קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

הבדים הכהים רשרשו קלות כאשר חלפה ביניהם בצעד איטי, מכורבלת מכף-רגל ועד ראש בתוך הגלימה הישנה-נושנה; המסדרון התפתל, חולף בינות לשני עמודים מפוסלים שבהו נכחם בהדר דהוי; הפנסים הבליחו ברכות, מאירים שמות שכוחים על גבי לוחות ארד בני מאות שנים, ותמונה של מכשף יהיר, נוחרת בשקט מעל האותיות המכריזות עדיין "מועדון הכושף סילביוס, הכניסה לחברים רשומים בלבד".

רטט של אי-נוחות חלפה בגופה כאשר נעצרה לרגע בכדי להגניב מבט בעיטורים המחוקים למצחה סביב תמונתו של הכושף העתיק.

~כניסה לחברים רשומים בלבד~... הרהרה, חולפת בקלילות על פני שומר אדיש למראה; זה הוסיף לשחק בשרביטו, זורק ותופס אותו באיטיות. לרגע, חלף מבטו על פני מקום עומדה, עובר דרכה כמו היתה עשויה אויר. ~אז בזה החליפו את 'אין כניסה לבוצדמים', אני מבינה~.

מושכת בכתפיה, קיוותה כי לחש ההגדלה שהטילה על הבגד העתיק המכסה את גופה לא ישתבש. ברגע הבא, הותירה את השומר מאחוריה, צועדת בשקט לאורכו של מסדרון ארוך וריק, מלא בדיוקנות אפלוליים. ליבה הלם במהירות, כמבקש להתאחד עם רשרושן הקלוש של להבות הפנסים.

~פעם היית נעלבת משלטים כאלו~, הרהרה, נזכרת באותו קיץ, לפני כמעט עשרים ושבע שנים, בו הושלכה בגסות מפתח זה עצמו; אז, המה המקום אנשים, כמו ביקשה יד נעלמת לספק עדים רבים להשפלתה. לא כן כעת. ~היום לא היית רוצה להתקבל לכאן אפילו אם היו מתחננים בפנייך... הכל כאן מתקלף וגוסס.. הכל~.
מאטה את הילוכה, נצמדה לקיר בכדי לאפשר לקוסם ומכשפה קשישים לצלוע בכיוון הנגדי. משום מה, כמעט ולא חשה בשמחה לאיד שאמורה היתה להציף אותה נוכח המחזה. ~גם את השתנית, הרמיוני, גם את...~

מעווה את פניה, ניערה מעליה את הזכרונות, מזכירה לעצמה כי יש לה מטרה להשיגה במקום ארור ומובס זה; ועליה לעשות לבדה... לגמרי לבדה; תליון בתולת הים שמר על שתיקה קודרת במשך השעות האחרונות, כאילו הוסבה תשומת ליבה של בלאטריקס למקומות אחרים, מעניינים יותר... או שמא היה הדבר קשור בדרך בה העמידה את אוכלת-המוות הנאלחת במקומה בראשית היום? ככל הנראה שכן... אולם הרמיוני חשה כי הייתה חייבת לעשות כן, לבלום את מבול דברי הבלע וההסתה המתקתקים, אשר מפעם לפעם כמעט נראו לה כבוקעים מתוך מחשבותיה שלה; ואילו ג'יני, למרבה הצער, לא יכולה היתה להתלוות אליה הלילה. גל של רגשות חרטה חלף בה, בעודה פונה לטפס במדרגות, ידה מהודקת על קצה שרביטה.

~תראו אותך... מנהלת הוגוורטס מסיגה גבול בחסותה של גלימת העלמות, כאילו חזרה להיות ילדה קטנה... הכל בכדי לתפוס שיחה עם יצור מאוס. ומה יקרה אם יצא מכלל שליטה?~ השרביט רטט קלות בידה. מאז שזכרה את עצמה, לא הצטיינה מעולם בקרבות-קוסמים, מעדיפה תמיד לחשים מורכבים ואיטיים שניתן לבנותם קמעה-קמעה בישיבה באפלוליתה הנינוחה של ספריה. אזי, תם הטיפוס, חושף בפניה את משטח האלון של דלת ארבע-מאות עשרים ושתיים.

