קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

 

 

 

 

 

דאדלי

 

החשיכה אפפה אותו מכל עבר, רכה ועבה כשמיכה; כה עמוקה היתה, עד כי דאדלי התקשה לראות אף סורגי התא האפל אליו הושלך. הדממה היתה עמוקה, מופרת אך מפעם לפעם ברחשם של הדים רחוקים או קולות "דריפ...דריפ...טאפ-טום" של מים דולפים אי-שם.

הפסיכים האלו... מה הם הולכים לעשות לי? שאל עצמו, רועד מתחת לשמיכה הבלויה שמצא בדרגשו. בטח הם יקריבו אותי באיזה טקס של פסיכים... מחשבותיו הפרועות רדפו זו את זו, מהרהרות בכל מעשי האכזריות שאהב מאד לראות בילדותו, כאשר היה מפעיל בשקט את הטלויזיה שלו בשעות בהם אבא ואמא היו בטוחים כי הוא ישן שנת ישרים. או אולי... אולי משהו יותר גרוע. הוא ניסה להזכר בכל האיומים בהם איים עליו פוטר, אבל שום דבר הולם לא עלה בדעתו... לפחות כאשר הצטנף ער בפינת תא הכלא.

אלא שאט-אט, הלכה הכהות וגברה, ועמה פחתו שעות הערות; כעת, לא ידע כלל ועיקר כמה ימים... או שמא חודשים? הוא מוחזק בתא האפל הזה. אביו היה מסמיק מכעס כל אימת ששידרו בטלוויזיה כתבות על בתי-כלא, טוען בקול גדול כי בתי הכלא של היום אינם אלא נופש עבור כל אותם בטלנים ארורים ושאר מפגעי-תברואה הולכי-על-שתיים. אולם לא כך כאן, כלל וכלל לא.

כן, לזה אבא היה קורא כלא אמיתי, כמו שצריך, הרהר דאדלי במרירות, מכרסם את שאריות הלחם והבשר היבש שהונחו בקערה המלוכלכת ליד הדרגש.

ככל שהתארך שביו, כך התקשה יותר ויותר להבחין בין עירות לשינה. רק החזיונות שרדפו את חלומותיו הפכו רבים ומוחשיים יותר, כמו הפכו בהדרגה למציאות וכל השאר התעמעם; דאדלי פחד מחלומות, מאז ילדותו: שם, לא יכלה אמא להגן עליו מפני הארי, שאהב לרדוף אחריו עם שרביט שלוף ולהטיל את כל הקסמים האלו של הפסיכים... לעיתים, היה חש אור ירוק מסנוור, אחריו היה מסתחרר חסר אונים באפלה, אפוף בצחוקו הקר של בן-דודו.
"רוצה שאתן לך עוד ממתק, דאדלוש סמאדלוש?"
וכמו בתשובה, בקע מאי-שם צחוק יבש בשפה זרה, ואחריו זעקת אימה מרוחקת, מהדהדת שוב ושוב בין הקירות.

הוא הוסיף להסתחרר; אזי, מצא את עצמו מוטל בפעם המאה באותו רחוב חשוך וקר, חוזר אל הסיוט שרדף אותו מאות פעמים מאז היה בן חמש-עשרה; הצינה האפלה סוגרת עליו. דבר-מה איום, בלתי נראה אולם מזוויע יותר מהגרועים בסרטי הרוצחים הסדרתיים בהם צפה עם חבריו בקולנוע הביתי של גורדון. האפלה ינקה ממנו את כוחו, ממלאת אותו בסיוטים... אלא שכאן, במעמקי הכלא, היה הכל גרוע יותר. כעת, יכול היה לראות את האפלה לובשת צורה; ידיים אפורות, ארוכות וריריות, ממשות אותו, קרבות לעבר פיו...

דאדלי הזדקף בדרגשו באחת, רועד ונוטף זעה.

חרא. אתה הופך לפסיכי ארור בעצמך, או מה?

