חזרה
לפרק קודם | מעבר
לפרק הבא | אל
דף הביקורות של
היצירה
אנדרומדה
"כה
יפה... וכה
מסוכן".
אנדרומדה
האטה את
צעדיה, שולחת
אצבע משתאה ונוגעת
קלות בעלי
הצמחים
המרשרשים
מעליה; גנה של
המלכה אידיין
גדל בתוך היכל
עצום לגודל,
שכישוף הרקיע
שהוטל על
תקרתו היה כה
משכנע, עד כי גרם
לאולם הגדול
של הוגוורטס
להראות כמו
חיקוי עלוב;
הרוחות המכושפות
שהוזרמו אל
תוך יופיה
האפלולי של הצמחיה
הרעידו את
העלים
הכסופים-כהים,
עד שדמו לפנסי-שדונים
חיוורים
הנשקפים דרך
מימי אגם; עיניהם
של פסלים
עתיקים זהרו
סביב
כגחליליות עמומות,
משתקפים
במימיהם
הצוננים של
מעיינות
הנובעים
מפיהם, ואילו
מסביב, נתחם
ההיכל בשלושים
עמודים לבנים,
התומכים
באכסדרה
מוגבהת שצורתה
חצי-מעגל,
המוליכה לעבר
מגורי המלכה ובנות
פמלייתה; אחר,
הוסיפו הללו
לטפס מעלה, דועכים
בהדרגה בקרבת
התקרה
הבלתי-נראית...
כמקדש קדמוני
השולח אצבעות
ארוכות אל
ממלכתו הכהה של
האל.
אנדרומדה
חיבבה את הגן;
מלבד חדרה,
היה זה המקום
היחיד בו לא
פסעו שומריה
כצללים
בעקבותיה,
בוחנים בצינה
כל צעד
מצעדיה.
מוזר.
הרהרה, רוכנת
על אגן אבן
מעוטר ומביטה
בבבואתה
הנשקפת מתוך
מי המעיין
הצלולים
שגדשו אותו. מה
לא היית
נותנת, לפני
שבועות מעטים,
בכדי לראות
השתקפות כזו
הניבטת אלייך
כעת באור
הקריסטלים
המוזר הזה.
היא
לא ידעה מה
גרם לאותו
שינוי מוזר:
האם השהות
הארוכה
באוויר
המכושף שמעבר
לטבעת הערפל, או
שמא יינותיהם
המוזרים של
הטואטה
דה-דנאן... אולם
בבואתה נראתה
כאילו נשרו
מעליה חמש-עשרה
שנים לפחות.
הכאב והלאות
נעלמו כליל
מאבריה, ודומה
היה כי קומתה
הזדקפה ולבשה
תקיפות; שערה
נותר אפור
כשהיה, אלא
שכעת גלש
במפלים
סמיכים
ועשירים על
כתפיה. מעניין
מה היתה
נימפדורה שלי
אומרת... הרהרה,
ואזי שבה
הדאגה והציפה
את ישותה. אבל
לכל דבר יש
מחיר, ואת
יודעת זאת
היטב.
ואכן,
אותם שינויים
מוזרים לא
הסתכמו בחזותה
החיצונית, ולא
כולם בישרו
טובות. אי-כה,
דימתה כי
תחושותיה
התחדדו מאד,
ועימן גם
יגונה. דומה
היה, כי צער
השנים
החולפות אפף
אותה כהילה, בלתי-נראית
אך נוכחת
ומעיקה.
"את...
פשוט שרויה
בתוך חלום
ארוך ומוזר,
אנדרומדה"
מלמלה, מהדקת
את אחיזת
אצבעותיה על
דפנות האבן
הלחות ומטה את
גופה קדימה,
בכדי להטיב
ולראות את
הבבואה
המעורפלת
הנשקפת
לעומתה.
"ותשלמי
מחיר יקר מאד
כאשר תתעוררי
ממנו... ואת
יודעת זאת
היטב, הו כן".
ושמא,
מסיבה זו
עצמה, האריכה
כל-כך לחלום?
בני
השי, או
הטואטה
דה-דנאן, לא
הקלו על
ספקותיה
וצערה כהו-זה,
נהפוך הוא;
מלבד המלכה,
סר טריסטיין
וקומץ אחרים,
סירבו שוכני
התל המכושף
להחליף עימה
ולו מילה. אלו
מהם שנתקלו בה
היו מהדקים את
שפתותיהם ומחישים
צעד, חולפים
לצידה כאילו
היתה אוויר. גם
איזולד, בת
הפמלייה
שנצטוותה
לדאוג לצרכיה,
לא העניקה לה
מעולם ולו מבט
חמים אחד, ולא
דיברה אליה
מטוב עד רע,
זולת מילים
ספורות
שנדרשו
למילוי
חובותיה. די
היה
לאנדרומדה בקור
הנשקף מעיניה,
בכדי להבין כי
לעולם לא תזכה
ממנה ליותר
מכך.
