קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק
קודם | מעבר
לפרק הבא | אל דף
הביקורות של היצירה
|
|
|
טריסטיין
הסוס הלבן צנף, הלמות פרסותיו מואטת ככל
שקרב הגשר האדיר של נהר לית' ועמודיו העצומים לגודל הלכו וגבהו, כמבקשים לאחוז
בשמיים המעוננים הנישאים ממעל. עשרים פסיעות לפני ראשית הגשר, עמד הרמך כליל מלכת,
מניח לרוכבו להביט בהדר הקודר בעיניים קרועות לרווחה. לא היתה זו הפעם הראשונה בה
רכב טְרִיסְטֵיין מֶק-רוֹיְך לאורך משטח האבן העצום המעפיל אל
שערי תל-בְּרָיְלִית', מתחתיו השתרעה ממלכתו רבת-ההוד של דודו. אלא שאף הפעם, ממש
כבאלו שקדמו לה, מצא עצמו נעצר כמעט באל-כורחו, ומביט סביבו בנשימה עצורה.
מול פניו ממש, נישא כעת הגשר הגדול,
שכשפים אדירים הרימוהו בימי-קדם מעל תהום פעורה; שש-מאות רגל של מקשת גרניט כהה,
שדרקוני אבן קודרים פערו את לועם משני עבריה, וחדי-קרן מפוארים למראה הזדקרו על
רגליהם האחוריות לצידם, מפוסלים באומנות כזו עד כי נדמה היה כי יזנקו בכל-רגע מן
הכן וישעטו בריצה מעל מימיו הגועשים של נהר לית', אלף רגל מתחת להם. מן העבר השני,
צועף התל הגדול בערפילים סמיכים, משייטים בעצלתיים בין גוניהם הקודרים של צמרות
אלון והובנה שכיסו את גגה של ממלכת מק-רויך כמצנפת קדומה ומאיימת. מתחת להם, בהק
השער הגדול בינות קימורי אבן אדירים לגובה; גוניו הסגולים-אדומים של הסלמנדר הגדול
של בית מק-רויך נצצו כגחלים עוממות על משטח הפלדה האפור-ירקרק, ששניים מפילי השלג
הקדומים של לוכלאן יכולים היו לעבור בו זה לצד זה; אבני האודם והנופך המרוקעות דמו
לפנסי-הינקיפאנק עוממים, לוחשים בינות לקרעי-האד הצוננים. הטפטוף החלוש
והבלתי-פוסק גבר בהדרגה, זולג מצידי קסדתו ומרטיב את תלתליו הזהובים ואת שריונו
הכסוף-סגלגל, דבר שהעכיר את רוחו עוד יותר.
במשך דקה ארוכה, ישב טריסטיין דומם
באוכפו, מניח לרוח הסתווית לשחק במחלפותיו הארוכות; אחר, דחק בסוסו להמשיך הלאה. שאגת
המיים בבסיס המצוקים התעצמה ככל שהתקדם, נמהלת בנקישת הפרסות ובקול נשימתו המהירה
של טריסטיין עצמו; בכל רחבי איניש גלורי לא היו דברים רבים מהם סלד יותר מאשר אותה
תחושה, כי אין הוא אלא יצור זעיר, נתון לחסדם המפוקפק של אבן, רוח ומיים.
וכעת, נוספו דאגות נוספות לצרותיו הרבות
בלאו-הכי; אלא שככל שהלכו השערים העצומים וקרבו, עודד את עצמו כי בימים שישהה
בהיכלותיו של דודו, האדיר במלכי הטואטה דה-דנאן, יהיה מוגן מרע. לא היתה זו הפעם
הראשונה בה הסתבך במהומות והבטחות נקם, הזכיר לעצמו בגיחוך מעוות, כך שאותה
שערוריה אחרונה שחולל עם בתו של המלך נואדה מק-אלן לא תעלה ולא תוריד.
