קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

דאדלי

"זה מתוק זה, מממ...."

קילוח סמיך ואדמומי נטף באיטיות במורד סנטריו, נושר בלא קול על מכנסיו המהוהים; דאדלי התעלם מהמטרד, פוער את פיו לנגיסת-ענק נוספת בכדורי הגלידה הגודשים את הקערה שלפניו. ~צבעים מוזרים זה, אבל אחלה טעם~. הרהר בכהות, מפלבל בעיניו ומתענג על המתיקות ששבה והציפה את גופו. אצבעותיו מעכו בחוזקה את בקבוק הסירופ, יורות קיתונות של נוזל חם על הכדורים הבוהקים ועל השולחן סביבם. טיפות נוספות החליקו משפתיו, מחליקות באדישות מוזרה על צווארונו.

"אז גם המופרעים... הם עושים דבר משהו טוב לפעמים" מלמל בפה מלא, מערבל שוב ושוב את בליל הטעמים המוזרים על לשונו. אחר, התיר לעצמו גיהוק קולני, ושקע לאחור בתוך כסאו.

לרגע, עצר את מלאכתו, חוכך בדעתו האם הוא עדיין רעב; אחר, נעה ידו כמאליה, תופסת את אחת מצפרדעי השוקולד המוזרות מצלחת הכסף בקצה השולחן, שולפת מתוכה את הקלף, ומשליכה אותה בשלמותה אל תוך פיו, דרך בה הלכו לפחות תריסר מחברותיה רגעים ספורים קודם לכן.

~עכשיו שַבֵע~

מתעלם מצווחת המחאה הדקיקה שעלתה מן הדמות הזעירה המצויירת על הקלף, שלח את אצבעותיו וקימט אותה כהוגן, בעודו משתמש בה לקנח את שארית העסיס משפתיו. משחש כי הוא מרוצה, השליך את הדמות המצווחת חלושות ממנו והלאה, להתגולל על הרצפה לצד חברותיה. רחש נרגז עלה מתוך ערמת הניירות המלוכלכת, גורמת לו לשלח בהן מבט נרגז מעיניו הקטנות.

"אתם תסתמו הג'ורה, מפיות מפגרות. לא נותנות לבן-אדם קצת לישון".

הנינוחות מתעבה בתוך אבריו, נשען לאחור, מלטף בעונג את כרסו. הוא לא יכול היה לזכור מתי אכל טוב כל-כך בפעם האחרונה. בטח לא מאז הסיפור עם יאמישטה. גברת צ'אנג היתה, ככל הנראה, להוטה לפצות אותו על הדרך בה זרקו אותו החברים המופרעים של הארי לכלא, ואנשיה שיפעו אותו במעדנים. ~נו טוב~, הרהר, חשש קלוש שב ומפציע בקרבו. ~כדאי שאתה לא תתרגל לזה, למה עם החור שיש לך בבנק, בקרוב שוב תאכל חצאי-אשכולית~. למען האמת, לא ידע דאדלי כמה זמן חלף בעולם של האנשים הנורמלים מאז התחילו כל הדברים המוזרים, אולם איכשהו הצליח לא לדאוג. מה גם, שנדמה היה לו שהוא שומע את הסינית היפה אומרת משהו על פיצוי כספי שמן.

חיוך מוזר פשט על פניו כאשר חשב עליה, האשה שהופיעה והפכה את הסיוט לגן-עדן... השער השחור הנוצץ הזה שלה, היד העדינה והמנחמת על כתפו, והחמוקיים...

~אח... היא שמה בכיס את שרי, ואת כל יתר הבחורות שהתעסקת איתן מאז סמלטינגס. כן... רק חבל שלא הזדמן לך לתקוע אותה קצת, ביג די. באמת חבל...~

כאשר ישבה לידו וחקרה אותו, תקשה תחילה לשמוע את השאלות, כל-כולו בוהה בה בעיניים קרועות לרווחה. אבל, לאט-לאט ובסבלנות, עזרה לו להזכר כיצד כיתרו אותם... לוגמי-מוות, או ככה לפחות קראה להם, ואיך הם קיבלו את כל הפקודות שלהם מאיזה דראק אחד עם שיער בהיר שעמד מאחורה כל הזמן.