מבטים
מסוגלים
להיות ברורים
ממילים, הרהרה
בינה לבינה
במרירות,
מתיישבת בשקט
על ספסל אבן
לצד האגן. מי
כמוה, נצר
לבית בלק
האצילי ועתיק
היומין, הטיב
לדעת זאת?
באמתחתה של
אימה היו
אינספור
מבטים מאיימים
וצוננים
להעניק
לבנותיה, ואך
קמצוץ של חום
והערכה...
ורובו היה
שייך מאז
ומעולם
לנרקיסה.
בלאטריקס,
שהיתה מאז
ומעולם עושת
הצרות המושבעת
מבין שלושתן,
נראתה כאילו
הדבר אינו
מעניין אותה
כהו-זה, ורק
היא,
אנדרומדה,
נפלה בתווך...
כרגיל.
האם
נוכחות השי
הללו מחדדת את
הזכרונות?
תהתה, מצטנפת
בעלטה מתחת
לעלים
הכסופים. דומה
היה, כאילו
היא מסוגלת
לראות
בבהירות לנגד
עיניה תמונות
ששכחה מזמן...
כאלו שהשלתה
עצמה, ושנשבעה
לעצמה להותיר
אותם לנצח
מאחורי גבה,
כאשר ברחה
בכדי לפתוח
בחיים חדשים
עם טד.
שני
היחידים
שגילו כלפיה
חביבות, לא
הקלו כהו-זה
על חששותיה;
טריסטיין היה
יהיר ומסוכן,
ונראה היה לה
כי אין היא
עבורו אלא
צעצוע, בכדי
להרגיז
באמצעותו את
דודו ואת
יריבו מפקד
המשמר. ואידיין...
ככל שהיתה זו
חביבה יותר,
כך גבר הפחד
בליבה של
אנדרומדה. חרף
כל ההבדלים,
ובראש
ובראשונה
היותה של אידיין
אחת מבנות
השי, הדיר
הדמיון בינה
לבין אחותה את
מנוחתה של
אנדרומדה.
בלאטריקס...
להיכן נשאו
אותך רוחות
הלילה? חייה
של אנדרומדה
היו ללא ספק
קלים יותר לו
היתה מגלה מה
עלה בגורלה של
אחותה.
כלפי-חוץ,
לעגה לסיפורים
ששמעה
מפיותיהם של
מלחים ותיקים
במזחיה המכושפים
של סמטת
קוהולין
בדבלין, אשר
סיפרו כי
אוכלת המוות
המבוקשת
ביותר בכל
עולם הקוסמים
נראתה
מסתובבת שם
בליל סערה
אחד, לפני
למעלה מעשור
שנים. אלא
שהספק לא חדל
מלנקר בליבה.
האם לא נטל
ולו חלק קטן
בשיקוליה,
כאשר הסכימה
ללוות את
היוארד דול
המנוח אל מעבר
לטבעת הערפל
של טארה? יהיה
זה יותר
מחצי-שקר אם
תשיב בשלילה.
נאנחת,
הגביהה את כף
ידה, מתבוננת
חרש בזהבה של
טבעת האבירים
של בית בלק.
הסמל עתיק
היומין בהק
ככוכב עמום
לאור הקריסטלים
התלויים מעל
הגן... טהורים...
טהורים תמיד.
קולות
גבוהים,
מתווכחים,
שיסעו את
מחשבותיה. טפיפת
רגליים
קלילות
התפרצה לתוך
הגן, גורמת לאנדרומדה
לסגת במהירות
אל תוך חסותם
האפלה של
העלים.
ברגע
הבא, הבחינה
בדמותו של
הנסיך
דיארמונד, רץ
בעליזות אל
תוך גן המלכה.
אחותו, סמוקה
ונרגזת, ניסתה
לשווא לעמוד
בקצב, ידיה
אוחזות בשולי
שמלתה בכדי
למנוע משוליה
להשתרך בעפר.
"ראית
מה עשה סר
טריסטיין
למנוול הזקן?"
צהל הנסיך
הצעיר, שערו
השחור והארוך
מתנופף מאחוריו
"איזה... איזה
אומץ-לב! יום
אחד, אני אהיה
אביר דגול
וחסר פחד ממש כמוהו,
אני נשבע
באלים".
הילדה
האטה את
מרוצתה,
מתנשפת. אחר,
נעצרה ליד קצה
המדרגות
הגדולות
היורדות אל
הגן ושלחה יד
מהירה כדי
לסדר את
מחלפותיה
הבהירות. אחר,
שלחה באחיה
מבט לעגני.
"אם
כך, תסיים
כמוהו... ואם
אתה שואל
אותי, הטפש הזה
לא יחיה עוד
הרבה זמן.
הדרואיד
העליון ממש,
אבל ממש כעס..."
דיארמונד
נחר בבוז.
