קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

"תשכחי מזה, גריינג'ר. אין שום סיכוי שאני אשים את הסחבה הזו עלי"

דראקו שילב את זרועותיו על חזהו, זוקר את סנטרו בעקשנות ומסב את מבטו אל הסמטה האפלה המשתרעת סביבם; העלטה העמיקה סביב, מופרת אך בנצנוציהם הדועכים של נרות מחלון ראווה סמוך, ובאורו הורוד-מרצד של שלט מרוחק המכריז "מועדון מי-הנימפה". מכשפה בודדת צלעה על פניהם בלא שהפנתה את מבטה, מקלה מקיש עמומות על מרצפות האבן השחורות. אי-שם, גבוה בשמיים נטולי הכוכבים, שב הירח ונבלע בענני הלילה; אי-שם בחלקה המוגלגי של העיר, צלצלו פעמוני כנסיה מרוחקת. הרמיוני נרעדה באל-כורחה, מדמה לחוש כיצד רוטט ההד הקלוש על הזגוגית הכהה מאחוריה.

פניה סומקות מכעס, שילחה מבט קטלני בבן ליוויתה, מנופפת קלות בגלימה הישנה-נושנה שבידה. כישוף המסווה שהטילה גרם לשפם מטופח בגוני הקינמון ורשת סמיכה של תלתלים תואמים לעטר את ראשו של דראקו. אלא שדבר לא הצליח להעלים את סנטרו המחודד... ואת הבוז הרושף בעיני-מאלפוי האפורות שלו.

גרוע הרהרה. זה לא יחזיק מעמד חמש דקות, במועדון מואר והומה אדם.

כפי שחשד דראקו, הלך מר בורגין הזקן לעולמו לפני כשבע שנים; בנו היהיר לא ידע דבר על ספרים או עסקים עם בני קארתניי, אולם לאחר שכמות נכבדה של אוניות זהב החליפה ידיים, התרצה לספר, כי אחסן רבים מן הספרים הישנים של אביו בגנזך עלוב בין סמטת נוקטורן לסמטת אקאלון. לרוע המזל, שכן מועדון מרגיז באותו בניין עצמו; שחצנותו של דראקו, שלא השתפרה במאומה במרוצת השנים, לא הקלה אף היא את דרכם, בלשון המעטה.

"אני מנסה להסביר לך, שהמסווה הזה שהצלחת איכשהו לקסום על שנינו יספיק בהחלט" הוסיף באיטיות.

שוב הקול הזה, כאילו הוא מדבר אל ילדה מפגרת. מרלין!

"אפשר לחשוב שאנו מתגנבים אל המטה של מסדר עוף החול..." הוסיף בלעג "המועדון הזה הוא בסך-הכל מאורה של מכשפות-שוליים טפשות, זה הכל".

הרמיוני חשה כיצד מתכווצות אצבעותיה מאליהן, כמו באותו יום בלתי-נשכח בילדותה, בה הנחיתה מהלומת אגרוף במרכז פרצופו.

אהה, עונג אלוהי זה היה, הרהרה בינה לבינה בדי-צער, יודעת כי כעת שומה עליה להסתפק בדרכים מתונות יותר.

"ומכשפות השוליים האלו" הטעימה, מחקה את אותו קול איטי ומרגיז "מאד-מאד אוהבות טהורי-דם יהירים כמוך... אם יראו את שנינו ביחד, זה..."

"יהרוס כליל את המוניטין שלי, גריינג'ר. אני מודע לסכנה" השיב הוא בנחרת-בוז "אבל עדיין, אין סיכוי שאני נכנס ביחד איתך אל מתחת לדבר הזה" עיניו בהקו ברשעות "הבגד הזה עוד מסריח כולו מריח של וויזלים"

"חתיכת..."

סבלנותה פוקעת כליל, שלפה הרמיוני את שרביטה, מכוונת אותו הישר אל לוח-ליבו של דראקו.
"עוד מילה אחת על רון, חלאה מרושעת שכמותך, ותעשה את כל הדרך מלונדון בצורת חזיר... או אולי" הוסיפה בארסיות "אולי נמיה תתאים לך יותר. אחרי הכל, אתה כבר רגיל. לא?"

חיוכו של דראקו נעלם.

"בוצדמ..." החל מסנן מבין שיניו, כאשר עלה רעש עז מהמשך הסימטה, גורם לו להשתתק ולהרתע אל תוך צללי הקיר. רגליים כבדות שעטו על גבי המרצפות, קולן נמהל בסדרת נזיפות וגידופים גסים.

