קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | חזרה אל דף האינדקס | אל דף הביקורות של היצירה

טריסטיין

"מרלין! היא מקבלת התקף נוסף!"

קולה של אנדרומדה הדהד באוויר החשוך, נמהל בצרחותיהן המבוהלות של בנות הפמליה; מתנשף, שעט טריסטיין קדימה וצלח את הגן, קרב למוגלגית אפורת השער ולגבירה אימר הכורעות מעל אשת דודו המעולפת.

"הביאי עוד מי מעיין, ליידי בלק. מהרי!"

מכווץ את שפתיו בדאגה, רכן טריסטיין קדימה בכדי להטיב ולהתבונן.

אידיין היתה שרועה על גבה על מצע העלים הרכים, פניה נוטפות זעה. למען האמת, קשה היה להגדיר את מצבה כעילפון... לא ממש. עיניה הירוקות של אידיין היו פקוחות לרווחה, אם כי ניכר היה שאין היא מבחינה באיש מהכורעים לצידה. מבטה בהה בפראות אל תוך החשיכה, כמבקש לפלוח את תקרתו הנסתרת של תל בריילית', שפתיה זעו, פולטות וממלמלות מילים עמומות; עיתים הפליטה צעקה או אנקה רמה, ועיתים שקעה בלחישה פרועה.

"צללים אוחזים בה" הפטירה אימר בפראות, שבה ושוטפת את פניה הקודחות במים; ידה נגעה בעדינות במצחה, כמבקשת לשרות עם אותם תוקפים מסתוריים שיסרו את רעייתו של טאוסלין מק-רויך. "אני חשה בהם... אפלים ויוקדים במחול של טירוף... אידיין" קולה של אימר הונמך ודעך באיטיות, וטריסטיין ידעה כי היא רוקמת כישוף מרפא או הגנה. "אידיין!"

לרגע, שלח טריסטיין מבט בפניה החיוורות כסיד של אנדרומדה, משמיהרה זו להגיש כד מיים נוסף לידיה של אימר. אחר, כרע על ברכיו, נוטל בעדינות את כף-ידה הרוטטת של המלכה. "הוד מלכותך?" שאל בעדינות, עוצם את עיניו ומנסה לחדור באיטיות אל תוך ישותה המיוסרת.

אידיין לא השיבה, מלמוליה דועכים ללחישה אוורירית.

כה יפה. פרפרה מחשבתו של טריסטיין. וחשוב מזה, לוחמת. לוחמת מבטן ומלידה... לרגע, קילל את עצמו על ההזנחה בה נהג מאז שחר נעוריו באומנויות הנסתרות של בני גזעו: שיר החרבות ושעטת הסוסים נראו לו מאז ומעולם מרתקים ומהנים פי כמה. אלא, שחרף יכולת הכישוף העלובה בה ניחן, יכול היה לחוש מעט מיסוריה, כאשר אחז בה והתרכז; אכן צללים אפלים... אפלים עד אימה. אלא שאידיין לא קראה לעזרה ולא פרצה בבכי; בכך היה סמוך ובטוח. היא השיבה מלחמה שערה לתוקפיה המסתוריים. ובשם לוך, היא גם תנצח.

ואז, בעודו מנסה לאחוז במראות המטושטשים המרצדים בתוך תודעתו, חש ברעם מתגלגל; קול נורא מילא את האוויר, מלווה בהבזק ירוק נוקב; דבר-מה שאג, אפוף ביסורי מותו... ואזי דממה; דממה שקטה ונוראה. טריסטיין נאנק, אחיזת כשפיו הרפים ניתקת ומטילה אותו באחת החוצה; ברגע הבא, מצא עצמו מוטל על גבו, אווירו הצונן והלח של הגן טופח על פניו המלוהטים.

אי-שם, הרחק מעל תל-בריילית', הבזיק ברק, קורע את השמיים לגזרים ומאיר את הצמחים המתנועעים באור לבן ועז.

"אות רע, עוד אחד!" הצטווחה אחת מבנות הפמלייה, אי-שם מצידו השני הפלג.

"אלים... מספרים שהנהר נשא את הגבירה אל מלכנו, מתוך ארצות המסתורין הקדומות. אולי... אולי האלים התחרטו והם רוצים אותה בחזרה?"

"ואולי הם כועסים" לחשה אחרת "כועסים על כך שמוגלגית מטנפת את המקום הזה..."

