ברוכים הבאים אל המגדל הלבן, אתר הבית ליצירות בהשראת טולקין
	אל דף האינדקס
	פרוזה		עדכונים וחוקים
	מאמרים, דיונים, ביקורות		שירים, ציורים, פארודיות
	פאנפיקים שונים	קישורים		צוות האתר

קול הפעמון

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דאדלי

הקוסמת זעקה, מנסה לשווא להאבק בלפיתתו של דאדלי; שערה החום-מאפיר נפרע, מדגדג את פניו. ניחוחה הקלוש אפף אותו, מזכיר לו באל-כורחו את הזמן הרב שעבר מאז טעם אישה. אחת על רמה הרהר בזעף. הפרוצה היא במוטל בדרך לסקוטלנד לא נחשבת... מסריחה כמו אסלה היא היתה. חורק את שיניו, הידק את אחיזתו, מזכיר לעצמו כי יש לו דברים דחופים יותר לעשותם... כמו לחזור למקום בו חיים אנשים נורמלים.

"את אל תזוזי, או יהיה לך כואב מאד, פסיכית מפושתנת" נהם בגסות, לא מסיר את עיניו מהגבר הבלונדיני בעל הסנטר המוחדד. זה האחרון צעד שלושה צעדים לאחור, שרביטו שלוף ומכוון לעברו. מן המבטים המהירים שזרק אל החשיכה מעבר לכתפו, נקל היה לנחש כי הוא שוקל להמלט.

טוב, הפסיכית אצלך ביד, אבל מה אתה עושה עכשיו, דאדס? חורק בשיניו, ניסה להזכר בסרט שראה במערכת התלת-מימד הביתית שלו... לפני חודש בערך.

זה היה 'נמר בשחקים' או 'חטיפה במכון הכושר?' תהה, בטוח שהיה שם קטע כזה בדיוק. אולם ברגע הבא, נזכר כי בסופו של דבר, נכשל החוטף וזכה במוות אלים במיוחד על המרקע. מהסרטים האלו כבר אי-אפשר ללמוד כלום. חרא.

"אמרתי ש... תעזוב אותי..." נאנקה הקוסמת, שבה להאבק ביאוש בזרועות העצומות הכרוכות על גופה. כיף להרגיש שוב חזק, דאדס. שהפסיכים יפחדו קצת, כמו שאתה פחדת מהם. "אם אתה רוצה כסף, אנחנו... נוכל לדבר על זה. ו... מאלפוי, שלא תחשוב אפילו על לברוח" רשפה לעבר הקוסם האחר שהמשיך לסגת באיטיות במעלה הסמטה. "אתה לא תסתדר בלעדי... אתה יודע יפה ש..."

"תסתמי ת'ג'ורה!" שאג דאדלי, עד שהקירות החזירו הד. "אני... כן, רוצה כסף, הרבה כסף" נהם, מנסה להתעלם מהרטט הנפחד שחלף בו. כמו בסרט, הוא לא יוכל להחזיק בה לנצח... שלא לדבר על כך, שהדבר לא יועיל במיוחד לתיק הפלילי העשיר שכבר עמד על שמו במשטרה. והשופט הבן-זונה ההוא מן הפעם הקודמת... הוא אמר... "שטרות!" נחר באיום "לא עיגולי המתכת הגדולים המסריחים של הפסיכים עם הציורים המזויינים עליהם. ואני... רוצה שתוציאו אותי מהחור הזה" הוסיף, נוקש בשיניו באיום ליד אוזנה של הקוסמת "למקום של אנשים נורמלים בלי הוקוס-פוקוס. הבנתם?!"

"אתה מוגל" הפליטה האישה בהפעתה. גורמת לזכרונות בלתי נעימים להציף את ראשו. "תשמע, אני לא יודעת איך הגעת לכאן, אבל אנחנו... יכולים לעזור".

חיוך לעגני עלה על פניו החיוורות של הקוסם.

זה בן-זונה מסוכן כמו נחש. כדאי אתה תזהר ממנו, דאדס, הרהר דאדלי.

"אוה, איזו אבחנה דקה, גריינג'ר" סינן הלה, שרביטו עודנו מכוון קדימה באיום "מוגל... ולא חכם במיוחד, הייתי מוסיף". בדברו, העיף עוד מבט רב משמעות מעבר לכתפו, ידו החופשית מחבקת ספר גדול ומוזר.

"אתה שתוק או שאני אחטיף לך!" צעק לעברו.