"איך הצלחתם לפשל בתוך עשר דקות" נהם קול חזק במבטא זר "שהקרברוס יקח את כולכם, חבורת אפסים מאופסים..."

הרמיוני הפליטה אנקת בהלה, גבה נצמד בחוזקה לקיר. ברגע הבא התעשתה, פורשת את גלימת ההעלמות מהר ככל שיכלה ומשליכה את אחת מכנפיה הדהות על דראקו; הלה הפליט מלמול נמוך ומכוער, אולם בזו הפעם לא התנגד.

ברגע הבא, נגלה לעיניהם מכשף מתולתל עטוי בגד בהיר, בוקע בריצה מתוך האפלה, ידו האחת אוחזת שרביט, והשניה לופתת חנית ברונזה מאיימת למראה; אחריו, מיהרה קבוצה קטנה של קוסמים ומכשפות מוזרים למראה; גבר מאורך פנים, שברק מקועקע בסגול על מצחו וכל אחת מלחייו; אשה שחורת-עור בבגדי גוף-אדומים, מנופפת בשוט מאיים, ולצידה מתנשפת צעירה חיוורת עם שער קוצים קצוץ, צבוע בגוני לילך; עיניה הירוקות התרוצצו בבהילות, חולפות על פני דראקו והרמיוני בלא להבחין בהם.

"תזיזו את עצמכם!" שב ונהם הקוסם המתולתל, מחלפותיו השחורות מטלטלות בפראות סביב ראשו; לרגע, נדמה היה להרמיוני כי הוא מרחרח קלות את האוויר, דבר שגרם לה להצטנף עוד יותר, עד אשר מצאה עצמה קרובה לדראקו הרבה יותר מאשר רצתה; ריח הבושם הקליל שנדף מעורו נמהל בריחה הקלוש של זיעה; הרמיוני יכולה היתה לחוש את נשימתו המהירה, הרדודה, נושבת בחולשה על פניה.

"הוא לא יכול היה ל... להתרחק" נאנקה האשה בעלת הקוצים "הוא... אין סיכוי שהוא מכיר את היציאה, מינוס. אנחנו... לא נשיג כלום אם נמשיך לרוץ ככה".

המכשף נעצר, מסתובב לאחור וסוקר את מלוויו במבט קודר.

"טוב ויפה" נהם לעברה "מיה, קחי את בונס, פטי וקרידמן, ותחזרו לסמטת נוקטורן. דֶבִּינָה" נבח לעבר האשה השחורה "את, גראנקלס וסטיוארט איתי. מהר! אם לא נמצא אותו, אפול לטארטרוס לפני שאתן לאחד מכם אפילו גוז שחוק אחד, אני נשבע באלים".
"כנופיית רחוב מזוהמת" לחש דראקו ליד לחייה "בטח... רצים להטיל כמה קללות בכנופיה אחרת, מזוהמת לא פחות, ו... אכפת לך לסלק את השער שלך מהפרצוף שלי, גריינג'ר? אני יודע שקשה לעמוד בפני הקסמים שלי..."

"כן, אם מדובר בפנסי פרקיסון" לחשה הרמיוני בכעס "עכשיו סתום לפני שישמעו אותנו. הטיפוסים ההם לא מוצאים חן בעיני" הוסיפה בדאגה, כאשר שבו החלו הקוסמים והמכשפות מולם לנוע לשני כיוונים מנוגדים. מקץ רגע, משנעלמו האחרונים בהם מן העין, התירה לעצמה הרמיוני לפלוט נשיפת הקלה.

"המועדון" הפליטה בענייניות מקץ רגע "דאג שהרגליים שלך לא יבלטו מתוך שולי הגלימה. הטלתי עליה כמובן לחש הרחבה חזק..."

"עדיין מנסה להוכיח לכל העולם כמה את חכמה, גריינג'ר?"

"סתום כבר, מאלפוי" החזירה, בעת שחצו באיטיות את הרחוב, קרבים אל השלט הזוהר ואל טרול הבטחון שרבץ באדישות ליד הדלת.