~כל כך מוזר~... לחשה בלא-קול. ~כל-כך מוזר לחזור להתחבא מתחת לגלימה הזו, אחרי כל השנים שעברו~. לרגע, כמעט וציפתה לשמוע את הארי ורון ומתווכחים בשקט מאחוריה. אלא שהקולות הקלושים שהדהדו באוויר היו אחרים בתכלית; קולותיהם של גבר ואישה מצידה האחר של הדלת. הרמיוני זיהתה מיד את קולו היהיר והקר של הגבר: נדמה היה לה, כי עצם שמיעתו מעלה עווית של תעוב על פניה.

"האם תואילי להרגע, או ששאאלץ להקשיב עוד שעה שלמה לשטויות המגוחכות האלו?"

הקול הנשי שענה היה מלוהט, כמעט היסטרי... ואי-כה, מוכר למדי. אולם מהיכן?

"מגוחכות? מגוחכות, אתה אומר?! אתה צריך להיות שוטה אמיתי בכדי להמשיך לשחק בי כך, דראקו. אינני מאמינה, שאתה כה אטום, עד שאתה סבור עדיין שזה מצחיק, כל מה שקרה" הקול עלה חצי אוקטבה, ניתז ומהדהד בין הקירות הקודרים "אז הנח לי לחדש לך... אותי הדבר אינו משעשע בכלל, ועוד פחות מזה את אבא שלי, ויש גם אחרים..."

"אז הם חבורת מטומטמים גדולה. ומה חדש בזה?"

"אוך! היהירות הזו שלך..."

"לי, לפחות, יש סיבה להתייהר קצת. אביך ואחיך, לעומת זאת, הינם אופרה אחרת לחלוטין... אני מבין בהחלט, שמסע הבחירות של הוד-בוצדמיותו לא יסבול במיוחד אם יכרכו לולאה על צווארי, אבל מצפוני נקי לחלוטין. מדוע שאעשה דברים כאלו? ומה בדיוק הייתי אמור להרוויח מזה?"

"אתה שואל אותי? אולי זה שעשע אותך, לבצע מהתלה מרושעת כזו... או שאולי סתם רצית להתנקם בי?"

דראקו הפליט צחוק קצר.

"מדוע שארצה לנקום בך, יקירתי? את זו שפנית אלי, להזכירך... את זו שרצית לטעום משהו משובח, טוב לאין-ערוך ממשפחתך הנפוחה ובעלך הכסיל. וחושבני כי גם אני יצאתי נשכר מהעסקה. אחרי הכל, את עודך תאווה לעיניים, מורגיין שלי, שלא לדבר על ביצועים בין הסדינים".

~מורגיין קארתניי... הו מרלין~. הרמיוני פערה את פיה לרווחה, מנסה עדיין לעכל את שמעה זה עתה. ~האם משום כך הם מנסים~...

"אתה חזיר מלוכלך, מאלפוי, ואני לא רוצה לראות את הפנים שלך לעולם..." נדמה היה כי מורגיין עומדת לפרוץ בבכי.

"שפר מזלי, אם כן. אני הייתי בטוח כי באת בכדי להתחנן שאחזור אלייך... בפעם הרביעית, אני חושב".

"הו, אתה יכול להמשיך לרבוץ לך שם" רתחה "ולצחוק על חצויית-הדם הקטנה, עם היין המשובח ביד המטונפת שלך... אבל אני לא חושבת שתצחק לעוד הרבה זמן, דראקו יקירי. למען האמת, אני בטוחה שלא".

"מורגיין מתוקתי, אין להם ולו צל של הוכחה נגדי" השיב דראקו בבוז; אלא שהרמיוני יכולה היתה לשמוע... או שמא דימתה לשמוע? שמץ רעד מוזר נמהל בקולו הקר.

"הו כן? כמה חבל שצ'ו צ'אנג חושבת אחרת... לגמרי אחרת".

"צ'ו צריכה לחזור לעסק של סבא'לה שלה. הוא מכר סרטנים בשנחאי, לא?".

