קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

קרימהילד

"אוה כן..." עיניה של מאדאם בוגוונוויל חלפו בפיזור על שתי התלמידות העומדות מולה, בוחנות אותה בציפיה. "במה רציתן שאעזור לכן, יקירותי, ו... מדוע אינכן חוגגות בהוגסמיד, כמו כל היתר?" עווית עצובה חלפה על פני פניה הרזים של המורה לתורת הצמחים "רוב האנשים חוגגים היום, אתן יודעות"

"אנחנו לא אוהבות במיוחד קווידיץ', פרופסור" ענתה לין סאמרפל במהירות, מגניבה מבט מהיר לעבר פניה של קרימהילד.

מסביב, האדימה הוגוורטס בקרניים רכות של שקיעה: השמש המערבית, שנחלצה כעת מבין ענני הגשם המתפוגגים, הזדחלה באיטיות אל עבר הצריחים הגבוהים ממעל; המשוכות הסבוכות שבין החממות נהמו חלושות למגעה של הרוח, עליהן הרוחשים נוטפים חרוזים זעירים של בדולח נוזלי. באופק, התמרו צמרירי-אד ראשונים מן האגם, זוחלים בעצלתיים בינות לצללים המתארכים.

קרימהילד קפצה את שפתיה, מחכה לתשובתה של האשה הכחושה והמבולבלת.

הסתכנת, כאשר באת אליה... שקועה בעניינים אחרים ככל שתהיה, אם תעלה על האמת...

אלא שלרווחתה, לא נראתה מאדאם בוגונוויל כקרובה לכך כלל ועיקר.

"אוה, אני יודעת שזה לא מקובל... אבל אתן ילדות חרוצות וטובות, במיוחד את, סאמרפל... תמיד היית תלמידה טובה, הו כן. אז החלטת לקחת את מיס באליזגן ולעבוד על מחקר בתורת הצמחים?" הוסיפה, נראית כאילו קלטה לראשונה את הבקשה "איזו חממה אתן צריכות, אה?"

"מספר שמונה, זאת עם פעמוניות הקרח, פרופסור" מיהרה קרימהילד לומר. מאדאם בוגונוויל הנהנה, מציצה בפיזור-נפש אל מעבר לכתפיה. "ילדות טובות... אוה כן. קבלו שתי נקודות לסלית'רין על החריצות שלכן, ו... חממה מספר שמונה, אמרתן, נכון? תקפידו לא לטעות במספר, בבקשה" אנחה ארוכה נפלטה מפיה "הייתי באה בעצמי בכדי להציץ, אבל אלי הטוב, אני חייבת לארוז... כן, לארוז..."

בכך, הסתובבה המורה לתורת הצמחים על מקומה, כושלת בחזרה לעבר הטירה, כשהיא מוסיפה למלמל לעצמה בצרפתית מקוטעת. קרימהילד שלחה אחריה מבט ספקני. אזי, התירה לעצמה להעלות גיחוך מרושע על פניה.

"יש לנו עוד למעלה משעה של אור" אמרה "ועוד שלוש שעות לפחות עד שנאלץ להחזיר לה את המפתחות... לא שזו תרגיש בכלל אם לא נחזיר בכלל, אם לשפוט לפי איך שהיא נראית; היא בוודאי תחשוב שאיבדה אותם באריזה. יש לך מושג איזה ברק הכה לה במוח?"

לין שלחה בה מבט יהיר.

"תגידי קרי, מתי בדיוק טרחת להאזין לרכילות הבית-ספרית לאחרונה? לא בשבוע האחרון, כנראה... הפרופסור היא חצויית דם, אם שכחת" הוסיפה, משלבת את זרועותיה על חזה.

"בת של מכשפה ממונטפלייר וכורם עשיר מעמק הלואר" החזירה קרימהילד באדישות, פונה באיטיות ומתחילה לצעוד לאורך שביל החממות "מה בכך?"

"הרבה מאד" החזירה לין בידענות "גם לאחר ארבעים שנות נישואין, המוגל הטפש ההוא לא מסוגל לעכל נישואין עם מכשפה טהורת-דם, והם לא מפסיקים לריב. מישהו בשולחן של האפלפף סיפר אתמול בארוחת הבוקר, שהמצב החמיר מאד בחודש האחרון... קללות, דברים מתעופפים..."

