קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

גודריק

"אוי לא... הוא שוב יורק מים..."

קבוצת תלמידות התייפחה סביב, כאשר כשל גודריק אל תוך ההתקהלות באולם הכניסה. נדמה היה, כי כל באי הוגוורטס נאספו סביב בכדי לחזות בבלתי-יאמן; זמן-קצר אחרי שמצא אותו הופמן בתוך החורש, ואילץ אותו כמעט בכוח לחזור אל תוך קבוצות התלמידים השבים מיום החג בהוגסמיד, החלו השמועות פושטות כאש בשדה קוצים: פרופסור אלן סמיתהוק, המורה לכשפומטיקה וראש בית גריפינדור, הותקף בידי דבר-מה בלתי ידוע בין החממות. עד-מהרה, נבעת גודריק לשמוע כי בת-דודתו היתה מעורבת גם היא בארוע. אלא שאחד המורים הצליח אי-כה להרגיעו, מבטיח כי נפגעה קלות בלבד. ככל הנראה, כך הובטח לו, תשוחרר מן המרפאה כבר מחר בבוקר. אי-כה, רווח לגודריק למשמע הדברים הללו, אלא שהקדרות שאחזה בו עוד לאחר הקווידיץ' סירבה להרפות ממנו.

אין לך שום דבר שאתה יכול לעשות שינן לעצמו. גם ככה, לא יתנו לך להכנס למרפאה, והיא לא תרצה לדבר איתך בכלל... כרגיל.

מר טיילר, שרת בית הספר, ניצב במרכז האולם בפנים אפורות מזוועה, לופת בידיו תלמידה רפויה ומתייפחת מסלית'רין; לצידו כרעו פרופסור שטיין והמורה המחליף לתורת הצמחים על גופו המפרכס של סמיתהוק; המורה ללחשים אחזה בשרביטה, שבה ומשגרת הבזק כחול אל תוך חזהו של פרופסור סמיתהוק וגורמת לו לסדרה חדשה של הקאות ופרכוסים פרועים. לרגע, נראה היה כי חפצה עולה בידה, באשר הגבר החולה התיישב בפתאומיות, ממלמל הברות בלתי מובנות וסוקר בפראות את טבעת התלמידים הצופה במחזה, כמחפש דבר-מה. אלא שאז, שב ואחז בו שיעול מבעית, מלווה בסילון מיים כהים שנטפו באין מעצור מפיו ואפו, והוא שב וקרס בכבדות על גבו.

"תרחיפו אותו למרפאה!" צעק מישהו בתוך ים המלמולים וההתייפחויות "האחות הייזל..."

"אין טעם בזה" החזירה קלאודיה שטיין בלא להסב את ראשה "אף פעם לא נתקלתי בקללה כזו... למוסד על שם הקדוש מנגו, ובלא דיחוי".

"תתרחקו, יקח אותכם את הגרים!" התנהם השרת לעבר התלמידים הנדחקים סביב "תנו... תנו לו אוויר לנשום!"

"כל האוויר בעולם לא יעזור לו, חוששני" לחשה אלכסנדרה סילפווינג, המדריכה מבית גריפינדור.

"כישוף אפל... כמו עם הקונסדאים הצעירים" הוסיף מישהו אחר, קרוב מאד לאוזנו של גודריק "בימים של דמבלדור ומק'גונגל דברים כאלו פשוט לא היו קורים כאן..."

"ועוד בבית גריפינדור..." הסכים הופמן בקדרות.

גודריק הנהן כמאליו.