וכך, ישב והתענג על קולה המתוק ובלע אותה בעיניו, עד שהניחה בידו נוצה וביקשה שיחתום. אחר-כך, נעתרה לתחנוניו, ופקדה להוציאו באישון לילה מן הצינוק החשוך והקר, ולהעבירו למקום אחר.

~אז... לא כל הפסיכים רעים כמו הארי. 'ני מתכוון... לא כולם כאלו שוויצרים מסריחים, עם פרצוף שפשוט מתחנן לבוקס~. אפילו כעת, לאחר שחלפה יותר מרבע מאה מאז ראה אותו לאחרונה, הטיב דאדלי לזכור את אותן עיניים ירוקות. ~הן רק מביטות בך, וכבר הבן-אדם מרגיש ת'עצמו כזה מן אפס...~ דאדלי ידע, ידע תמיד, שהארי צוחק עליו בלב. אז מה הפלא שהתרגז עליו מדי פעם?

אפילו אבא ואמא הבינו. אבא היה אומר תמיד, שעשה ככל יכולתו להפוך את הלא-יוצלח הקטן והרזה למשהו נורמלי, עד שבא הענק המופרע ההוא עם המטריה... בנקודה זו, קטע דאדלי את מחשבותיו בכח, ידו נשלחת כמאליה ומגרדת את אחוריו באי-נחת. והעיניים... העיניים הירוקות האלו לא נעלמו אף פעם; לא ממש. אפילו לא אחרי הפעם בו אמא הסתגרה בחדר שלה כמעט יומיים, ואבא אמר שהשבח לאל, הנער המופרע מת ביחד עם הלורד מה-שמו ההוא. מדי פעם, דימה דאדלי לחוש בנוכחותן, ננעצות בגבו מתוך אפלוליתו רוויית-העשן של בר צפוף, או מתוך קהל צועק מסביב לזירת האיגרוף; והן יקדו בבוז, הו כן, שואלות בלא קול משהו כמו 'מה המצב, דאדלוש? עדיין אפס שמן כמו תמיד?'

אז, היה דאדלי נאחז בכעס, מלעיט עצמו באוכל ואלכוהול בכדי לשכוח ולהרגיש טוב יותר... דבר אשר הרגיז את מאמניו בכל פעם מחדש. פעם אפילו הקיא בתוך איזו מונית מושתנת בדרך הביתה, ונאלץ לשלם קנס של עשרים פאונד.

בגלל כל הדברים האלו, פחד מאד בהתחלה, כאשר אנשים מוזרים הביטו בו, ולחשו שזה בן-דודו של הארי... אבל אט-אט הבין, שהפעם הזו אולי יצא מזה משהו טוב, לשם שינוי. מגיע לו, לאחר שמונה-עשרה שנות הארי שסבל.

הבוקר הזה, נזכר במעומעם, שוב העבירו אותו מקום, לוקחים אותו דרך דלת מהבהבת שעשתה שיופיע במשרד מוזר עם ניחוח חריף; שם ישבה לה איזו הודית קטנה עם צמידי זהב על הידיים וסיכה מוזרה על דש הבגד, וביקשה ממנו לחזור על כל הסיפור מהתחלה, ושאלה אותו הרבה שאלות, בעיקר על הדראק המסריח ועל העוזר שלו, זה שהשם שלו כמו מנה במסעדה של פירות-ים.

בהתחלה, התקשה לזכור את כל הדברים שהסביר לגברת צ'אנג; הכל התחיל לקפוץ לו בראש, גורם לו להתחיל להתעצבן. אבל אז, גברת צ'אנג היפה חייכה אליו את חיוך המלאך המתוק שלה, הניחה אצבעות עדינות על פרק ידו, ובירכה אותו בלחש באיזו ברכה של פסיכים, שנשמעה לו משהו כמו 'פיפריוס'. אחרי זה, הכל נעשה קל ומתוק... מתוק יותר, והוא ידע בדיוק מה צריכים לומר.

לבסוף, קמה האשה הכהה מהכסא וקיפלה את המגילה שלה; מישהו לקח אותו לחדר אחר, שמה מלצר יווני מתולתל בחלוק שחור הגיש לו ארוחת צהריים גדולה, ואחריה קינוח גדול... אלוהי ממש. דאדלי חשב, שכל הארוחה הזו היתה שווה לבד איזה מאתיים פאונד... אבל לא היה בטוח; הכל נעשה כהה ורך כזה, ומספרים... מספרים מחורבנים אף פעם לא היו הצד החזק שלו.

