לי פעם, אם באמת אצטרך" עיניה הלחות ננעצו באנדרומדה
"נכון שתבואי איתי, אם אברח?"
ליבה של אנדרומדה הלם בפראות; היטב חשה
בסכנה המרחפת מעליה. אלא, שאי-כה אזרה את האומץ הדרוש להניד את ראשה לשלילה.
"בל, אני האחרונה שאגנה אותך, אם
תברחי אל הקוסם המסתורי ההוא שלך. אבל אני לא יכולה... אני אישה נשואה, ויש לי כבר
תינוקת קטנה..."
אנדרומדה זכרה היטב את מערבולת הטירוף
שהתפרצה בלא התראה; את מבול הגידופים שנשלחו אחריה, כאשר נמלטה מן החדר כל עוד
נפשה בה.
"יום אחד... יום אחד אהרוג את
הבוצדמית הקטנה שהשרצת, אני נשבעת!" צרחה בלאטריקס לפרידה; אגרטל אפוף להבות
אדומות דלק אחרי אנדרומדה הנמלטת, מחמיץ את ראשה בסנטימטרים ספורים ומתנפץ על דלת
המפתן, מותיר פסי חריכה שחורים ויוקדים בעקבותיו.
מאז, לא שוחחה עוד עם אחותה הבכירה, ואף
לא ראתה אותה, מלבד פעם אחת בחטף, כאשר התכווצה במקומה הנסתר בפינת אולם המשפט
האפל, שם ניצבה אחותה ביהירות בל-תאמן מול בכירי עולם הקוסמים, מצהירה בעיניים
יוקדות על נאמנותה לאדון האופל היקר שלה. שנים רבות לאחר מכן, סיפרה לה נימפדורה
שלה כיצד חיפשה אחריה בלאטריקס בעיניים יוקדות מטירוף בעת קרב האחרון; אנדרומה
נאנחה עמוקות, אך לא אמרה מאומה.
מגעו הקר והלח של הערפל המתעבה ניער אותה
בהדרגה מן התנומה.
משפקחה את עיניה, גילתה כי אפלה החלה
לרדת, נפרשת סביב במהירות מפחידה; הצללים שילחו אצבעות מתארכות וקפואות על פני
המים, ואד לבנוני וסמיך התמר סביב; ענפי הערבה שמעליה חרקו בקול נכאים, צורתם
משחירה והולכת בתוך צעיפי האד המאפיל.
רועדת קלות, נאבקה להתרומם, ידה לופתת
בחוזקה את כת השרביט.
~הערפל... הוא נותן תחושה של...
אולי עובר כאן אחד מעורקי הטבעת של טארה? הו כן, כן...~ אנדרומדה הגביהה את השרביט, מסלקת את
שערה המזוהם מעל פניה ומתאמצת להזכר בקצבן הנכון של מילות הלחש הסבוך. ~אני
אפסיק את כל הטירוף הזה אחרי שאחזור הביתה, כמו שנימפדורה בקשה ממני. אני אהיה
סבתא טובה וזה הכל, אם רק...~
הרוח ענתה בשריקה עגמומית, דוחפת את
פיסות הערפל הלאה, הלאה, לריקוד לבנוני ואילם סביב גופה המיוסר.
'אחותי...' דימתה לשמוע את הקריאה, רחוקה וקלושה כצל רפאים. 'התרצי... התרצי...'
המילים החלו קולחות מפיה; הערפל שרק
וזמרר, מתערבל סביבה בקצב הולך וגובר; נדמה היה, כאילו קרעי האד קמים לחיים משלהם,
הופכים לאיילים מכונפים, היפוגריפים וגובלינים מוחאי כף, כולם רוקדים ומסתחררים
סביבה בקצב הולך וגובר. כאב עמום לחץ על חזה, גובר בהדרגה עד שאנדרומדה חשה את
ליבה צווח כמחשב להקרע לגזרים.
~זה... את חלשה מדי... את תהרגי
את עצמך... ~
ואז, נאנקה חלושות, התנודדה כשיכורה
וקרסה על ברכיה, השרביט נשמט מידה הרועדת.
רכות... רכות אפלה ומלטפת אפפה את ברכיה
וזרועותיה, גורמת לה לחשוב להרף-רגע מאושר אחד כי הצליחה; כישוף המעבר פעל, והנה
עליה רק לקום, ותראה את אורות הנמל המוגלגי זוהרים מולה.
אלא, שהאורות בוששו להתגלות, מותירים את
אנדרומדה לעמוד בודדה ורועדת בעלטה. אזי, מקץ רגע שנדמה כנצח, בקע חרמש הירח מבין
העננים, שולח קרניים רכות על פני העמק האפל... ומאיר את צורתו הכהה של תל מיוער,
ועצום לגודל, נישא מעברה השני של תהום אדירה; הערפל ומי הביצה נעלמו כלא היו:
ההזדמנות להחלץ, אם היתה כזו כלל ועיקר, הנה אבדה לנצח.
~לא... זה לא יכול...~ היאוש חדר לתוכה, לעגני ונטול-חמלה. העצים שעל התל
הרחוק רשרשו קלות, כממחישים את כשלונה. ישותה רעדה, צער וזעם נמהלים יחדיו
למערבולת של טירוף יוקד. אזי, בטרם הבינה את אשר היא עושה, איגרפה את ידיה וזעקה
במלוא גרונה. קולה הניחר הדהד בין מצוקי הסלע, והתל הגבוה החזיר הד.
~בלווא-הכי, את תמותי...
אנדרומדה בלק. אין, אין עוד להיכן לברוח. ~
לרגע, מילאו הדי זעקתה המיואשת את העלטה.