אלבוס דמבלדור ומינרווה מק'ג'ונגל. הוא מעולם לא זכה לראותם, אולם שמע את השמות מאות פעמים, נאמרים בגאווה ועיניים נוצצות. תלמידי גריפינדור אהבו לספר סיפורים מאותה תקופת זוהר רחוקה, בה היו פוטר הגדול והמנהלת תלמידי הבית, וזיכו אותו שוב ושוב בגביעים והוקרה. רבים מתלמידי גריפינדור, אם וכאשר נשאלו אודות ראשי הבית, היו הוגים בעיניים נוצצות את שמה של מינרבה מק'ג'ונגל, ואחריה את זה של הרמיוני גריינג'ר... המורה השמנמן והחביב לכשפומטיקה שהחליף את האחרונה כאשר התמנתה למנהלת, הצליח להשמט כמעט תמיד התמונה. חביב ונוח-מזג ככל שהיה, נדמה היה כי תלמידי גריפינדור כמעט ולא הרגישו בו במהלך השנתיים האחרונות, מלבד מספר בדיחות שהורצו במסדרונות כאשר הוטל עליו מילוי מקום בהתגוננות בפני כוחות האופל, בראשית השנה הזו... פרוספור סמיתהוק, כך נראה לגודריק תמיד, לא היה יותר מאשר ממלא מקום בלתי-מורגש, בכיתת קללות-הנגד כמו גם בבית גריפינדור. רק כעת, בעודו שוכב ומפרכס בפנים ירוקות וחולניות, זכה סוף-סוף למעט תשומת לב.

יד כהה שטפחה על כתפו הבהירה כי פיטי הגיע אל האולם הראשי; פניו העייפות ושערו הפרוע והלח הקנו לו חזות של מי שנשלף מחדר האמבטיה בטרם עת, לאחר יום שלם של עונש מפרך.

"שמעתי כל מה שקרה, חבר" לחש באוזנו של גודריק "אל תיקח את שתי הטיפשות ההן ללב, אני אומר... לא שזה כבר כל-כך משנה עכשיו" הוסיף בעגמומיות, מניד ראשו לעבר מרכז האולם. אלא שאז, הדהד קול צונן ומאיים באולם, גורם למאות התלמידים להביט ביראה לעבר המדרגות.

"זוזו כולכם אחורה, לטובתכם".

פרופסור סנייפ התפרץ פנימה כרוח סערה כשהוא אוחז מספר בקבוקונים מלאים בנוזל מהביל, וגלימתו הכהה מתנופפת אחריו; לרגע, נראה לגודריק כענן שחור ומבשר רעות. עשרות תלמידים, שלא התייחסו במאומה לצעקותיו ואיומיו של מר טיילר, מיהרו לסגת לאחור, גורמים למרכז האולם להתרוקן כמעט כליל. סנייפ האט את הילוכו, שולח בסמיתהוק מבט חטוף בלבד; אזי, סבו עיניו השחורות ומבשרות-הרעה לעבר המורה החדש הישוב בכבדות לצד הגבר חסר ההכרה.

"לונגבוטום" פלט בקולו השקט והארסי ביותר. גל פתאומי של מלמולים חלף בקרב התלמידים, ואילו המורה לתורת הצמחים החוויר, נראה כמי שאיבד את כל בטחונו במחי יד.
"אה... פרופסור סנייפ. אני שמח..." מלמל, מתרומם בכבדות ומושיט יד איטית.

סנייפ התעלם כליל מהמחווה.

"אם כך, אתה המורה המחליף לתורת הצמחים" סנט, מבטו מזרה אימים "לפי ההתנהגות של פרופסור גריינג'ר, ניחשתי שיש לה איזה... קרפד לשלוף מהכובע. מה אומר ומה אדבר?" הוסיף, מצקצק בלשונו "רק הגעת וכבר מתחולל כאן אסון. מזל רע מאד... אתה לא חושב כך, לונגבוטום?"

קלאודיה שטיין התרוממה, נכנסת ביניהם במהירות ואומרת משהו בקול שקט. סנייפ הנהן, שולח מבט נוסף בסמיתהוק.

"תשקו אותו באחד מאלו, אולי זה יעזור לו קצת עד שיגיע למרפאים" הוסיף בקדרות, לא נראה לגודריק כמי שמאמין בכך יתר על המידה. קלאודיה הנהנה, נוטלת בקבוק ושבה לרכון על גופו של המורה לכשפומטיקה. סנייפ עקב אחריה לרגע, ואחר העיף מבט תקיף סביב.