כמו בתשובה, עלו מלמולים רחוקים וחלפו בין הקירות הטחובים; אלא שבזו הפעם היו הללו רמים יותר, מתחברים למילים שאוזנו של דאדלי הצליחה לקולטן.
"אני... אני לא עשיתי שום דבר כזה!" אמר קול עמום, שנדמה היה לדאדלי כמיבב בפחד... בכאב "אני נשבע, נשבע..."

מישהו החזיר תשובה בקול נמוך. לרגע, השתררה שתיקה מאיימת, ואחר חזר הקול הראשון והתחנן.

"מרלין! אמרתי כבר את כל מה שאני יודע. אני... לא ראיתי את בלאטריקס הזו בחיים שלי, ואין לי מושג איפה היא מסתתרת. אני גם לא ידעתי בכלל מה קראב מתכנן, חשבתי אנחנו סתם נשתה ויסקי ביחד ונדבר. בבקשה!" הקול הפך גבוה יותר, ונדמה היה לדאדלי כי הוא בוכה "בבקשה, תאמרי להם להפסיק לטפטף לי את המים האלו על הראש, אני משתגע, אני..."

לרגע, מלמלו קולות נמוכים; אזי, ענה קול אחר, מתנגן ומתוק, מתוק כל-כך... באל-כורחו, חש דאדלי כי הוא נפעם עוד בטרם הצליח להבין את דבריה של אותה אשה.

"האמת היא, שאני כן מאמינה בך, בוגארטיוס" אמר הקול, ממלא את האוויר במתיקותו "אתה בסך-הכל נער. נער כמוך אינו יכול להיות אוכל-מוות, לא באמת. הוא פשוט... יכול להיות קורבן של הנסיבות, ושל אנשים אחרים שמנצלים אותו ככלי למזימות מרושעות, בכדי שהוא יענש והם יחמקו מידיו של הצדק, הו כן"

לרגע, שוב השתררה דממה; דאדלי הצמיד את אוזנו אל האבן הלחה בכדי להטיב לשמוע, לוגם את הדי הקול כאילו היו יין מתוק ויקר.

אולי היא תעזור לי, האשה הטובה הזו, מלמל, תקווה ניצתת בתוכו בפעם הראשונה מאז נקלע אל תוך הצרה המטורפת הזו. היא תבין מיד שאני בן-אדם נורמלי, כן.

ואז, שב קולה ודיבר.

"אתה יודע, בוגארטיוס. כשאני מביטה בך, אני נזכרת במקרה קורע לב אחר. ילד מסכן, גדול ממך אך במעט, כבול על כסא הנאשמים, בוכה ומתחנן שיאמינו לו. 'אני חף מפשע', הוא צרח, הדמעות שוטפות את לחייו, ממש ככה. 'אבא, בבקשה תעזור לי', אבל אף אחד לא הקשיב לו, כאשר הוא נשלח למאסר עולם באזקבאן.
"מאסר עולם? אבל אני לא עשיתי..."

הקול הכובש שיסע את דבריו.
"אבל בניגוד אליו, לך יש יותר מזל, בוגארטיוס מק'נייר. אני מאמינה לך ואפעיל את כל כוחי כדי לעזור לך, אם אתה תעזור לי קצת, בתמורה. זה לא יהיה קשה מדי, אני מבטיחה. מתי ובאיזו דרך קיבלת הוראות מאביך, בוגארטיוס? האם אוכלי מוות אחרים ביקרו אותו באזקאבאן תחת מסווה? כיצד? מי היו אותם אנשים?"

קולו של בוגארטיוס התנשף.
"הוא... אבא שלי לא נתן לי שום הוראות, אני נשבע לך. הוא... הוא מטושטש לגמרי. בקושי הוא מסוגל לאכול את הדייסה שלו..."