בסופו של דבר, הרהר, אתה המוכשר מביניהם,
וכל המלכים המנופחים ובניהם יודעים זאת היטב. אחרי ככלות הכל, מי היה המצביא
שהצליח למחוץ ולהוריד על ברכיהם את שבטי הפומורי, לאחר ששבו והעזו, לראשונה מזה
מאות רבות, לשוב ולפשוט על איניש גלורי בכח גדול מחשרת איי הצפון?
גיחוכו התרחב. מוטב להם, לכל אותם
מלכים שמיהרו לקפוץ על המציאה ולהפוך את הפומורי למשרתים, לזכור היטב מידו של מי
באה להם אותה תשורה.
גם דודו, טאוסלין מק-רויך הידוע לתהילה,
לא טמן את ידו בצלחת, כמסתבר; משקרב אל השערים, הבחין טריסטיין מיד בכמה מאותם
פומורי נחבאים בין צללי קשתות האבן; היצורים, גובהם עולה ברגל לערך על זה של טואטה
דה-דנאן, היו שעונים על חניתותיהם הכבדות, לוטשים שיניים ונוחרים בטינה לעבר הגשם
הקל השוטף את אבני הגשר. בעלטה הסתווית, יכול היה המתבונן לטעות ולדמות בליבו כי
גופם של בני הפיר-בולג נחצב מסלע לח, שיד נעלמה הצמיחה סלילי קיסוס שחור על
קודקודו וחזהו.
זוקר את ראשו באדישות מעושה, האיץ
טריסטיין בסוסו לחלוף על פניהם בטפיפה יהירה. חיוך קליל, מסוכן, הסתמן על שפתיו
משחש בעיניהם האדומות והלא-תואמות ננעצות בגבו, בעודם נסוגים לעברים ומקפידים
לשמור על מרחק של כבוד מחרבו הארוכה.
לפחות הם לא שכחו עדיין מה
עוללה זו בקרב באיניש דאנקן... דבר ההופך אותם ככל הנראה לחכמים בהרבה מבני-מלכים
מסויימים.
הרהר ברשעות, שולח בפומורי חיוך מתקתק שגרם להם להרתע עוד צעדים מספר; כמעט רבע
מאה חלפה, מאז גרר את מנהיגם הנכנע בשערותיו והטילו משותק מפחד לפני רגליו של
דודו. רצוי שימשיכו ויטיבו לזכור ממי כדאי לפחד, השרצים. הוסיף בינו לבינו בגועל;
עונג היה ללחום בהם ולהכניעם... אולם אי-כה, עורר בו מנהגם של דודו ושאר המלכים
להופכם למשרתים שאט-נפש.
ברגע הבא, החלו השערים העצומים להפתח
ברעם עמום, גורמים לטריסטיין להאיץ בסוסו ולהותיר את הפומורים מאחור; הזקיפים
מאחורי הדלתות הגדולות, לרווחתו, לא נמנו על אותו זן, אלא היו מבני הטואטה
דה-דנאן; אבירים חיוורים, עטויים בגוני הסגול והכסוף של בית מק-רויך. מעבר להם,
נפתחה מנהרת הכניסה אל תוך חלל מואר, עצום לגודל, שריחות ערבים התמרו ממנו; צלילה
העגמומי של חמת-חלילים נישא מרוחק באוויר, בוקע ככל הנראה מאחד ההיכלות המרוחקים
שבעומק התל.
"לו תשרה עליך ברכתו של לוך, סר
טריסטיין הזהוב" הדהד קול חמור מתוך האפלולית שמעבר לשורת הזקיפים.
ברגע הבא, התקדם הגבר המבוגר באיטיות,
מכווץ גבות אפורות-כחלחלות מעל פנים כחושים וחמורי-סבר. טריסטיין גיחך בינו לבינו;
נוכחותו של מפקד המשמר הזקן לא היתה מפתיעה יותר מזו של צירי הדלתות.
ישנם דברים שאינם משתנים לעולם, הרהר בשמץ בוז. ואוּנְגוּס
מֶק-פֵאיְל הוא ללא ספק אחד מהם.