מחשבותיו הוסיפו לרחף סביבו באיטיות, בעודו שעון לאחור. הכרתו התעמעמה, נשפכת לאיטה אל תוך עולם כהה של קצפת. דאדלי חש כיצד הוא מרחף, מתערסל ברכות בתוך אושר רך ואינסופי. ומתוך האושר ראה את שרי היפה שלו, מחייכת אליו באהבה ופושטת לעומתו את זרועותיה.

"אני רוצה לחזור אליך, ביג-די" לחש קולה המגרה "בוא ונשכח את כל המריבות, את הבוקס ההוא ואת עורכי הדין. הם הסיתו אותי נגדך, חומד שלי, אני נשבעת... נשבעת..." הקצפת בעבעה סביב, מחזירה הד. "בוא ותחבק אותי, חומד. ואז נלך אל אמא שלך ונספר לה שהשלמנו..."

~אבל אמא כבר מתה~. דאדלי רעד; אפילו בתוך החלום, ידע יפה שאמא כבר מתה מזמן. ~אז הכל שוב שקר מזורגג~. הוא נהם, מנסה לזנק לעבר שרי, אבל דמותה התערפלה, הופכת לאדים רכים ומתוקים של קצפת. ~בלעדי היית נשארת עד היום חשפנית במועדון ההוא, זונה שכמוך~

דאדלי פקח את עיניו,משתעל ובוהה סביבו בעיניים כהות; אי-מי השכיב אותו במיטה רכה, שכאילו הופיעה משום מקום. כעת, היה החדר אפלולי יותר; רק מעט אור אפור בקע מן החלון הצר הפונה לסמטה שבחוץ. כבדות אפפה את גופו, כאילו נוצקו אבריו מעופרת.

~זה הכל שקרים מסריחים~ הטיח בלא קול בעלטה האופפת אותו, ליבו הולם בזעם פראי. ~הכל שקרים, כמו שאמא שיקרה אז, כשאמרה שהיא בטוחה שהוא חכם ומוכשר יותר מהארי, מה שתמיד עשה אותו עוד יותר כועס ממקודם. ואפילו... אפילו אבא שיקר... אז, בפעם האחרונה...~ לחלוחית הציפה את עיניו, ששבו ונעצמו באיטיות, מחזירות אותו אל בית החולים הפרטי שם נפטרה אמא. דאדלי שנא את המקום ההוא, עם הזקנים בכסאות הגלגלים והריח המוזר באוויר. דאדלי שב ומצא עצמו הולך באיטיות במסדרונות הנקיים והקרים, רק שהפעם, הוחלפו כל הדלתות בפרגודים מוזרים, מכוסים בוילונות ישנים ומפחידים, מתנועעים באיטיות.

ואז, ראה פעם נוספת את אבא יוצא בצעדים איטיים, פרצופו הסגול כחוש ואפור מצער, לספר לו שאמא כבר איננה.

"היא רצתה שתביא לה כבוד, בן" אמר בחלום, נשמע ממש כמו שהיה אז, לפני עשרים שנה. "אמא שלך היתה גאה בך עד הרגע האחרון. היא אחזה ביד הזאת שלי לפני שהלכה ו..." הוסיף בקול מוזר, כבוש "ביקשה שאומר לך כמה היא גאה בנצחונות שלך, ושהיא... היא... תביט מלמעלה כדי לראות איך ביג די הופך לאלוף העולם..."

אבל אבא שיקר ודאדלי ידע זאת, אז כעכשיו. אבא שכח כנראה, שלא רק הארי ידע איך מצוטטים מאחורי דלתות... ודאדלי הציץ וראה אותה שוכבת שם, רזה כמו שלד עם שער לבן ודליל על פניה, ובקושי מסוגלת לזהות את אבא. והיא... לא אמרה שום דבר על אליפות העולם או עליו, אלא רק נאנחה ולחשה "לילי... לילי..." בקול שנשמע כמו בכי חלש ומוזר.