מוגל... כל הזכרונות המרים הציפו אותו בעוצמה בל-תאמן. קיץ אחר קיץ של פחד, השפלה... עורקי צווארו פעמו בחוזקה, והקוסמת הלכודה השמיעה אנקת כאב כאשר הידק את אחיזתו עד כאב.

"אתם הפסיכים, את כל החיים חירבנתם לי!" צווח, פניו הרחבות עוטות סומק עז "קודם הבן-דוד המסריח שלי עם הפרצוף הרזה והמכוער משחרר עלי נחש, מביא החברים שלו ששמים לי סוכריות לשון מושתנות... רק בגללו" רעד חלף בו, כאשר נזכר בצל הקר שריחף בסמטה אז, לפני עשרים ותשע שנים "רק בגללו כמעט הרגו אותי, ואז באה הפסיכית הצהובה וחושבת תשחק לי במוח. אבל אני, לי כבר נמאס..."

אנקת הפתעה נפלטה מפיה של האשה, ואפילו הקוסם החיוור מולו פער לרגע את פיו בתדהמה, לפני שמיהר להשיב את החיוך הקר והמלגלג אל פניו.

"אתה... בן הדוד של הארי פוטר!" שמע את האשה לוחשת "עכשיו הכל ברור... הטקס של אוכלי המוות שרצו להקריב מישהו עם הדם של פוטר... העד המוגל של צ'ו. תשמע, מר דרסלי" אמרה, כמעט בתחינה "אני הייתי הידידה הטובה ביותר של הארי, ואני יכולה לעזור..."

את הסיפור הזה כבר שמענו. "לא מאמין יותר לפסיכים!" נהם "את תתחילי להוביל אותי אל היציאה, בובה, או אני חונק אותך. הבנת?"

אלא, שהקוסם החיוור החל לצחוק.

"הו, כמה מרגש. בן-הדוד של פוטר... באמת חלפו הרבה שנים מאז, אחרת הייתי מבחין מיד עד כמה אתם דומים. אתה מבין... גם אני הייתי, נו... בוא ונגיד שאני ופוטר והכרנו אחד את השני היטב" עיניו האפורות בהקו "כלומר, הוא תמיד קינא בי..."

האשה שלחה בו מבט זועם, אולם הלה התעלם ממנו.

"ועכשיו תקשיב לי, חתיכת אפס שמן. אני רוצה לראות אותך מעיז להוביל אותה ככה כל הדרך עד ליציאה מסמטת דיאגון... לא משהו גדול, רק שעה הליכה ומשהו כמו מאה שומרים בדרך. וכשהם ימצאו אותך..." החיוך המרושע על שפתיו התרחב "הם אוהבים מאד עינויים, אני חושב. שמעת פעם על קללת קרושיאטוס?"

דאדלי לא שמע את השם, אולם משהו בהבעתו של הקוסם החיוור הבהיר לו שעדיף מאד להמשיך שלא לדעת.

"מצד שני, אתה יכול להפסיק להתנהג כמו טרול מטומטם, ולעזור לי... ואז לחזור הביתה מאד-מאד עשיר"

עשיר זה טוב. דאדלי התאמץ לכבוש את כעסו ולשקול את הדברים. עוד שומרים בדרך... איכשהו, הצליח להחמיץ את הנקודה הזו קודם לכן. ומצד שני... דאדלי שב והזכיר לעצמו שאסור לעולם לבטוח בפסיכים האלו. גם הצהובה הבטיחה לך כסף, ורצתה להפוך אותי למפגר-במוח. גם זה בטח מתכנן לי איזה תרגיל. והבובה הזו היתה החברה של הארי... פעם נוספת עלתה בו התשוקה. הרעיון שיקח מהארי עוד משהו ויהפוך אותו לשלו קסם לו; אלא שהפחד שב והתמר בו, גורם לו להסס.

"מה ש...ידידי מתכוון לומר" התנשפה הקוסמת בכעס "הוא שאנו נודה לך מאד אם תספר לנו מה ביקשה הגברת צ'ו צ'אנג שתספר בבית המשפט... כלומר, פשוט תספר לנו את האמת" הקוסמת ששמה היה ככל הנראה גריינג'ר הנידה בראשה לעבר הגבר החיוור.

"הקוסם הזה שעומד מולך" אמרה בקול רם יותר "האם אתה מכיר אותו? כלומר, האם ראית אותו אי-פעם לפני שנכנסת לסמטה הזו?"