"הו, כמה משעשע. ואתה תחזור בקרוב לתא של אבא שלך באזקאבאן" קולה רעד, הופך ליפיחה "ואני... ואני עוד באתי לכאן כדי... כדי להזהיר אותך שתברח. אני שונאת אותך, דראקו מאלפוי... הלוואי שתרקב..."

דבריה שוסעו בקול נפץ, כשל אקדח הזנקה.

~התעתקה~ הרהרה הרמיוני, בעוד מבפנים הדהדה חריקה מלווה בגידוף, ולאחריה רעשה של כוס נשברת.

"זונה מטופשת. אחרי כל מה שנתתי לה" שמעה את דראקו מבפנים, קולו מאבד כל זכר לקרירותו הצוננת "נראה ממי תבקשי מימון לחיי המותרות שלך, בפעם הבאה שתכנסי לחובות. להזהיר אותי... כאילו לא ידעתי מקודם מה משפחת הבוצדמים המזוהמת שלך מתכננת..."

הרמיוני נצמדה לקיר בחוזקה, מנסה ליתן סדר במחשבות המתרוצצות בראשה.

~מורגיין מנהלת רומאן עם דראקו... אבל היא חושבת שתעלול-וולדמורט המטונף במסיבה היה מהתלה שלו. כדי לנקום... בה? על מה?~

ככל שהרהרה בכך, כך מצאה כי התעלול אכן מתאים למידותיו של מאלפוי... שמא דרכו להשיג מעט פורקן על הדרך בה ביזה עצמו בהספדים להארי מדי שנה בשנה. גיחוך ארסי על פניה.
"דראקו, דראקו, דראקו... האם נעשינו לא זהירים לאחרונה?" מלמלה "ומדוע, יקח אותך הגרים, דווקא אני צריכה למשוך אותך מתוך הבוץ, שכל-כך מגיע לך?"

שיניה חרקו בתעוב כאשר נזכרה בילד היהיר מסלית'רין, על שערו הבהיר המתנופף והארשת הקרה והלעגנית שעלתה על פניו בכל פעם שכינה אותה בוצדמית או מצא דרך אחרת להתעלל בה, בהארי או ברון המסכן. אזי, שבה וראתה מול עיניה את נימפדורה טונקס הגוררת את דראקו בן השמונה-עשרה מתוך מחבואו, בעודו בוכה ומשווע לרחמים.

~פחדן עלוב, זה מה שהיית ונשארת, מאלפוי. מאחורי כל היהירות שלך, לא הגעת לקרסוליהם של הארי ורון, וידעת את זה יפה. אפילו... אפילו אוכל-מוות ראוי לשמו לא הצלחת להיות... אדם קטן ונתעב שכמותך~.

אלא, שהיא עשתה את בחירתה, שבה והזכירה לעצמה. נושמת עמוק, העיפה מבט סביב בכדי לוודא שאף אחד אינו מתבונן לעברה. אזי, הסירה במהירות את גלימת ההעלמות ודחפה את הדלת לאחור; אזי פסעה קדימה, מעלה חיוך ארסי על פניה.

אלא, שאם ציפתה למצוא את דראקו ניצב זקוף כשחיוך עליונות יהיר נסוך על פניו, התבתדה; דראקו מאלפוי היה סרוח בכסאו, עיגולים שחורים מכוערים מקיפים את עיניו, אלו בהו בארשת כהה ומוזרה באחד הדיוקנות הדהויים על הקיר הנגדי, ונראו כמי שאינן מבחינות כלל ועיקר בכניסתה של הרמיוני; שערו, מאפיר מאי-פעם, נפל באי-סדר על פניו וכתפיו. בקבוק וויסקי-אש ריק למחצה הונח בפניו, מדיף ריח עכרורי על סביבותיו; צלחות מלאות למחצה במיני מעדנים כיסו את השולחן שלצידו; אחד הגביעים התהפך, מגיר כתם כהה המתפשט באין-מפריע על המפה המהודרת.