"את
סתם ילדה
פחדנית, בגלל
זה את מדברת
כך" צחוק קצר
בקע מפיו,
כאשר כרע ברך
ליד אחד
המעיינות
בכדי לשטוף את
פניו "איזו
ריצה תקעת,
כאשר התחלתי
לרדוף אחרייך
קצת שם בפנים...
למרות שידעת
יפה שאני סתם
צוחק איתך".
עיניה
הכחולות של
מאגנס יקדו
בכעס.
"פחדנית?!
סתם הסתלקתי
לי בכדי למצוא
מקום להסתכל
מגבוה, וגם כי
הסרחת מהפה.
וחוץ מזה, מי
זו שהתגנבה אל
מתחת לשולחן
המלכים
והקשיבה לכל השיחה,
הא?"
הנסיך
משך בכתפיו,
מתיז מיים לכל
עבר.
"אלאיל
הזקן הוא סתם
טיפש נפוח,
ואם בן-דודי
האמיץ לא מפחד
ממנו, אז גם
אני לא. זה
שהתגנבת, זה
רק בגלל שהקסם
שלך מתאים לזה
יותר מהקסם שלי,
לא בגלל שאת
אמיצה, ובכלל...
אני חשבתי
ראשון על
הקסמים האלו
ועזרתי לך
ללמוד אותם"
הטיח אל מעבר
לכתפו "את
צריכה להודות
לי על..."
"על
זה שאתה פרחח
שחצן וחסר
תקנה? אביר
אמיץ, הא! יום
אחד, אני
אתחתן עם
הנסיך הכי אצילי
והכי יפה,
ואני אהיה
מלכה גדולה..."
"את
מתכוונת,
ישדכו אותך
לאיזה אפס
פחדן כמו אחד
הבנים של
מק'אלן"
דיארמונד חרץ
את לשונו לעומתה
"וכל מה שתעשי
יהיה לפקח על
המבשלות ולהוליד
לו ילדים,
כשאני אשמיד
מפלצות איומות
ואעשה מעשים
שכל הפייטנים
ישירו עליהם
מכאן ועד ים
הקרח מעבר
ללוכלאן..."
מאגנס
קמצה את
אגרופיה
הדקיקים,
שולחת בו מבט שנראה
לאנדרומדה
כאילו כעס
ותסכול נמהלו
בו כאחד. משהו
במבט הזה... כה מוזר...
"אוף,
תסתום כבר. אם
לא היית כל-כך
טיפש, היית יודע
שהכח האמיתי
נמצא במועצה
ומאחורי
כסאות המלכים,
ושם בדיוק אני
אהיה; לא כמו
בנים טיפשים
מסויימים
שצוחקים כמו
מפגרים
וקופצים לתוך
כל סכנה...".
מרלין...
כל-כך מוכר.
אבל מדוע?
מעולם לא זכית
לראות טואטה
דה-דנאן קודם,
קל וחומר לא
את ילדיהם. אני...
אני חייבת...
ליבה הלם
בחוזקה, כמו
שהיה הולם
תמיד כאשר עלה
בה דחף עז
לפעול בניגוד
לכל צו של
זהירות... ממש
כמו שעשתה בחדר
המועדון
החשוך ההוא,
לפני יובל,
כאשר חיבקה את
טד והפצירה בו
לברוח איתה.
לפני שהספיקה
לשוב ולשקול
את מעשיה,
הזדקפה
במקומה;
הענפים סביבה
נעו וחרקו
במחאה, גורמים
לשני הילדים
להפסיק מיד את
ויכוחם
ולהישיר אליה
מבט, עיניהם
פולחות את
העלטה. דומים
לילדים
רגילים כאשר
היו בעת
שהתווכחו, היו
שניהם ונותרו
ילדי-שי.
"את!"
ציווה
דיארמונד,
משלב את
זרועותיו על
חזהו בנסיון
לשוות לעצמו
ארשת מלכותית
"מוגלגית, צאי
לכאן! אני
רוצה לדבר איתך!"
אנדרומדה
הבליעה אנחה.
טפשה
נמהרת שכמוך.
יום אחד, אחת
הגחמות האלו תהרוג
אותך. אלא
שכעת, היה
מאוחר מכדי
לסגת. כובשת
את ספקותיה
ופחדה, צעדה
בצייתנות
קדימה, נחלצת
ממחסה השיח
העצום ומחווה
קידה מנומסת.
"הוד
נסיכותך".
הילדה
עיוותה את
פניה בבוז.
"אם
אחי היקר חפץ
לבזבז את זמנו
בחברת...
טיפוסים כאלו,
שיבושם לו"
אמרה, קולה
רשמי וקר
כקרח. "לי יש
דברים טובים
מאלו לעשות.
ואל תחשוב
אפילו"
הוסיפה, קולה
שב ולובש את
גונו הרגיל
"שאתן לך
להעתיק את
השיעורים
שהטיל עלינו
המורה, אחרי
שבזבזת את כל
זמנך עם האשה
הזו. גם את
תתחנף אלי חצי
לילה, זה לא
יעזור לך!"