"לא ראיתי אף-פ'ם, וגם לא רוצה לראות!" נבח דאדלי "היה לי מספיק מקוסמים לכל החיים ש'לי. איפה תתנו לי ת'כסף?" תבע לדעת "כמה? אני רוצה הרבה, ושלא תנסו לעשות תרגיל או לתקוע לי סכין בגב, אחרת אני..."

"לזה אל תדאג" גיחך הקוסם, מטלטל מעט את מחלופותיו הבהירות "באחוזת המשפחה שלי יש הרים של זהב" נקל היה לראות כי הוא מדושן עונג "מי היה מאמין, גריינג'ר... בין כל השטויות שלך יש הבזקים של חוכמה מדי פעם. 'לא ראיתי אף פעם וגם לא רוצה לראות... אני פשוט מת לראות את הפנים של צ'אנג כשתשמע את זה".

הקוסמת התנשפה בכעס.

"יש לך דרך מוזרה לומר תודה, מאלפוי. אבל לא לאחוזה שלך, תשכח מזה. זה יספק להם את התירוץ המושלם לטעון ששיחקת לו בזכרונות... ליד הוגוורטס, לעומת זאת..."

סבלנותו של דאדלי פקעה.

"תגידו, פסיכים מחורבנים, איפה פה אנ'לא הייתי ברור מספיק? אני רוצה לעיר של אנשים נורמלים, לא לשום הוגו-קוקו או אחוזה. ואת הכסף, עכשיו... אחרת אני אעשה לה רע. שמעת אותי?"

מאלפוי נאנח.

"נו טוב, אם אתה מתעקש" הפטיר, שולף מכיסו מחרוזת קטנה; חרף העלטה, הבהיקו הפנינים הקטנות באור ורדרד-חיוור. "איך זה בתור תשלום ראשון, מוגל?"

בלא לחכות לתשובתו של דאדלי, השליך לעברו את המחרוזת.

יא, שווה בטח חמש אלפיות בלי... כמאליו, שלח דאדלי את ידו לתפוס את החפץ הבוהק. אלא שברגע הבא נפלט גידוף גס מפיו, כאשר פלט החפץ בלא התראה בוהק מסמא, גורם לו להרתע ולהליט את עיניו בידיו. הקוסמת ניצלה מיד את ההזדמנות, מזנקת למקום מבטחים.

"אציו שרביט!" הורה הגבר החיוור; לפני שהספיק דאדלי להתעשת ולדרוך על המקל הקטן המתגולל לפניו, המריא זה ממקומו, מזנק לעבר הקוסם, ומשם הישר לתוך ידיה של אותה גריינג'ר.

"בוגדים..." נהם דאדלי, נאבק עדיין באור המכאיב "בני זונות..."

מאלפוי החזיר חיוך נבזי.

"עכשיו, הייתי ממליץ שתשמור על הפה המלוכלך שלך, ותדלל קצת את הדונג מן האוזניים כדי שתוכל להבין משהו, לשם שינוי" אמר, קצה שרביטו מבהיק באיום לעבר דאדלי, גורם לו להרתע צעד אחד לאחור. הקוסמת התנשפה, מחזיקה את שרביטה ביד רועדת, ושולחת יד שניה לממש את גרונה.

"אני עוד חשבתי ש... הטרול בשירותים היה גרוע" רטנה בשקט.

"איך שאני רואה את זה" המשיך מאלפוי בקול מדושן עונג "יש לך שתי אפשרויות. או לבוא איתנו כמו ילד טוב ולעשות כל מה שנאמר לך, ואז לחזור הביתה עם ארנק מלא זהב, או לנסות להתחכם, ולבלות שנה בגוף של עכבר" השרביט נע בקצב המילים, מתיז קומץ זיקים סגולים. "ובעצם... אולי דווקא חזיר יותר יתאים לך. שמעתי שאתה כבר רגיל, לא?"

לא מצליח להתאפק, הפליט דאדלי יבבת פחד, ידו ממששת כמאליה את עכוזו.

ברגע הבא, נראה היה כי הקוסמת הצליחה להתאושש.

"מה שידידי מתכוון" אמרה, משליכה מבט קטלני חטוף אל מעבר לכתפה "הוא שכדאי שתניח לנו לעזור לך, ונחזיר אותך בריא ושלם הביתה. אתה גר עדיין בדרך פריווט?"