"ברכות, מפקד משמר עטור-תהילה
ו...ותיק" השיב בקול חלקלק, יורד בקפיצה מגב סוסו ועושה עצמו כלא מבחין במבט
הקודר ששילח בו מפקד המשמר. להרף-רגע, הבזיק פחד בעיניו של מק-פאיל, כאשר ליטף
טריסטיין, כמו במקרה, את ניצב חרבו.
מצוין, הרהר, מסיר את ידו בחינניות מן החרב
ופונה לצעוד אל תוך התל, מאלץ את האביר הזקן להחיש צעד בכדי לעמוד בקצב המהיר
שהתווה, ומצפה לשאלות הנימוסין הזעופות שלא אחרו להגיע.
"ביקור נימוסין משפחתי, הא
ותו-לא" חייך במתיקות, סוקר ברישול את פתחי הסמטאות ועשרות השערים הקטנים
שנקרעו בקירות המערה האדירים שנסוגו מאתיים רגל הצידה משני עבריו. "לא הייתי
סולח לעצמי לעולם, אם לא הייתי זוכה לראות את פני דודי היקר, בטרם יפליג אל
לוכלאן שבפאתי הצפון הקר".
מק-פאיל חרחר, מתקשה להסתיר את הסומק
שעלה בפניו.
"האלים יביאו ויחזירו את דודך הדגול
בשלום, אל דאגה" ענה, בעודם
חוצים את ההיכל הגדול לאורכו, מתעלמים מבני הטואטה דה-דנאן הרבים שנאספו משני
העברים או הציצו מתוך חלונותיהם המקומרים בכדי לחזות במתרחש. מחצית התריסר זקיפים
צעדו בעקבותיהם, המתכת על גופם משקשקת חרישית עם כל צעד מצעדיהם.
"איש מן המלכים ובני-המלכים אשר נמצאו
ראויים לנכוח בהכתרת המלך העליון אינו מעלה בדעתו את האפשרות להסתבך בצרות, קל
וחומר שלא לשם התענוג" הוסיף, עיניו מביטות בטריסטיין בלא חמדה. זה האחרון אך
משך בכתפיו.
"לא עלה על דעתי אחרת, ולו
לרגע" השיב בקלילות "לכל היותר, ישאר הכתר הגדול בהרי לוכלאן אלף שנים
נוספות. אחרי ככלות הכל, אם איש ממלכיה הנוכחיים של איניש גלורי אינו סבור
כי הוא ראוי לשמש כמלך העליון, הרי שאנו ובני לוכלאן גם יחד נשאר מרוצים, הלא
כן?"
מק-פאיל חרק קלות בשיניו, מחיש צעד
ומוביל את טריסטיין מתחת לשורה ארוכה של קשתות ענק, מרוקעות במגיני פלדה וכסף.
אזי, משצעדו הלאה והותירו אותן מאחור, נפרשה בפניהם בריילית' בכל הדרה: כעת, הובל
טריסטיין לאורכה של כיכר מעוטרת בפסיפסים, שמבועים חמים קולחים מבין שורשי עצים
עתיקים ועצומים לגודל הגדלים במרכזה, צמרותיהם נישאות אל תקרת התל, שכושפה להראות
כרקיע זהוב; תשעה רחובות התנזקו אל תוך הכיכר, מעוטרים בשערי אבן מגולפים וצריחי
משואה רמים הנישאים מעליהם; אורה של התקרה המכושפת קרן על מאות עצי בוסתן שלבלבו
ממרפסות נישאות ובינות לבתי אבן מהוקצעים; נגינתם של חמתי-חלילים וכלי-הנבל גברה,
מפעפעת במתיקות אל תוך חלל האוויר המבושם, ממלאת את טריסטיין בשלווה מוזרה ומזכירה
לו כי הוא רעב... למזון ואף לדברים אחרים, מענגים עוד יותר.
"האם דודי מצוי בארמונו?" שאל,
עוקב בעניין אחרי עלמה בהירת שער שחמקה מתוך קמרונו של שער סמוך, ופנתה להצטרף
לחברותיה המפטפטות בעליזות על סביב אבניה של באר סמוכה.
מק-פאיל הנהן, שפתיו חשוקות.