ברגע הבא, היו שניהם בפנים, מוצאים את עצמם פוסעים בתוך מסדרון עץ מעוגל, שדלתות אלון מאובקות ניצבות פה ושם בקירו השמאלי; בקיר הימני, לעומת זאת, נקבעה שורה ארוכה של פתחים רחבים, צופים לעברו של אולם חורק וגדוש מפה לפה; לאור כדורי הבדולח הירקרקים שנתלו מהתקרה, הבחינה הרמיוני כי מרבית הקהל מורכב בלא ספק ממכשפות צעירות, בעלות חזות מוזרה; פה ושם, הצליחה לראות מכשפה מבוגרת או קוסם בודד, ישוב זקוף במקומו כשהוא בוהה בעיניים קרועות לרווחה בבמה מוגבהת הניצבת מן העבר האחר. קבוצה של נערות, שלא הצליחה ככל הנראה לתפוס מקום ישיבה, עמדה כשגבה אל הבאים זה מקרוב, מרפקיה שעונים בלהיטות על אדני החלונות.

"בוא" לחשה בקצרה, מושכת את דראקו הנגעל קדימה, לעבר דלת האלון הראשונה. "לא... לא הדלת הנכונה, אני חושבת..."

קולם הדועך של כינורות צורמניים ענה, מלווה במחיאות כפיים עזות מן היציעים. אזי, בעוד הרמיוני עוקפת בזהירות את הנערות העומדות ובוחנת דלת שניה ושלישית, הוטל ככל הנראה לחש סונורוס, באשר קול נשי גבוה ורם הדהד סביב, הדיו חוזרים בחוזקה מקירות העץ המאובקים.

"אנשות ואנשים, מכשפות וקוסמים יקרים!" הכריזה "וכעת, ה-ד-ב-ר לו חיכיתן כולכן: קבלו בבקשה את האומנית, האוואנגרדית האחת והיחידה של סמטת אקאלון, המוכרת על-ידי כל קוסמי בריטניה בשם הסלילית המתוסבכת!"

העוויה עולה על פניה, נעצרה הרמיוני באל כורחה, מסבה את מבטה לעבר הבמה; נדמה היה לה, כי הזדמן לה לשמוע שם זה, אי-פעם בעבר. אולם מתי? דראקו, ארשת תמיהה על פניו, עשה כמותה, ואילו הקהל נראה כיוצא מכליו. מחיאות כפיים סוערות נמהלו בתרועות, שריקת משרוקיות וצרחות גבוהות שדמו באוזני הרמיוני ל"יאיי, יאיי, יאיי!!!"

אזי, אל מול עיניה הנדהמות של הרמיוני, עלתה מכשפה מאופרת בכבדות אל הבמה; כינויה בא לה, ככל הנראה, בשל השער שירד על לחייה בסלילים חומים, גדולים וסבוכים באמת ובתמים; נדמה היה להרמיוני, כי משקלה של האוונגארד עלה כדי תשעים קילוגרמים לכל הפחות. היא עטתה בגד-גוף, כולו מקשה מנצנצת של אודם וחוטי-זהב, שנראו כעומדים לפקוע בכל רגע. חזה העצום נדמה כנשפך החוצה, בעת שחשפה את שיניה בחיוך לבבי והחל מפריחה נשיקות אל עבר הקהל הרוגש. דראקו נראה כמתאפק בכל-כוחו שלא לצחוק.

"בוא ונמצא את דלת הגנזך, לפני שאקיא" מלמלה הרמיוני, מושכת אותו הלאה; ובעודה בודקת בזהירות את הכתב הדהוי על גבי דלת נוספת, הדהד קולה של הסלילית סביב, גורם למנהלת הוגוורטס לשוב ולשלוח מבט אל מעבר לכתפה.

"הערב, עלמות-חן שלי, אקריא לכם פרק חדש מיצירתי" אנפפה, מעפעפת קלות בעיניה "פרק המהלל ומקלס את אהבתם, הו... אהבתם האמיתית והמתוקה של שני גיבורינו המנוחים, סיריוס בלק ורמוס לופין..."

הרמיוני ודראקו קפאו במקומם כמעט בעת ובעונה אחת.

"הם מספרים לנו, שרק ידידות היתה ביניהם. רק ידידות!" הגבירה את קולה, מעכסת קלות בנועה אל קדמת הבמה "אולם אנחנו... איי, כן... יודעות שהיה ביניהם יותר, הרבה, הרבה יותר!"

אזי, בעוד הרמיוני פוערת פיה בתדהמה, פצחה הסלילית בשיר.

"נקווה מעיין של קצף לבן,

בנקיק הנסתר בגבעה,

בתוך מעיין של קצף לבן,

אהבה מופלאה נתגלעה..."