"אמממ..." מלמל דאדלי, מושפל וכועס. לרגע, כמעט והתפתה לומר שכן. קצת חברת גברים נורמלית לא היתה מזיקה לך אחרי כל הפסיכים האלו הרהר. אזי, נמלך בדעתו וגנז את הרעיון - אביו עלול ללקות בשבץ על המקום, אם יראה גם אותו מופיע על סף דלתו מלווה בשני קוקואים עם שרביטי הוקוס-פוקוס.

"לא, כבר לא" גנח, שולח בהם מבט זעוף וחשדני. "אתם לא עושים לי עוד איזה תרגיל מסריח, אה?"

"באמת שלא" החזירה גריינג'ר בקול רך יותר "כל מה שאנו רוצים, הוא שתעזור לנו לעשות צדק, ולחשוף את האנשים שבאמת פגעו בך. תקבל גמול נאה"

"ואני אסגור את החשבון עם קראב קשישא" רטן מאלפוי "הבחור כבר שכח את מקומו הטבעי, מאז ימי בית הספר".

שני הקוסמים המשיכו לדבר בקולות שקטים כאשר אילץ דאדלי את רגליו לעקוב אחריהם במעלה הסימטה, משוחחים על דברים שלא הבין... אם כי נדמה היה לו, שהם מזכירים כמה פעמים את גברת צ'אנג. חכי חכי, מסריחה אחת... אני עוד אשים עלייך יד כשאהיה עשיר, גם עלייך וגם על יאמאשיטה הבן-אלף...

"משהו כזה" שמע את מאלפוי לוחש, כאשר חלפו מתחת לקשת האבן שבסוף הסמטה, מקום בו התחברה עם רחוב צר ודומם. מאי-שם, ילל חתול בקול נכאים. דמותו הרזה צפתה בהם גבוה מלמעלה, שחורה על רקע הירח העמום. "על גופתי המתה הוא יהיה שר הקסמים, הנוכל הז... גריינג'ר?, מה נפל עלייך, בשם הגרים?"

הקוסמת נעצרה בפתאומיות, לופתת בחוזקה את קמע בתולת-הים הירוק שעל חזה. זוהר עמום ריצד על אצבעותיה, כאשר תפסה בו בחוזקה, הצבע אוזל באחת מפניה.

"אבל מה... מהיכן?" מלמלה, מביטה בפראות על הרחוב האפל "דראקו, אנחנו בסכנה!" הוסיפה בלחישה מבוהלת, מביטה סביבה בפראות. הקוסם הפליט גידוף, מגביה בבהלה את שרביטו.

"הגלימה, גריינג'ר... או מרלין, אל תאמרי ששכחת אותה בסמטה" סינן בכעס "הפעם... זה יעלה לך ביותר ממאה וחמישים נקודות לגריפינדור, בוצמדית מט..."

שעטות רגליים גסות קטעו את דבריו, מלווים בבליל צעקות משני הכיוונים.

"זה הם, מינוס!" צעק קול נשי גס; קרן אדומה שרקה מתוך האפלה, מחטיאה את מאלפוי בסנטימטרים ספורים. קרן נוספת התנפצה על הקיר, בין גריינג'ר לבין דאדלי; הלה חש כיצד הולם ליבו בפראות. הקול הקורא היה מוכר לו.

"זה... אנשים של הצ'אנג הזו, אלו!" נהם, נסוג לאחור. קרן כסופה שרקה, חולפת מעל ראשיהם. דראקו הניף את שרביטו וצעק "פרוטגו!" גורם לשתי קרניים נוספות לזנק ולפנות לאחור; אחת מהן פגעה בעוצמה רבה בחלון ראווה חשוך, מתיזה זיקים ועשן לכל עבר.
כמו איזה קרב לייזרים של חלליות מושתנות... חרא! הרהר, נסוג מהר ככל שיכול לעבר חסותה של קשת האבן. נראה היה, כי רעיון דומה חלף גם במוחם של שני הקוסמים שלידו, באשר אלו עשו כמוהו, בעוד קרניים ואורות מפחידים אחרים חולפים באפלת הרחוב בו היו רגע אחד קודם לכן. דאדלי חש כיצד רועדות רגליו כמחשבות להתפוקק. לא שוב קרבות הוקוס-פוקוס... יבבה נפשו, בעודו כושל לאחור. ברגע הבא, הבחין בדמויותיהם של התוקפים, מזנקים קדימה. הפנים הפרועות והבגדים הגסים נראו לדאדלי כאילו נלקחו מסרט כנופיות ניו-יורקי ישן... רק שהכנופיה הזו היתה כנופיה של פסיכים עם הרבה, הרבה-מדי הוקוס-פוקוס. פיסת אבן נפלה מהקשת, גורמת למאלפוי להרתע ולתפוס עמדה חדשה.