"אכן" התנהם לבסוף, קולו נמוך
ומתרסס "הוד-מלכותו נועד כעת עם ה...ליידי אִימֶר"
טריסטיין הנהן, נוטל לעצמו רגע בכדי לעכל
את משמעות הדברים.
ליידי אימר רייבנקלו. פירוש
הדברים כי דודי נזקק לעצה, טרם שהוא מפליג... עניין זה הפך את מצב הדברים למעניין
יותר, בלא ספק. בעודו רוכב לבריילית', צדו אוזניו שמועות כי חבורה גדולה של מלכים
זוטרים התקבצה שם, לשהות שבועות מספר תחת צל-קורתו של טאוסלין מק-רויך טרם יצטרפו
אליו לרכיבה בת השבועיים אל מזחי האבן האפורים של טארה. אולם הליידי אימר? הגבירה
החכמה ונשואת הפנים מאי הבוסתן הנסתר שליד חופי קימבריה הרחוקים, לא יועדה או
הוזמנה לנכוח בהכתרת המלך העליון בהיכל האדיר שבין הריה המושלגים של לוכלאן. עד
לפני שנים ספורות, נזכר, לא היתה אורחת רצויה אף במרבית תילי המלכים של איניש
גלורי; אלא שקרנה עלתה קמעה זה לא מכבר, כאשר הצילה את טאוסלין מק-רויך ותריסר
מלכים אחרים מרעל וקורי בגידה ערמומית שנטוו סביבם בחגיגות הבלטיין, חודשים ספורים
לפני פלישתם של שבטי הפומורי. שמועות אפלות לחשו, שהמלך והדרואיד שהגו את מעשה
התועבה פעלו תחת צו רצונו של מכשף מחוצף במיוחד מקרב בני גייל... או המוגלגים, כפי
שכונו לעיתים בדרך-קיצור. לאחר זאת, נפתחו היכלות רבים בפני הגבירה אימר - אך לא
ליבו של אונגוס מק-פאיל.
"היא ושכמותה אינם ראויים לדרוך
בשער הזה, מלכי" זכר כיצד רעם בקולו במועצת דודו, לפני שנים ספורות "ולא
בשום תל אחר המכבד את עצמו. מעשה טוב אחד אינו מוחה חרפת-עולם, כזו המוטלת על בית
רייבנקלו לדורותיו. עצי האלון הזקנים עודם זוכרים, כיצד לחמו בשורותיו של
או'סליתרין הבוגד, נשאו את ניסיו ושתו מיינו. אדמתה הקדושה של איניש גלורי אינה
סולחת, וכמוה אף אנחנו".
מפניו של מק-פאיל בעת שהגה את שמה של
אימר, ניכר היה כי הזמן המועט שחלף מאז אותה פעם לא הועיל רבות לשנות את דעתו.
טריסטיין עצמו לא חלק כלל ועיקר את אותה השקפה: הגבירה הקימברית בעלת השער
הזהוב-כהה סיקרנה אותו ואף עוררה את חיבתו, במידת מה; רבים לחשו, כי אימר ירשה חלק
ניכר מחוכמתה של סבתה המפורסמת. לו אך היתה צעירה יותר... בשלוש-מאות שנים,
בערך, הרהר בדי-צער, בעוד הדרך מתרוממת בשורת מדרגות לבנות, המתרוממות באיטיות
לעבר חומתו החיצונה של הארמון.
"אם כבר בגברות אצילות עסקינן"
הפטיר טריסטיין, מחשבותיו שבות לנושא אחר שהעסיק את דעתו במרוצת עשר השנים
האחרונות "מה שלומה של רעיית דודי, המלכה אידיין החכמה ויפת התואר, אשר
השמועות אינן מפסיקות מלדבר בשבחה?"
מק-פאיל קפץ את ידיו הנוקשות, נראה כחוכך
מענה זעוף בדעתו.
"שלום הוד-מלכותה טוב" התנהם,
מתנשף ומחיש צעד במעלה המדרגות הבוהקות; אי-שם מלמעלה, הדהדה תרועת חצוצרות, ככל
הנראה בכדי לבשר לשוכני הארמון את דבר בואם.