"ילד מסכן" התערבה האשה בנעימות "אפילו עכשיו, אתה מתאמץ להגן על אביך, בכדי שלא יסתבך בצרות נוספות. כמה אצילי ואמיץ מצידך... וכמה חבל, שהוא לא חש את אותו הדבר כלפיך, אחרת היה מודה בכל בעצמו. וגם אם אני אאמין לסיפור הזה על טירוף כביכול" הוסיפה, מנמיכה את קולה עד שדאדלי הצליח לשמוע אך בקושי את שארית דבריה "אפילו אז,  אינני יכולה לעשות כרצוני. אתה מבין, במשרד הקסמים משוכנעים ש..." את יתרת דבריה לא הצליח דאדלי להבין, ואז שב קולה והוגבה קמעה.
"במצבים כאלו, חובה לנקוט צעדי מנע קשים, לפני שיהיה מאוחר מדי. אתה מבין, נכון? עכשיו, נחזור לענייננו: שנינו יודעים שוינסט קראב וגרגורי גויל לא היו מסוגלים מעולם לתכנן או לפעול על דעת עצמם, מישהו חכם יותר עומד מאחוריהם... במסווה. נכון?"
"אהה... נכון, נכון מאד".

"אתם רואים, ידעתי שהנער הזה טוב מיסודו, והוא ילך בדרך הנכונה. ז'ינג-הו, תפסיק את טפטוף המים, בבקשה".

הקולות נחלשו בהדרגה, ודאדלי, מחכה לשווא כי אותה אשה תגיע לראותו, שב ושקע אט-אט בתנומה מסוייטת; פעם נוספת, פקדו אותו חלומות מוזרים; דאדלי מצא עצמו, ילד קטן ושמן פעם נוספת, סופר את מתנות יום ההולדת בחדר הגדול שלו. עשרים וחמש... עשרים ותשע... שלושים ושתיים... אלא, שהוא לא היה מרוצה, נהפוך הוא; כעסו הלך וגבר ככל שהתקרב לסופה של הערמה הצבעונית. כי הוא ידע, הו כן, שעמוק בתוך הארון האפל שלו, הארי מסתיר מתנה... מתנה שנתנו לו ינשופים, והיא גדולה ויפה יותר מכל הטיסנים עם שלט, משחקי המחשב והממתקים שקיבל הוא עצמו.

"שכח מהשטות הזו, בן" נחר אבא בביטול "אף אחד לא טרח להביא לו שום-כלום ליום ההולדת מאז שנולד, תהיה בטוח בזה".

ככה הוא אמר... אבל עמוק בפנים, מאחורי הבוז שעל פניו הסמוקים, אבא פחד... פחד מהארי. אחרי שהתקבל לבית הספר ההוא למופרעים, היה דאדלי בטוח שהארי מאיים על אבא ואמא בכישוף נורא אם יספרו את האמת: משהו ירוק, מסנוור ומכאיב יותר מכל האגרופים והבעיטות בעולם.

כעת, יודע אי-כה כי הוא חולם, פתח דאדלי דלת נוספת, וראה את אמו עומדת שם, פניה הצרות מחייכות אליו.

"אל תבכה, פוצקי, הנה הבאתי לך עוד מתנה גדולה והכי-שווה בעולם. אתה תראה כמה הארי יקנא בך אחרי שתפתח אותה".

שוכח אפילו לגרגר תודה, הסתער דאדלי על העטיפה הצבעונית והחל קורע אותה בכעס... בטח עוד צעצוע דפוק, ואמא חושבת... אבל במקום צעצוע, החלו ידיים אפורות-רקובות לבקוע מתוך הקופסה. הוא צרח וקרא לאמא, כאשר נכרכו האצבעות הלחות והארוכות על שוקיו ופרקי ידיו, מצמידות אותו אל כסא המטבח... זוחלות לעבר גרונו... במקום פטוניה, עמד מולו הארי, רזה ומרושע כרגיל, עיניו הירוקות והצלקת על מצחו פועמות בלעג.
"אז רצית לראות את מתנת היומולדת המיוחדת שלי, דאדלוש-סמאדלוש?" לחש, מתקרב אליו בשרביט שלוף.