"אז בגלל זה הראש שלה רחוק כל-כך מהוגוורטס?"

"כן, במיוחד לאור העובדה כי יש לה מראת-תקשור. שמעתי שבכל יום היא מחזיקה אותה שעות, ומנסה למנוע משני הזקנים שלה לקרוע אחד את השני לגזרים; בגלל זה היא נוסעת מחר לחופשה ארוכה. יגיע מורה מחליף לכמה שבועות, ככה אומרים. ולגבי המפתחות" הוסיפה בישוב-הדעת "למה שנגנוב אותם, אם אפשר לכשף לעצמנו העתקים?"

קרימהילד האזינה בחצי-אוזן בלבד לדברים האחרונים.

"גם ההורים שלי רבו הרבה" אמרה בקול שקט מאד "לא היו גידופים וגם לא ממש איומים... לפחות לא מצד אבא. אבל בכל זאת..."

קרימהילד עצרה את עצמה, נזכרת במאוחר שהחליטה שלא לשתף איש בזכרונות האלו.

"אינני מתכוון או יכול לעצור בעדך או לאיים עלייך, הליידי" נזכרה בקולו הצונן של אביה, גבו מופנה אל הטרקלין וידיו שלובות על חזהו "למרות טענותייך המגוחכות, אני בעלך, לא הסוהר שלך... אולם אם תשובי לדרוס את כבודך, יהיה עלייך לשאת בתוצאות".

"הו, קצתי, קצתי בצביעות שלך!" זעקה אמה בתשובה "עומד לו שם, כמו אחד הפסלים של אבותיך היקרים, עם פנים ולב עשויים מאבן. אני... קצתי בכבוד המפואר הזה, שלך ושל אבי. אני אשה חיה, יקח מפיסטו את שניכם!" הרימה את קולה, וקרימהילד ראתה את הדמעות שוטפות בחוסר כבוד מוחלט על פניה "אשה חיה, לא עציץ יפה שנותנים במתנה בכדי להדק ידידות ולסגור עסקה יפה... לקשור קשרי-דם עם בית פון ויטסלבאך, ועוד במחיר מציאה. זה שימח אותך מאד, בעלי הרוזן. הלא כן?" הוסיפה בלעג, אגרופיה הדקים קמוצים.

"אל תשתטי לדבר על דברים שאינך מבינה" החזיר אבא בקול מסוכן, וקרימהילד ראתה כיצד מפעפע כעס מתחת לתווי-פניו השלווים.

"ובכן, אולי היה עליך לחפש אשה חכמה ממני, הוד-רוזנותך" הטיחה היא, מסרבת לוותר "קלאודיה שטיין, למשל... הרי תמיד חשת כלפיה הרבה יותר מאשר כלפי. או אולי..." פניה התעוותו בלעג "בלאטריקס בלק, כן. הייתם כל-כך מתאימים ביחד..."

הילדריק הסתובב כנשוך נחש, עיניו בוערות באש כזו, שגרמה לקרימהילד להצטנף במחבואה בפחד.

"לעולם" סינן מבין שיניו "לעולם אל תעזי להזכיר שם זה בנוכחותי, הליידי... פן יבולע לך".

קרימהילד הצטמררה נוכח שטף הזכרונות המרירים.

זו היתה אשמתה של אמא מלמלה, מהדקת את ידיה סביב גופה. אבא צדק: היא היתה ועודנה חסרת כבוד. האם ניהלה כבר אז את הרומן המביש שלה עם רוי פלטשר? אחר, הצליחה לגרש את המחשבות מראשה. יש לך דברים חשובים ודחופים יותר עכשיו, מאשר לדוש בצער ישן.

מתנשפת קלות, השיבה ללין מבט, מתאמצת לעטות ארשת מעשית על פניה.

"בכל מקרה, בואי ונגמור את העניין מהר. את בטוחה שלובאמה הפסיק לשרוץ כאן באיזור?"

לין גיחכה.

"לפני חצי שעה, ראיתי אותו מדדה לעבר המגדל של גריפינדור, מקלל כמו קטר ומכוסה כולו בבוץ וריר-לשלושים. לא נראה לי שהוא צפוי לחזור לחממות מרצונו, לאחר הריתוק הזה" הוסיפה בלעג "ברוך שפטרנו. כשאני רואה טיפוסים כמוהו, אני כמעט מסוגלת להבין את הדוד המנוח שלי..."

