קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

טריסטיין

בוסתן הנשפים האפלולי של המלך טאוסליין כבר המה אורחים, כאשר חצה טריסטיין את קשתות האבן ונכנס לתוכו בחיוך יהיר; ההמולה הרבה מתחת לעצי הפרי המכושפים לא היתה מפתיעה, לאור העובדה כי הנשף החל לפני שעה לפחות... אלא שהדבר לא הפריע למק-רויך הצעיר כהו-זה, בעת שצעד בין השולחנות, סנטרו זקור וידו משחקת בקלילות בניצב חרבו. טריסטיין אהב מאז ומתמיד לאחר לארועים, דבר שאפשר לו להתענג על העיניים הרבות הננעצות בו בבואו; רבים מן המבטים סקרו אותו בחשש מהול בקורטוב הערצה, דבר שעינג אותו עוד יותר.

מסביב, הורמו עשרות ספלים מלאים בשיכר תפוחים לוהט, לקול שירתם העולזת של הלוחמים הרבים מספור שמילאו את השולחנות בפאתי האולם; הקריסטלים העגולים שנתלו מעל הענפים הרוחשים לא הפיצו אור משל עצמם, באשר הטואטה דה-דנאן העדיפו לערוך את משתאותיהם באפלולית; תחת זאת שברו והעצימו בעדינות את אור הכוכבים הקלוש שנצצו מתקרת המערה - שכושפה עד שדמתה בכל לכיפת שמיו של ליל קיץ בהיר.

טריסטיין חייך, מעביר יד זחוחה על מחלפותיו הנוצצות. הוא חיבב את הנשפים באפלולית... אף כי מהסיבות הלא נכונות, כפי שנהגה אמו המנוחה לומר. הרומנטיקה המבושמת שהדיפו פרחי נר הלילה המבושמת הנעים לאור מנגינות מכושפות לא עוררה מעולם את התפעמותו; אולם האפלולית הדחוסה נעמה לו: מאז ומעולם חיבב פנים אפלוליות המציצות מקרן-זוית, מוארות אך קלושות באור החיוור; עיניים נוצצות המופיעות לרגע ונעלמות בקהל, מרמזות לעולם על סכנה חסרת-גוף האורבת בתוך ההמון העולז... וכל שאר הדברים הגורמים לעונג ודריכות לשטוף כיין משובח בתוך חושיו.

שולחן המלכים ניצב במרכז הבוסתן, במקום בו נקוו פלגי מיים מכושפים מתוך לועותיהם של דרקוני גרניט, ומקיפים את המכובדים בתעלה שנרות בהירים משייטים בה באיטיות; השולחן עצמו היה משטח הובנה אדיר לגודל, ממורק ומלופף באריגי קטיפה ומשי. טאוסלין מק-רויך ומלכתו ישבו בראש השולחן, פמוטים מרחפים נוגהים ברכות על פניהם החיוורים; טריסטיין יכול היה להבחין בברדסו הכהה של הדרואיד העליון הישוב לימינו של דודו, ובנזריהם של חצי-תריסר מלכים פחותים. הללו היו מסובים לאורך השולחן לפי מעמדם, מטיבים את ליבם בשיכר משובח ויין-בוסתן ומאזינים לנגינתו העדינה של פייטן. בפאתי האולם, לעומת זאת, קלחו שירים פרועים יותר; כמה מהגברים החמושים הריעו לו בעוברו, מרימים כוסות לחיי המנצח מאיניש-דונקן.

מחייך ומחווה בראשו בקלילות לאות תשובה, סטה טריסטיין מן המעבר הראשי, פוסע באיטיות בין השולחנות כשהוא סוקר את סביבתו בזהירות.

היכן היא מסתתרת? תמה, נוטל שוק כבש ברוטב תפוחים ומכרסם אותו בעדינות, אחת מידיו סמוכה לעולם לניצב החרב. אחת הנערות המגישות פסעה לידו, הפרחים בשערה מגרים בביישנות את אפו. טריסטיין השליך לעברה מחמאה כבדרך-אגב, מתענג על הסומק העז שפשט בלחייה. אזי, התחזק קולו של הפייטן, עולה גבוה אל חלל הבוסתן.

בראש המיצר שם יצאו אלי-קרב,

שבעת אחייניו של מק-לית'ין.

בידיהם חרבות זוהרות ככוכב,

מול המון פרשיו של או'גריפין...