חיוכה של הרמיוני הועם; בפעם הראשונה מזה זמן-רב, מצאה עצמה מהרהרת בקטעי-השמועות שהגיעו לאוזניה במרוצת השנים אודות חיי הוללות, שהלכו מדחי אל דחי מאז נפטרה אמו באזקאבאן; נישואין שהסתיימו בגירושין מכוערים... גם דראקו מאלפוי, הבינה לפתע, עבר דרך ארוכה מאד, מאז היו שניהם תלמידים בהוגוורטס.

"אם שבת בכדי לשאת עוד מזמור לרגל משתה האשכבה של בית מאלפוי, מורגיין יקירתי", הטיח דראקו לעבר הדלת בלא לזכותה במבט "אז וותרי על המאמץ. אין לי כח".

~הוא הזמין את זה~. הרמיוני עשתה צעד קדימה, משחיזה את הארשת הארסית שעל פניה.

"זימרה מעולם לא היתה אחד המקצועות האהובים עלי, מאלפוי" לגלגה "אולם אם מדובר בטקס האשכבה שלך, לא אחסוך במאמצים. הפרעתי למריבת אוהבים?"

דראקו זינק ממקומו כנשוך נחש, כמעט ומפיל את הכסא אגב זינוקו.

"גריינג'ר" סינן, קופץ אגרופים כעומד להסתער עליה.

"בכבודה ובעצמה" התמוגגה הרמיוני, מתירה לעצמה להתענג על המבוכה והזעם בעיניו. ~סוף-סוף אתה מתפתל קצת, מאלפוי~, הרהרה, נזכרת כיצד זרה מלח על פצעיה, לפני שבוע אחד בלבד. "חשבתי כי אין זה נאה אם לא אכבד אותך בביקור נימוסין, לאחר שכיבדת אותי באחד כה... בלתי נשכח. לא תכבד אותי בכוסית?" הוסיפה במתיקות מעושה.

עיניו של דראקו רשפו להבות.

"אכבד אותך במה שתרצי" סנט לעברה "בתנאי שתסלקי את עצמך מכאן מיד לאחר מכן, פ...רופסור גריינג'ר"

חיוכה של הרמיוני התרחב.

"פרופסור גריינג'ר... כבר לא 'בוצדמית'?" החזירה, מתיישבת בהפגנתיות על קצה השולחן, ומשחקת קלות בשרביטה.

דראקו נראה כמי שנושך את שפתיו בכדי להחניק גידוף. אחר עשה צעד אחד לעברה, ידו קרבה באיטיות אל שולי גלימתו.

"אני שב ושואל, האם יש סיבה מיוחדת בגללה זכיתי בביקורה של מנהלת הוגוורטס המהוללת?" השיב בקול צונן "או שמא סתם התחשק לך להתגרות בי קצת, או להאשים אותי בפשע חדש כנגד האנושות? אם כך, אנא עמדי בתור וקבעי פגישה... אולי אוכל להתפנות אלייך בעוד שבועיים".

הרמיוני כיווצה את גבותיה בדי-תמיהה.

~יש דברים בגו~. הרהרה במהירות, סוקרת את פניו ומתעכבת בזהירות על מיקומה הנוכחי של יד-השרביט שלו.

"אוה, בסך-הכל רציתי לברך את עמיתי הותיק לספסל הלימודים על משחקה המשובח של בתו היום"

לרגע, ניצת זיק של גאווה בעיניו של דראקו.

"את שקרנית גרועה, גריינג'ר... אבל כן, סילביה משחקת היטב... כמעט כפי שאני שיחקתי כשהייתי בגילה".

"כמעט כמו שהארי שיחק כשהיה בגילה" תיקנה הרמיוני ברוב-משמעות "כלומר, טוב פי כמה וכמה מכפי ששיחקת אי-פעם. האמת היא, שרציתי לפטפט איתך מעט על מיץ פירות מקולל שנמצא היום באותה חנות בה שהה המחפש המסכן של גריפינדור לפני המשחק..." הוסיפה, מישירה מבט לעיניו, ויודעת כי היא נוטלת הימור - בעיקר בשל הסיבה שהמציאה את הסיפור זה עתה. אלא שהדרך בה כיווץ דראקו את עיניו אוששה את חשדותיה.