קרימהילד נעצרה בין המשוכות, נועצת בה מבט מצועף.

"כלומר, מדוע הוא הצטרף לאוכלי המוות?" שאלה בשקט. לין החווירה קלות; נראה, שהיה זה תורה להבין כי דיברה יתר על המידה.

"או... שלא תביני אותי באופן שגוי, קרי" מלמלה בחצי-התנצלות, כובשת את מבטה במטפסים הזוחלים על דופן החממה המאורכת לצידה "אני לא פאולוס רדפלייר או משהו כזה, כלומר... אני בחיים לא הייתי רוצה או מסוגלת לרצוח משפחה ולהעיף את האות האפל מעל הבית הבוער שלהם, או משהו כזה, ו... אמא שלי תמיד סיפרה לי, שאפילו היא פחדה מדוד רוזייר, כשהוא היה קופץ לביקור. זה לא שאני מעריצה אותו או משהו כזה..."

"ובכל זאת?" הקשתה קרימהילד, עוקבת אחרי הנימה המהוססת של דבריה.

"את יודעת כמוני" מלמלה לין, מושכת בכתפיה בדי-זעף "המוגלגים פולשים לעולם שלנו בהמוניהם, עושים כרצונם ואנחנו חייבות לשתוק ולחייך. כאשר מכשף מטמין אסלה פולטת או או תעלול מטופש אחר למוגל, חצי עולם קופץ בתוך שעה; אבל לאף אחד כבר לא אכפת מאיתנו. את יודעת? נמאס לי כבר להשפיל את העיניים, בכל פעם שאיזה בוצדם נועץ בי עיני עגל, ומבהיר לי שנולדתי אשמה... כאילו עצם זה שאני קיימת זה סוג של פשע. נמאס לי לעמוד-דום ולחייך כל שנה, ולהעמיד פנים שהחג של פוטר הוא גם החג שלי, כי הוא לא כזה... פשוט לא".

קרימהילד גיחכה במרירות.

"אבא היה אומר תמיד, שאסור לותר לכל האנשים האלו. להביט בהם בגובה העיניים, ולעמוד על שלנו, כך הוא שינן לי תמיד" מרירות פעפעה בקולה "הוא מעולם לא צד בוצדמים או משהו שפל כזה... ואפילו היו לו ידידים טובים שהיו רחוקים מלהיות טהורי-דם. פרופסור שטיין למשל... אבל הוא לא ותור, ושמר על האירמינסול ועל הליגה הטבטונית כמו שהיו פעם, ואף פקיד קונפדרציה אירופית או לובאמה מסריח לא יכול היה להזיז אותו" מרירות פעפעה בקולה. "לפעמים אני חושבת, שאולי בגלל זה הם הרגו אותו"

"פיטי אומר תמיד, שאבא שלך רדף את אבא שלו משום שהיה שחור".

"פטפוטי ביצים" הצליף קולה של קרימהילד. לרגע נעצרה בקצה השביל, בוחנת בקפידה את שערי החממות המוגפים "חמש... שש... תשע צריכה להיות בצד הזה".

"לא דיברת עם הפרופסור על חממה שמונה?"

"דיברתי על חממה שמונה" החזירה קרימהילד בבוז "היא לא היתה שמחה לדעת שאנחנו קוטפות גרגירים מהלוֹעָן הסקנדינבי, נכון? בכל מקרה, אם את רוצה לדעת, אז אבא ניהל את בית הספר באירמינסול, כאשר בנג'י לובאמה היה תלמיד שישית, ופרופסור דמבלדור הציע אותו במסגרת איזו הצעה מטופשת לחילופי תלמידים או משהו כגון זה. כמובן, שאבא סירב בכל תוקף; אז שלחו את לובאמה להסריח שנה בדורמשטט, ושם ככל הנראה התעללו בו כהוגן. אם תשאלי אותי, זה משום שהוא היה טינופת מרושעת, בלי טיפת כבוד למסורת עולם הקוסמים..."

"וגם בוצדם" הוסיפה לין כמאליה, מתעכבת רגע כדי ליצב את המשקפיים על אפה.

"נו, אצל הרמש הרצחני ההוא, זה הולך ביחד. הנה, זו חממה מספר תשע, תעבירי את המפתח".