אזי, כבסיוט, בא מענה; שופר צורמני הריע, ואחריו עוד-אחד. נדמה היה, כי העצים עצמם
רועדים באימה, כאשר הלכו הרעשים וגברו, הלכו וקרבו אל מקום עומדה.
במחווה של יאוש, שלפה אנדרומדה את חרבה מן הנדן, לופתת אותה בידה האחת, ואת השרביט
בידה האחרת. הלהב התבהק קלושות באור עמום, כאשר הבחינה בצלליותיהם של הפרשים
השועטים לעברה, גלימותיהם מתבדרות בפראות מאחורי גבם. חניתות נשלחו בשריקה אל
האוויר, חורצות תלמים עמוקים בדשאיה הירוקים של אירנלד... של איניש גלורי, ליתר
דיוק.
"סרפנסורטיה!" נאנחה אנדרומדה, מיישרת את שרביטה ביד רועדת
ומצביעה לעבר ראשון הרוכבים. סוס מבוהל צהל והתרומם באוויר, כאשר הכה הפיצוץ סמוך
מאד לרגליו, גורם לרוכבו להאבק בכדי להוותר באוכף.
"פטריפיקוס טוטלוס!"
סוס נוסף צהל בקול מבועת, מחליק מלוא
כובד משקלו וגורר את רוכבו אחריו אל תוך העפר.
אלא שהאחרים התקרבו במהירות בל-תאמן.
עיניים אפורות, נטולות חמלה, ננעצו באנדרומדה במבט בהיר עד כאב.
~רוצי, טפשה... אל העצים! בין העצים לא יוכלו לרמוס אותך כל-כך... בקלות~
נשימתה כבדה עליה, שיגרה לחש נוסף, והסתובבה במהירות, חומקת מכידון ששרק סמוך מאד
לאוזנה, חודו האכזרי אפוף להבות עזות. מאמצת את שארית כוחה, דילגה בכבדות לעבר
הגזעים האפלים. בלוטים רקובים חרקו והתפצפצו מתחת לרגליה, שעטת הפרסות הלכה וגברה,
מחרישה את אוזניה; אי מי צעק, קולו מתנגן באורח מוזר מעל המהומה.
זינוק נוסף... זמורות שרקו וחבטו בפראות,
בעודה מפלסת דרך, מתעלמת מהדקירות העזות בחזה.
סוס צנף בחוזקה, סמוך מאד לעורפה. ואזי, בעוד ראשוני הגזעים חולפים על פניה, הבליח
אור חזק, אדום-זהוב, מניס את הצללים באחת לכל עבר; חבטה חלושה רטטה לאורך גבה,
כאילו פגע בה ענף מחטני נוסף... אלא שלא היה זה ענף, כלל וכלל לא. ברגע הבא, חשה
אנדרומדה כאילו נשאב כל האוויר מתוך גופה, הופך אותה לבובה מצומקת; העולם צרח בקול
מבעית והסתחרר סביבה, בעודה נאנקת ונאבקת לנשום, קרסה על ברכיה והתמוטטה בכבדות,
חרבה ושרביטה חסרי התועלת צונחים על מצע המחטים לצידה. האור הזהוב הבליח סביבה,
ואזי דעך בהדרגה, מותיר אותה לצוף בתוך החשיכה. חשיכה... חשיכה שאין לה ראשית
וסוף. שפתיה נעו באפלה, ממלמלות את שמו של טד טונקס.
אזי, כמתוך חלום רחוק, חשה מגע קלוש: אי-מי לפת את גופה הדומם והפך אותה על פניה.
נדמה היה, כי מאי-שם היא רואה פנים; פנים חיוורות וגאות, סוקרות אותה בלא חפזון.
"זאת אותה אחת, אני אומר" אמר
קול, מעודן ומלא בוז. "זאת שנשארה מן הכנופיה ההיא".
"שאצווה על הפומורי שלך להוקיע אותה
על האלון העתיק? היא מחוסלת מניה-וביה, הייתי אומר".
"אתה יודע שלא, שנינו יודעים מה
ציווה המלך" החזיר הקול הראשון באדישות.
"ואתה יודע כמוני שזהו טירוף מוחלט.
היא אחת מהמורדים של או'סלית'רין; ליתר דיוק, אחת הצאצאים שלהם" צחוק יבש בקע
מתוך הפנים החיוורות "הם הזדווגו עם בני-אדם מטונפים, כך שמעתי; וזו
התוצאה..."
"תוצאה עלובה מאד, אכן" השיב האחר "אולם אם היא תמות עכשיו, לא
הייתי מהמר אפילו בפיינט על הצוואר שלך, ברגע שטאוסלין הזקן ישמע מה עשית, והוא
ישמע עך כך במהרה, האמן לי. קחו אותה!"
קולו מצווה הדהד באוויר; אחר, לפתו אותה
ידיים גסות והניפוה מעלה. גל נוסף של כאב התפוצץ באבריה; אזי, נכנעה ישותה ושקעה
בעלטה.
|
|
|
------------
מושגים לפרק עשירי:
איניש גלורי: שמה המיתולוגי של אירלנד.
פומורי: גזע אגדי ומכושף של יצורים מעוותים
(אולי חצאי שדים), שהוכחד או גורש מאירלנד בידי הטואטה-דנן (עם הפיות). מלכם
המבעית, ביילור עין-הרוע, ניחן בעין כבדה ולא תואמת שכאשר נפקחה, הרגה את כל הניצב
מולה.
אנשי גייל: שמם של בני האדם שפלשו לאירלנד
וגירשו את הטואטה-דנן לשכון בתוך התילים מתחת לאדמה. בפי הטואטה-דנן, השם יכול
לשמש כינוי כללי לבני האדם באופן כללי.