אווזות טיפשות. הייתי משתיק אותן, אילו היה לי פנאי לזוטות כאלו, הרהר טריסטיין, מתיישב ומנער את העלים הרטובים שדבקו בתלתליו. ברגע הבא, שב ורכן קדימה; אידיין עצמה כעת את עיניה, רעידותיה נחלשות ופוסקות באיטיות. אחוז היסוס, שלח מבט שואל לעבר אימר. זו התנשפה, חזותה דהה ויגעה מאד.

"ההתקף דועך" לחשה "הצללים הרפו את אחיזתם... לעת-עתה. חשתי זאת בבירור".

טריסטיין הבליע חיוך. ידעתי שהיא תנצח... היא חזקה פי כמה מדמות הפסלון הנאה והשברירי שהיא מציגה בפני דודי. הוא... כה שוטה, אם אין הוא מסוגל להבין זאת. זיק מסוכן ניצת בעיניו. רק שוטים גמורים אינם מסוגלים להבין את ערכו האמיתי של המתת שהוענקה להם.

"ראוי יהיה כי אשא אותה אל חדרה" הפטיר בקול עצור "אין זה נאה, כי מלכה תשכב כך בעפר הלח".

"אכן, אולם אינני סבורה כי אתה..." אימר החלה מוחה, אולם טריסטיין לא שעה אליה, מרים את אידיין בזרועותיו כאילו היתה בובה; כעת, פסקו הרעידות והמלמולים כליל, מפנים את מקומם לנשימה שקטה, סדירה; הבל פיה הקלוש התרסס על צווארו של טריסטיין, מעביר בו רטט מוזר.

"אין איש שיכול ורשאי לעשות זאת יותר ממני" הפטיר "אלא אם את סבורה שאחת מאלו" הוסיף, מחווה בנחרת בוז לעבר בנות הפמלייה הדומעות "מסוגלת לשאתה... לא תרצי להפקיד את גופה של מלכה נאווה בידי שומר פשוט, הלא כן?"

לרגע, נראתה אימר כמי שדווקא נוטה לצדד באפשרות כזו, אלא שטריסטיין התעלם ממנה. מטיב את יציבתו, הידק את אחיזתו בגופה הרפוי של אידיין, מביט בשיניים חשוקות בפניה החיוורות, המוצלות ומוסתרות למחצה מאחורי שערה הכהה, שנפל על עורה כוילון כבד ורך... כה רך...

מכריח את רגליו לנוע, קרב אל בנות הפמלייה, משלח בהן מבט שגרם להן להיסוג לצדדים. אזי, בלא התראה, פקחה אידיין את עיניה. טריסטיין קפא במקומו כמי שהפך לאבן... אלא שלאכזבתו, לא הקדישה לו המלכה כל תשומת לב; מבטה הירקרק, צלול וחודר באורח מוזר, הופנה כל-כולו לאחור.

"אנדי?"

אנדרומדה הפליטה צעקת הפתעה, והחלה לרוץ בעקבותיהם, אלא שאימר לפתה בחוזקה את פרק ידה.

"לא כעת, הליידי" שמע אותה טריסטיין אומרת בקול נמוך "המלכה עודנה שרויה סמוך מדי לידיהם של הצללים... אם תרבי מדי לשהות בחברתה כעת, עשויים המלעיזים לקשור בין נוכחותך לבין האותות האפלים" הוסיפה, מלכסנת מבט לעבר בנות הפמלייה.

"שיקח הגרים את המלעיזים, היא קוראת... היא זקוקה לי..." ניסתה אנדרומדה להתווכח, אולם טריסטיין לא האזין לה עוד; כל ישותו התמקדה בעיניה של אידיין; אלו לא הבזיקו עוד בפחד או זעם פרוע של מאבק; בוהות בעלטה, נראו לו לפתע מצועפות ושלוות באורח מפתיע. אזי נאנקה, ושבה לשקוע בעלפון, שפתיה ממלמלות מילים מעורפלות.

מרותק ונבוך כאחד, עלה טריסטיין בקלילות במעלה המדרגות ופסע לאורך האכסדרה, זיהה את הדלת הנכונה ופתח אותה בחבטה, מוצא עצמו בוהה בפמוטות הדולקים סביב מיטתה המפוארת של אידיין מק-רויך; גון היין הכהה של המצעים הבליח לאורם הקלוש של הנרות. מבחוץ, יכול היה לשמוע את קולותיהן וטפיפת נעליהן הקלות של נערות המלכה הבאות בעקבותיו.