"פיטי לא יותר טוב ממנו, אם את שואלת אותי" שמעה את לין רוטנת, בעת שסובבה את המפתח המאורך בחור המנעול, ודחפה בזהירות את הדלת החורקת; גל של כפור הכה בפניה, גורם לה להצטמרר; קול עמום גרגר בפנים, מרטן אי-שם בתוך העלטה.

"זה כל-כך הגיע לו, לזבל מאה עציצים בדשן לשלושים" המשיכה לין, מגחכת ברשעות "סנייפ לפעמים כזה גאון, ו... אויש, מה הדבר הזה?"

"חממה מלאה בסיוטים ארקטיים, אני מאמינה"

קרימהילד עשתה צעד זהיר קדימה, מדליקה את שרביטה באור חיוור; פרחים גדולים ובהירים רחשו לעברה מתוך עציצי ארד עצומים, פועמים כלבבות של קרח חי. עץ מוזר פרש עלים כסופים דמויי-ניבים סמוך לגג החממה, ענפיו זוהרים כמו נוצקו מבדולח כחול.

שיניה של לין נקשו.

"אם יסלקו אותי מבית-הספר בגלל התעלול הזה, זה יהיה על המצפון שלך, קרי" רעדה, מצטנפת בתוך גלימתה.

"אוף, אל תהיי כזו פחדנית. אם פוטר והמנהלת הצליחו בדברים קשים יותר, גם אנחנו מסוגלות. תמיד חשבתי לעצמי, שפוטר הצליח בגלל הצד הסלית'ריני שלו"

"וגם גלימת ההעלמות ההיא לא הזיקה, אני משערת" עיניה הנפחדות של לין סקרו את נטיפי הקרח הגדולים המשתפלים מגג החממה, ואת ענפי הבדולח הזוהרים המשתרגים ביניהם "גם לנו היא היתה די-מועילה, אם כבר החלטת לחקות אותם"

קרימהילד שלחה חיוך מלגלג אל מעבר לכתפה.

"אני חושבת שמיס גריינג'ר עדיין שומרת אותה אצלה. את תמיד מוזמנת לדפוק על דלתה בנימוס ולבקש שתשאיל אותה, ו... אוה, הנה הבריון המגודל שלנו, צומח בצד ההוא של החממה. רק תביטי..."

לין הפליטה אנקה, נסוגה שני צעדים לאחור; ואכן, הגוף שבקע מתוך עציץ הענק המצופה גדילי קרח לא נראה מלבב, בלשון המעטה; גבעול אדיר נישא לגובה, גופו עשוי פרקים-פרקים בגוני הסגול-בהיר, כל אחד ואחד מהם מעובה כרגלו של פיל... אלא שמבטן של קרימהילד ולין התמקד גבוה יותר, מעל לתריסר עלי-הענק המשוננים שנראו כאילו נחצבו בקרח; שם, ארבעה מטרים מעל העציץ, התעבה הגבעול לשתי לסתות קרניות עצומות לגודל, נוהמות ומשקשקות באזהרה עמומה.
"ראיתי, בפעם האחרונה בהחלט, אני מקווה" רעדה לין "זה... גדול יותר מראש של דרקון. מרלין! את באמת טבטונית מטורפת, אם את מתכוונת להתקרב אליו".

קרימהילד שלחה בה מבט נוטף בוז.

"אם זיגפריד התגבר על הדרקון הגדול, אזי קרימהילד פון באלזיגן-קראוזה לא תרתע מעציץ" אמרה, מגביהה את שרביטה ומתקדמת בזהירות לאורך החממה. הלוען הסקנדינבי הפליט רחש מאיים נוסף, מותח את גבעולו למעלה וקדימה.

"את באמת... טבטונית מטורפת..." מלמלה לין, נותרת נטועה במקומה בעוד המרחק בין קרימהילד ליריבה המאיים הולך וקטן. הצמח העצום גרגר, מצליף בעליו המאורכים ומניע את לועו הקרני ימינה ושמאלה. אזי, כהרף-עין, פער את לסתותיו והשליך את גבעולו קדימה במתקפת-בזק.