"כל התלמידים, אל חדרי המגורים. מר טיילר, הארבוס... איפה השוטה המנופח הזה, כאשר זקוקים לו? לוו אותם מיד... וגם אתה, פ...רופסור לונגבוטום" נראה היה, כאילו הוא יורק את המילה מפיו "אם אתה כבר כאן, עשה משהו מועיל לשם שינוי. קח את תלמידי גריפינדור למעלה, וודא שישארו שם... אדאג אישית שכל שוטה שיסתובב בחוץ יסולק באמת ובתמים מבית הספר עוד מחר" הוסיף באיום לעבר התלמידים, שמיהרו להרתע צעד או שניים נוספים לאחור. "כולי תקווה כי הפעם לא תשכח את הסיסמאות... פרופסור שטיין, בואי איתי " הוסיף, מפנה מבט לעבר הדלת ושולף באיום את שרביטו "אנו נמצא את התוקף הזה"

לפי ארשת פניו של סנייפ, נדמה היה לגודריק כי לא היה רוצה להיות במקומו של אותו יצור, יהיה אשר יהיה.

המורה החדש התזדקף, שולח בסנייפ מבט כועס.

"א...אני יכול לעזור לצוד אותו. כבר הברחתי אותו קודם" גמגם, פניו העגולות סמוקות מכעס.

"כמה חבל שהצלחת לתת לו להמלט, לונגבוטום" החזיר סנייפ בקול חלקלק "רק בגלל מזל רע, אני בטוח. וכעת, למרבה הצער, אין לי זמן להמשיך לפטפט איתך... וכל עוד פרופסור גריינג'ר אינה כאן, אני מנהל את בית הספר הזה, ואתה תעשה כדברי" בלא להקדיש ללונגבוטום הנבוך והנזעם או לסמיתהוק המפרכס מבט נוסף, פרץ לעבר דלתות היציאה, קלאודיה שטיין שולפת את שרביטה וממהרת אחריו.

"תלמידים! תלמידים, בואו אחרי בבקשה!" שמע גודריק את קולה של המדריכה מגריפינדור. רועד ומלא בושה, ידע שתפקידו הוא לסייע לה, אלא שפיו וגופו כמו סירבו להשמע לפקודותיו. דומה היה, כי האולם כולו הלך והתרחק, על מאות התלמידים הנבוכים המתחילים להתפזר, והאוויר נתכסה בערפל אפור וסמיך. אי שם, כמו ממרחק אין-קץ, הבחין באחות בית הספר ובמורה לאסטרונומיה כורעים ביאוש לצד סמיתהוק האומלל. פיטי והופמן דיברו אליו, קולם נשמע כבליל מרוחק, בלתי חשוב. דבר לא היה חשוב עוד, כך נדמה לו.

"לא, אני לא חושב שסנייפ ימצא אותו" ענה בקול קודר, אחרי שהופמן שב על שאלתו בפעם השלישית, בעודם נדחקים וממהרים במעלה גרם המדרגות בעקבות תלמידי רייבנקלו "יהיה מי שיהיה, הוא בוודאי נעלם מזמן... עד הפעם הבאה שירצה להכות". פעם נוספת, יסר אותו מצפונו. אתה מדריך, תפקידך להוביל ולעודד... אבל אתה כל-כך עייף, ומובס... מובס... מובס...

אחד מתלמידי השנה השניה עיווה את פניו לעברו.

"למה, אתה את הטיפוס הזה באופן אישי? " הטיח "היו כמה חמודים כאלו בחצרו של הדוד אוכל-המוות שלך, אני מבין?"

פיטי נעצר במקומו, שולח בנער הצעיר מבט מאיים.

"אתה תסתום ת'פה, או שהפרצוף שלך יכיר את הנעל שלי באופן אישי" נהם לעברו "מצאת זמן להרים אף, חתיכת חרצף שכמוך?"

גודריק חייך בעגמומיות.

הוא... פיטי באמת מנסה. אולם אי-כה, הזכיר לו ידידו את האגדה על אותו נער הולנדי שתחב את אצבעו בסכר. רק באגדות זה מצליח.

התלמידים הוסיפו להגרר בקבוצה גדולה ורוחשת מאחורי המורה החדש; זה נראה בתחילה נסער מאד, לא מפסיק לרטון אודות קבלת הפנים לה זכה.

"לא יוצלח הוא קורא לי... חייב שוב להשפיל... אני עוד אראה לו, יש לי... יש לי עוד את הבגדים הישנים של סבתא במיוחד בשבילו..."