"החוצה! החוצה, להקת עפרוניות חסרות-מוח שכמותכן" רשף לעברן, פונה להגיף את הדלת בפניהן "המלכה זקוקה למעט שקט. אינכן רוצות, במקרה... להכעיס אותי?" הוסיף, מפנה לעברן חיוך מסוכן, מטורף למחצה.

משנסגרה הדלת, שב ונפנה לעבר המיטה, פושט מאידיין כהרף-עין את גלימתה הרטובה ומשכיב אותה אפרקדן; אידיין נאנחה באיטיות, קולה נמהל באורח מוזר עם ריח הקטורת העדין שעמד באוויר האפלולי. משתאה, ניצב טריסטיין מעליה, מביט בצללים המשחקים ומרצדים על פניה החיוורות. שפתיה האדומות כדם נעו באיטיות; אלא שבפעם זו, יכול היה טריסטיין להבין כמה מן המילים החלושות.

"אנא, אנא עזור לי" לחשה, וטריסטיין ניחש כי היא שרוייה עדיין בעולמם של הצללים "כולם... הם רודפים... רוצים להרוג אותי, ואין לי איש מלבדך. נשבעת לי אז... נשבעת..."

טריסטיין כיווץ את גבותיו בתסכול. לו היה צדק בעולם הזה, היית קוראת בשמי... ולא לאותו לאותו אביר-מסתורין עלום שלך. הוא נכשל, אידיין... הוא אינו שומע אותך. אני לא הייתי נכשל" חיוך יהיר, נטול עליצות, נמתח על פניו "אני טוב מכדי להכשל... טוב בהרבה מטאוסלין שלך"

אידיין לא ענתה. רגע ארוך, עמד טריסטיין מעליה, מתעלם מקולותיהן הנרגשים של הנשים מעברה האחר של הדלת. אזי נאנח ופנה להתרחק, שולח מבט פרידה בפניה החיוורות.

"שמא תרצי כי אפרד ממך כראוי, בטרם אפקיד אותך בידי להקת הציפורים הצווחניות שלך?" לחש לעלטה. אזי, בטרם הבין את אשר הוא עושה, רכן עליה כהרף-עין ונשק בעדינות לשפתיה. התחושה היתה כה משכרת... כאילו הריק אל תוכו בקבוק שלם של יין-בוסתן חריף ומשובח במיוחד.

דוד טאוסלין יהיה כאן בכל רגע. הזהיר קול בישותו. ומצד שני, הדלת נעולה, ואני...אההה.... מעט סכנה מעולם לא... מחשבותיו נאקבות בפראות, שב וסגר עליה, לופת את כתפיה ומרים את ראשה; שפתיו וידיו נעו בפראות, כמעצמן, בעודו מחבק אותה בחוזקה, נושק שוב ושוב על פניה וצווארה.

הו, זה כל-כך... עילאי... כה...

אלא שאז, הדהד קול קר ונוקב, מקפיץ את טריסטיין באחת מעל טרפו.

"הביטו וראו: הנה סר טריסטיין הפזיז, בעיצומו של מעשה נבלה נוסף" כבסיוט, בקעה דמותו המבורדסת של אלאיל מבין הצללים. טריסטיין יכול היה להבחין בעיניים הרושפות לעומתו מתחת לבד הכהה, לועגות ונטולות חמלה.

"ומה כעת?" הצליף קולו של הדרואיד העליון "האם חילול הכנסת-אורחים במעשה ניאוף לא סיפק אותך די הצורך, עד כי פנית כעת לגילוי עריות, ואונס של אשת דודך המעולפת?"

פניו הקמוטות של הדרואיד התעוו בגועל... אלא שטריסטיין הטיב לחוש את השמחה לאיד חבויה בעמקי עיניו הכהות. פחד, כהה וקר כנחש, החליק לאורך עמוד שדרתו, והוא נסוג צעד אחד לאחור, מנסה לחשוב במהירות.

"האם אין בעולם נדר או חוק קדושים מכדי שתבעט בהם, טריסטיין מק-רויך?" רעם קולו של אלאיל, אצבעותיו המעובות מתופפות בכבדות על מטה האלון שבידיו.

"נסה אותי" סינן טריסטיין מבין שיניו, עושה צעד קליל קדימה ומהדק את אצבעותיו על ניצב חרבו. החלטת לחסל אותי, זקן מטונף? ובכן... לשפוך את קרביו של דרואיד עליון, זה בהחלט חטא שטרם התנסיתי בו... אולם במקרה שלך...