"מינוס" צעק קול גבוה של גבר "זה מאלפוי... הוא מחזיק בעד שלנו!"

"אבחנה דקה" לעג הקוסם בהיר-השער, מכוון את שרביטו וצועק "שתק!" התוקף בעל הקול הגבוה נאנק והתמוטט בכבדות לאחור.

"אציו פחזבל!" קראה גריינג'ר. חריקה מבעיתה נשמעה, כאשר ניתק אחד ממיכלי האשפה החלודים ממקומו, משקשק ומתעופף במהירות אל עבר התוקפים, גורם להם לצרוח ולהרתע לאחור. אחד מהם גנח, כאשר ספג מכה מכאיבה בכתף, מתנודד לרגע כמחשב ליפול. אלא שבאותו רגע, נאפף הפח המשתולל בהילה סגולה, מתכווץ כהרף-עין ונופל קטן כאגוז אל קרקעית הסמטה. בפחד גובר, הבחין דראקו ביווני המתולתל, ניצב מאחור בשרביט מונף. חרף העלטה, יכול היה להבחין באש הבוערת בעיניו, ובחיוך המפחיד שנמתח על שפתיו.

"דראקו, תעסיק אותו לרגע" לחשה גריינג'ר לצידו, עוצמת למחצה את עיניה כמנסה להתרכז במשהו. הקמע רעד קלות על חזה, בוהק באור עמום, ארסי.

"ובכן, אבוי לעיניים שכך רואות... הרמיוני גריינג'ר עושה יחד אחת עם דראקו מאלפוי... פוטר הגדול היה יורק בפנייך אם היה רואה אותך, בוגדת".

"אנחנו נעשה את זה במקומו, אחי" אחת התוקפות, אישה שחורת-עור בבגדים צמודים, התקדמה בזהירות, מנופפת שוט מפחיד בידה הימנית.

דראקו גיחך.

"מילא טוד קארתניי, אבל אפילו אני לא סברתי שצ'ו צ'אנג יכולה לרדת כל-כך נמוך" הפטיר. אזי, בלא התראה, ביתע תנועת חיתוך מהירה בשרביטו. להבה סגולה שרקה לעבר המכשף היווני, גורמת לקוסמת הכושית וחבריה להרתע. אלא שהלה אך מלמל דבר מה נמוך, מניד את שרביטו במחווה הגנה. אור זהוב קרן, גורם ללהבות לדעוך והתפוקק בסלילים של עשן חריף.

"תתפסו את העד" ציווה בקול עמום, מבשר רעות. "באמת שאין לך מושג כמה תועלת הבאת לנו הערב, מאלפוי" לעג, מכוון את שרביטו הישר לעבר חזהו.

זה עכשיו או לעולם לא, דאדס, מחשבותיו של דאדלי התרוצצו בקדחנות. עוד רגע ושוב תהיה בובה מסוממת אצלהם בידיים. עכשיו!

לרגע, נאבקו בו הזעם והפחד; אזי, גבר הזעם במפץ רועם, גורם לו לשאוג ולזנק קדימה באגרופים קפוצים.

חרא על פוטר. אתה פי אלף יותר טוב ממנו. המחשבה פעפעה בישותו כאשר שילח את המהלומה הראשונה, ממש כאילו זינק רענן אל תוך הזירה, נחוש בדעתו לקחת בזו הפעם את האליפות. הקוסמת השחורה נרתעה לאחור, שוטה מחטיא את מטרתו ושורק באוויר, אולם אחד מחבריה היה זריז פחות. דאדלי רטט, התחושה המוכרת של גוף מתפוקק בקצה אגרופו ממלאת אותו עונג וכוחות חדשים.

ובן רגע, התחדש הקרב סביב במלוא עוצמתו. לחשים התעופפו סביב; להבות ניתזו משרביטו של היווני, צובעות את הסמטה בכתום עז. קרניים אדומות התיזו ניצוצות ופיסות אבן; כאב עמום חלף בגופו של דאדלי, כאשר פגעה בו אחת הקרניים, גורמת לידו השמאלית להתכסות בקרום סגול, דביק ומגרד עד אימה. אלא שתנופת ידו הימנית לא נעצרה, מנפצת את לסתו של הקוסם העומד מולו ושולחת אותו להתגולל בגניחות כאב בתוך העפר.