טריסטיין משך בכתפיו, מבליע נחרת בוז. הוא שמע את השיר פעמים אין-ספור, מפיהם של מאה פייטנים לפחות... ובכל פעם דימה כי הוא הופך ארוך ומשמים עוד יותר; אולם מלכי הטואטה דה-דנאן נראו כנוטים חיבה יתרה לאותה מזמור איטי, המספר לקול נבל וחמת-חלילים כיצד הקריבו שבעת אחייניו של יוריק מק-לית'ין את חייהם כאשר עיכבו את כלביו של או'סליתרין ומנעו מהם לכתר את ריבונה החוקי של איניש גלורי. אלא שהוא עצמו נטה לגרוס, כי המורדים היו נכשלים כך או כך; חייליה של הלגה מק-האפל לא היו יותר מאספסוף של פחדנים שחיכה להזדמנות הראשונה בכדי לנוס משדה הקרב, ואומץ ליבו המטורף של גודריק או'גריפין גרם לו להסתער פעם אחר פעם אל תוך המלכודת... לפחות כאשר לא אחז או'סלית'רין הזקן ברצועתו חזק די הצורך. גרוע כמעט כמוני, הרהר טריסטיין בחיוך אבל אני מוצלח יותר. הרבה יותר... ונמאס לי לשמוע את הפייטן הנפוח הזה ממשיך לנעור על מעללי גבורה חלודים מלפני אלף וחמש-מאות שנים. רק מי שאינו מסוגל לעולל מעללים חדשים יכול להנות מלטחון שוב ושוב את העובש הזה.

דמות כהה שהתפרצה במהירות מאחוריו גרמה לו להפליט קריאת הפתעה ולהסתובב במהירות הבזק. ידו שלפה באחת את חרבו מהנדן, מוכנה לקדם כל מהלומת חרב או פגיון מתנקשים; אלא שברגע הבא, השפיל את חרבו בדי-אכזבה, מפליט גידוף בעוד אנשי השי בשולחנות הסמוכים גועים מצחוק, כאשר התגלה התוקף המסתורי ככלב שחור ומגודל שפרץ מתחת לאחד השולחנות, רודף בנביחה נלהבת אחר חתולה לבנה ושחצנית למראה. זו חלפה כברק בין רגליו של טריסטיין, והעפילה באחת במעלה ענפיו של צמח מטפס גבוה. הכלב נעצר, שורט בתסכול את ענפיו התחתונים של המטפס ושולח מבט רושף מעיניו הצהובות כלפי מעלה.

טריסטיין השיב את חרבו אל הנדן, מצטרף לצחוקם של הקרואים בעוד החתולה מתיישבת במקום מבטחים, מלקקת את זנבה באדישות ומשלחת "מייאו" מתגרה כלפי מטה. הכלב הפליט עוד נביחה כועסת, שרט את העמוד פעם אחרונה ואיבד עניין, פונה לרחרח בעדינות את שוק הכבש המכורסם למחצה הלפות עדיין בידו השמאלית של טריסטיין.

"מצאת יריב ראוי, סר טריסטיין הזהוב?" צהל אביר צעיר, נראה כמי שהריק תריסר ספלי שיכר לפחות אל תוך גרונו.

"חיפשתי יריב בעבורך, אוג" החזיר טריסטיין בגיחוך, משליך את השוק לעבר הכלב המגודל "בכדי לבדוק האם הינך מוכשר די-הצורך בכדי לשמש כנושא-הכלים שלי. אולם החלטתי שטרם בשלת בכדי להתמודד מול סכנות כאלו..." עודו מגחך, נעל את מבטו על ראשה של אחת הנערות המגישות והתרכז, גורם לנזר הפרחים להתרומם משערותיה ולרחף מעל השולחן, הישר אל מעל לראשו של הצעיר המבושם.

"אשתה לחייך, עלמתי הנאווה" הוסיף לעברו בקריצה, חוטף גביע מן השולחן ומרוקן אותו בלגימה אחת.

לכל שדי התופת של ביילור. האם היא תאלץ אותי לחכות עוד זמן-רב? שב והרהר, סוקר את סביבותיו בעוד השולחנות הסמוכים טובעים בגל צחוק נוסף.