זוקר את גבותיו בארשת מיתממת, סקר
טריסטיין בקפידה את מפקד המשמר, מנסה לפענח את ארשת פניו הנוקשה. מזה עשר שנים, לא
פסקו השמועות לעסוק בנישואיו הטריים של טאוסלין מק-רויך, אשר נתן את ידו וליבו
לעלמת מסתורין, עליה נלחש כי באה משושלת אצילה ועתיקת-יומין אשר נעלמה לפני עידן
ועידנים מאדמתה הירוקה של איניש גלורי. אלא שהשמועות היו רבות, ולא כולן אמרו הלל
ושבח. גבות רבות נזקרו בתמהון על העזתו של טאוסלין, אשר גירש את רעייתו הראשונה,
נכדתו של הדרואיד העליון בכבודו ובעצמו. אמנם, יחסיהם העכורים של טאוסלין
ואוֹכְטָאב היו כמעט נחלת הכלל במשך מאתיים שנה לפחות, וחוקי האלים התירו למלך
לשלחה, לאחר שלא העמידה לו פרי-בטן משך תקופה ארוכה כל-כך. אלא שיהיו חוקי האלים
כאשר יהיו, לא נודע הדרואיד העליון כבריה סלחנית במיוחד.
תמהני, האם לא הוגה אָלְאִיל
הזקן בנקמה ברגעים אלו ממש. הרהר טריסטיין, חשש צונן מתגנב אל תוך ליבו. רבים המלכים שלא היו
עוברים על עלבון שכזה בשתיקה, יאמר החוק כאשר יאבה, והדרואיד היה זקן ואכזר כפליים
מכולם גם יחד. אלא שאידיין הנאווה, שלא כקודמתה, העניקה לבעלה בן ובת תאומים,
בריאים ונאים למראה – דבר אשר ללא ספק הוכיח, כי אלי איניש גלורי שבעי-רצון. אלא
שהשמועות הוסיפו להתפשט סביב, ולא כולן נשאו שבח וברכה בכנפיהן.
יאמרו כולם כאשר יאמרו, דרוש
דבר-מה גדול בהרבה מפנים יפות, בכדי לגרום לדודי להפוך את אלאיל לאויב. מבטו של טריסטיין שב והתמקד
במק-פאיל, אלא שזה אך משך בכתפיו.
"עסקי אינו בהפצת שמועות ואיני
מאזין להן כלל" התנהם מפקד המשמר "טוב תעשה אם תזכור זאת, סר".
כעת, נפתחו בפניהם שערי הארמון, והם צעדו
בינות לצריחים בהירים שבליסטראות מכושפות מתנוצצות באיום על כותרם הרחב; משם,
הוליך נתיבם אל ליבה של חצר שוקקת חיים, שמזרקה מרהיבה למראה במרכזה, מזה מי-בדולח
נוצצים על ורדים אדומים כדם; טריסטיין נעצר, מביט במחזה המלבב ומתחייך כאשר פנתה
אליו עלמה בשמלות בהירות, מגביהה בנימוס קרן גדושה בשיכר אגסים מתוק.
"כולי אסיר תודה, עלמתי" הפטיר
במתיקות, בעודו נוטל את הקרן לרגע ונוטל ממנה לגימה קלילה. "אין מתוק מדבש
הנמזג מן החיוור והחינני בפרחים, לוך הגדול עדי" הוסיף, נוטל את ידה העדינה
ונושק לה בחטף. לחייה של העלמה הסמיקו כאש בעודה מגמגמת תודה, בולעת אותו במבטה
ומשעשעת אותו עוד יותר. אלא שאז, הסב רעש אחר, גס לאין-ערוך, את תשומת ליבו. העלמה
הפליטה אנקת בהלה, כאשר התרוממו סורגיו של שער צדדי, כמעט ושומטת את הקרן מידיה
הרועדות.