הנערות הצעירות יצאו מכליהן, מוחאות כפיים ומפליטות סדרה ארוכה של "אוווווו" ו-"אהההה", אל תוך חלל האוויר. הרמיוני חרקה שיניה, אצבעותיה נסגרות כמאליהן על כת שרביטה.

"מה את חושבת שאת עושה, גריינג'ר?"

"מתלבטת איזו קללה להטיל על ההיפופוטם הדוחה בחולצת הבטן" רשפה הרמיוני. דראקו שילח בה חיוך מדושן עונג.

"קללה? מדוע האלימות הזו, גבירתי-המנהלת-של-הוגוורטס? אני דווקא חושב שזה לא רע בכלל..." התמוגג "אולי אפילו אשאר לשמוע עוד..." חיוכו נמתח כעת מאוזן אל אוזן "מי היה מאמין... סיריוס בלק ורמוס לופין?"

"מאלפוי, סתום".

"תגידי, את חושבת שהחגיגה נמשכה גם כשהוא הפך את עצמו לסנאפלס?" הוסיף דראקו במתיקות, מתעלם במפגיע מכעסה.

שרביטה נע במהירות מתחת לגלימה, נוקש על צלעותיו באיום.

"אמרתי שתסתום" לחששה לעברו "אחרת תפגע... אל תנסה..."

קולה נקטע לרגע, משהסתובבה, קוראת במהירות את הכיתוב הדהוי על הדלת מאחוריה. "זה כאן" מלמלה, לופתת את פרק ידו ומושכת אותו בגסות בעקבותיה. דראקו הוסיף לצחקק בשקט, כאשר החלו יורדים במדרגות עץ הצרות שמן העבר השני, מאלץ אותה לגייס את כל כוחותיה בכדי לא להתפרץ. לזעמה, נדמה היה לה כי גם התליון על צווארה רוטט, כאילו הוא צוחק בשקט. מהדקת את שיניה, ניסתה שלא להוסיף ולשעשע אף אחד מהם.

ראי להיכן הדרדרת, ועם אלו חלאות את מסתובבת, הרמיוני. אני רק מקווה ש...הארי לא יכול להתבונן בזה ממאחורי הפרגוד.

מקץ רגע נוסף, הגיעו המדרגות המאובקות לסיומן; דראקו, עודו מרוצה מאד מעצמו, שלף את המפתח שנתן לו בורגין הבן, וסובבו בזהירות בחור מנעול, אשר ניכר היה בו כי לא היה בשימוש מזה שנים. אחר, דחף את הדלת שנכנעה בחריקה, גורם לשניהם להשתעל ולגדף נוכח ענני האבק שאפפו אותם מכל עבר.

"לומוס" לחשה הרמיוני לבסוף, משבה אליה נשימתה. אלומות אור חיוורות הבזיקו על שרביטה דוחפות את החשיכה המעובה לצדדים.

ספרים... מאז ומעולם, היה במראם של מאות כרכים צפופים בכדי להרטיט משהו בתוך נימי ליבה. ואכן, נראה היה שמר בורגין הזקן צבר לא מעט ספרים, אשר נראו לבנו חסרי תועלת לחלוטין. רובם סודרו ברישול על מדפים חורקים בלים מזוקן; אחרים נחו עדיין בתוך קופסאות, מכוסים בשכבת אבק מעובה. הרמיוני הרימה את זרועותיה לעבר המדף הקרוב, כעסה מתפוגג בהדרגה נוכח המגע המוכר והנעים כל-כך של דפים עתיקים.

"חפש אתה בצד השני" לחשה, מברישה בהינף יד את האבק מעל כותר העור. ספר על בניית בליסטראות מכושפות וקליעי-אבן מקוללים. מעניין... אבל לא רלוונטי כרגע. הרמיוני נעה באיטיות, בוחנת כותר אחר כותר. מפעם לפעם, נזקרו גבותיה בעניין, מלווה בצער על שאין היא יכולה להביא את הכרך העתיק למדור הספרים המוגבלים בהוגוורטס, ושם להתענג עליו ולפענח דף אחר-דף בכבוד הראוי לו. פעם אחת, גבר עליה יצרה, והיא תחבה לתוך גלימתה כרך קטן וכתוב בצפיפות של "תנודות במרחב ובזמן, עיונים מתקדמים בערפיליות מכושפות ומפתחות מעבר".

דראקו, לעומתה, נראה נלהב הרבה פחות.