אלא שאלאיל היה מהיר ממנו. הדרואיד נע במהירות הבזק, כאילו קרא את מחשבותיו של יריבו; ברגע הבא, מצא עצמו טריסטיין ניצב בפני מטה מונף, שאור אדום מאיים רושף בקצהו.

"סלק את ידייך מהחרב, עלוב נפש" התיז לעברו, קצה מטהו מכוון הישר לעבר חזהו של טריסטיין "אמית אותך במות יסורים עוד בטרם תספיק לשלוף אותה, בוגד וזנאי נאלח".

ליבו של טריסטיין הלם בפראות. הוא צודק... ומהיר, מהיר מדי. מבטו נשלח במהירות באידיין, בדלת היציאה הנעולה, ושוב באלאיל, חש לפתע כחיה במלכודת, מטלטלת בתוך כלובה ותוהה מי יהיה הראשון לגשת ולפשוט את עורה. תרגע ותחשוב... תחשוב... מושך בכתפיו, הרפה באדישות מעושה מניצב החרב ואילץ עצמו להשיב ליריבו מבט יהיר וזחוח.

"לא עשיתי דבר, מלבד לבדוק את נשימתה של המלכה" הפטיר בבוז "ומלבד זאת, חדל לאיים ולתעתע, דרואיד. ברור כשמש, כי הינך רוצה דבר-מה. אחרת, כבר היית מזדחל אל דודי, בכדי להלשין על חטאי המדומים".

רגע ארוך עבר בטרם השיב אלאיל; בנות הפמלייה הוסיפו להרעיש ולהתייפח בחוץ, לא מודעות כלל ועיקר למאבק המתחולל מעבר לדלתות.

"הרגעו כולכן, בבקשה" שמע את קולה של אימר. אזי, נשמעה דפיקה רכה על הדלת "האוכל להכנס, סר טריסטיין?"

חיוך לעגני עלה על פניו של אלאיל.

"את זה בדיוק היה עלי לעשות" הנמיך את קולו "לספר לדודך איזה נחש הוא מחזיק בחצרו. אולם אני, יסלחו לי האלים, מעדיף לתת בידך סיכוי אחרון לכפר על חטאיך הכבדים מנשוא" אש מבשרת רעות בהקה בעיניו "פגוש אותי בטרם שחר, מתחת לאלון הזקן הצומח מול שער המפלים" קולו הושפל ללחישה נמוכה, מאיימת "לא תהיה הזדמנות נוספת, טריסטיין מק-רויך".

* * *

העלטה החלה נקלשת בפאתי מזרח, כאשר התגנב טריסטיין מן השער הצדדי, חומק כצל במורד המדרגות הרטובות מגשם; המפלים הגדולים רעמו בסמוך, משלחים זרזיפים צולפניים וקרים כקרח לגובה עצום; למעלה, השחירו עציו של תל-בריילית בחשרת שלהי הליל, צמרותיהם המחודדות חורקות אל עבר הירח הרטוב; האוויר מוצלף הרוחות היה כה קר, עד כי טריסטיין יכול היה לחוש את הבל פיו מזדגג על שפתיו. ליבו הלם בפראות בעת שהחליק במורד, מתחרה בשאגת המיים הקוצפים.

אזי, פנו המדרגות והתרחקו מן המפל בעיקול חד, עוברות תחת שיפוליה הדולפים של קשת ישנה-נושנה; שם, בליבו של מעגל אבנים טחוב, מצא טריסטיין את יעדו, מבצבץ במעורפל מתוך האפלה: אלון זקן ואדיר לגודל, פורש את כיפת ענפיו הערומים למרחק עצום, כמבקש לתמוך בתקרתו של היכל נעלם... אדיר ומקודש מכל כשפיהם של ברואי האלים.

אי-שם במרחק, גבוה מעל התל העצום, הבזיק ברק בודד; רטט חלף באיבריו של טריסטיין. מאט את הילוכו, אימץ את עיניו בכדי לסקור את בסיס הגזע האדיר; כל חושיו לחששו, מזהירים אותו מפני הסכנה. אלא שלא היתה דרך נסיגה... לא כעת.

מה רוצה ממני המנוול הזקן? הרהר בשיניים חשוקות, חש את הלמותם הרכה של מגפיו על העשב הבוצי.