גבותיו של טריסטיין נזקרו בתמיהה, כאשר
הבחין בסיבת המהומה; שני קציני-משמר צעירים, פניהם סמוקות ויגעות למראה, זירזו
בגסות חבורה עכורה של פומורי, אלו ואלו חמושים עד צוואר. נערות ומשרתי-ארמון נרתעו
לאחור, משלחים מבטים קודרים ונפחדים בבריות המגודלות והכעורות למראה המדשדשות
בגסות אל תוך החצר הפנימית. אלא, שעיקר תשומת ליבו של טריסטיין נמשכה אל דבר-מה
אחר: שניים מהפומורים גררו עימם בריה דהויה וחלושה, ידיה כבולות בשלשלאות ברזל.
ניכר היה, כי היא חלשה יתר על המידה מכדי להאבק בהם, בעודה נגררת בגסות הלאה; שערה
האפור והמזוהם גלש על לחייה, שאחת מהן הכחילה ממהלומה אכזרית, וגואלה בדם קרוש
ועפר; טריסטיין נשך את שפתו התחתונה, משהביט בעיניה, משקיף אל היאוש הנורא שקרן
מהן, הופך אותן לבארות אפורות וחלולות.
אלא שאז, הכתה בו מחשבה נוספת, כמעט
ומקפיצה אותו ממקומו.
מכשפה מאנשי גייל? אבל כיצד...
לא יתכן!"
בנשימה עצורה שלח מבט נוסף בדמותה מעוררת
הרחמים... עלובה אף יחסית לסיפורים על בני האדם.
יושיע לוך. פיר-בולג מטנפים בטלפיהם הגסות את ארמון
בית מק-רויך, גוררים עימם מוגלגים כבולים, כמו היינו באחד משווקי העבדים הגדולים
באימפריית הזדון האדירה של ימי קדם. התעוב שטף את ישותו, גורם לעיניו הירוקות לרצד בכעס.
"שומרים, קטלו את
מסיגת-הגבול העלובה הזו!"
קולו הרועם של מק-פאיל גרם
לטריסטיין לפעור את פיו בהפתעה. מעולם לא שמע את מפקד המשמר הזקן כה כעוס... וכה
אכזרי.
נראה היה, מחשבה דומה חלפה בראשיהם של
רבים מבאי-החצר, באשר עיניים תמהות רבות ננעצו במק-פאיל מכל עבר. אלא שזה, פניו
קודרות וסמוקות בזעם, לא נראה כנסוג מדעתו כהו-זה. הפומורי נעצרו, מגחכים ומחליפים
מילים נמוכות בשפתם הגסה; אלא שאחד האבירים הצעירים התעשת, עושה שני צעדים קדימה
ושולח במק-פאיל מבט תמה.
"מילוי פקודותיך יהיה לי לעונג, סר"
הפטיר בדי-היסוס "אלא שקיבלתי הוראה במישרין מהוד-מלכותו, אשר... הורה לנו
לאתר את בת-גייל הזו, ולהביא אותה בריאה ושלמה אל..."
פניו של מק-פאיל היו כה זועמות, עד כי
לבשו גוון סגול.
"וכעת, שינה המלך את דעתו"
רעם, עושה צעד קדימה ומניח ידו על ניצב חרבו "אני אסדר את כל הדרוש. כעת,
קטלו אותה. האם לא הייתי מובן די הצורך?".
שני האבירים הצעירים היססו, מביטים
במבוכה זה בזה, במק-פאיל ובשבויה הכבולה... ואחר פעם נוספת במק-פאיל. השבויה נאבקה
חלושות, גורמת לכבליה לצלצל בקול עמום. נדמה היה, כי שפתיה נעות, מנסות לומר דבר-מה.
אלא שאיש לא הטה אוזנו.
הפומורי נהמו בעונג. בניגוד לאבירי
הטואטה דה-דנאן, לא נראו הללו כנזקקים לדרבון נוסף בכדי לשפוך דם. אחד מהם משך
בחוזקה בשלשלאות, גורם לבת-האדם העלובה ליפול על ברכיה. חברו פישק את רגליו, שולף
את חרב רחבה ומשוננת-להב, ומגביה אותה בנחרה של שביעות רצון. אחת העלמות ליד
המזרקה החלה לבכות, מליטה את פניה בידיים חיוורות.