אלא, שזעמו התרכך במהירות כאשר החלו אי-אלו מהתלמידים לקשור עימו שיחה.

"וואו, אז אתה באמת לונגבוטום המפורסם ממסדר עוף-החול!" התפעלה סילפווינג. כמה תלמידים הנהנו, שולחים בו מבטים מעריצים.

"זה נכון שהיית חבר טוב של הארי פוטר, בכבודו ובעצמו?"

"ונכון שהיית איתו גם בקרב במחלקת המסתורין?"

נוויל הסמיק מעונג.

"אהה כן, בוודאי. הארי היה חבר מאד-מאד טוב שלי עוד כשהיינו בשנה ראשונה... והייתי גם ידיד אישי של המנהלת שלכם; היא אשה דגולה, הרמיוני גריינג'ר... היא תמיד עזרה לכולנו עם שיעורי הבית"

"אהה, בחמש-עשרה השנים האחרונות כמעט לא הייתי באנגליה" ענה לשאלה אחרת "הייתי בהמון מקומות רחוקים, לחקור צמחים נדירים ולחפש את עקבותיה של אוכלת-מוות מנוולת אחת..." לרגע, חלף זיק מאיים בעיניו. "אבל כשחזרתי ושמעתי שהרמ...המנהלת מחפשת מורה מחליף, כמובן ששמחתי לבוא ולראות שוב את הוגוורטס..." חיוכו התרחב, כאשר עלתה ארשת חולמנית למחצה על פניו.

"פרופסור לונגבוטום... כמה חבל שסבתא כבר לא כאן כדי לראות את זה..."

במרחק מה מאחוריהם, משני עבריו של גודריק, היתה השיחה שקטה וקודרת יותר.

"מה אתה חושב שיקרה לפרופסור סמיתהוק עכשיו, פיט?"

לובאמה הצעיר משך בכתפיו.

"יבלה שבוע-שבועיים במוסד על-שם הקדוש מנגו, עד שיסירו ממנו את הקללה" הפטיר "ואז בטח יחזור, קצת מבולבל וחלש מכל המים שבלע. לא שנרגיש יותר מדי שהוא חסר, אני אומר. כלומר... כל השפויים ביננו שלא מאוהבים בכשפומטיקה" הוסיף, שולח קריצה ארסית לעבר גבה של אלכסנדרה סילפווינג.

"אולי סוף-סוף ישימו מישהו שווה בתור ראש הבית" הסכים אחד מתלמידי השנה הרביעית.

"וגם בתור מורה קבוע להתגוננות מפני כוחות האופל" הוסיף הופמן במרירות "אצל סמיתהוק, זה לא נראה שונה במיוחד משיעור כשפומטיקה, עם כל הטבלאות האלו שהכריח אותנו לשנן. לכו תדעו, אולי נצטרך להקים את צ"ד מחדש".

"אולי באמת צריכים, עם כל הרשע שמשתולל כאן השנה" אמרה תלמידה בלונדינית בעגמומיות "אבל מי יהיה במקום של פוטר?"

"אפ'חד לא יכול להגיע לקצה הבוהן של הארי פוטר", אמר מישהו מאחורי עורפו של גודריק "מי אתם חושבים יכול היה לפגוע ככה במורה?"

"משהו מרושע במיוחד, אבל לכו תדעו... אולי אחד מטהורי הדם האלו?"

גודריק קפץ את שפתותיו בחוזקה, מרכין את ראשו בזעף.

"אבל... גם פרופסור סמיתהוק היה טהור-דם, כמעט לגמרי" השיבה התלמידה בהירת השער באי-נוחות.

"וזה ממש משנה לרוצחים האלו" צייץ אחד הצעירים "מספיק שהוא לא היה בדיוק בצד שלהם, או פשוט עמד להם בדרך... אנ'לא בטוח שתי הסלית'יות האלו לא יודעות יותר ממה שהן מספרות. הן אומרות שתקפו אותם, אבל הן בטח הובילו את סמיתהוק ישר למלכודת, אם אתם שואלים אותי".

גודריק נדרך, מחדד את אוזניו.