"זה זבל מזוקק" רטן, זורק מידו כרך על שירת פולחן של מכשפות קלטיות "יעברו שנים ולא נמצא אותו, גריינג'ר".

"חפש לפי הכותר, מאלפוי" החזירה בסלידה "קארתניי, בולד סקוט קארתניי..."

"ממש עזרת לי הרגע" שמעה את קולו העמום של דראקו מעברה האחר של הספריה. "ואני עדיין מתקשה להבין, איזו תועלת את רוצה להפיק מכתבי-הזבל של אדיוט משלהי המאה ה-19. הנה, אני חושב שעל הכריכה של זה ארגו צורה של פעמון... בטח עוד סיפור סוחט-דמעות על אבא-ביגברוס-קארתניי מגן האינדיאנים, ומלחמתו במשפחות טהורי-הדם של משרד הקסמים האמריק... גריינג'ר!" קרא לפתע, קולו משתנה מהקצה אל הקצה "בואי, בואי מהר לראות..." צחוק צולפני ומרושע ניגר משפתותיו "אוי, אני כל-כך רוצה לראות את הפרצוף של ברנארד קארתניי, כשזה יגיע אל העיתונות... או" עיניו נצצו "טוב אפילו יותר... אוכל לסחוט אותו כהוגן. עם הדבר הזה בידיים שלי, הם יורדו מעלי את צ'ו צ'אנג עוד לפני שתספיקי לומר 'כדורי וון-טון', כן..."

* * *

"אני עדיין סבורה, שצריך להזהר עם זה" מלמלה הרמיוני כאשר חמקו מן הדלת האחורית; בליל ריחות מבחילים של פחי אשפה קידם את פניהם, כאשר פסעו באיטיות מתחת לקיר לבנים טחוב ומקושקש.

מקפלת את הגלימה על פרק ידה, התקשתה להסתיר את אכזבתה.

אכן, תוכנו של הספר העתיק היה בלתי נעים בעליל עבור משפחת קארתניי: בולד סקוט, הסופר שהקדיש את כל ימיו בקשירת כתרים למעללי מייסדה האגדי של המשפחה, כתב בסוף-ימיו ספר החושף את השקרים, אחד לאחד - כיצד עסקה אחוות רוכבי האקוצ'ה, בהנהגת אביו, בשריפת כפרים וסדרה מזעזעת של מעשי טבח והקרבת אדם, תוך שימוש בכשפים האפלים והמתועבים ביותר. אלא שהרמיוני ציפתה ליותר... אי-כה, כאשר נטלה את הפתק מג'יני, ציפתה כי יוביל אותה לדבר-מה סודי ומיוחד באמת, דבר-מה שיסייע לה להסיר את ענני המסתורין וישנה הכל; תחת זאת, מצאה עצמה מחזיקה בידה פיסת רכילות עתיקה, הא ותו-לא.

"כן, אני מבינה שזה עשוי לחבל במסע הבחירות של קארתניי" השיבה בעייפות לדראקו הצוהל "אם יאמינו לזה, ולא יטענו שמדובר בפיסת זיוף שהמצאת" העירה, עודה תמהה האם ועד כמה עליה לפנות כנגד האדם שמינה אותה למשרתה "הנביא היומי לצידם, אם שכחת. ומה חדש בזה? הרהרה, מועכת בכעס חיפושית שחורה שהזדחלה סמוך לרגליה. מאז ועד היום, הם...

לפיתה עזה קטעה את מחשבותיה, גורמת לה להפליט אנקת בעתה. נאבקת, ניסתה לשלוף את שרביטה, אלא שהזרועות השריריות לפתו אותה בעוצמה רבה מאחור, משתקות את תנועתה וגורמות לשרביט להשמט מבין אצבעותיה הרועדות.

דראקו, שקריאתה ניערה אותו מהרהוריו המענגים, הסתובב ושלף את שרביטו במהירות, אלא שהזרועות התדהקו עוד יותר; אמת-זרוע מעובה ומקועקעת לחצה אותה לאחור, מתהדקת באיום על צווארה. נשימות מהירות, מצחינות, חרחרו באוזניה, כאשר הורמה מהקרקע ונמשכה לאחור.

"אתה תזרוק ת'מקל הזה מהיד שלך לרצפה עכשיו, חת'כת פסיכי מסריח!" צרח התוקף כמוכה טירוף "זרוק ת'חרא הזה, אמרתי, או אני שובר לבוב'לה שלך אחת-ושתיים את המפרקת!".