"אא...הבל ושטות מוחלטת, וכמובן שאין לי מושג בעניין" הפליט הוא, רגע אחד מאוחר מדי. אזי, שב המבט המלגלג לעיניו האפורות "רק מיץ מקולל? אני ציפיתי שתבואי להטיח מעט יותר מזה ב...עבריין המסוכן ביותר בעולם הקוסמים" הוסיף, לא מצליח להסתיר את המרירות בקולו.

"סליחה? לא הייתי מגדירה אותך דווקא כ... מסוכן"

"אני מבין שלא הזדמן לך להציץ בנביא היומי" החזיר דראקו בלעג, שולח את ידו אל העיתון ששכב על כסא סמוך ומשליך אותו לעברה.

"אתה..." הרמיוני החלה לומר דבר-מה, אלא שפיה נאלם דום כאשר הציצה בכותרת הזועקת שנמרחה למלוא רוחבו של העמוד הראשון:
"מהדורה מיוחדת: נחשף ראש הקשר החדש של אוכלי המוות!"

מתחת לזאת, באותיות שחורות ונוקבות, נכתב:

"מקורות אמינים במשרד הקוסמים מוסרים: דראקו מאלפוי, בנו ויורשו של אוכל המוות המנוח לוציוס מאלפוי, הינו החשוד המרכזי בארבעה מעשי רצח ובנסיון להעלות את בן-דודו של פוטר הגדול כקורבן ללורד וולדמורט - ראו בהרחבה, עמודים 2-6. וינסנט קראב מתוודה: כיצד נוצלתי שלושים וחמש שנים, חשיפה בלעדית בעמודים 7-8. בוגארטיוס מק'נייר מודה בכל ההאשמות,עמוד 9. "הנצחון שלא מוצה: מדוע לא שמו אותו מאחורי סורג ובריח כבר לפני שנים?" סקירה ביקורתית של מערכת אכיפת החוק מאת פרופסור צ'ודרום, עמוד 10".

הרמיוני פערה את פיה בתדהמה, קוראת שוב ושוב את האותיות הזועקות מול עיניה.

~זה... זה פשוט לא מסתדר~. הרהרה במבוכה, שבה ומשחזרת במוחה בקדחתנות את עדויותיהם של התלמידים בבוקר שלאחר המעשה... ~סילביה היתה משקרת למען אביה, אבל כל האחרים? והות הצעיר הוא בכלל מגריפינדור... קראב מתוודה? ו... מה עושה דאדלי הטיפש בתוך כל התסבוכת הזו?~ באל-כורחה, נזכרה בצ'ו הישובה לצידה, מאזינה לעדויות כשחיוך מתקתק על פניה היפות. ~ואם זה המצב, מדוע הותירו את דראקו חופשי? איזה משחק את משחקת, צ'ו?~

"זה פשוט הבלים... שטויות במיץ עגבניות" פלטה כמאליה, ומיד התחרטה על כך.

"ובכן, זה הדבר החכם הראשון ששמעתי מפיך היום" לגלג דראקו, שב ושוקע בכסאו. הרמיוני שילחה בו מבט זועף.

"אתה פשוט פחדן מדי, בוא ונודה" לעגה "כמה חבל... אם היה לך באמת ובתמים האומץ להיות מאחורי זה, אולי היית מביא קצת גאווה לאביך היקר... בפעם הראשונה מזה עשרים ושש שנים".

"גמרת?"

"זה גם מה שאני שואלת את עצמי" קולו העמום של התליון הדהד בתוך מחשבתה של הרמיוני, לראשונה מזה שעות "עדיין אינני מבינה, מדוע לבזבז זמן על פיסת בוגד-בדם נאלח, שסוף-סוף מקבל את מה שמגיע לו. מותר לי לספר לו מה לוציוס המסכן באמת חשב על התכשיטון הזה? אוה, שכחתי, את בוצדמית רחומה מדי בשביל דברים כאלו".

'לא, אני פשוט לא דוגלת בערכים הנאלחים שלך, לסטריינג' ' השיבה הרמיוני בתיעוב. אזי מיהרה והחזירה את מבטה אל דראקו.