דיארמונד
התנהם בכעס,
מפנה אליה
בהפגנתיות את
גבו.
"אל
תשימי לב
אליה,
מיליידי" אמר
לאנדרומדה, קולו
רם די הצורך
בכדי לוודא כי
אחותו תשמע כל
מילה ומילה
"לאחותי יש
ריקמה מכוסה
לשלשת בראש
במקום שכל"
עיניו
האפורות סקרו
את אנדרומדה
בעניין "אמרו
לי כי נשאת
חרב ארוכה
וקטלת בעזרתה
רבים מעבדיו
הפומורים של
אבי" הוסיף,
קולו המצווה
נוטף להיטות
ילדותית.
"ספרי לי, האם
הדבר נכון?"
"אכן,
עוד נסיכותך"
אמרה
אנדרומדה בדי-מבוכה.
"נאלצתי להגן
על עצמי, כאשר
הותקפו אנשי".
מכווצת
את שפתיה,
עקבה אחרי
מבטו של
הנסיך, מנסה
לאמוד את
הבעתו. את
פוסעת על קרח
דק מאד,
אנדרומדה.
"אני
הולכת" שמעה
את קולה הנעלב
של מאגנס מעברו
השני של הגן
"מצידי, תוכל
לשהות בחברתה
כל הלילה..."
זוקרת את ראשה
ביהירות, החלה
הילדה הרזה
לטפס במדרגות,
שבה ואוחזת
בשולי שמלתה
"בסוף, עוד תברח
מכאן כדי
לשרוץ לנצח עם
מוגלגים
וטינופת"
הטיחה לפרידה
"כי... אתה בכלל
לא ראוי להיות
בן לשושלת
מק-רויך!"
"פיסת
זוה..." מהיר
כנחש, הסתובב
דיארמונד,
רוכן בכדי
להרים רגב
עפר. כהרף-עין,
הבחינה אנדרומדה
כיצד הוא
מכווץ את
עיניו, מתרכז
בגוש הכהה
החפון בין
אצבעותיו. הוא
מכשף אותו... טואטה
דה-דנאן אינם
נזקקים
לשרביטים
בכדי..."
הרגב
טס בשריקה
מתוך ידו,
חוצה את הגן
כחץ מקשת
ומשנה קלות את
כיוונו בכדי
לדלוק בעקבות
מאגנס הנמלטת.
זו הפליטה
צרחת בהלה,
צוללת אל מאחורי
עמוד גדול.
קול נפץ עמום
נשמע, כאשר
התרסק רגב
העפר בעוצמה
רבה על גפי
השיש של
הסלמנדר
המפוסל, מגיר נוזל
כהה ומגעיל
למראה.
דיארמונד רכן
בכדי להרים
רגב נוסף, אלא
שדמות גבוהה
שנגלתה במורד
המדרגות גרמה
לו לקפוא בזעף
על מקומו.
"נסיכי
הצעירים"
הדהד קול נשי
עשיר, אופף את
ישותה של
אנדרומדה
ברכות מתנגנת
"אנא, התנהגו כראוי.
אין זה נאה
להתקוטט
באופן שכזה
לפני אורחים,
הלא כן?"
אנדרומדה
נדרכה כולה. אם
זו אידיין,
הגיע הזמן
שנדבר. את...
חייבת לשאול
אותה את
השאלות
הנכונות, לא
להתמוסס
בפניה פעם
נוספת...
"לא
עלה על דעתי
אחרת, הו
ליידי אימר
הנכבדה" מיהרה
מאגנס לומר
במתק-שפתיים.
מתרוממת
ממחבואה,
הסתובבה לעבר
אנדרומדה, שולחת
בה מבט מלאכי
מזוג עיניה
הכחולות "אנא,
אורחת נכבדה
של אימי, סלחי
לי על שנגררתי
מעט אחר תעלוליו
של אחי"
דיארמונד
ניצב במקומו
בפה פעור,
אגרופיו קפוצים
בחוזקה.
"הו,
אני כה אסירת
תודה על
שהפסקת את
המריבה המטופשת
הזו בטרם
נפגעה השמלה
שלי, הליידי
רייבנקלו"
הוסיפה מאגנס,
מחווה קידה
קלילה אל האשה
הגבוהה וזהובת
השער המתנשאת
מעליה. "ואם
בשמלות ידובר,
עלי לציין כי
קטיפת-השזיף
שאת עוטה
עלייך הינה כה
מקסימה... מזה
שנים, לא
ראיתי מלאכת
אריגה שהיא כה
שובת לב ועם
זאת, עשויה
בטוב-טעם
מופלא שכזה".
נכדתה
של רוואנה
רייבנקלו
חייכה. נראית
לאנדרומדה
משועשעת למדי.
"ילדה
טובה וליידי
צעירה למופת"
הפטירה, מלטפת
בחיבה את ראשה
של מאגנס. "אם את אוהבת
את הבד הזה,
אצווה לשלוח
לך גליל קטן
ממנו עבור
שיעורי
הריקמה שלך"
פניו
של דיארמונד
הסמיקו מזעם.