"איחרת, מק-רויך" הדהד קולו הקודר של אלאיל מתוך העלטה המעובה שלרגלי האלון. מתנשף, הסב טריסטיין את מבטו אל מקור הקול; כעת, יכול היה להבחין בצורתו המעורפלת של אלאיל, בוקעת מתחת לברכו המסוקסקת של שורש אדיר.

טריסטיין הבליע את הגידוף הגס שעמד על שפתיו, מחליט לכבוש את יצרו בזו הפעם; כאן, מתחת לכיפת הרקיע האמיתית וחופת ענפיו של אלון קדוש, עשוי כוחו של הדרואיד העליון להיות חזק כלפיים.

"הנני כאן. מה רצונך ממני?" הטיח אל תוך הרוח המיבבת. שלג קל החל לרדת, נוטף בכתמים לבנים על גבי העשבים ואבני המעגל הכהות, ומרטיב את זהב-שערו המוצלל של טריסטיין.

"סבלנות, מק-רויך" הדהד הקול הקודר מתוך העלטה; נדמה היה, כי ניצוץ שבע-רצון נדלק בעיניו הזקנות של אלאיל... או שמא בקצה מטהו? "מיד אנו מגיעים לכך".

טריסטיין נדרך כולו, מבחין באות שהחווה המטה הארוך. כבסיוט, החלו הצללים נעים סביב, יוצרים דמויות שחורות וגבוהות. אזי, החלו הללו לנוע בקול חרישי; חרבות נשלפו מנדנן, נוגהות באורם הקלוש של הכוכבים.

יקחו הפיר-בולג את המנוול... בניו של מק'אלן!

טריסטיין נסוג צעד אחד לאחור, מגדף את עצמו על טיפשותו. הדרך בה נלכד בחדר המיטות של אידיין השכיחה ממנו כליל את הסתבכותו הקודמת... אך לא מאלאיל; כלל וכלל לא. עיניו הבזיקו, נעות מצל אחד למשנהו. הם רבים מדי... לא ידעתי שגם דודניו של מק'אלן נמצאים כאן.

הצללים קרבו לאיטם, ממלמלים אל תוך הרוח; אזי, הרים אלאיל באיטיות את מטהו, מפליט לחישה שורקנית שגרמה לקצהו המעוגל להתבהק בלהבה עזה בגוני הסגול ירקרק; צללים גדולים נעקרו ונסוגו אחור, חושפים קלסתרים זעופים בזה אחר זה. שלושת בניו של מק'אלן לטשו בטריסטיין את מבטם, ככלבי-ציד המחכים לרגע בו ישוחררו מן הרצועה. נשימתו של טריסטיין כמעט ונעצרה; רבים אחרים ניצבו בין האבנים לצידם: נדמה היה, כי אלאיל לא פסח כמעט על אף אחד מבניהם של המלכים ואחייניהם של המלכים אשר הסבו על שולחנו של טאוסלין: בהרף-רגע, זיהה את בניו התאומים של המלך מק-ריינאלדס, פאהלין אלוף הכידונים מבית מק-איינון, ורבים, רבים אחרים... כמעט שני תריסרים מהם.

גלה פחד, ואתה חשוב כמת, שינן לעצמו, בעודו מניד את ראשו ומביט באלאיל באדישות מעושה.

"האם לשם כך קראת לי, הו דרואיד עליון?" שאל, מרים את קולו בכדי לגבור על יבבת הרוח, מחשבותיו תרות בקדחנות אחר נתיב בריחה מהיר "בכדי להפיל אותי במארב?"

מלמולי תעוב עלו מקרב החבורה המתקדמת, אולם אלאיל צעד קדימה, מניד את ראשו המבורדס לשלילה; הלהבה המוזרה בקצה מטהו גברה, מרצדת לגובה וקוראת תגר על פתיתי השלג; פניו חרושי הקמטים של הדרואיד סקרו את טריסטיין באיטיות, אורן הסגול-ירקרק של הלהבות מקנה לו חזות מוזרה, הזויה קמעה.