"סלק את החרב הזו, שרץ מגודל...
לטובתך האישית".
טריסטיין תהה, מה גרם לו לזנק ממקומו
במהירות הבזק; האבירים הצעירים נסוגו לאחור, עיניהם המפוחדות קרועות לרווחה, בעת
שנשלפה חרבו הארוכה מן הנדן, מפיצה הבזק כסוף מעודן על סביבותיה. הפומורי נהמו
במבוכה, מהם נסוגים לאחור ומהם מביטים בו בתיעוב בעיניהם הלא-תואמות. הפומורי
שניצב מעל השבויה הפליט גידוף קולני בשפתו, חרבו עודנה שלופה ומונפת באיום.
"לא ידעתי כי נוהגים לטבוח נשים
כבולות בתל-בריילית', מק-פאיל" הלעיג, בלא להתיק את עיניו מחרבו של הפומורי.
"אתה... אתה אל תעז להתערב בעניין
הזה, סר טריסטיין" התנשף מפקד המשמר, שיניו נוקשות בכעס "די נזק ומבוכה
גרמת לנו מניה וביה. אני פועל לטובתה והגנתה של העיר הזו מפני סכנות ש..."
האוויר נפלט בשריקה מבין שפתיו "כלומר, עלי למלא את חובתי, ולבצע את כל הנחוץ
לשם כך. סור הצידה!"
טריסטיין התפהק בזלזול.
"ואילו אני" החזיר, בלא שיטרח
לזכות את מק-פאיל ולו במבט "החלטתי להכתיר עצמי בתור האביר המגן של המוגלגית
הזו"
חיוך דק, מטורף למחצה, ננסך על פניו
בעודו סוגר קדימה, מסלק כלאחר-יד קווצה זהובה סוררת מעל מצחו.
"האם תתמודד מולי בדו-קרב,
מק-פאיל?" הטעים "לפני מאתיים שנים, בטוחני שעסקינן היה בקרב הוגן
מאד"
צחוקים חרישיים התמרו, בוקעים אי-שם מתוך
הקהל הנדחק סביב.
"אולם, אמחל לך על העלבון, אם תשלח
אחד מאנשיך למות במקומך" הוסיף טריסטיין במתק-שפתיים "אסכים לשניים...
אפילו לשלושה בבת-אחת, בכדי לעשות את הדברים... משעשעים יותר".
מק-פאיל רשף מילים לא-ברורות, מגדף מתחת
לשפמו ומעביר מבט תוהה בין אנשיו החמושים. אלו מיהרו לסגת צעד לאחור; איש מן
האבירים והשומרים לא נראה כנלהב, בלשון המעטה, מן האפשרות לצלב חרבות עם סר
טריסטיין. השבוייה קפאה על ברכיה, נועצת בו מבט מתלבט, מיוסר; פעם נוספת, נראתה
כמנסה ללחוש דבר-מה, אלא ששעתו של טריסטיין לא היתה פנויה להטות אוזן.
אזי, כהרף-עיין, התפרצה שנאתם של
הפומורי; אחד המגודלים בהם שאג, לופת את חניתו הכבדה ומטיל אותה בכל כוחו לעבר
טריסטיין. ברגע הבא, נבלע הכל במערבולת של שאגות, ברזל משקשק ושעטת מגפיים כבדות.
טריסטיין נע, מהיר כנחש, קורא "קוּלִיך אָנְגָה!" בקול שהחריש
לרגע את יתרת הקולות. חרבו נעה במעגל, רושפת בהילה כסופה ונתקלת בעוצמה רבה בחנית
המעופפת. לרגע, החריש קול נפץ עז את האוויר; במשנהו התעופפו שברי מתכת כהים לכל
עבר.
אוה... ההנאות הקטנות הללו... אני פשוט נולדתי בעבורן. הרהר טריסטיין,
תנועתו המעגלית לא נעצרת. ברגע הבא, הפליט אחד מיריביו יבבה קולנית, כאשר ביתק
הלהב הממורק את בטנו, שופך את מעיו הכהות על מרצפות החצר.