"רק חכי,
מפונדרקת
קטנה, רק חכי..."
שמעה אותו אנדרומדה
לוחש מבין
שיניים
חשוקות.
יצור
יהיר וערמומי
שכמותה.
הרהרה
אנדרומדה,
מתקשה להחליט
האם היא סולדת
או משועשעת
מאותה ילדה
רזה ובהירת
שער. ממש
נרקיסה קטנה...
נרקיסה קטנה?!
פוערת את פיה
בתדהמה, שבה
אנדרומדה וסקרה
את גופה הרזה
ואת תלתליה
הבהירים של מאגנס.
זו האחרונה
החוותה קידת
התנצלות
מלאכית לעבר
אחיה... ומיהרה
לחרוץ לעברו
לשון, כאשר היתה
בטוחה כי אימר
אינה רואה
אותה.
"בדבר
אחד, הצדק אכן
עם אחותך,
דיארמונד
נסיכי" אמרה
אימר בנעימות
בעודה פוסעת
אל תוך הגן "עליכם
לשהות
במגוריכם
בשעה מאוחרת
שכזו, ולשקוד
על לימודיכם.
בטוחני כי
נאמר לך פעמים
רבות, כי מלך
טוב שולט
בחוכמת
הספרים
ובקולמוס, כשם
שהוא שולט
בחרב. וכעת,
רוץ לך אל
חדרך, והנח לי
לגלגל שיחה
שקטה עם ליידי
בלק".
אנדרומדה
נדרכה. הנה זה
בא, הרהרה
בקדחנות, בעוד
דיארמונד
נכנע, פניו
סמוקות
ומרירות.
"אצווה
שיביאו אותך
אלי מחר"
הכריז לפרידה
"אני רוצה
לראות כיצד את
משתמשת בחרב
הארוכה".
אנדרומדה
הנהנה, כל
ישותה מתרכזת
בגבירה המבוגרת
וזהובת השער...
אימר
מקימבריה,
נכדתה של אחת
ממקימי
הוגוורטס
בכבודה
ובעצמה.
אנדרומדה
הביטה בה,
מתקשה עדיין
להאמין כי אין
היא שרויה
באמצעו של
חלום ארוך
ומוזר במיוחד.
"יברכו
אותך האלים,
הליידי" אמרה
אימר בנעימות;
חיוכה היה
חמים
ונטול-עוינות,
אלא שעיניה הכחולות-עמוקות
סקרו את
אנדרדומה
בזהירות, כאילו
הן מסוגלות
לחדור אל
העמוקים
בנבכי נשמתה.
פחד עמום עלה
והתמר בתוכה. עיניים
חסרות-גיל,
שמי יודע כמה
מאות שנים זכו
לראות. מרלין!
כמעט... כמעט
כמו הדמויות
האגדתיות
בספריה של
נרקיסה.
תזהרי, שוטה...
מאד-מאד תזהרי
במה שאת עושה
ואומרת.
"לכבוד
הוא לי,
הוד-מעלתה"
החזירה בקול
חיוור, איטי.
"במה... אוכל
לשרתך?"
חיוכה
של אימר לא סר
מעל פניה, אלא
שאי-כה נדמה
היה לאנדרומדה
כי היא חוככת
דבר-מה בדעתה.
"לאמיתו
של דבר" אמרה
לבסוף, לא
מסירה את עיניה
מבת-שיחה
"המלכה
אידיין ביקשה
כי אדרוש בשלומך,
ואביא לך מעט
מטעמים
מהמשתה" אימר
שלפה חבילה
רחבה, עטופה
בשכבת עלים
כסופה-דהויה. "נאד
יין-בוסתן
ומאפה פירות.
אנא, התכבדי.
המלכה מוסרת,
כי תבוא לכאן
בעצמה כאשר
תסיים את חובותיה.
אנוכי, למרבה
המזל, איני
המארחת של כל
אותם מלכים
ובני-פמלייתם,
ולכן הנני
רשאית ליטול
לעצמי חירות
רבה יותר".
אנדרומדה
שבה והפליטה
תודה נבוכה,
פותחת את העטיפה
בידיים
רועדות קמעה;
הטעם העשיר של
הבצק המתוך
פעפע לתוכה,
מענג ומשכר
כאחד. אלא
שדאגותיה לא
פחתו. מה היא באמת
רוצה? נמאס,
נמאס לי
שמשחקים בי.
מגיעה
להחלטה, הרימה
את עיניה מן
המאפה, מישירה
אותן לעבר
אימר.
"האוכל
לשאול אותך
שאלה,
הוד-מעלתך?"
"כמובן,
הליידי"
החזירה גבירת
השי, לא נראית
מופתעת יתר על
המידה נוכח
ההעזה.
"ובכן...
מדוע
הוד-מלכותה
נוהגת בי
באדיבות רבה
כל-כך? כלומר...