מינוס שאג, קורע כמאליו חבלים דביקים וירוקים שנשלחו משרביטו של מאלפוי. אזי, נדמה היה כי הסמטה כולה רועדת, כאשר השלימה גריינג'ר סוף-סוף את הלחש הארוך והמסובך. התוקפים צרחו והחלו נסוגים, כאשר האוויר שורק ומתערבל בקול מחריש אוזניים. מכולות אשפה, גרוטאות ואבנים נשאבו בזו אחר זו אל תוך המהומה, נוקשים ומתנגשים זה בזה כאילו ביקשו ליצור דמות מאיימת בעלת זרועות ארוכות. קרניים אדומות וכסופות שנורה במערבולת ניתזו מעליה בשלל זיקוקין די-נור, בלא להסב כל נזק.

"מאלפוי, קח את דאדלי אחורה ותמלט אותו" סיננה גריינג'ר, מסובבת את שרביטה גבוה מעל ראשה. "אני אעכב..."

אלא שאז, מילא אור צהבהב את האוויר; גורם לתקווה שזה עתה ניצתה להתפוגג לאיין. כבסיוט, ראה דאדלי כיצד מתעוותות ומתעבות פניו של היווני; הגלימה לגופו התמחתה והתפוגגה בעודו צומח לגובה, קרני שור כסופות עצומות נובטות מראשו ומתעגלות בתוך אוויר הסמטה המיוסר.

"מרלין, הוא מיתומג!" נאנק מאלפוי, נסוג לאחור בעוד אותו... יצור פוסע פסיעה ענקית קדימה.

אמא... איש-שור הולך על שתיים... זה השיא של הפסיכיות... זה מטורף...

קולות נפץ קרעו את האוויר; גריינג'ר נרתעה לאחור, כאשר צעד היצור הישר אל תוך המערבולת, הולם בפחים ובאבנים המתעופפות כאילו היו כדורי בייסבול. הקשת חרקה וקרסה מטה, כאשר פגע בה אחד הקליעים. אחר חלף סמוך לדאדלי, מותח בקיר סמוך בעוצמה של פגז וקורע בו גומחה עמוקה. גריינג'ר צרחה, כאשר הלם בה מכסה פח מעוקם, מגלגל אותה חמישה מטרים לאחור על הקרקע המטונפת.

"אציו גרזן" נהם קולו העמוק של היצור.

חרא... מאיפה.. מאיפה החייזר הזה? למה... דברים כאלו לא יכולים להשאר בתוך המחשב, איפה שהמקום הנורמלי שלהם?

התוקפים צרחו בלעג, בעוד שריקה עמוקה פולחת את האוויר. ברגע הבא, מצא עצמו דאדלי בוהה בכלי-נשק שלהבו הירקרק לא נפל בגודלו ממכסה המנוע של מכונית הספורט של אבא. קרן אדומה שנורתה משרביטו של מאלפוי פגע בכתפו הכהה של היצור, דועכת בלא לגרום כל נזק.

"אתם, תתפסו את המוגל וטפלו לו בזכרון" נהם ראש השור העצום של מינוס. "במאלפוי..." עיניו האדומות התיזו ניצוצות "אני אטפל בעצמי".

אלא שלקוסם בהיר השער היו ככל הנראה תוכניות אחרות.

"אה... שיהיו לך חיים מצויינים, גריינג'ר" סינן לעבר חברתו המוטלת על הקרקע "אני... לא אמות כדי להגן על מוגל..."

"חת'כת טיפש בן-זונה!" שאג דאדלי. פחדן, פחדן מזויין! שהרי... היה ברור לחלוטין כי היצור ישיג אותו בתוך שניות, אם יברח לאורך הסמטה. מה, הפריק הזה... לא ראה סרט אחד בחיים שלו?

השוט של הקוסמת השחורה שרק, חורך קו שורף עד אימה לאורך כתפו וגורם לו לצרוח מכאב ולהשיב חבטת אגרוף, שפגעה באוויר הריק. המפלצת שעטה קדימה, מניפה את גרזינה האדיר באבחה אדירה... אלא שמאלפוי היה מהיר יותר, ולא היתה לו, כמסתבר, כל כוונה למלט את נפשו בריצה דווקא. קול נפץ חזק נשמע, כאילו ירה אקדח הזנקה גדול; ברגע הבא, פלח גרזינו של מינוס את האוויר הריק.