"מותך, מוצדק ככל שיהיה, לא יועיל לי במאומה" הדהד קולו העמוק "רצון האלים, אשר אנוכי האדיר במשרתיהם, עיתים הוא מורכב ומרחיק-רואי יותר משנראה לעין"

"הינך נבל ומחלל-כבוד, טריסטיין מק-רויך" פסק אלאיל בקול איטי. בני המלכים נעצרו, עיניהם בוהקות בעלטה. "אולם, כפי שאמרתי לך קודם, נותנים לך האלים, בחסדם, סיכוי אחד ואחרון לכפר על חטאיך" אלאיל פרש באיטיות את זרועותיו, נושא אותן אל עבר הרקיע החשוך "אנוכי, דרואיד עליון, קראתי אלי את הטובים בלוחמי עמינו, בכדי לבצע עבורי ג'יס קדוש".

רטט קלוש עבר בינות לנסיכים; נקיבה בשמה של החמורה בשבועות לא היה מעולם עניין של מה בכך; האלים עצמם האזינו לג'יס, וחרצו גורל נורא ממוות על זה אשר יהין למעול בו. נדמה היה לטריסטיין, כי איש לא העז לעשות כן בימי חלדו ואף בדורות הקודמים. שמא, מאז נשאו אותו או'סליתרין הזקן וגודריק או'גריפין, נשבעים להרים את נס המרד כנגד המלך העליון? כעת, בעוד השלג יורד וענפי האלון חורקים ממעל, התקשה להזכר.

"חרף חטאיך ומעשי הנבלה הכרוכים בעקבותיך כעורבים" הוסיף אלאיל "עודך אחד האדירים בסייפי הטואטה דה-דנאן, מנצחם של תריסר קרבות ומכניע הפומורי"

טוב שלא שכחת את הנקודה הזו, זקן. הרהר טריסטיין, שולח מבט מתגרה לעבר בניו של מק'אלן. אשמח להזכיר את העובדה הקטנה הזו לשלושתכם, במהרה ובקרוב.

"שא את הג'יס עם האחרים, מק-רויך, וכל חטאיך, הן בבית מק'אלן והן בבריילית, ימחלו" סיכם אלאיל, קולו המתחזק מהדהד כרעם מתגלגל "סרב - ודודך בכבודו ובעצמו יצווה לשרוף אותך בכלוב נצרים עם שחר".

עליו להיות מהיר למדי לשם כך. הרהר טריסטיין בבוז, מביט בחיוורון המתפשט בפאתי מזרח. "על מה עלינו להשבע, אם כן?" החזיר.

"הסכיתו ושמעו" ענה אלאיל, עיניו הנוצצות נפנות מטריסטיין, סוקרות באיטיות את בני המלכים הניצבים ומצפים למוצא פיו. אזי, החל נושא דברים, מטהו הבוהק מונף כלפיד מעל ראשו.

"נסיכים, אותות גדולים והרי-גורל ראיתי, מעשה ידי האלים" פתח "הנה הזמנים הולכים ומשתנים, ונתיב ההכרעה מסתמן בערפל לפנינו. בני גייל, אותם יצורים גסים וחמסנים אשר עכרו את העולם וגירשו את אבות-אבותינו אל מעבר לערפל, הולכים ומתנוונים" קולו התחזק עוד יותר, אופף את האוויר הקר "הקסם בדמם הולך ונקלש; לשד החוכמה אשר הורישו להם או'סליתרין וכלביו הבוגדים איבד את טהרתו, והוא מורעל והולך"

נדמה היה לטריסטיין, כי חיוך רחב של שמחה לאיד מתעקל בין קמטי פניו הכהים של אלאיל.

"קרובה השעה, בה ישלחו האלים את אגרופם המעניש, וימחו את עוכרי העולם מעל פניה הטובות של אמא אדמה... או שמא" הוסיף בלעג "יביאו בחוכמתם את אותם מוגלגים חסרי-בינה לעשות זאת בעצמם... אזי, יפציע שחר חדש על הארץ המיוסרת ועל בניה האמיתיים, ותבוא שעתם לשוב ולרפא את העולם החרב מפצעיו"

טריסטיין הגניב מבט לשמאלו, עיניו תועות על פניהם של הנסיכים; הללו בהו באלאיל בעיניים קרועות לרווחה, פניהם חיוורות ושפתיהם קפוצות.

"אלו האותות אשר קראתי, ואותות אינם נישאים לשווא" רעם אלאיל "אולם מן האותות למדתי אודות תולעת מאוסה מזדחלת אל תוך התפוח הנאה שהעניקו לנו האלים; בני בליעל עלומים, שליבם גס במצוות האלים ומשרתם הדרואיד העליון, עשו או שמא עתידים לעשות כמעשה ארבעת הבוגדים הגדולים, ולנסות לשוב ולהזרים דם טהור וקסמים אדירים בעורקיהם הדועכים של בני-גייל. חטא ותועבה!" הצליף "חטא ותועבה, שעליכם אטיל למגרם ולמרק את צחנתם בלא הותר שריד!"