פוף; העולם כולו החשיך, וכסא המטבח התקשה, הופך לאבן קרה, קרה עד יאוש.
"איך המתנה שלי מוצאת חן בעיניך, ביג די?" לחש הארי, מתקרב עוד צעד... ועוד צעד; ככל שקרב, כך גבהה דמותו והאפילה; עיניים נחשיות, מחרידות למראה, נצצו מתוך פניו החיוורים. הכאב הלך וגבר, ודאדלי צרח שוב; המצבות הקרות סביב החזירו הד. "רוצה שאקעקע גם לך ברק על המצח?"

דאדלי צרח שוב, נאבק ומפרפר... אולם הוא לא היה אלא ילד קטן, שמן וחסר אונים. הדמות הגבוהה מולו צחקה, והוא צרח שוב, חזק עוד יותר... ואז, שב ומצא עצמו בתוך התא הקטן, מוטל אפרקדן על הרצפה לצד הדרגש המזוהם. הזעה זרמה במפלים על פניו, צווארו וגבו, עד אשר נראו בגדיו המקורעים כאילו נמשו זה עתה מתוך שלולית.

מגען הקר של האצבעות הארוכות סרב להעלם, מוסיף ומשלח גלי קור אל תוך ישותו. דאדלי השתנק, כאשר הבחין כי חלק זה בסיוטו, למצער לא היה חלום... הו לא. ליבו פרפר כמחשב להתפקע, כאשר הבחין בדמות האפרורית המרחפת מעליו; כעת, היה הלה גבוה פחות, ועיניו קטנות ומתרוצצות בוהקות מתחת לכובעו המוזר. אלא שלא היה בכך בכדי לשפר בהרבה את תחושתו של דאדלי... במיוחד לאור העובדה, כי יכול היה להבחין במטושטש בסורגים ובקיר שמאחורי גופו של האיש הקטן.

אמא... השטן בא לקחת אותי, יבבה נפשו, פיו נפתח ונסגר כאילו היה דג. "מי... מי אתה?" הצליח לפלוט לאחר רגע ארוך, קולו קרקני ומקוטע.

האיש הקטן נאנח, עיניו מוסיפות להתרוצץ באישוניו המוזרים.
"אני?" ענה בקול עמום "אבוי, אדם אומלל כמוך, אשר הושלך באין-עוול בכפו למות בעלטה... במקום בו הסיוט הוא מציאות, והמציאות היא סיוט; אויה...".

דאדלי חש בכתם הלח והמטריד, מתפשט באיטיות בתוך מכנסיו.

"אתה... אתה... מה יעשו לי כאן? יש כאן עוד אנשים? אני... אני רוצה החוצה!" צרח, מוצא סוף-סוף את מיתרי קולו "אני בן-אדם נורמלי! אני רוצה... רוצה עורך-דין!"
כובעו של האיש הקטן, שקוף כמוהו, התנודד באיטיות.

"עורך-דין? חוששני שלא. אבל אולי אוכל להביא לכאן כומר..."

"כומר... אני לא עומד ל... מה קרה לאחרים שהיו כאן? אחרי כמה זמן הוציאו אותם?"

גיחוך נמוך, מרושע, נפלט מפיה של הרוח, כאשר נעלמה בעלטה, אך ורק בכדי לחזור לאחר רגע קצר, מערסלת גולגולת ישנה בין ידיה.
"הו, יוריק המסכן... הכרתיו היטב..."

"מי... מי היה היוריק הזה?" הכתם במכנסיו של דאדלי התפשט עוד יותר, נוטף בין רגליו המעובות. "למה כל...כלאו אותו כאן?"