הכאבים יסרו את דאדלי כגלי מדקרות לוהטים, בעוד דמו נוטף מכתפו ומזרועו הימנית; זרועו השמאלית זעה בקושי, מלאה בקרום הדביק והנתעב. שלושה מהתוקפים סגרו לעברו בשרביטים מונפים, מצמידים אותו אל קיר הסמטה.

"אז מי יעשה ת'אובלייוויאטה, דבי?" שאל אחד מהם. אחד השרביטים הונף באיום לעבר ראשו.

זה... לא הוגן. דאדלי חש כיצד זולגות דמעות על לחייו. החיים האלו.. פשוט לא הוגנים.

אלא שאז, פלחה זעקה את הסמטה, גורמת לתוקפיו להעצר ולשלוח מבט נפחד מעבר לכתפם. הקול מילא את הסמטה, נוקב ומפעפע שנאה מטורפת. אפילו היצור המגודל נעצר, העיניים האדומות מתחת לקרניו מביטות בבלבול לעבר גריינג'ר, שהתרוממה בקפיצה מן המקום בו שכבה.

"אלוהים... מה קרה לה?"

פניה של גריינג'ר היו מכוסים בסחי, ודם נטף ממצחה ולחייה השמאלית. אלא, שהדבר המבעית ביותר בחזותה היו עיניה; אלו לא היו עוד חומות-בהירות; תחת זאת, רשפו באור ירוק מאיים... ממש כגון הקמע הבוער על חזה.

"אני מקווה שנהניתם, חבורת בוצדמים וזוחלי אשפה" לחששה בקול שאינו שלה "משום שכעת, אני עומדת להתחיל להנות ממכם, מתוקים קטנים שלי"

"עליה!" נהם מינוס, מסתובב לעברה בכבדות. הפעם, נדמה היה לדאדלי כי נימה של היסוס נמהלה בקולו העמוק.

ברגע הבא, היה דאדלי חופשי; תוקפיו הסתחררו ופנו ממנו והלאה, מותירים אותו לבד עם כאביו. נאבק להשאר על רגליו, התנודד בפה פעור נוכח מחזה האיימים ששטף את הסמטה. אלוהים, זה... זה הגהינום.

גריינג'ר הסתחררה במקומה כרקדנית מיומנת, יורה שצף של לחשים מבעיתים בזה אחר זה; אחד התוקפים קרס לאחור כאשר פגעה בו קרן סגולה חולנית, בוקעת את בשרו וגורם לדמו להתיז כמזרקה לכל עבר. הכושית צרחה ביסורי תופת, כאשר הפך שוטה הארוך לנחש שחור, שלחשש וזינק לעברה, משקע את ניביו הארוכים שוב ושוב אל תוך פניה. צווחת ביסורי מותה, התמוטטה על גבה מתחת לנחש הרעבתני, זרועותיה עודן מכות ומפרפרות בחוזקה.

בתוך דקה קצרה, נותר מינוס לעמוד לבדו; מצלב את זרועותיו השעירות, לחש מילים שגרמו לאורות כסופים להקיפו כבהילה, בולמים את שטף הנחשים הירוקים וקרני האור הארסיות שהוטחו בו. אזי, נאנק ממאמץ, החל מתקדם לעברה, מניף באיטיות את גרזינו העצום; הלהב הכפול האדים, מתלקח בלהבות עזות.

פניה של גריינג'ר נראו כמסכה מעוותת של טירוף. נסוגה בקפיצה לאחור, קרבה בלא-משים אל דאדלי, מגביהה את שרביטה לעבר מינוס המסתער.

"קרושיו!"

הסתערותו של איש-השור נעצרה; לרגע, התנודד במקומו כשיכור, גועה בכאבים. אלא שנדמה היה כי הכישוף לא פעל כהלכה... ברגע הבא, התאושש היצור העצום, שואג ומניף את גרזינו למהלומת-המוות.

זה הסוף... הסוף. דאדלי ראה את ההפתעה בעיניה הירוקות של הקוסמת. תכף שוב יקחו אותך... דאדלוש סמאדלוש בכסא גלגלים. אבל אתה לא תתן... לא תתן.. צרחת פחד ושנאה נפלטה מגרונו, מחניקה את כאביו.