נשען על העמוד, הניח לעצמו למקד את עיניו ולשלוח מבט ארוך בשולחן המלכים שניצב מעברה השני של התעלה;

טאוסלין נראה מתוח וקודר למדי, משוחח ברשמיות עם שניים מן המלכים הזוטרים. שערו האפור-כסוף נפל על אדרתו המפוארת בעודו מניע את ידיו באיטיות, מסביר משהו, ככל הנראה על אודות לוכלאן. מפעם לפעם, נפל האור העמום על הסלמנדר הארוג באבני לשם על חזהו הרחב, גורם לו להבהיק כעומד לעלות באש סגולה. מבטו של טריסטיין עבר בחטף על פניה של הגבירה אימר רייבנקלו, שנראתה עגומה למדי מתחת לכובעה הרחב והבהיר, והתעכב לרגע ארוך על ברדסו הכהה של הדרואיד העליון.

חביב ומתוק כרגיל, הברנש הזקן. הרהר בבוז, סוקר בשקט את הזקן המוזר הנופל מתחתית הברדס, מעוטר בעלי גפן משתרגות שנראו כחלק בלתי נפרד מהשער האפור כאבן. מטהו הארוך דמה לעץ חי, מצמח זמורות ירוקות מתנועעות באיטיות, כאילו היו נחשים משערה של מפלצת מהלאס[1] שעל אודותיה שמע לפני שנים רבות. עיניו, צהובות כעיני נץ, בהקו באיום שקט בעודו סוקר את השולחן סביבו במבט חודר, מעבירות בטריסטיין תחושה לא נעימה כי הן עשויות לפלוח בנקל את העלטה והקהל ולאתר את מקום מחבואו המוצלל אם אך יעלה הרצון בפניו.

הו, זה מעניין הרהר. אלאיל הגדול מתארח אצל דודי, פחות משני עשורים לאחר שזה השליך את נכדתו האהובה לכל הרוחות. האם הזקנה הפכה את אלאיל לסלחני יותר? אם לא, ראוי שדוד טאוסלין יזהר... אפילו יזהר מאד.

אזי, נעו עיניו הלאה, מתמקדות באנחה קלושה בקלסתרה של המלכה אידיין; מרותק, בלע אותה בעיניו בעודה משוחחת בחביבות עם הגבירה אימר, שערה השחור והסמיך נופל בוהק על כתפיה הלבנות כחלב, ועיניה... למען האמת, כפי שציין בינו לבינו, הספיק טריסטיין לראות נשים יפות ממנה בימי חלדו. ולא רק לראות הרהר במתיקות, נזכר בגופה הקטן והמתוק של כיבושו האחרון, בתו של נואדה מק'אלן.

אבל אידיין הזו... יש בה משהו... מיוחד. הרהר, משהו בלתי-מוסבר ומושך, כה מושך... חבוי אי-שם בתוך עיניה הירוקות. דוד טאוסלין, אשמאי שכמותך... בחרת היטב, אני רואה. גיחוך עלה על פניו. ניחא, גם אני הייתי זקוק לדבר-מה מרענן ומתוק במיוחד, לו היו כופים עלי את נכדתו של אלאיל. לחלוק את מיטתך מאתיים שנים עם לימון גדול וצדקני... לא הייתי שורד את זה.

אזי, לפתה יד עדינה את פרק ידו מאחור.

"הם כאן" לחש הקול הנשי הענוג באוזניו "שלושה, אני חושבת... והם בהחלט מחפשים אותך".

"תודה לך, יקירתי" בלא שיסתובב, שלף טריסטיין אבן-חן קטנה מכיס גלימתו, מניח אותה בתוך כף היד העדינה. "שלושה אמרת?" הוסיף, חיוך מטורף למחצה עולה על פניו "זה יהיה מענג כפליים".

לרגע, חכך את הדברים בדעתו, מלטף בעצלתיים את ראשו של הכלב הגדול שסיים לכרסם את השוק והתיישב, מלחית באדישות לעבר שולחן המלכים. אחר החליט ועקר ממקומו באחת, מפלס את דרכו ביהירות לעבר המעבר הראשי, וממנו הישר לעבר דודו המופתע.

"סר טריסטיין מק'רוייך הזהוב, רועץ הפומורי!" הדהד קולו של הכרוז.

רק ראו את פניו... גיחך טריסטיין, משהבחין בארשת ההפתעה שטאוסלין אחר למחוק מפניו. אם כך, הוא יודע שהם כאן, וציפה שלא אראה את פני... אם כך, יש לי דבר או שניים לחדש לו. מקפיד לשמר את החיוך המתגרה על פניו, קרב לעבר דודו והחווה קידה קלילה, מנשק בחינניות את טבעתו.