הרוח שב ופרץ בצחוק; אלא שאז הדהד בחלל קול אחר, דובשני ומתנגן.
"פיבס, תסתלק מכאן"

הרוח העיף מבט לאחוריו כחוכך בדעתו, ואז חרץ לשון לעבר האשה המתקרבת, התעופף סמוך מאז למכנסיו של דאדלי חסר האונים כשהוא צועק "שטפון מתקרב! שטפון מתקרב!", ונעלם אל תוך הקיר.

 

"לומוס"

מחרחר ומתנשף, התאמץ דאדלי להביט כלפי מעלה, אל עבר האשה הניצבת זקופה מצידם האחר של הסורגים.

היא יפיפיה... אוי... דאדלי פרפר למראה הפנים החלקות כשיש, על עצמות הלחיים העדינות והגבוהות. עיניים מלוכסנות כהות ריצדו, מביטות בו בעניין; שערה השחור, ארוך וחלק כמשי, גלש על גלימתה הכחולה. לפתע, חש דאדלי את עצמו כה קטן ועלוב, שוכב חסר אונים על הגב כשהוא מטונף במימיו שלו. מעולם, אפילו באותו יום ארור בו קראו אבא ואמה את מכתבה של אחות בית הספר וכפו עליו דיאטה, לא חש עצמו כל-כך...

בתחילת שביו, היו לו דברים כה-רבים לומר, לו טרח אי-מי להאזין לו. אולם כעת, פרפרה מחשבתו לשווא בכדי למצוא משהו הולם לאומרו.

"אני... אני לא אשם בכלום. אני כאן בטעות" חרק לבסוף, משתלט בקושי רב על שפתיו הרועדות.

"אלוהומורה".

דלת הסורגים חרקה בתשובה כאשר נפתחה באיטיות, מאפשרת ליפיפיה החיוורת להכנס פנימה. אזי, רכנה עליו, מלטפת את מצחו ביד עדינה, וגורמת לו רצון עז להתייפח. אף אחד לא היה כל-כך עדין איתו, מאז מתה אמא. האם ככה נראה הגן-עדן?

ואז, החלה המלאכית היפיפיה לדבר.

"אני משוכנעת בחפותך, מר דארסלי" אמרה ברכות "ואני רוצה לעזור לך, מאד-מאד רוצה. אמנם, ישנם... מספר אנשים שאינם רוצים להאמין שאינך אלא עד תמים, אבל אני משוכנעת שביחד נוכל להתגבר על הבעיה" דאדלי לעלע בגרונו בחולשה, שולח אליה מבט שאלה חיוור.
"מי?" החזירה היא, כאילו קראה את מחשבותיו. "המקום הזה מנוהל בידי אשה שהיתה חברה טובה של הבן-דוד שלך... חברה מאד-מאד טובה" לרגע, נדמה היה שעווית צער קלושה בצבצה על פניה החיוורים, כשהגתה את השמות. "ככל הנראה, הארי הלעיט אותך בדברים איומים על אודותיך... כך שאתקשה לשכנע אותה, בלי עזרה מסויימת מצידך".

דאדלי הנהן בלהיטות, מתרפק על מגעה... להרף-רגע, דמיין עצמו מחבק אותה, את בובת החרסינה היפיפיה הזו. היא אשה טובה, כן... לא כמו החזיר ההוא, מר יאמאשיטה.

"השגתי כמה וידויים ושמות מחלק מהחשודים בפשע" הטעימה "אולם מי כמוך יודע, שעדויות של כל-מיני פושעים ופסיכים הן לא כל-כך אמינות בבית המשפט. תוכל להתאמץ לזכור, אם שמעת אותם מזכירים כמה שמות, שהם מאד-מאד חשובים לי?"

דאדלי הנהן, חש כי הוא מוכן לעשות הכל בעבורה... הכל.
"הבה נתחיל" ידה שבה וליטפה בעדינות את פניו "האם שמעת את הכנופיה שתקפה אותך מזכירה את השם אובריאן מק'נייר?" עיניה האפלות בהקו "ובמיוחד... מה בדבר מאלפוי? דראקו מאלפוי?"