"אני אפוצץ לך ת'צורה חתכ'ת חייזר מטונף!" שאג, מסתער והולם בכל כוחו מעל הברך הכהה שמול פניו. היצור נאק בהפתעה, נוהם דבר-מה שנשמע כמו 'טיפש ארור' ומשלח את נשקו באבחה סיבובית מהירות. דאדלי התכופף באנקה, כאשר חלף הלהב העצום ככנף של מטוס מעל ראשו. אלא שאז, כהרף-עין, פלח אותו כאב עצום; נוהם בתעוב, הרים היצור את ברכו ושילח את פרסת רגלו בבעיטה מהירה, שלא החטיאה.

צורח מכאבים, נהדף דאדלי לאחור, מתגלגל ונשכב אפרקדן על הקרקע המגואלת בדם. איוושה של עצמות מתפוקקות חלפה בגבו ורגליו; מעולם, מעולם בכל חייו, לא חש כאב נורא כל-כך. מעליו, שבה המפלצת ונפנתה אל המכשפה... אלא שהסתערותו של דאדלי לא היתה לשווא, אחרי ככלות-הכל. מנצלת את אותו רגע קצר של העדר תשומת לב, הידקה זו את שפתיה בריכוז, והניעה את שרביטה בתנועה נחרצת לעבר החזה הענק המתנודד מעליה. עמום ומוכה כאבים ככל שהיה, הבין דאדלי לפתע שדבר מה מבעית עומד לקרות.

"אבדה קדברה!"

אור ירוק הציף את עיניו המתכהות של דאדלי, זוהר בארסיות על קירותיה המיוסרים של הסמטה. מפלצת השור הענקית שאגה פעם אחת ואחרונה כאשר פגעה הקרן הירוקה במרכז גופה. אזי, נשמט גרזינה מידה והיא התנודדה וקרסה בכבדות לאחור; מרצפות האבן רעדו והחזירו הד. לרגע, נותרה גריינג'ר לעמוד בשרביט מונף מעל שדה הקטל, חיוך נצחון מריר מסתמן על שפתיה. אזי, דעך האור הירוק בעיניה והיא הפליטה אנקה והתמוטטה, שרביטה נופל בחבטה קלושה מבין אצבעותיה.

אלא שדאדלי לא התבונן עוד. זה... זה כבר לא משנה, פרפרה מחשבתו בחולשה. הסמטה התעמעמה והסתחררה באיטיות מעל ראשו; קור מתקתק, חלבי, ניגר באיטיות אל תוך כפות רגליו. מאי-שם, נדמה היה לו כי הוא שומע קולות מרוחקים מדברים, מתקרבים לאיטם במעלה הרחוב החשוך. אז מצאו אותנו ותכף יבוא אמבולנס... לפסיכים יש... בכלל... אמבולנס? אי-כה, חש חיוך מוזר עליו מתפשט על פניו, בולע באיטיות את כאביו העמומים.

אז פעם אחת... אחת... ביג די היה האלוף.

הקולות התחזקו בהדרגה... אלא שאז הבחין, כי אין הם באים מן האפלה המתעבה במקום בו היה אמור להמצא המשך הרחוב, אלא מתוך דלת... שער, שער גדול ואפל שוילון ישן מתנופף בעצלתיים בין עמודיו הדהויים. מוזר... לא היתה כאן... שום דלת.. קודם.

החושך העמיק, נראה לפתע כה מתוק, כה מזמין... ממש כמו החדר הישן שלו, מלא בצעצועים חדשים וגביעי אליפות, וכל המטעמים והקינוחים שהכינה אימא עומדים על השולחן ומחכים לו... ביחד עם המתנה... המתנה הגדולה של הארי, אותה רצה כל-כך.

רוצה... חייב... חייב להגיע לשם. תעשה מאמץ, דאדס...

אולם גופו היה כה-כבד וסרבני... הוא חייב להשאיר... להשאיר משהו מאחור.

גניחה רכה הרטיטה את ישותו, ואחריה עווית שקטה.

מוזר. זה כאילו אני... עומד ושוכב בבת-אחת.

ואז, שבו הקולות ונשמעו, רמים וברורים יותר מאי-פעם; לפתע, נדמה היה לו כי הוא רוצה לבכות.

"אמא?"

נאנק פעם אחרונה, ננער דאדלי והתעופף אל תוך השער, מותיר את גופו המת לשכב דומם בעלטה; העולם התעמעם ודעך מאחוריו.