"קבל את ברכתי, הו דודי הדגול, מלך בריילית' הנאווה" הפטיר, ואזי התרומם, רגע מוקדם מדי, מנשק בעונג גלוי את ידה של המלכה.

"וברכותי הכנועות אף לך, הו גבירה נעלה, שיופייה ככוכב לבן שניצת בשמי הערב"

אידיין חייכה, בוהק ירוק מגרה מרצד מתחת לריסיה הכהים.

מסיים את הברכות, תפס טריסטיין את מקומו; הפייטן, שטרם סיים את השיר על בניו של מק-לית'ין, שב והרים קולו לגבהים, מגנה את רוואנה מקימבריה, הדרואידית החכמה אשר ניצבה מאחורי כס הבוגדים של או'סלית'רין, ומתאר בארכנות את רקמת מזימותיה הסבוכה.

אימר נעה באי-נוחות, כובשת את מבטה בשולחן. לא מפתיע במיוחד, לאור העובדה כי היא נכדתה של אותה דרואידית עצמה.

נראה היה, כי אידיין שמה ליבה לארשת פניה, באשר ברגע הבא הניחה את ידה בעדינות על פרק ידו של בעלה.

"הייתי רוצה מאד לשמוע פיוט אחר, יקירי" אמרה במתיקות "שמא תצווה על הפייטן של הגבירה אימר להפגין את כשרונו בנבל? מאד הייתי רוצה לשמוע את האיש ששמו נישא לתהילה בכל קימבריה ומעבר לה".

טאוסלין הביט בה בהיסוס; אלא בטרם הספיק לענות התערב אלאיל, אור מסוכן רושף בעיניו הצהובות.

"אחר-כך, המלכה אידיין" אמר בקול מצווה "אני אוהב לפתוח כל משתה בשיר המזכיר לנו את בגידתם של או'סלית'רין וכלביו... יש בכך לקח חשוב, שעליו לפעפע בלבבות עם כל גביע מורם ובת-צחוק של עלמה" קולו נשרק מבין שפתיים מוצללות, מזכיר לטריסטיין לחישת נחש "על המלכים לשנן זאת שוב ושוב, את התעוב והקללה הנצחית שאנו מאחלים לכל הבוגדים וחומסי-הכתר, שהוסיפו חטא על פשע והזדווגו עם מוגלגים, מעבירים להם את הכמוסים בסודותנו". עיניו רשפו, ננעצות הישר אל תוך עיניו של טאוסלין.

"מוות וקללת נצח לארבעת הבוגדים ולכל צאצאיהם הנחותים... ולכל מי שיעז לנסות ולחזור על מעשיהם... הוד מלכותך".

טאוסלין משך בכתפיו באדישות, מעלה חיוך מאולץ על פניו.

"בכך אין חדש, הו דרואיד עליון" החזיר, מרים את גביעו ולוגם ממנו כלאחר-יד.

נדמה היה לטריסטיין, כי חיוך הסתמן בתוך ברדסו המוצלל של אלאיל. עיניו החודרות של הדרואיד הוסיפו להתמקד בפניו של טאוסלין, ששב למקומו. אלא שאידיין סרבה להכנע. לרגע שלחה באלאיל מבט רושף, ואחר הזדקפה מלוא קומתה, מוחאת בכפיה בתקיפות.

"אני ובעלי המלך מודים לך על שירתך הערבה, פייטן" אמרה, גוני ההבנה בשערה נוצצים באור הכוכבים החיוור. הפייטן הפסיק את שירתו, עיניו עוברות במבוכה בין המלכה לאלאיל. הלה שלח באידיין מבט מאיים, אולם זו האחרונה לא נראתה כמבחינה בו.

"ברצוני לשמוע כעת את נבלו של הפייטן הזקן מקימבריה" הכריזה. מלמולים חלושים התמרו סביב השולחן; אי מי הביע הסכמה חלושה, שגוועה מיד כאשר התזדקף אלאיל במקומו, גלימתו הכהה מתנחשלת מאחוריו, מטהו נע, כעומד לשלוח קללה מבעיתה במלכה שהעלתה את חמתו.