"חרא, אתה משקר לי!" צעק דאדלי בחלום, הסתובב וברח לאורך המסדרון הלבן. אז, מעד על מרצפות החרסינה הקרות ונפל בקול רעש גדול. צחוקים... צחוקים כמושים הקיפוהו מכל עבר, אופפים את ישותו כגשם עלים מתים. הזקנים... עשרות זקנים בכסאות גלגלים הקיפו אותו, נוסעים סביבו במעגל, כשהם שרים "דאדלוש-סמאדלוש, דאדלוש-סמאדלוש" ומוחאים בכפיהם הכחושות. ככל שהמשיכו לשיר, כך חש דאדלי כי הוא הולך ונחלש... עד שלא יכול היה אפילו לחשוב על לקום בקפיצה ולהכניס להם בוקסים בכל הכח עד שיברחו.

"עכשיו גם לדאדלוש אין אמא" גרגר זקן אחד, נועץ בו חיוך דולף וחסר שיניים "רוצה לבוא אלי הביתה? אני אתן לך לישון בתוך ארון..."

"אני אכריח אותך לאכול כרוב, ולראות הרבה תמונות של חתולים" לעגה זקנה אחרת, בוהה בו בעיניים לבנות ועיוורות "נכון שיהיה לנו כיף, פוצקי?"

"סתמו תג'ורה, כולכם!" צעק, מתרומם בשארית כוחו, מתנודד כשיכור ומניף את ידו בכדי להלום בפנים הכחושות, אבל הם רק צחקו, מתחמקים מהמכה המגושמת ונעים מהר יותר ויותר בכסאות הגלגלים. הוא צרח והכה שוב, ואז התמוטט ונפל לישיבה מגושמת, מתנשף בכבדות ומוצא עצמו מביט אל תוך פרגוד ענק, מלא בחושך שאין לו סוף... וככל שניסה להתרחק, כך הפכה הרצפה חלקלקה, מקרבת אותו יותר ויותר. קר... הכל נהיה קר מאד, כמו שהיה אז בסמטה, כשהארי הטיל עליו קסם, גורם לו להרגיש איך הוא אוכל ואוכל, אבל רק נעשה רזה ורעב יותר; ואיך כל הילדים שהרביץ להם מאז גן הילדים גדלים פתאום, רודפים אחריו ובועטים בו; החשיכה גברה, אופפת אותו מכל עבר; אי-כה, במעורפל, דימה דאדלי לראות דבר-מה בוקע מתוכה. ידיים אפורות, קרומיות, מזחדלות לעברו באיטיות...

דאדלי הקיץ, מתיישב במיטתו שטוף זעה; נחלי זעה החליקו על עורו, הופכים אותו חמים ולח למגע; נראה היה, כי אפילו השמיכה והסדין הפכו לחים וחמוצים. מטלטל את ראשו, מצמץ וטלטל את ראשו. ליבו פרפר, עודו שטוף בפחד; אלא שבאורח מוזר, חש דאדלי את עצמו בהיר ועירני כפי שלא היה מזה ימים.

~אני רעב~. הרהר בלא פליאה. לפי העלטה הכבדה סביב, כבר עמדה שעת ערב; מה גם, שמאז ילדותו גבר בו הרעב בכל פעם שפחד. ~צריך סיגריה, ו... איפה אני, לכל הרוחות?~

דאדלי הזדקף באיטיות, עיניו מתאמצות לפלוח את העלטה; מקץ רגע, גילה כי הוא נמצא בחדר אחד, בעל חלון קטן הפונה אל סמטה מוזרה, צרה ומפחידה למראה, ודלת אחת מוגפת היטב. ~הם לקחו אותי מהכלא... ונדמה לי שדיברתי עם מישהי. אבל לאן?~

קולות נשמעו מעברה האחר של הדלת. דאדלי כשל קדימה, חוכך בדעתו האם לדפוק על הדלת, לבקש ארוחת ערב ולדרוש שיספרו לו היכן הוא נמצא, ומתי לכל הרוחות עומדים להחזיר אותו לעולם של האנשים הנורמלים. אלא שאז נעצר, חושק את שפתיו. קול נוסף דיבר, ונדמה היה לדאדלי כי השיחה נסבה אודותיו. מוחה את הזעה ממצחו, התקרב בזהירות והצמיד את אוזנו לחור המנעול.

"חוששני שתאלצי לחכות עם רצונך בעוד תצהיר-עדות, פדמה" שמע את קולה של מיס צ'אנג "המוגל שלנו ישן כמו אבן".