"כמעט" ענתה בקול "אמנם, יש לי כמה תמיהות לגבי כל העניין הזה... במיוחד לגבי השאלה, כיצד מי שפעל בשמך כביכול גם ניסה לאנוס את הבת שלך באותה הזדמנות... אבל מי אני, בוצדמית שכמותי, שאתערב בענייניה של שושלת מאלפוי המהוללת? שיהיה לך ליל מנוחה" הוסיפה, מסתובבת באיטיות לעבר הדלת.

דראקו התנשם בכבדות, לא מצליח להסוות את הרטט בידיו כאשר הביט בה, השפיל את מבטו אל העיתון ואחר הביט בה בשנית.

"אה... את רוצה ש..." ניכר היה בו, כי הוא נאבק על כל מילה "מה את רוצה בתמורה?"

הרמיוני משכה בכתפיה, מעלה את המתוק בחיוכיה. ~סוף-סוף, הוא ברשת~.

"כדי שאעזור לך? הממ... תן לי לחשוב. תרומה לאגף ההוא בבית החולים מנגו כבר הבטחת" סנטה לעברו בתעוב, מרסנת את עווית הכאב שעלתה בה, כאשר שבה ונזכרה ברון. "אולי אוכל למצוא לך כמה שימושים קטנים... ונתחיל בזה" הוסיפה, מוציאה ותוחבת אל תוך ידו את הפתק הישן-נושן שמצאה ג'יני בליל אתמול.

"אני חושבת, שהחנות ההיא בסמטת נוקטורן ובעליה מוכרים לך היטב" אמרה "ינשוף קטן לחש לי, שמשפחת מאלפוי עושה איתם עסקים מזה שנים ארוכות".

דראקו, ארשת זועפת ונזופה על פניו, פתח את הפתק המצהיב באיטיות וקרא את האותיות המסולסלות, הדהות:

"מר בורגין היקר,

שילמתי לך כסף טוב בכדי שתפטר מהספר הארור הזה, ונמאס לי לשמוע עוד תירוצים. לא איכפת לי באיזו דרך וכמה זה יעלה, אני רוצה שהדבר הזה יוכחד עוד השבוע. לא אקבל "לא" כתשובה.

בכבוד רב,

גולדן אלייז'ה קארתניי"

הרמיוני הבחינה כיצד מתרוממות גבותיו של דראקו בתמיהה כאשר המשיך לקרוא, עובר אל השורות הצפופות שהותיר קולמוסו המעוקל של מר בורגין, ממש מתחת להוראותיו הנזעמות של אלייז'ה המנוח.

"אדוני המרומם,

מר קארתניי היקר והנדיב,

צר לי, אך תשובתי לא השתנתה. ניסיתי כל אמצעי שברשותי, וכמה מן המוכשרים בידידי התייגעו שעות ארוכות כשהם מנסים על הדבר הארור את כל הקללות שהם מכירים - לשווא, הוא אפילו לא נשרט. הטלנו אותו לכבשן מכושף והטחנו בו אש-דרקונים, פעמון הכסף שעל הכריכה כמעט ולא התלהט אפילו. ככל הנראה, השתמש דודך בכישופי הגנה כה חזקים, עד שאין לאל ידינו לעשות דבר. אשמור אותו במחסן עד שתחליט להיכן להעבירו.

שיהיה לך יום נפלא,

מר בורגין

בורגין את בארקס ושות"

כאן קרב הקלף הישן לתחתיתו, מקום בו אחזה בו יד הזמן, ממלאת אותו בסדקים וקרעים; שם, נדמה היה כי מר קארתניי הנזעם החל כותב תשובה, אולם לא עלה בידו לכתוב אלא משפט אחד בכתב גס ומקושקש.

"פיסת לא-יוצלח שקרן, אם אתה חושב שתצליח לסחוט ממני אפילו..."

"אני חושבת" הטעימה הרמיוני "שהגיעה העת שתנצל את קשריך הטובים עם מר בורגין".

דראקו נחר בבוז.