"קֵאִיפֵרְגְלָאבֶּן!" צעקה קרימהילד, מחווה בשרביט הישר לעבר השיניים הפעורות; חרחור חנוק נשמע, כאשר התיז השרביט סילון מאורך של נוזל ירוק עכור; צווחת הבהלה של לין הדהדה סביב, נמהלת ברחש פרחי-הכפור, אלא שברגע הבא, הגביה הצמח את ראשו והחל מטלטל אותו בפראות, מגיר טיפות דביקות לכל עבר; אלא שהעיסה הצמיגה התקשתה במהירות הבזק, מדביקה את לסתותיו בעשרות חוטים גמישים למחצה. מגחכת, עטה עליו קרימהילד, אוחזת באשכולות האדומים-כהים שהשתרגו מתחת לעלים הנמוכים, ומנתקת אותם בזה אחר זה. הצמח חרחר, מטלטל מצד לצד וחובט את לסתותיו בקיר החממה.

ברגע הבא זינקה קרימהילד לאחור, חומקת מנגיחה מגושמת ויוצאת כהרף-עין מטווח סכנה.

"את... בטוחה שכדאי לנסות את הרכיב הזה בשיקוי?" התנשפה לין, כאשר נדחפו שתיהן דרך הדלת; קול קריעה וגרגור קולני ונזעם מתוך העלטה העיד כי הלוען הצליח, מאוחר-מדי, לגבור על הקללה שהוטלה בו. "הספר של סנייפ..."

"אני יודעת מה כתוב בספר של סנייפ, אבל באירמינסול היו משתמשים במחית של גרגירי לוען דווקא. מייסטר וורגהארד הזקן תמיד אמר, שזה יציב וחזק יותר מהרכיבים בגרסה הבריטית של הלחש, ו... מרלין, מישהו רץ לכאן!"

לין הביטה בפראות סביבה, מחפשת מקום מחסה.

"המשוכה ההיא שם" לחשה "אם מישהו שמע את הצמח משתולל, אנחנו גמורות... באמת גמורות..."

קרימהילד הנהנה, תוחבת את שללה מהר ככל שיכלה אל תוך גלימתה, ומזנקת בעקבות לין בכדי לנסות ולחצות את השביל הרחב. אלא, שהבא זה-מקרוב היה מהיר יותר; בן רגע הדביק אותן, שועט בפראות במורד השביל. קרני השמש האחרונות האירו היטב את הדמות הגוצה, על מצנפת הצמר הרוטטת החבושה לראשה והגלימה האדומה-זהובה המתנופפת מאחוריה. קרימהילד נעצרה, יודעת כי אין עוד טעם לנסות ולהסתתר.

"אמממ... פרופסור סמיתהוק?"

המורה לכשפומטיקה האט את ריצתו, מתנשף בכבדות; פרופסור סמיתהוק לא נראה מעולם כדמות מרשימה או אמיצה במיוחד, מה שהוביל את קרימהילד לתהות לא פעם, הכיצד הצליח לקבל את ראשות בית גריפינדור. אלא שכעת, נראה גרוע בהרבה... הרגיל; פניו הסמוקות כרגיל היו חיוורות כסיד, כאשר נעצר, ידו ממששת ברעד את לוח חזהו.

"פרופסור בוגונוויל, את חייבת..." החל להאנק, טיפות מיים בודדות זולגות מנחיריו וזווית פיו. נדמה היה כי עבר רגע, בטרם הבין מי עומדות לפניו.

"תלמידות..." גמגם, לופת את כתפה של קרימהילד ביד רועדת "אתן... אתן... א...אסור לכן להיות כאן".

דבריו נקטעו בשיעול רטוב, מזעזע. קרימהילד התאמצה לעטות ארשת פנים אדישה, סוקרת אותו בתמהון.

"פרופסור בוגונוויל הרשתה לנו, אדוני" אמרה, מביטה באישוניו המתרוצצים. האם איבד את שפיות דעתו? "אנחנו עובדות על פרוייקט בתורת ה..."

נשיפה קולנית, כעין שריקה, נפלטה מפיו של פרופסור סמיתהוק. לרגע, דימתה קרימהילד לשמוע קול מים קלוש, מתנחשל בפראות סביב גופו הרועד.

"לא... לא משנה!" הפליט, זורק מבט מהיר אל מעבר לכתפו, ומבליע שיעול נוסף "לטירה, לטירה תכף ומיד, אמרתי!"

"כרצונך, פרופסור" מיהרה לין לומר, יורה בקרימהילד מבט מזהיר.

פרופסור סמיתהוק הנהן, מתנודד ולופת בחולשה את חזהו.