רעד חלף בטריסטיין, בעוד קולו של הדרואיד מוסיף להדהד, נוקב באיטיות בשמותיהם של אלי הרקיע, האדמה והים.

"חזרו אחר דברי, והשבעו" הוסיף אלאיל, מחווה לעברם בקצה מטהו. "בשמש הזוהרת, בירח ובכוכבים אנו נשבעים; בשמו של לוך, ברוחות האלונים ועצי המילה הקדומים, אנו נוקבים לעדות... ובתהום התחתיות הנוראה אשר לפיר-בולג, אם נהין להפר את הג'יס הנישא על שפתותנו". נדמה היה לטריסטיין, כי עיניו של הדרואיד מתמקדות בו בלעג אילם.

"אנו נשבעים!" רעמו קולותיהם של בני המלכים; אלאיל זמרר, מחווה במטהו; להבות ירוקות נדלקו בקצות אבני המעגל, מרצדות בעיניהם הבוערות של הנוכחים.

הפנים שלהם... רטטה המחשבה בליבו של טריסטיין. כה אטומות... כה דומות אלו לאלו.

"לקטול בחץ ובחרב, בכישוף וברעל, כל אשר ישוב לחלל את דמם ולמסור את סודותיהם של הטואטה דה-דנאן. מות יומתו, מזקן ועד עולל; חמושים בקרב, או משוועים לרחמים על ברכיהם; בין עצי היער או במיטותיהם, לא יהי כל נדר, חוק או מנהג-אבות אשר יגן על חייהם".

"אנו נשבעים!"

הלהבות התמרו מעלה, מתחזקות והולכות., האלון נאק ברוח, ענפיו רוטטים כמאות ידיים שחורות, משחרות לטרף.

השבועה נשמעה. טריסטיין חש כיצד מתמרות להבות פרועות בתוכו, אלא שפחד קדמוני, נטול שם, התמר מעליהן, הולך ועולה, הולך ופורץ. זה יביא לאסון, זה...

"אתה מטורף ארור, אלאיל!" רשף, מזנק קדימה "אין ספק כי הספקתי ללכלך את גלימות האביר שלי פעמים לא מעטות, הו כן" הוסיף בלעג "אולם השבועה הארורה הזו לא תמנה ביניהן" עיניו בהקו לעבר בני המלכים "כל חוק ונדר לא ימנעו מכם מלקטול עוללים במיטותיהם, אך ורק בכדי להשביע את רצונו של זה... האם שמעתם והבנתם את הדבר אותו נשבעתם לעשות, ראשי בקר מטומטמים שכמותכם?"

אלא שמילותיו הושחתו לריק; טריסטיין ידע זאת היטב, אף בטרם סיים את דבריו. בני המלכים נעתקו ממקומם, פונים לעברו כאיש אחד... ואילו אלאיל חייך; ליתר דיוק, שפתיו בלבד הן שחייכו. אי-כה, ידע טריסטיין כי בתוך-תוכו רותח הדרואיד מזעם. חפצו טרם עלה בידו... למצער, לא בשלמות. טריסטיין השיב בחיוך מלגלג משל עצמו, גאווה מוזרה מפעמת בו, בעודו ניצב בודד מול יריביו המתקדמים. מאז ומעולם אהב להיות יחיד ומיוחד.

"הענק לי את הכבוד להיות הראשון שינעץ חרב בליבו האפל של הבוגד-בדם, הו דרואיד עליון" שמע את קולו של דיוריק מק-אלן".

טריסטיין נסוג צעדים מספר, שולף בקלילות את חרבו, עיניו נעות בין אלאיל, דיוריק, והמרחק שנותר בין גבו לבין המחסה. אותך אקח איתי בכל מקרה, דיוריק מק-אלן. פניו של יריבו יקדו, ממש כפי שזכר טריסטיין מאותו יום בו שמע את הזעקות וראה את הבקתות עולות באש. לך השבועה הזו אכן מתאימה, פסולת-בקר. דרוך כולו, ציפה למילת הפקודה שתבקע מפיו של אלאיל, משחררת את יריביו מן הרצועה.

אלא שהפקודה לא באה.