"מתאים להן" לחש מישהו, קולו נוטף תיעוב "כולם יודעים שהדוד סאמרפל היה אוכל-מוות מפורסם, ופון קראוזה גרועה עוד יותר ממנה... כל הזמן היא דיברה על נקמה בבוצדמים וכאלו..."

גודריק הסתובב לעברו כנשוך-נחש, עורקי-צווארו פועמים בחוזקה.

"קרימהילד לעולם לא היתה עושה מעשים כאלו" רשף לעבר קבוצת הצעירים "שמעתם אותי? לעולם לא!"

הצעירים הפסיקו מיד את ההתלחשות, מהם מרכינים את ראשם, ומהם עושים את עצמם כאילו לא היו מעורבים כלל ועיקר בשיחה. אחד או שניים מלמלו בקול צרוד "נכון, אתה צודק" ו"בחייך, אתה יודע שלא התכוונו ברצינות..."

אלא שתלמיד השנה-השניה אשר לעג לגודריק באולם הכניסה לא נראה כעומד לוותר; הלה, צ'רלי סָאוּד שמו, נותר עומד במקומו, ידיו שלובות על חזהו וזוג עיניו האפלות מישירות מבט הישר לעבר עיניו של גודריק.

"ולמה שאני אאמין לך בכלל, הא?" הטיח בעליונות "כלומר, לחבר המאד-מאד טוב של גברת מאלפוי, שהיא הבת של החשוד העיקרי בכל הפרשה הזו? אף גריפינדורי אמיתי לא יתפלא, אם יתברר שהוא עצמו היה התוקף, כמו שהיה הרוצח של ארבעת החברים שלי... ואתה" הוסיף בהרמת קול "אם לא היית כל-כך בעדה וכל-כך נגד החברה שלנו, אולי הם עוד היו חיים היום!"

גודריק חרק בשיניו.

"אני מדריך. נהגתי בהגינות, זה הכל..."

"הגינות שמגינות, זה מלחמה ביננו לבינם, כמו ש'ברקי האהבה' אומרים. מלחמה!" התלמידים סביב נעצרו והפסיקו את שיחותיהם, מביטים בנער הרזה והקטן הניצב בלא-חת מול גודריק. "ואני, לא ברור לי בכלל בצד של מי אתה נמצא, הות. ממש לא ברור לי".

גודריק חש כיצד רועדות ידיו, מתחננות להתהדק על צווארו הכחוש של סאוד.

"בצד הנכון, אני מקווה" סינן מבין שיניו "למרות שכאשר אני רואה... יצורים כמוך, אז... אולי גם אני כבר לא בטוח".

תלמיד השנה השניה עיווה את פניו בלעג, אולם שבעצם אותו רגע, התנפלו עליו הופמן ופיטי.

"חשבתי שכבר הסברתי לך איך לא מדברים אל החברים שלי, אפס קטן" נהם פיטי, ידו קרובה מאד לצווארונו של סאוד הקטן. "הוא היה גריפינדורי מצויין וחבר אמיתי, וגם הביא כבוד לקבוצת הקווידיץ' שלנו עוד כשאתה הרטבת בחיתולים..."

"שלא לדבר על זה שהוא מדריך" הוסיף הופמן בכעס.

"בדיוק אני מגיע לזה, הוף" השיב פיטי "וזה אומר, שאלמלא הוא היה כמעט משתגע מדאגה לבת-דודה שלו שנפצעה, הוא היה מוריד עונש גדול ויפה על התחת המחוצ'קן שלך, הבנת?"

עיניו הירוקות של הופמן סקרו באיום את שאר התלמידים הצעירים.

"וכולכם" הוסיף בבוז "מעניין אותי מאד, איך זה שאתם, שהריעו לו כל פעם שהשחיל מרביצן ברודפים של סלית'רין, וחצי מכם קיבלו ממנו עזרה בשיעורי הבית, מרכלים כמו חבורת נבלות מאחורי הגב שלו... רק בגלל דברים שעשה הדוד שלו פעם. אני חשבתי לעצמי, שמגריפינדורים אפשר לצפות לקצת יותר. אז הבא שאתפוס אותו מתנהג ככה, יהיה לו עסק איתי".