"בן אדם מסכן" הסכים קולו של גבר. נדמה היה לדאדלי כי הקול שייך לאותו זמר עם השער הפרוע והבנדנדה על הראש שראה פעם בא לדבר עם מיס צ'אנג. "מגיע לו לנוח קצת, אחרי כל מה שעוללו לו מאלפוי והכנופיה ההיא".

קול נשי אחר ענה, ונדמה היה לו כי זו הפקידה עם המגילה והצמידים הזהובים.

"חוששני, שאת השאלה הזו נצטרך להותיר עבור הקסמהדרין" ענתה בדי-קרירות "למען האמת, כשמסרתי למאלפוי את כתב האישום, הוא התעקש כי הוא חף מפשע, ושילם בלי בעיות ערבות בסך עשרים אלף אוניות זהב. אין ספק" הוסיפה בקול מהורהר "שהעדות של מר דארסלי מדברת בעד עצמה; לא אכחיש, שיש בכך צדק מסויים, עם השרץ שמירר שבע שנים את חייו של הארי יופל סופית בידי בן-דודו. לא אזיל דמעה על מאלפוי, צ'ו" סיכמה "אבל לא הייתי שמה את הצוואר שלי על זה שהוא לא יצליח להתחמק שוב, איכשהו".

"אל תדאגי, הפעם הוא גמור" נהם הגבר. נדמה היה לדאדלי, שהוא שומע מעט לגלוג בקולה של פאדמה.

"כולי תקווה, מר קארתני. מה גם שבטוחני, שדראקו-על-האנקול לא יזיק למסע הבחירות של אבא שלך... אבל אין שום סיבה לנסות ולשכנע אותי. אני רק פקידה במשרד הקסמים, לא חברת קמסהדרין או אפילו משהו קרוב לזה"

הגבר שנקרא טוד החל לענות, אולם צ'ו הקדימה אותו.

"כולנו מייחלים למשפט הצדק של הקסמהדרין, פדמה יקירתי. אבל הפעם, העניין סגור וחתום; ממצאי החקירה שלי מדברים בעד עצמם, ומלבד העדות של מר דארסלי, יש לי הודאות שרשמתי מפיו של וינסנט קראב, שהודה ברוב העניינים וסיפר ממי קיבל הוראות... היום כאז, הרשי לי להוסיף. וכמובן, כל העניין של מק'נייר..."

פדמה הפליטה נחרת בוז.

"לא הייתי בונה על זה יותר מדי, לו הייתי במקומך. מק'נייר הזקן כבר נמצא מזמן עם רגל אחת בתוך הקבר, ולכשעצמי, אינני בטוחה אם הוא מסוגל להבחין בין וולדמורט לוולדורף. צ'ו" הוסיפה בקול נמוך, שאילץ את דאדלי להצמיד את אוזנו לדלת עד כאב בכדי לשמוע "את חברה ותיקה, ואני מבינה את הכאב והכל... אבל בבקשה, אל תסחפי. אני יודעת כמה אהבת את הארי, וגם אני איבדתי אחות בגלל המנוולים האלו, שכחת? קולה הונמך עוד יותר, שולל מדאדלי את היכולת לשמוע את ההמשך. רעד חלף בו, מזכיר לו עד כמה הוא לבד... מאד-מאד לבד, ומוקף בפסיכים מכל עבר.

"עוד לא הבנתי דבר אחד" שמע את קולה של הפקידה, כאשר שבה לדבר בקול רם "קודם בצינוקים מתחת להוגוורטס, ועכשיו במסתור, כאן בסמטת אקאלון... למה לא להחזיק אותו במטה של מסדר עוף החול, או במשרד הקסמים?"

"משום שבמקום ההוא, יש למאלפוי די מכרים... ושאר אנשים שירוויחו מהשתקת עדים"

"כן" הסכים קול אחר "הכל שם מלא טהורי-דם וכל-מיני טיפוסים שאסור להפנות להם את הגב".

"אם אתה מתעקש" החזירה פדמה בקרירות "שיהיה לך ערב מצוין, צ'ו יקירתי".

רעש חזק נשמע, מהדהד בין הקירות כאילו ירה אי-מי באקדח הזנקה. דאדלי נאנק בפחד פתאומי, כושל לאחור ומתרחק שני צעדים מן הדלת.

לרגע, לא נשמע דבר מלבד ההדים הנקלשים. אזי, דיבר אחד הגברים מהחדר השני... נדמה היה לדאדלי, כי זהו אותו יווני מארוחת הצהריים.