"לא הלילה, הו בכורו האציל של נואדה מק-אלן" אמר הדרואיד, שולח בטריסטיין מבט ארסי "הריגתו של הבוגד והזנאי, מהנה ככל שתהיה, אינה מצדיקה את הפיכתו של טאוסלין מק-רויך לאויב, דבר אשר יסיח את דעתכם מהג'יס הקדוש שנשאתם. הניחו לו לשמוע את החדשות במו-אוזניו, ולחרוץ את גורל שארו העלוב במו-פיו. פניו המוצללות התעוותו בבוז.

"שמעת את דברי, זה אשר היה אביר ובן לשושלת מק-רויך" קרא אל טריסטיין, מחווה במטהו לעבר פאתי המזרח "ברח, ברח כחזיר-בר מפני הציידים... באשר עם עלות השחר, תרדף ותקטל כחיה. ברח!"

לרגע, ניצב טריסטיין במקומו, המילים מכות בו ככידונים. צער וספקות מתמרים בישותו, כבש את המחשבה המטורפת שעלתה בו, לזנק על אלאיל בחרב שלופה. לבסוף, הנהן, משלח בדרואיד ובבני המלכים מבט נוטף תיעוב.

"לא אתם תהיו האחרונים לצחוק, עדר שוטים" סינן מבין שיניו. אזי, הסב פניו והסתלק בצעד איטי, יוצא מבין אבני המעגל בלא להחוות קידה. יהיו איומיו של אלאיל כאשר יהיו, גאוותו לא התירה לו לפרוץ במרוצה, כל עוד מסוגלים אויביו לראותו. מקץ רגע, הקיפה אותו עלוותם הכהה של השיחים; עלים רחבים, עמוסי שלג נמס, טפחו על פניו, מטיפים טיפות קרות על אפו וסנטרו.

ברח כחזיר בר מפני הציידים... הרהר במרירות. בלא מחסה או ידידים, ובלא שתוכל לראות את אידיין ולו פעם אחת ואחרונה. שיניו חרקו כאשר נעצר, מוריד את קשתו מגבו ובודק בקפידה את מיתרה. אתה עתיד לגלות, כי ניביו של החזיר הזה מסוכנים מכפי שאתה חושב, מוכה ירח ארור. אט-אט, שלף חץ מתוך האשפה, בוחן את חודו המשונן בעיניים יוקדות. אם יוכל למצוא עמדה נסתרת הצופה אל שערי העיר, שמא יוכל לשלוח חץ בגרונו של הדרואיד? חץ אחד ומדוייק... באשר אם יחטיא, לא יזכה לשלח חץ נוסף. מתנשף בכבדות, שייף את החוד הכהה. אם נגזר עליו למות, למצער ינסה לשלוח תחילה את אלאיל אל תהומות הפיר-בולג.

אלא שאז, הונחה יד רכה על כתפו.

"הנח את זה, נערי" הפטיר קול מאחוריו. טריסטיין הסתובב כנשוך נחש, שומט את הקשת ואוחז בחרבו. אזי נעצר, זוקר את גבותיו בתמיהה.

"אוה אתה... הפייטן של אימר?" הפליט בתמיהה "מה מעשיך כאן?" הוסיף במרירות "טיול לאור הירח, או שמא באת להצטרף אל ציד החזירים?"

הזקן הניד ראשו לשלילה, זקנו הארוך והבהיר זע קלות ברוח.

"נערים צעירים..." מלמל "ותמיד, תמיד נמהרים כל-כך" עיניו הכחולות בהקו בעלטה "לא תסייע לאיש אם תמות מוות עקר, סר טריסטיין".

טריסטיין גיחך בתיעוב, מסלק בגסות את ידו של הפייטן מעל כתפו.

"טרם שמעת את דבר הדרואיד העליון, כמסתבר" לעג.

"דווקא שמעתי" השיב בן-שיחו בקול עמום, מוזר "דברים רבים התחוללו הלילה, מק-רויך הצעיר - אחד מהם נורא מרעיו בלא ספק, וסופו מי ישורינו".

הפייטן נאנח, משלח מבט ארוך אל צילה המרוחק של תל בריילית. "זמנים אפלים עומדים לפקוד אותנו, טריסטיין מק-רויך" מלמל.

האביר הביט בו במבוכה, דבר-הבלע שעמד להטיח דועך על קצה לשונו.

אי-שם, כמו מקצות האופק, הדהד קולו של פעמון.