"וגם איתי" הוסיף פיטי, מרפה מסאוד הרועד ושולח מבט מאיים נכחו "ואם כבר מדברים על קווידיץ', אז גברת ריץ' עם המרביצן שלה, לקחה ת'ניצחון לא רק למאלפוי, אלא לכולנו. חשבתם על זה?"

"אבל טוד קארתני אמר..."

"גם אני אוהב לשמוע ת'להקה הזו" נהם פיטי "אבל אם זה או קארתני או החבר שלי, אז שילך קארתני להזדיין. ברור?"

מקהלת הסכמה חלושה עלתה סביב; במצב אחר, היה גודריק ממהר להודות לידידיו במילים חמות. אולם כעת, נראה היה כי שפתיו התקשו לציית לו. פעם נוספת, גברה האפרורית סביבו, מטביעה את הוגוורטס בתוך אינסוף ריקני ומאיים; גודריק רעד, חש כיצד הוא נסחף הלאה, הרחק מפיטי הטופח על כתפו... הרחק מכולם... מתערבל חסר אונים בין כנפיה של רוח צפונית שואגת. אי-שם, הרחק מעל הערפילית, השמיע פעמון את קולו, איטי ואבל.

יתרת הצעידה והכניסה אל המועדון חלפו סביבו כחלום; עד-מהרה, הפליט התנצלות חיוורת באוזניו של פיטי, מסביר כי הוא עייף מן המשחק ואינו חש בטוב. מקץ רגע קצר נוסף, החליק אל תוך אפלת חדר המיטות שלו; קולם המרוחק של צרצרים חדר מבעד לחלונות, מערסל את האוויר האפל בשלווה מוזרה. אנחת רווחה נפלטה מפיו של גודריק.

לבד... סוף-סוף לבד.

משליך מעליו ברישול את בגדיו, הסיט את הכילה והשליך את עצמו אל תוך אפלוליתם המזמינה של הסדינים; השקט העמוק אפף אותו, מופרע אך בקולות הלילה הקלושים הבוקעים מעבר לחלון. זמן רב עתיד לעבור, ניחש, עד שיכנס לכאן אי-מי מחבריו. נדמה היה, כי כל תלמידי גריפינדור הצטופפו במועדון, מרכלים ומתווכחים בלהט על מאורעות היום: הבזיון במשחק הקווידיץ', מהדורת הערב המיוחדת של הנביא היומי, ההתקפה על פרופסור סמיתהוק... והמורה החדש, פרופסור לונגבוטום. אלא שברגע זה, נראה הכל כה רחוק... כעת לא רצה עוד דבר מלבד לישון... לישון ולשכוח.

נשכב אפרקדן, בהה אל תוך העלטה, מרוקן את ראשו מהכל, זולת שירת הצרצרים הרחוקה.

אט-אט, עממה הכרתו, מניחה לו לשקוע אל תוך חלומות מוזרים; בשנתו, מצא עצמו גודריק ניצב במרכז איצטדיון קווידיץ' חרב למחצה, ניצב זעוף מתחת לשמי-חורף אפורים. היציעים הארוכים והדהויים נדמו ריקים לחלוטין, אולם אי-כה חש כי עיניים רבות צופות בקפידה אחר כל צעד מצעדיו. הרוח שרקה באיום סביב אוזניו, בעודו מנסה לעלות על המטאטא.

תסחף ברוח... תסחף ברוח לנצח, אם תמריא... הזהיר אותו קול מאיים בתוך מוחו.

אבל אתה חייב להמריא. איך תנצח במשחק אם לא תמריא... ותעוף אל הצד הנכון? ענה קול אחר.

ומאי-שם, מעורפלת אך נוכחת ומאיימת, יכול היה לחוש בדמותו הגבוהה של דוד הילדריק, ניצבת זקופה ונחושה אל מול הרוח... ממש כפי שעמד בפתח ביתו, ביום בו הוכיח ארוכות את אביו, מאלץ אותו לותר על רעיון בו השתעשע: למכור את אחוזתו בפרוסיה מזרחית בכדי לעקור לשיכון היוקרה החדש לקוסמים, "היכלות שָרְלוֹטֶנְבּוּרְג", אי שם בפאתי ברלין הרחוקה.