"מה דעתך, מיס צ'אנג? לי זה נשמע כאילו היא חושדת בנו".

צ'ו גיחכה בביטול.

"לא הייתי נסחפת, מינוֹס, באמת שלא הייתי נסחפת" אמר קולה הענוג, ודאדלי שב לחוש חמימות קלושה פושטת בין רגליו. "האמת, שגריינג'ר מדאיגה אותי הרבה יותר. ניסיתי לדבר איתה, אבל היא כזאת... בוצדמית-מחמד חסרת תקנה. כאילו שהיא חיה עדיין בעידן של שלטון טהורי-הדם, ומאולפת לשרת אותם" תעוב נמהל בקולה "מסתובבת עם סנייפ המלוכלך הזה, ונותנת לו לשטוף לה את המוח. היית צריך לראות אילו מבטים נעצו בי, הצמד-חמד, כשאסרתי עליהם לחטט בצינוק ולהפריע לי לחקור את החשודים".

"מתאים לה, עם ההגינות הצדקנית והמיושנת שלה" הסכים הגבר שנקרא טוד "גם ניסתה לעשות בעיות לי וללהקה שלי... לא הסכימה שנופיע בהוגוורטס, ועוד חשבה שתתערב לנו ותוריד לנו שירים מן ההופעה, שהסלית'ים היקרים שלה לא יעלבו, חס וחלילה".

גל של צחקוקי בוז התגלגל שמעבר לדלת.

"שלא לדבר על זה שהיא והויזלית רחרחו אצל אבא בבית, ואני לא ממש אוהב את זה. משפחת וויזלי לא מתלהבים מהרעיון שאבא יהיה שר הקסמים, אתם יודעים".

"יתכן" הפטירה צ'ו בביטול "אבל כך או כך, תסיר דאגה מליבך, אהובי. גריינג'ר חייבת את המשרה שלה לאבא שלך, וכך או כך, היא אשה של יום אתמול; היא לא תעצור בעדי הפעם" דאדלי חש בלהט בקולה, הולך וגובר ככל שהמשיכה לדבר "כנראה היא כבר רגילה לנסות לחטוף ממני את הדברים שחשובים לי, אבל הפעם זה לא ילך. כבר עשרים וחמש שנה, היא וכל האחרים מיללים וסופקים כפיים: דראקו המנוול יוצא בשלום מן המפלה של וולדמורט, דראקו צוחק על כולם וצובר קשרים, דראקו פה ודראקו שם... והיא עוד העיזה לקרוא לי צינור-דמעות. אני, אני תהיה זו שאמחק רשמית וסופית את החיוך מפרצופם של כל המאלפויים לדורותיהם" המשיכה בקול שורקני "אתן להם לטעום קצת ממה שרקחו עבורנו כל השנים".

הנוכחים, גברים ונשים, הצטרפו בקריאות הסכמה נמוכות.

"את... את פשוט תותח-על, אהובתי" התמוגג טוד "מהפעם הראשונה בה ראיתי אותך, לא הייתי צריך מתווכים ושטויות כדי להבין שאת הבחורה הכי שווה בעולם"

"אני שמחה לשמוע" אמרה צ'ו, נשמעת לפתע מרוחקת-קמעה "אבל עכשיו, כדאי שנתעתק מכאן... יש לנו נשף-צדקה לנכוח בו הערב. מינוס, מיה, ארבעה אנשים לפחות שומרים על המקום הזה יום ולילה, מובן? הייתי שולחת את החיילים של אחי, אבל הם ימשכו תשומת לב לא רצויה אם יסתובבו כאן".

היווני גיחך.

"כל עוד את משלמת לי, גברת צ'אנג. אם המשפט יתחיל בעוד שבועיים, זה יעלה לך עוד אלפיים אוניות, אני חושב".

"אוה, מינוס... מינוס החביב שלי, חמדן כמו תמיד" החזירה צ'ו בקול זחוח "חוששני כי תרוויח פחות הפעם... במיוחד אם, כפי שאני חוזה, אחד מ...המממ... אנשיו הנואשים של מאלפוי יתנפל על העד ברגע האחרון וימחק לו את הזכרונות..."

"גאוני, ממש גאוני" אמר קולה של אשה אחרת "קצת מסריח... אבל גאוני בכל זאת. רואים עלייך שלמדת ברייבנקלו".