"חושבני..." החל לומר בקול נוקב ומזרה אימים. אלא שבאותו הרגע, שיסע אותו טריסטיין.

אתה באמת מטורף הרהר, בעודו נפנה לעברו ואוחז בשולי גלימתו בכבוד מעושה. מטורף כמו גודריק או'גריפין בכבודו ובעצמו.

"האם תקום ותעזוב את חברתינו בטרם הוגשו קינוחיה המתוקים של בריילית' לשולחן, הו דרואיד עליון?" שאל במתק-קול "ואם כבר ידובר, טרם הספקתי לשאול בשלומה של נכדתך הנאווה. כולי תקווה, כי שלומה מצוין" הטעים ברוב-משמעות.

כל הקולות דממו סביב, ואף מזלג לא נע לאורך שולחן המלכים; טאוסלין החוויר כסיד, וטריסטיין חש כיצד נעוצות כל עיני המלכים בו ובדרואיד הזועם שנפנה לעברו כנשוך-נחש, נראה כשוכח לחלוטין את אידיין והפייטן גם יחד.

"הו, סר טריסטיין הצעיר והפזיז" לחשש אלאיל, הזמורות במטהו נעות ורוחשות באיום "או שמא עלי לומר, פזיז מדי?"

כה צפוי... הוא באמת מזדקן. טריסטיין, שקלט את האות הקלוש שהתווה הדרואיד, נע במהירות, חומק מהפגיון ששרק לעברו. אחת המגישות צרחה ושמטה את המגש שהחזיקה, כאשר ננעץ כלי הנשק הקטלני בעמוד מעברו השני של השולחן, אינצ'ים בודדים מראשה.

חרבו הנשלפת של טריסטיין פלחה את האוויר בשריקה, קולה נמהל באנקות הבהלה ובצליל החרסינה הנשברת.

"ברוכים תהיו, בניו האמיצים של נואדה מק'אלן" הפטיר, משלח חיוך מורעל לעבר שלושת הלוחמים החסונים ששלפו כעת את חרבותיהם. "אל תטרח לקרוא לאנשי המשמר, דודי..." הוסיף במתיקות "ובפעם הבאה, שאתם מנסים לתקוף מהגב, עדיף שלא תסריחו מפחד. הרגשתי בכם ממרחק מאה רגל".

שניים מהתוקפים נראו כנתקפים בהיסוס נוכח חרבו השלופה של טריסטיין. השלישי, לעומתם עשה שני צעדים קדימה, חרבו דרוכה בידו. שערו של הלוחם היה שחור ומסולסל; עיניים כחולות קרות נצצו משני צדדיו של גשר אפו הצר, בעת ששילח ביריבו מבט מלא תעוב.

"ושמא, בטרם אתה מתייהר ופוגע קבל עם ועדה בכבודם של דרואידים" סינן לעברו "תטרח לשאול גם בשלומה של אחותינו, שאת כבודה חיללת? הינך שרץ מלוכלך, טריסטיין מק-רויך, ואני מכריז זאת לפני דודך וכל שאר המלכים. הינך זנאי, מחלל הכנסת-אורחים..."

טריסטיין גיחך, ידו משתעשעת בחרבו. טאוסלין קם ממקומו פוער את פיו נוכח המחזה, מלכים ובני-פמלייה התלחשו סביב, עוקבים בדריכות אחר המתרחש. בזווית עינו, יכול היה להבחין במק-פאיל ואנשיו, מתקדמים באיטיות משני עבריו של שולחן המלכים.

"לא שאלתי, כי אני סמוך ובטוח כי שלומה מצויין" החזיר טריסטיין, מתמרן קלות כדי להטיב את עמדתו "במיוחד, לאחר שהענקתי לה דבר-מה שאף אחד מכם לא היה גבר די-הצורך בכדי לתת..."

גל של מלמולים ולחישות נדהמות שב והתמר סביב. שלושת האחים נשפו בזעם, סוגרים קדימה בחרבות שלופות.

אזי, סוף-סוף, מצא טאוסלין הנבוך את לשונו.

"אם באתם לכאן בכדי להטיל סכינים ולשלוף חרבות בלב היכלי, בניו של המלך מק'אלן, עזבו אותנו כעת לפני שאצווה על אנשי להשליך אותכם החוצה. ואתה, אחייני" הוסיף בחומרה "טוב תעשה עם תשמור על לשונך מדברי בלע חסרי כבוד. כפי שאמר אלאיל החכם, היא עשויה להוליך אותך שאולה".