"זו היתה טעות, פומורי... טעות
חמורה" גיחך טריסטיין מגביה את הלהב המגואל בדם בכדי לחסום יריב נוסף.
הברזלים צלצלו פעם נוספת, בעוד טריסטיין משתופף ומתקיף במהירות הבזק את החזה השעיר
המתנודד מול פניו. צווחה חנוקה נוספה הרעידה את האוויר, ומנהיגם של הפומורי התמוטט
לאחור מלוא קומתו, זרועותיו עודן מפרכסות בפראות.
"מה מתחולל שם, בשם כל אלי איניש
גלורי?!"
הקול הסמכותי שבקע מפתח ההיכל הדהד סביב,
גורם לפומורי לנהום ולסגת במהירות מן המערכה. אחד האבירים הצעירים מיהר לרדת לקידה
נמוכה, רעיו ויתרת השומרים ממהרים לחקות את מעשיו. טריסטיין לבדו נותר זקוף, חרבו
נוטפת הדם עודה שלופה בידו.
"ברכת האלים על ראשך, דודי עטור התהילה" הפטיר בניחותא "אחיינך
הצעיר מודה לך מקרב לב על שכיבדת אותו ובאת לקדם את פניו... מוקדם מעט מן
הצפוי" הוסיף, מעיף מבט מלעיג אל הפומורי הזועמים ומק-פאיל. "ממש כאשר
דאגתי לוודא כשכמה... יצורים לא ישכחו את מקומם הראוי", הוסיף, מנסה להטיב
ולהביט בדמות הנשית החיוורת וכהת השער שפסעה בעקבות דודו.
מלך בריילית' האחרון כיווץ את גבותיו
בדי-היסוס, ידו עטויית הטבעות מלטפת את שערו האפור-כחלחל כמבקשת לוודא כי נזר אבני
האודם עודו יושב עליו לבטח.
"ברוך תהיה בבואך לעירי, אחייני
האמיץ..." הפטיר, מבטו עובר בין טריסטיין מדושן העונג למק-פאיל הזועם,
וחוזר-חלילה.
תמהני על מי מאיתנו הוא כועס יותר, גיחך טריסטיין בינו לבינו. ואז, כהרף
עין, הבחינה עינו בשבויה הנאבקת לקום על רגליה, שפתיה רועדות ופניה חיוורות
כתכריכים. פיה נפער לרווחה, כמבקש לצעוק; עיניה בהו נכחה בפראות, קרועות לרווחה
בארשת מוזרה, שטריסטיין לא הצליח להחליט האם היא השתאות, או שמא פחד. למרבה
הפתעתו, לא התעכב מבטה כלל ועיקר עליו, ואף לא על דודו התקיף ומקרין ההוד - אלא
בדבר-מה אחר, אי שם מאחוריו.
"בֶּל..." נדמה היה לו שהיא לוחשת, אלא שאז אפסו כחותיה, והיא צנחה
מעולפת על רצפת האבן.
|
|
|
--------
מושגים חשובים לפרק:
"אנשי גייל" - השבטים האנושיים אשר גירשו את
הטואטה דה-דנאן מפני השטח של אירלנד, ואילצו אותם לעבור לעולם האחר.
הכינוי "מוגל" אצל הטואטה דה-דנאן הוא פשוט קיצור של המונח Man of Gale, ומציין הן בני אדם בעלי קסם והן חסרי קסם, בלא אבחנה.
"תל" - למעשה עיר. ערי הטואטה
דה-דנאן מצויות מתחת לתילים עצומים.
פומורי - גזע עתיק שהתעוות, יריביהם
הקדומים של הטואטה דה-דנאן.
איניש גלורי - שמה העתיק של
אירלנד. בפי הטואטה דה-דנאן, כך מכונה ארצם, קרי: אירלנד שמעבר לערפילים, או
"העולם האחר". "איניש" באופן כללי בא לציין אי.
לוכלאן - במיתולוגיה האירית, הכוונה
היא לארץ הצפון.
קימבריה - שם עתיק לוולש (דרום אנגליה דהיום)