"אדם הניתק מאדמת אבותיו ומפנה עורף לעברו כדי להנשא על רוחות הזמן" אמר הרוזן "סופו להתפוגג כאבק ברוח".

גודריק הנהן, רגליו נצמדות אל העפר היבש, אלא שהרוח לא ויתרה, מתחזקת והולכת, כמאיימת לעוקרו ולסחררו אל תוך האוויר הקר.

אתה חובט מצוין... שרקה באוזניו. חובט מצוין...

נאנק, התעורר באחת והתיישב במיטתו, עודו מתנשף בכבדות. הכילה סביבו רעדה קלות, כאילו חשה אף היא ברוח. אזי, חלף רעד בכל אבריו, משהבחין בדמות גבוהה ניצבת דומם מעל מיטתו, שולחת בו מבט אפל ונטול-מילים.

מפליט קריאת בהלה, שלח יד מהירה לעבר שרביטו. אלא שהדמות הקדימה אותו.

"לומוס" לחשה בקול רך. אור חיוור התפשט סביב, מגלה את פניה החיוורות של פרופסור קלאודיה שטיין. פחדיו של גודריק נחלשו, אף כי תמיהתו לא התפוגגה כלל ועיקר. מה עושה ראש בית רייבנקלו במגורים של גריפינדור, ליד המיטה שלי?

קלאודיה חייכה, כמנחשת את מחשבותיו.

"המורים מכירים את הסיסמאות" אמרה, עיניה הכהות נוצצות בתוך פניה הלבנים. רעד מוזר חלף בליבו של גודריק נוכח מבטה השקט והחודר כל-כך.

היא... כל-כך מזכירה את דוד הילדריק במבט הזה שלה... אין פלא ששניהם היו קרובים כל-כך.

אביו של גודריק סיפר לו פעם, כי אלמלא ציית הרוזן לחובתו כלפי מולדתו ושושלת באלזיגן-קראוזה, היה נישא לקלאודיה ללא ספק, למרות שלא היתה אלא בתם של מוגלגים. ואילו סבתו של גודריק סיפרה לו בפעם אחרת כיצד נחלץ הילדריק האצילי לעזרת הוריה של קלאודיה, וזרע מוות בפלוגת מוגלגים עוטי מדים שחורים, שביקשה לירות בהם למוות.

"אלו היו זמנים אפלים" סיכמה סבתו, שניכר היה בה כי אין היא מחבבת כלל ועיקר את אותו נושא; בקושי רב, הפליטה כי המוגלגים בגרמניה השתגעו והלכו בעקבותיו של אדון אפל, גרוע פי כמה מלורד וולדמורט בכבודו ובעצמו... ואנשים כמו איזק ושיינדל שטיין ניצודו ברחובות, כאילו היו חיות.

"משרד הקסמים הגרמני לא הוטרד במיוחד מן הזוועות, כל עוד נשמרה אמנת הסודיות היקרה שלהם" הוסיפה סבתו בלעג "אבל דודך היה אדם משיעור-קומה אחר. לעולם אל תשכח זאת, גודריק"

ובכל-זאת, לאחר שנות ידידות כה ארוכות, לחמה קלאודיה שטיין כנגד דודו בקרב האחרון על הגשר... אלא שמשום-מה, הרהר גודריק כי דוד הילדריק יכול היה להבין...

"איש איש וחובותיו", כך היה אומר תמיד. האם האמינה קלאודיה באמת ובתמים כי דודו קשר קשר עם בלאטריקס לסטריינג', לקבץ את אוכלי המוות למלחמה שלישית? ואם כן... האם הדבר נכון? אי-כה, חש גודריק שאין הוא רוצה לדעת את התשובות האלו... לפחות עדיין לא.

"פרופסור?" שאל גודריק, מטיל על עצמו במהירות את חלקו. דבר מה אינו כשורה.

"בת-דודתך מבקשת לראות אותך" ענתה פרופסור שטיין בקצרה, פוכרת את אצבעותיה.

שוב המבט הזה... הרעד בגופו גבר.

"פרופסור..." גמגם "מה מצבה? ו...פרופסור סמיתהוק?"

קלאודיה נאנחה, נוטלת בעדינות את ידו.