"ילדות טובות, כן..." אמר. אזי, בגדו בו רגליו והוא התנודד; לין, שהבחינה בתנועה המסוכנת, מיהרה ללפות את זרועו; קרימהילד חשה בפחד המתגנב אל תוך עיניה.

"פרופסור סמיתהוק? האם אתה בסדר?" שאלה, מוצאת את עצמה מגניבה מבט חשדני סביב. השמש השוקעת נעלמה כעת כליל מאחורי מגדליה של הוגוורטס, ורק זוהר אדום גווע העיד על מקום המצאה; העלטה פשטה במהירות בין החממות, משלחת אצבעות מעובות בין עלי המשוכות. הרוח פסקה כמעט כליל; האוויר עמד בכבדות סביב, צונן ולח... לח מאד. קרימהילד יכולה היתה לחוש טיפות מיים כבדות נוטפות על פניה ושערה.

"אני... כלום, הכל בסדר" חיוכו של סמיתהוק היה רפוי ונטול עליצות "לטירה, לטירה..." רגלו ניגפה באבן, מאלצת את לין להדק את אחיזתה סביב גופו.

"את... הבת-דודה של גודריק" מלמל לפתע, כאשר נותרה חממה מספר תשע מאחורי גבם. ידו גיששה לעברה, בעוד האדמומית דועכת מעל ראשי המגדלים, מניחה לצללים המתארכים להקיפם מכל עבר. "אני... מחפש אותו..." רעד עבר בגופו, מלווה בשיעול רך.

"הוא בהוגסמיד, פרופסור" הזכירה לין, עיניה מלאות באימה. "משחק קווידיץ'..."

סמיתהוק לא נראה כמקשיב לדבריה.

"הוא לא... במועדון של גריפינדור. את... צריך אותו בדחיפות. הוא החרים..." שיעול ארוך ומאיים קטע את דבריו "מחפשים... פ..עמ..ון... חייב לה..חזיר..."

שיעול נוסף הרעיד את הגוף הנמוך, מלווה בקול השתנקות חזק.

"מרלין, הוא מקיא מים!"

קרימהילד התבוננה בפראות על סביבותיה; משהו לא בסדר... מאד לא בסדר. היא לא הרגישה כך מאז... הלילה של הילדים המתים. מרלין!

שיניה חרקו, נוקשות באיטיות.

"לין, קחי את הפרופסור לטירה" ציוותה, קולה מרוחק באופן מוזר, כאילו דיבר אי-מי אחר מתוך גרונה. "אני... אבוא אחריכם".

"קרימהילד!"

"קחי אותו, אמרתי!"

אני בת-באלזיגן-קראוזה, לא כשפומטאית רכרוכית שכנעה את עצמה במהירות, מסתובבת לאחור בלא לשעות לקריאותיה המפוחדות של לין. ואם זה... בא אחרינו, לא אתן לו לרדת עלינו מהגב. לא עלי...

שולפת את שרביטה ביד רועדת, שבה אל תוך השביל הצדדי החשוך; המשוכות רחשו באיום סביב. אי-מי נשא את קולו ביבבת קינה, הרחק מעברו האחר של האגם, אולי בתוך היער האסור. הרוח שבה והתחדשה בהדרגה, בעוד קרני האור האחרונות נבלעות בעלטה הכבדה סביב.

קר ורטוב. כל-כך רטוב... ענף זע בתשובה, חורק בקול-בוכים מתוך אחת החממות. הרוח ליטפה באיום את שערה, זורה עליו טיפות כבדות. המשוכות הטלטלו סביב, כרוחשות במקהלה עמומה את השיר הישן-נושן שנהג אביה להקריא לה בטרם-שינה.

אָיְן רִינְג זִי צוּ קְנֶכְטֶן,

זִי אָלֶה צוּ פִינְדֶן,

אִינְס דוּנְקֶל צוּ טְרָיְבֶּן

אוּנְד אֶבִיש צוּ בִּינְדֶן

"מי... מי הולך שם?" קראה, מכוונת את שרביטה הרועד אל האפלה שמעבר לקצה החממות. מים... מי שפך כאן מים? כעת, יכולה היתה קרימהילד לחוש במים, חזקים ומאיימים עוד יותר ממקודם; גל חשוך הסתער אל תוך תודעתה, רועם בעודו מכסה ומציף הכל... הכל... קרימהילד התנודדה כשיכורה, חשה כיצד מפרפרות ראותיה בתוך גופה, כנאבקות לאוויר.