אנשיכם
מתעבים אותי,
את בוודאי יודעת"
אימר הנהנה
לאות תשובה,
ואנדרומדה
המשיכה.
"הוד-מעלתה
סיפרה, כי הוא
רוצה להציל
דברים מפי...
אולם במה יכולה
בת-תמותה
להאיר את
עיניהם של
הטואטה דה-דנאן?"
רקע
ארוך חלף, עד
שהשיבה אימר,
קולה איטי
ומהורהר.
"בדברים
רבים" אמרה
"כל אותם
דברים
המתרחשים
מהצד האחר של
הערפל, למשל...
ומהם, כאלו
שעשויים
לעניין את עד
מאד את המלכה"
קולה התחדד
קמעה "כך למשל,
האם קיים
אי-מי בארצות
האדם המבקש את
רעתה ואת רעת
ילדיה?".
אנדרומדה
הנהנה, חשה
עצמה כשוטה
מוחלטת. מי
עשוי לדעת על
מעברי הערפל,
ולרקוח
מזימות כנגד
רעייתו של
המלך טאוסלין
דווקא... ועוד
כעת, זמן כה רב
לאחר
שוולדמורט
הושמד? ומה
הוא עשוי
להרוויח מכך?
היא אימצה את
מחשבתה, מתאמצת
לצרף במוחה את
מעט המידע
שלמדה אודות
מלכת ברילית.
נישואיה
לטאוסלין
מק-רויך היו
מפתיעים, כך
הספיקה
ללמוד... שמא
אפילו
שערורייתיים; בת
לשושלת שכוחה
שהוענקה
לטאוסלין
בידי כח עליון,
כך סיפרו מעט
השמועות
שהצליחה
לסחוט מאיזולד.
מן הסתם
הורמו כמה
גבות... אולי כאלו
הסבורים כי
המלך בדה את
הסיפור מליבו
כדי להראות כי
שנבחר בידי
אלי איניש
גלורי? האם יכול
היה אחד מהם
לרכוש
שרביט-להשכיר
בארצות האדם?
פחד פתאומי
חלף בה. מרלין!
רק שזו לא בל...
היא מסוגלת...
"לפני
שנים מעטות"
המשיכה אימר
בקול שקט "פקד
את המלכה חזון
מפחיד, לאחריו
היתה מוטלת על
מיטת-חוליה
במשך חודשים.
היא ראתה עצמה
לוחמת על גשר
מפחיד, מנסה
לחוש לעזרתו
של אדם אהוב.
אלא שאז,
הופיע דרואיד
מטורף, עיניו
יוקדות משנאה
ותאוות נקם,
ושילח בה מטר
של קסמים
שטניים. היא
סיפרה לי את
הדברים הללו
בפרוטרוט,
כאשר הוזעקתי
ממסעותי בכדי
לטפל בה. אזי"
עיניה כמו
התבהרו, שבות
וננעצות הישר
בעיניה של
אנדרומדה
"לפני תקופה
קצרה, גילתה
לי כי חזתה שאת
עתידה להגיע
אל ארצנו ו... כי
את זו שתוכלי
לסייע בידה
ליתן פשר לצל
האפל שמרחף
מעליה. התוכלי
לעשות כן?"
"אעשה
כל מאמץ"
מלמלה
אנדרומדה
בשפל קול,
יודעת כי היא
נתונה
במלכודת. ככל
שהתאמצה, לא עלה
בידה למצוא
שום דרואיד
מטורף שפנה
לאופל וסייע
בידיו של
וולדמורט. למצער,
בוודאי שאין
מדובר באחותי.
הרהרה, הקלה
מוזרה שוטפת
את חזה.
"אל
תחפזי, וחשבי
על הדברים
היטב" קולה של
אימר התרכך,
כאשר הרפתה
מעט את עמידתה,
נשענת
בנינוחות על
דופן האגן.
"ואם אנו כבר משוחחות,
האם היית רוצה
לבוא עמי
לתקופת מה אל האי
שלי, לאחר
שתתני
לאידיין את
התשובות להן היא
מתאווה?
סבורני, כי
תאהבי אותו"
חיוך עדין על
על פניה "יש בו
עצי שזיף
בגוני זהב
וארגמן, וחופים
מתוקים
ושלווים שאין
כמותם למנוחה
משיבת נפש
ולסתם
הרהורים, כפי
שידידי הפייטן
מגדיר זאת.
משם אוכל
לשלוח אותך
בחזרה אל
ארצך, בבוא
העת".
בבוא
העת... ומתי
תגיע עת זו? הרהרה
אנדרומדה
במרירות. תמהני
אם יש לך
להיכן לחזור.
מעניין אם
נימפדורה שמה
את ליבה כלל
ועיקר
שנעלמתי.
נאנחת,
הביטה בפליאה
באימר הרוכנת
מעל לאגן.