טריסטיין החווה קידה מנומסת, פונה בחזרה לעבר מושבו. אלא ששלושת האחים לא נראו כלהוטים להכנע.

"המלך מק-רויך, אחיינך חילל את בית אבינו, וכעת הוא מאשים אותנו בתועבת עריות".

"טרם האשמתי איש בעריות" החזיר טריסטיין בבוז "אבל בהחלט האשמתי אותך בדבר-מה אחר, דיוריק" הוסיף, עיניו הירוקות ננעצות הישר בעיניו הכחולות של בכיר בניו של המלך מק'אלן "ואתה יודע בדיוק במה המדובר"

נשיפת תעוב נפלטה מפיו בדברו. זכר העשן שעלה מן הבית, ופניה המזוגגים גופה זעירה עד דמעות היו טריים בזכרונו.

שפתיו של דיוריק מק'אלן רטטו בכעס.

"היתה זו זכותי למחות את החרפה, לפי חוקי הכבוד" רתח "כולם יודעים זאת!"

"אני מבין. כפי שהיתה זו זכותך להשליך פיגיון בגבי בלב ההיכל" החזיר טריסטיין "האם אתה אמיץ די הצורך להלחם בי לבדך, או שאתה נזקק לאחיך, כפי שנזקקת להם בכדי לחטוף פעוט מידיה של עלמה הרה. התקשית לגבור עליה בכוחות עצמך, דיוריק האמיץ?"

"הוריתי לכם לחדול!" רעם טאוסלין בקולו.

אלאיל נאנח, שולח בטריסטיין מבט נוטף משטמה, אלא שברגע הבא החווה במטהו, מורה לשלושת אוחזי החרבות לסגת.

"הצדק עם המלך מק-רויך" התנהם "נקמת דם אסורה, כל עוד הינכם עומדים תחת קורת גגו של מלך ושותים מיינו".

אכן ואכן, מלבד העובדה שאתה הבאת את הפרעושים האלו, ונתת להם את האות לתקוף. הרהר טריסטיין.

שלושת האחים קדו בנוקשות.

"אנו מתנצלים בפני המלך וגבירתו על העלבון" הפטיר דיוריק בקול יבש "דמנו רתח כאשר חזינו בעלבונו של הדרואיד העליון".

אלאיל ליטף את מקלו, מחייך מתחת לברדסו, בעוד בניו של מק'אלן נסוגים, שולחים בטריסטיין מבט תעוב אחרון, כשבים ומבטיחים לו כי יגאלו את כבוד אחותם המחולל בדם, במוקדם או במאוחר.

"אכן דם" מלמל, מתרווח במקומו ונוטל גביע יין, בעוד הפייטן של אימר תופס את מקומו לפני המלכים. "אולם בשם לוך, דמכם יהיה זה שישפך בפעם הבאה, בניו של מק'אלן". ההבטחה החרישית מלאה אותו עונג, בעוד מתבונן בזקן שהחל פורט על הנבל, ממלא את האולם בשטף רך של צלילים כובשי-נפש. טריסטיין לגם באיטיות, מביט בפייטן; הלה היה רזה ומהודר פחות מחביבו של אלאיל; זקנו הלבן-כסוף החליק ברכות על חזהו בעת שפרט במיומנות. עיניו הכחולות-בהירות סקרו בשלווה את המלכים, נעצרות לרגע ארוך על קלסתרה של הגבירה אידיין, ועוברות לאלאיל שהשתופף קודר על כסאו. ככל שחלפו הדקות, כך מצא טריסטיין את עצמו מרותק יותר ויותר למנגינה הנפלאה והשלווה שאפפה את הבוסתן, שוטפת באיטיות את שרידי המתח והמשטמה סביב שולחן המלכים.

"הוא נפלא" שמע את אימר לוחשת באוזנה של אידיין "לא בכדי, הוא אומר תמיד כי המוזיקה הינה הנפלאה שבקסמים".

אידיין הנהנה, אלא שאי-כה נסב מבטה באיטיות מבת-שיחה, נע במורד השולחן וננעץ הישר בעיניו של טריסטיין; חיוך דקיק הסתמן על שפתיה.

"תודה על ש... נחלצת לעזרתי" דימה לשמוע את קולה לוחש.

---

[1] הלאס: שמה העתיק של יוון