"אשה גרמניה... אשה גרמניה אינה... פוחדת..." מלמלה, השרביט רועד כעלה נידף בין אצבעותיה.

ואם אמות, אז מה? ואלהאלה מחכה לי... ואבא.

"דְרָאהֶנְשְווֶרְט!" ציוותה, נאבקת לשמור על קול יציב; האוויר הבהיק לפניה, אור ירקרק הבהיק, מאיר את חיטובי פניה בעודו מתעצם ומתארך, כמבקש ליצור צורה ארוכה וחדה... אלא שבין אם משום שהשרביט חלק עמה את פחדיה, ובין אם מסיבה אחרת, לא עלה הדבר בידה; הניצוצות הוסיפו לרצד אל מול פניה, מסרבים להתלכד וליצור את כלי הנשק המכושף. אזי, גנחו והתפוגגו בלחישה, מותירות אותה בודדת באפלה.

אני טובעת... טובעת.

השרביט נשמט מבין אצבעותיה הרועדות. העלטה הקיפה אותה מעברים, רטובה ומאיימת. ישותה רעדה כמחשבת להקרע... החממות התערבלו סביבה, בעת שצנחה ברכות על ברכיה. סיוטים חסרי-שם שחו סביבה, לועגים לחולשתה.

חצוצרות... חצוצרות מריעות במעמקים...

אלא שאז, לפתה אותה יד חזקה. הקולות האפלים נחלשו והתפוגגו לאיין, בעודה נמשכת מעלה... מעלה... אזי, הציף אוויר לילה צלול את ראותיה, כמו נמשה ראשה באחת מתוך המצולות. משתעלת ומפרפרת, נאבקה להתייצב, מוצאת עצמה בוהה בפנים עגלגלות המדברות אליה, מוקפות שער כהה וארוך. הגבר שרכן עליה לא היה גבוה בהרבה מפרופסור סמיתהוק; עיניים ירוקות סקרו את פניה, מלאות דאגה. חרף החשיכה, הצליחה להבחין בגלימת מסעות בלויה כרוכה ברישול לאורך גופו; שלושה תיקים מוזרים לופפו מעליה, אחת מהם פעור לרווחה וחושף בליל מבולגן של גבעולים, כדורון זכוכית וקנקן מרופט ובהיר שנראה כעומד ליפול בכל רגע.

"את בסדר, עלמתי?" שב האיש ושאל, מעיף מבט מהיר על סביבותיו.

קרימהילד רעדה; המשוכות הוסיפו לרחוש בשקט, אלא שהפעם לא היה שם דבר, מלבד עלים אפלים של שעת-ערב.

נראה היה, כי מצילה מנחש את מחשבותיה, אם לשפוט לפי החיוך שעלה על פניו העגולות.

"באתי ערב אחד קודם, וחשבתי לנצל את זה כדי לשתול כאן כמה צמחים, כאשר נתקלתי בחברתך ונחלצתי לעזרה. מה שלא היה שם, הוא נמלט בחזרה אל תוך היער" אמר בגאווה, מכניס יד לגלימתו ושולף שרביט במחווה רב-רושם "הוא ידע שלא כדאי לו להתעסק עם..."

צלצול וחבטה שיסעו את דבריו; התיק הפתוח למחצה, שזועזע בשל התנועה הלא זהירה, התהפך באחת, שומט את מלוא תכולתו אל הקרקע. הקנקן צלצל בקול עמום, בעוד הכדור נשמט ומתגלגל באיטיות במורד השביל, זוהר כולו בצבע אדום עז.

"נראה לי ששוב שכחתי כמה דברים" נאנח הקוסם "בעיקר... לרכוס את התיק הארור הזה כמו שצריך"

קרימהילד הנהנה, משתעלת קלות. אחר, אחזה בידו המושטת ונעמדה בדי-קושי על רגליה.

"אהה" הוסיף הלה כבדרך-אגב, שולח יד להרים את הקנקן מן הארץ "נראה לי שבין היתר, שכחתי גם להציג את עצמי. אני המורה המחליף לתורת הצמחים, פרופסור לונגבוטום" חיוכו התרחב, קורן לעברה "אבל אשמח אם תקראי לי נוויל"