"זמנים קשים דורשיים אמצעים קשים, מיס סנגלס" הפטירה צ'ו, בעוד דאדלי פוער את פיו באימה, חש כיצד חולף רעד בכל גופו.

~אז גם היא תכננה לבגוד בי, הבת-כלבה~. הרהר בקדחנות, נזכר באנשים המוזרים שבאו לבית הוריו לפני שנים רבות, כדי לטפל בדודה מארג'. ~היא לא תשלם לי ולא כלום... פשוט תשחק לי במוח ותזרוק אותי לזבל, מה?~

הפחד התמר בתוכו, שולח אצבעות אפורות וריריות אל תוך גרונו וגורם לו לקרוס לישיבה מגושמת. צללים ריחפו סביבו, כמו אותם זקנים אטומי מבט מבית החולים... כמו הפנים הבוהות של דודה מארג' אחרי שטיפלו בה.

~ממש... ממש כמו בובה מזויינת על חוט. חרא על כל הפסיכים האלו~. אז, החל כעס החל מציף אותו, גורם ללחייו ללבוש סומק כהה.

~חרא. אני... אין סיכוי שאני הולך בלי קרב. לא הפעם...~ הוא התרומם, שיניו נוקשות ואגרופיו קמוצים באיום. ~הפעם אין יותר דאדלוש-סמאדלוש לדרוך עליו, לתת לו סוכריות מקוללות ולראות איך הוא הופך לבדיחה~. נשימתו התרססה בין שיניו. ~תחשוב, דאדס, תחשוב לשם שינוי... פשוט תחשוב...~

נצמד לקיר, חשק את שיניו והתאמץ לחשוב על פתרון.

~אגרופים זה נחמד... השמאלית של ביג-די, כן... אבל לא שווה הרבה מול השרביטים ההם~.

האפלה התעבתה, אופפת אותו בעודו מאמץ את מוחו עד כאב. לפי הקולות שנחלשו מעבר לדלת, נדמה היה שגברת צ'אנג ואותו טוד כבר הסתלקו.

"אז המשמרת שלי בחצות, כן?" שמע את קולה של הבחורה שכונתה מיה. "אם ככה, אני חושבת שאקפוץ לי בינתיים לפונדק 'מי הנימפה' מעבר לפינה".

"זה הגדול, ליד הכניסה לסמטת נוקטורן?"

"זה ולא אחר. ומינוס... חבל שאתה לא מוכן לנסות ערב תרבות אוונגארדית, לשם שינוי. 'הסלילית המתוסבכת' תקריא שם פרקי שירה הערב..."

היווני נהם בבוז.

"כשתקרע לי הפיג'מה, אבוא לראות את הסליל הזו שלך. עד אז, יש לי דרכים טובות יותר להעביר את הזמן. נתראה בחצות?".

"רק אל תאחרו שניכם" אמר גבר אחר "אנ'לא יודע מה איתכם, אבל יש אנשים שצריכים לישון אחרי משמרת".

"איזה בזבוז זמן" צחקה מיה, ונדמה היה לדאדלי שהיא פוסעת ומתרחקת. קולות נוספים דיברו, ופעם נוספת נשמע רעש האקדח המהדהד; אזי, שבה דממה מוזרה ואפפה את קירות האבן.

~עוד רגע, דאדס... עוד רגע~. מבטו של דאדלי תעה לאורך השולחן, מתעכב על קערת הגלידה הריקה המשחירה במרכזו.

~עוד רגע...~ דאדלי נטל נשימה ארוכה, ואזי כשל לעבר השולחן, לופת את הכלי הכבד ומאמץ אותו אל חזהו בידיים רועדות. ~תזיז את עצמך. זה עכשיו... עכשיו או אף -'פם לא. ~

רעד אחרון חלף בגופו, מלווה בהיסוס נוסף. ~השרביטים שלהם...~ ברגע הבא, הצליח אי-כה לכבוש את פחדיו, נע לעבר הדלת והקיש עליה בגסות.

"פתחו ת'דלת הזו" נהם בקול גדול, מתאמץ לחקות את קולו של שיכור ממנהרות הרכבת התחתית. "אני... אני צריך כאן חירבון, אני".

לאחר רגע שנדמה לו כשעה שלמה, נפתחה הדלת, חושפת פרצוף מאורך ומקריח, מחייך לעברו בחמימות.