נרקיסה
המסכנה. היא היתה
צריכה לעמוד כאן
ולראות את הפלאים
האלו... ממש כמו בספרים
שאהבה כל-כך, רק
מעט יותר סבוך,
ומסוכן... הרבה יותר
מסוכן. גבירת השי
הזו, הרוכנת לה
מעל אגן המים... באותו
רגע, לא היתה אנדרומדה
מתפלאת כלל ועיקר,
אם היתה זו האחרונה
שולה כוכב בוהק
מבין אצבעותיה,
או שרה בקול ענוג
על הספינות אפורות
המפרשים החוצות
את הים הגדול... נרקיסה
אהבה לפזם את השיר
הזה, בעיקר כאשר
היתה שרה עליה
עצב שקט וחולמני.
אנדרומדה זכרה
כיצד שמעה אותה
מפזמת אותו בקול
סדוק, חודשים מספר
לפני מותה, בעודה
נשענת בחולשה על
אדן החלון בתאה,
וצופה על הים האפל
המתנפץ על חומות
אזקאבאן.
"חבל
שהכל אגדה... רק
אגדה" אמרה
בארסיות, בלא
לטרוח להסב את
ראשה לעבר
אנדרומדה
"הייתי רוצה
שתבוא ספינה
אפורת מפרשים
ותקח אותי
עימה, הרחק מן
העולם הארור
הזה, שמוגלגים
ובוצדמים כבר
עכרו בו כל
חלקה טובה".
אנדרומדה
בחרה שלא לענות
דבר, מותירה
את אחותה
להרהוריה
הנוגים. כך או
כך, היא נענשה
די והותר על
פשעיה ועל פשעי
בעלה... אחותי
המסכנה.
"הצעתך
הינה לי לכבוד
גדול, הוד
מעלתה" ענתה מקץ
רגע, קולה שקט
מאד.
אימר
הנהנה, ולרגע
ארוך שתקו שתיהן,
מאזינות לרוח
המתחזקת
שורקת ומיללת
בין הצמחים
השחורים.
אי-שם, גבוה
מעל
תל-בריילית',
קרע ברק בהיר
את השמיים,
משתקף
בדייקנות
מפחידה על גבי
התקרה
המכושפת. אזי,
החל הגשם
לרדת, איוושתו
הכבדה מתחזקת
והולכת; אמנם,
טיפות המים עצמן
לא חדרו דרך
התקרה
המכושפת, אולם
חרף זאת, חלף
באנדרומדה
רעד. הצמחים
נעו ורטטו,
בעוד רעם אדיר
מתגלגל מעל
ההיכל.
"סערה
פרצה" הפטירה
אימר בקול
חרישי. "שמא נעלה
אל חדרך
ונחכה... אוה
אני חושבת
שאידיין מגיעה,
סוף-סוף"
הוסיפה,
מסתובבת
באיטיות לעבר
קצה הגן;
הקריסטלים
התלויים רעדו
ממעל, מרצדים
על העמודים
והמדרגות
ככתמים
מוזרים של
ירוק וכחול
אחוזי תזזית.
אנדרומדה
אימצה את
עיניה, מזהה
על נקלה את
אידיין, יורדת
בהילוך אצילי
לעבר הגן,
מלווה בסר טריסטיין
ובשתיים
מבנות
פמלייתה. שערה
הארוך והסמיך
התנופף אחריה
כשובל של
חשיכה; עיניה הירוקות
בהקו, הולמות
היטב את גון
האיזמרגד
בנזר העטוי על
ראשה. הרוח
חבטה
באכזריות
בענפים סביב,
נושבת לעבר
אנדרומדה
ונושאת עימה
את קולה של
המלכה.
"הו,
אלופי האמיץ"
אמרה, קולה
משועשע
ומקנטר בעת
ובעונה אחת
"כולי שמחה על
הדרך בה הינך
דואג לשלומי,
אולם לאחר
מאורעות הערב
הזה, חוששני, אני
היא זו שמוטל
עליה לדאוג
לשלומך..."
"להצעה
כגון זו הינני
משתוקק מכל
ליבי" ענה טריסטיין
בקול חלקלק
"קל וחומר
כאשר היא בוקעת
משפתיה
המתוקות של
היפה בנשות
איניש גלורי".
"חנפן
חסר תקנה
שכמותך!"
הצטחקה
אידיין, פוסעת
בזריזות אל
תוך הגן "אולם
מאווי ליבך
יאלצו להמתין
זמן-מה. בעלי
עשוי לפקפק
בטוהר כוונותיך,
אם ימצא אותך
שוהה בגני
בשעות
מאוחרות שכאלו".
בנות
הלוויה צחקקו;
חרף העלטה,
הבחינה
אנדרומדה
בזיק מסוכן
חולף בעיניו
של האביר.
"יפקפק
דודי כרצונו"
אמר, נוטל
בעדינות את כף
ידה "מאז
ומעולם
אהבתי... לצפות
בסערה משתוללת".
"מנהג
ראוי להערצה"
החזירה
אידיין
בעוקצנות "כל
עוד תקפיד
להשמר ממכת
הברק.
וכעת אאחל לך
ליל מנוחה, סר.