"קרימהילד סובלת מסיוטים, אולם היא מחלימה" גודריק חש כיצד מתהדקות אצבעותיה הארוכות על פרק ידו "פרופסור סמיתהוק, לצערי, נפטר לפני שעה קלה במוסד על שם הקדוש מנגו... לו ירחם אלוהים על נשמתו. מה שלא פגע בו" הנמיכה את קולה "ניחן בעוצמה שטנית. בוא".

נוטלת אותו בידו, הובילה אותו במהירות אל המועדון ההומה והלאה ממנו, במורד מדרגותיה של הטירה העצומה.

היא תהיה בסדר... הו אלים, עשו שהיא תהיה בסדר.

חרף דבריה של קלאודיה, חש גודריק בפחדים המחלחלים אל תוך ישותו. אף פעם לא חשב קודם לכן, שיתכן ויאבד את קרימהילד. יהירה ככל שתהיה, ולמרות העובדה כי התנהגה כתינוקת וסירבה לדבר איתו... אם תלך, יוותר ללא כל משפחה. פעם נוספת. מצא עצמו מהרהר בדבריה של פרופסור שטיין אודות אותו כח שטני עלום.

ואם... אם מצבה משתפר, מדוע הזעיקו אותי אליה באמצע הלילה?

לאחר הליכה שנראתה לו ארוכה כנצח, נכנסו סוף-סוף אל תוך המרפאה; מיס הייזל היתה שמוטה בתוך כורסה, ראשה היגע שמוט על חזה. קרימהילד, לעומתה, ישבה מכורבלת ככדור במיטתה, שערה סתור וכל חזותה מוזרה בכותונת החולים הלבנה. משהתקרבו, שלחה בהם מבט מצועף ופראי... נדמה היה לגודריק, כי אין היא מזהה אותם כלל ועיקר, וכי עיניה בוהות בדבר-מה אחר, הרחק מעבר לקירות המרפאה השקטים.

"ריגנרוק..." לחשה בקול מקוטע, כדוברת מתוך חלום "ריגנרוק מגיע. שמעתי... שמעתי את קול הפעמון... שמעתי את תרועת שופרו, מעירה את המלכים המתים מן המצולות"

קלאודיה קרבה, מניחה ידה רכה על כתפה. קרימהילד נאנחה והתנערה, מביטה בהם בהפתעה.

"זה היה חלום" מלמלה כמתנצלת "אבל אבא תמיד אמר לי ש..."

קלאודיה נישקה אותה ברכות על מצחה.

"בטוחני, כי אביך גאה באומץ ליבך, יהא היכן שיהא. אם כי אעיז להוסיף כי כמוהו בדיוק, את מהירה מדי להסתער אל תוך הסכנה" קולה החמיר "הוגוורטס ידעה די והותר אובדן וצער, והרשימה מתארכת והולכת. אין כל צורך כי שמך יתווסף אליה שלא לצורך. הבאתי את בן-דודך, כפי שביקשת" הוסיפה, נסוגה לאחור "אותיר אותכם לבדכם לכמה דקות".

גודריק שמע את הדלת הנסגרת מאחוריה, כאשר יצאה ונעלמה בעלטה, מאלצת את מיס הייזל לבוא בעקבותיה. לרגע, הביט בעקבותיה; אזי, הסב אט-אט את מבטו לעבר קרימהילד, מצפה לספוג בפעם המי-יודע-כמה את מבטה היהיר והמתנכר, ולאותן האשמות מוכרות כל-כך על בגידה-בדם..."

אלא שדבר מזה לא נשקף מפניה, כאשר לפתה את ידו.

"גודריק" לחשה "אני רציתי לראות אותך כי..." פניה היו לבנות כסיד, ובפעם הראשונה מזה שנים, ראה כיצד מרצד פחד בתוך עיניה "פרופסור סמיתהוק, הוא... הוא שאל עליך לפני שהתמוטט. הוא הזכיר משהו... משהו שמצאת, או דבר דומה" קרימהילד הידקה את אחיזתה, אצבעותיה כופתות את בשרו עד כאב.

"גודריק..." מלמלה, קולה רועד כעומד לפרוץ בבכי "אני חושבת ש...היצור ההוא... הוא חיפש אותך".