"אין בעיה, מוגל נחמד" אמר הקוסם, מבליע פיהוק ואוחז ברפיון בזרועו "אני אקח אותך. אני רואה שהבאת גם את הקערה. רוצה עוד אוכל?"

"רעב אני" גרגר דאדלי, ובזו הפעם לא שיקר לחלוטין "אבל קודם חרבון" הוסיף, מגלגל את עיניו כפי שראה את החלכאים רפי השכל עושים בעת שקיבצו נדבות. הקוסם המקריח המשיך לחייך, בעת שהוביל אותו אל תוך החדר הגדול, מאפשר לדאדלי להציץ סביבו, סוקר בזהירות את הספות לאורך הקירות ואת הדלתות הצדדיות כשהוא תר אחר אנשים נוספים. אשה נמוכה וגוצה ישבה על כורסא נוחה בצידו השני של החדר, משתעשעת קלות בשרביטה; ואילו מעבר לדלת החוץ הפתוחה למחצה, קרנו פנסים חלושים מחלונות ראווה מוזרים המשתרעים מעברה האחר של הסמטה.

~בטח יש אחד מעבר לדלת. אולי עוד אחד מאחורה. ארבעה... היא אמרה שישאירו ארבעה~. הרהר דאדלי, מוסר את הקערה באל-כורחו לקוסם, שהפנה לו את עורפו והעביר אותה במבט מצווה לצעירה הגוצה.

"האורח שלנו רעב"
זו קמה ממקומה באי-חשק. "למה שוב אני?" רטנה, אולם צייתה בכל-זאת, לופתת את הקערה בנשיפת כעס ועוברת באחת הדלתות הצדדיות, סוגרת אותה בטריקה מאחוריה.

~עכשיו, דאדס... עכשיו!~

"טוב, השירותים הם..."

הקוסם המקריח, שהחל שב ומסתובב לעברו, לא הספיק לגמור את דבריו, כאשר ספג את השמאלית המפורסמת של ביג די הישר בפרצופו; דאדלי חש בקול פצפוף, כאשר מחצו אצבעותיו את סחוס האף של הקוסם המופתע. ידו הימנית של דאדלי באה מיד לאחר-מכן, הולמת בתחתית סנטרו של יריבו במכת-אנקול ממש כאשר החל לצרוח, משלחות אותו חסר-הכרה אל הרצפה.

"תאכל חרא" נהם דאדלי, מבזבז עוד שבריר שניה בכדי לדרוך בכל כוחו על השרביט שנשמט ארצה. קול נשי מבוהל עלה מעבר לדלת, אולם דאדלי לא השתהה בכדי לראות מה תעשה הקוסמת הגוצה. בלא לעצור את תנופתו, זינק לעבר הדלת החיצונה, נתקל פנים אל פנים בשומר המופתע שהסתובב וניסה להכנס פנימה בשרביט שלוף.
"שת..."

אגרוף אכזרי הלם בצלעותיו של הלה, מרוקן את האוויר מראותיו בטרם הספיק להשלים את הלחש. ברך אכזרית באה בעקבותיו, עולה אל תוך המפשעה; הקוסם צווח בכאב והתקפל, כאשר נחתה מהלומה נוספת ואחרונה על עורפו, גורמת לו להתמוטט ארצה ולשכב בלא-ניע.

~הנה גם לך, פסיכי. אז רציתם לשחק לי במוח, הא?~

בלא להעצר, זינק אל תוך הסמטה הריקה, חולף על פני חלונות הראווה המנצנצים ורץ לעבר פתחה של סמטה אחרת מעברם השני; צרחה היסטרית וקרן אדומה ששוגרה מתוך הפתח מאחוריו הבהירו לו כי מנוסתו התגלתה; פיסות זכוכית ניתזו לכל עבר, כאשר פגע הלחש בחלון הראווה, שני מטרים לערך מגבו המתרחק.

~אתם תלמדו, גם אני יכול להיות קצת פסיכי, כשמתעסקים איתי יותר מדי~, הרהר כאשר פנה במהירות, רץ לתוך הדרך הצרה והאפלולית שהשתרעה מול פניו. ליבו הלם בפראות כשהגביר את הקצב ופנה שוב, חש שביעות רצון מוזרה נמהלת בפחדו.

~אותי לא תתפסו יותר בחיים, בני-זונה. ביג די חוזר לזירה, כן...~