בצאתך אנא
וודא שהדלתות
נעולות, ואמור
לשומרים כי
איש אינו רשאי
לראות את פני.
לכו גם אתן
עימו" ציוותה
לעבר בנות הפמלייה
"ברצוני
לשוחח
ביחידות עם
אימר
מקימבריה ועם
הליידי בלק"
בנות
הלוויה הנהנו,
שולחות מבטים
ספקניים ונטולי-חיבה
לעבר קצהו
האחר של הגן.
טריסטיין העלה
חיוך לגלגני
קמעה על פניו,
נושק לידה
ולוחש דבר-מה
בקול נמוך,
אשר גרם לה
לפרוץ בצחוק.
אחר, החווה
קידה חפוזה
לכיוונה של
אנדרומדה
ופנה לחוש
במעלה
המדרגות; ברק
נוסף הבזיק,
מאיר את הגן
כבאור-יום,
וקורן
להרף-רגע על
מחלפותיו
הזהובות של האביר
המתרחק.
לרגע,
ניצבה אידיין
בלא נוע,
עיניה
הנוצצות נעוצות
בגבו. אחר,
משכה בכתפיה
והסתובבה,
חוצה בקלילות
את הגן.
"אלף
סליחות על
האיחור"
התחייכה,
משהתקרבה לעברן
"אורחיו של
בעלי מסוגלים
להיות כה...
תובעניים לעיתים"
רעם החריש את
קולה, ועמודי
ההיכל החזירו הד.
רטט קלוש חלף
באנדרומדה
כאשר נטלה
אידיין את ידה
"כולי שמחה על
הדרך בה את
מחלימה, ידידתי
היקרה. שמא
נמצא לנו מקום
שקט יותר
לשוחח בו? לעיתים,
הוא כמעט
ומצליח
להפחיד אותי,
כישוף הרקיע
הז..."
אנדרומדה
הנהנה ופנתה
לצעוד
בעקבותיה,
כאשר הבזיק
ברק נוסף, עז
וקרוב
מקודמיו, גורם
לה להחניק
זעקה; לרגע,
היה האור
הבהיר כה עז,
עד שעיניה
סומאו
לחלוטין.
קריסטל ניתק
ממקומו, נופל
בשריקה
ומתנפץ לאלפי
רסיסים על
גדתו של מעיין
סמוך.
"אלים!"
שמעה את
קריאתה
המבועתת של
אימר מתוך
האור הלבן
האופף אותה.
"אידיין...
אידיין!"
מנערת
את ראשה,
נאבקה
בעיוורון
הבהיר שאפף את
עיניה. אחר,
שבה אליה
ראייתה
בהדרגה, חושפת
לעיניה את
אימר המבוהלת,
אוחזת במלכה
שהתמוטטה אפיים
ארצה ומנסה
להקימה על
רגליה. בנות
הפמלייה צרחו
בבהלה מראש
המדרגות,
מסתובבות
ורצות לעבר
הגן מהר ככל
שהתירו להן
שמלותיהן
המסורבלות.
טריסטיין חלף
על פניהן
במהירות, שועט
לתוך הגן
בפנים
חיוורות כסיד.
"מרלין!"
התנשפה
אנדרומדה,
קרבה צעד
ומתבוננת
בפניה
החיוורות של
אידיין,
שהוקמה כעת
לישיבה
מגושמת, עיניה
בוהות אל תוך
העלטה ממעל.
"האם
נפגעה מן
הברק?"
"איני
חושבת" השיבה
אימר, מניחה
אצבע על מצחה של
אידיין
ומתרכזת,
כמנסה להפעיל
כישוף מסתורי
כלשהו, שבה
וקוראת בשמה
של המלכה בקול
חלוש, כמנסה
לחדור ולשרות
עימה ברוחה.
אלא שאידיין
נראתה כמי
שאינה מבחינה
כלל ועיקר בקיומה,
ואף לא בסר
טריסטיין
שקרב אליהן
במרוצה, מתיז
את מי הפלג
לכל עבר. נדמה
היה, כאילו
היא שורה
ברוחה הרחק...
הרחק מעבר
לגבולות הגן
ותל בריילית'
גם יחד. אלא
שהדבר אשר
הבעית את אנדרומדה
יותר מכל היו
עיניה... באלו
לא נותר כעת
ולו שמץ מן
האור המתקתק
והעדין אותו
זכרה
אנדרומדה
מפגישתן
הראשונה. תחת
זאת, נשקפו
אליה אימה,
כאב, וטירוף...
טירוף יוקד
ומוכר עד
אימה.
הרוח
הוסיפה לשאוג
סביב, מקימה
שאון כזה,
כאילו נעורו
פסלי האבן
עצמם מתרדמתם.
"את...
עצרי, היסוגי
לאחור" לחששה
אידיין בקול שאינו
שלה "ברחי,
בוצדמית
מטומטמת
שכמותך! את...
צועדת הישר
לתוך מארב!"