"לא הייתי שם כבר שנים, שלא לדבר על העובדה שסביר להניח שבורגין הזקן כבר התעופף מזמן אל צידו האחר של הפרגוד... הדברים האלו נכתבו בשנת חייו האחרונה של אלייז'ה הזה, לפני כמעט שלושים שנה" כאן הרים אליה את מבטו, עיניו נמלאות לעג "ומדוע את חושבת שארצה להפוך את ברנארד קארתניי לאויב שלי?"

הרמיוני התנשפה בכעס.

"בכדי שאטרח לחלץ את צווארך מהחבל שאתה כה ראוי לו, מאלפוי. אולי תטרח סוף-סוף להפעיל את הראש?" הוסיפה "צ'ו צ'אנג היא פילגשו של טוד קארתניי - בנו של ברנארד ונכדו של אלייז'ה - אם כבר הספקת לשכוח את הנקודה הזו. כבר שנים הוא שר כנגד המשפחות העתיקות, ואותך הוא מחבב במיוחד, אני חושבת... לא שאני לא מבינה למה. זה פשוט הקסם האישי המיוחד שלך, דראקו"

הלה שלח בה מבט נזעם, אולם בזאת הפעם לא מצא ככל הנראה תשובה הולמת.

"ועוד נקודה למחשבה - משום מה, נראה לי שראשך על מגש של כסף לא יזיק במיוחד למסע הבחירות של ברנארד קארתניי. כך שאם תצליח להתעלמות לרגע מעל לרמת התפישה של שני ידידיך לשעבר, תבין שאינך צריך לעשות דבר כדי להפוך אותו לאויב שלך. אבל מצד שני" הלעיגה "אם הינך כה מאוהב במורגיין היפה, אולי תצליח לשכנע אותה לחזור אליך, ואתה וכל בני קארתניי תתנשקו ותשלימו. אולי... אפילו יתנו לך לאמץ את הארי הקטן" הוסיפה, מעווה את פניה בגועל.

דראקו זינק ממקומו כנשוך-נחש, שרביטו שלוף.

"שלא תעזי להזכיר את הילד הזה, בוצ..."

הרמיוני זזה ממקומה.

"נקודה רגישה, מאלפוי?" החזירה בגיחוך. ~מרלין! אני מתחילה להנות מזה יותר מדי~. "תחזיר את המקלון שלך למקום, בבקשה. יש לך שתי ברירות, איך שאני רואה את זה" הוסיפה במתיקות "או לעשות מה שאני אומרת... כן, מאלפוי, כל מה שאני אומרת, מכאן והלאה. במקרה הזה, אני עצמי אתערב במשפט, ואביא די עדים וראיות בכדי להפריך את כל מגדל קוביות המא-ג'ונג המגוחך שבנו כאן... או לחזור למשתה האשכבה החביב והטהור שלך. רוצה לשיר שוב 'ויזלי הוא המלך'? יהיה לך די והותר זמן, בדרך אל תא המשפחתי שלכם באזקאבאן" הוסיפה במתיקות, לא מסירה את מבטה מעיניו האפורות.

שפתיו של דראקו רעדו ומבטו התרוצץ אנה ואנה, באופן שהזכיר לה חיה במלכודת.

"את..." שרקו שפתיו, בעודו מתאמץ לשוב ולעטות ארשת אדישה וצוננת "את האמת, גריינג'ר. למה את כה נלהבת לעזור לי? רק בגלל הספר העלוב ההוא?"

הרמיוני שילחה בו מבט קטלני.

~קשה לי להחליט... האם אני שונאת אותו או מרחמת עליו?~

"לא אמרתי נלהבת" החזירה, מתרומת ממקומה "אולם בניגוד לך, לי זה קצת מפריע לראות אדם מושלך לכלא על דברים שלא עשה... סוג של סנטימנט בוצדמי מוזר, אה?"

דראקו בהה בה בפנים חיוורות, ולרגע נראה כמעט כמי שעומד להפליט תודה.

"אבקת הפלו בחדר הסמוך, גריינג'ר" פלטו שפתיו מקץ רגע "אין לי את כל הלילה בשביל הספר הזה שלך, אז בואי נזדרז".