קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
גודריק
האולם הגדול היה מלא מפה לפה כאשר חלף
גודריק פון הות על פני הדלתות, מזרז חבורת תלמידי שנה שלישית לחוש לעבר השולחן
הצפוף של בית גריפינדור. לרגע, התעכב מאחוריהם בכדי לישר את סיכת המדריך על דש
גלימתו. אזי, לא בפעם הראשונה, חש כיצד מתגנב מבטו לעבר ארבעת הליגיונרים: חליפות
השיריון המכושפות שניצבו משני צידי הכניסה, שעונות זקופות על חרבותיהן הכבדות. רוח
רפאים בודדת חלפה כשביט לבן מעל ראשו, מעמעמת לרגע את פניהן של תמונות השמן,
ונעצרת לרגע בכדי לבחון את פסל השיש המושלם שהוצב במרכז האולם.
"יכולתי לגבור עליהם בקרב חרבות"
מלמל מתוך שפתיים קפוצות "על כל אחד ואחד מהם".
אלא ששאיפה קטנה ונסתרת זו לא היתה אלא
פרי דמיון, וגודריק ידע זאת היטב; הוגוורטס היה שונה בתכלית מבית הספר הסודי שעל
ענפיו העצומים של אִירְמִינְסוּל, בו בילה גודריק את שתי שנות לימודיו הראשונות.
כאן, לא הורשה איש מהקוסמים הצעירים לשאת חרב, קל וחומר שלא להתאמן בכשפי-סייף.
כמו כן, הזכיר לעצמו, לא היתה כל סיבה לקרוא תגר על הליגיונרים הדוממים דווקא;
לפחות מאה מהם איבטחו את בית הספר; הכישוף העז שהניע אותם הפכם ללוחמים חסרי מורא,
מחוסנים מפגיעתן הרעה של קללות רבות. בשנים לאחר הקרב הגדול, גילו זאת אוכלי מוות
לא מעטים בדרך הקשה.
אלא שחרף זאת, נזכר בקדרות, הצליח דודו
להשמיד למעלה מעשרים ליגיונרים בטרם הכריעו אותו ההילאים.
נאבק ברעד הצונן ששטף אותו, הכריח עצמו
גודריק להתיק את מבטו מחליפות השיריון, ולצעוד בכבדות לעבר השולחן הרועש של
גריפינדור. הטקס אחר להתחיל, וההמולה היתה רבה, עומדת בניגוד מוזר לשמיים האפורים
והעגומים שנשקפו מתקרתו המכושפת של האולם. מפעם לפעם, הבזיק ברק רחוק, שולח אצבעות
לבנות וארוכות לאורך התקרה, באופן שהזכיר לגודריק את מצחו של פוטר הגדול.
מוטרד, התיישב באיטיות ליד פיטי לובאמה
לג'רולד הופמן החסון, שוער נבחרת הקווידיץ' של בית גריפינדור.
"משהו קרה שם, אני חושב" לחש
פיטי באוזנו, פניו העגולות והכהות מציצות במבוכה לעבר יציע הכבוד; גודריק הנהן,
מביט אף הוא לאותו כיוון, מבטו חולף כהרף-עין על פני השיש של הארי פוטר, שהוסיפו
להביט בו בחיוך מושלם וקפוא. במקום שולחן המורים הרגיל שעמד בקצה האולם בימים
כתיקונם, נמתח כעת יציע מוגבה, מעוטר לעייפה בדגלי משרד הקסמים, מסדר עוף החול
וקונפדרציית הקסמים האירופית. גם שם, ממש כמו סביב שולחנות התלמידים, היתה ההמולה
רבה.
פרופסור הארב קְרֶאוּבֶּל המגודל וסמוק
הלחיים, נראה משועשע מאד מהלצה שהשמיע הוא עצמו, טופח על כתפה של פרופסור שטיין
בעוצמה כזו, שכמעט והעיפה את המשקפיים הדקים מעל חוטמה הנשרי; לא רחוק משם, עמד מר
פרסיבל וויזלי, מלטף את שערו המאפיר ברוב חשיבות בעודו אומר דבר-מה תקיף באוזני
סגן שר הקסמים, מר בראנרד קארתניי; שאבי, אחותו הקשישה של סגן השר, הנהנה בהסכמה,
פנייה חרושי הקמטים מתכווצים בחשדנות מתחת לשערה הלבן והארוך. פיטי סיפר לו פעם,
כי לפני עשרות שנים, היתה שאבי הזקנה מלכת חיי הלילה של קוסמי לונדון. שמה נכרך
בשערוריות לא מעטות טרם חזרה בה מדרכיה הנלוזות, מספרת לכולם כי שבה וגילתה את
חסדו של אלוהים.
לפי הגיחוכים לצידו, נראה היה לגודריק כי
ידידיו מדברים על אותו נושא עצמו.
"מה אתה אומר, פיט?" גיחך
הופמן, מנסה לשווא לכסות את פיו בידו "מלכת הסמרטוטים האדוקה עדיין טוענת,
שסיריוס בלק התחנן לשאת אותה לאשה".
"בחלומות הלילה שלה, חבר" השיב
פיטי בבוז "תגידו, מישהו כאן יודע למה המנהלת מתעכבת?" הוסיף, מחווה
בראשו לעבר הכסא הריק ליד כסאו של סגן שר הקסמים.
"שמעתי מישהו אומר שהיא מאחרת לחזור
מהביקור במוסד על שם הקדוש מנגו" החזיר הופמן "אבל אתה שואל אותי, זה
משהו שקשור במאלפוי. מרלין, כמה שהבן-אדם הזה מסריח..."
מאלפוי. מבטו של גודריק חמק מן השולחן של
גריפינדור, תועה לעבר המקום היחיד באולם, שם השתרר שקט מתוח. גם מקצהו האחר של
האולם, נקל היה לזהות את בתו של דראקו לפי גון הפלטינה של שערה. שפתיו של גודריק
נקפצו, כאשר שב ונזכר בצרותיו; חבריו התקשו להבין, מדוע הוא מתעקש להוועד עם
המדריכה של סלית'רין, ועוד בכדי לבלום את השתוללותם של כמה מצעירי הבית שלו עצמו.
מלאני ריץ' מסולסלת השער, עמה יצא מאז
אמצע השנה הקודמת, חייכה ונופפה לעברו ממרכז השולחן של האפלפא, מגבירה עוד יותר את
מבוכתו.
היא... חייבת להבין שינן לעצמו. כולם חייבים
להבין, שהוא ממלא את חובתו כמדריך. ככל שנמשכה השנה, כך השתכנע גודריק בכל
מאודו, כי אותה חבורה פוחזת של תלמידי שנה שניה עוברת כל גבול בנסיונותיה הכושלים
לחקות את דרכם האגדית של ארבעת הקונדסאים. הצקות ותעלולים גסים, התגנבויות וקטטות
הפכו לדבר של יום ביומו, להנאתם הרבה של רבים, אך לא של גודריק; מהחפצים שהחרים
מהם, אך לפני ימים ספורים, יכול היה להגרם אסון של ממש. משהו רע יקרה, אם לא
אעמיד אותם במקומם, גם בעזרת... סילביה, אם צריך.
מבטו העגמומי של גודריק תעה כעת מסילביה
אל בת-דודתו הישובה לידה. כתמיד, חש כאב עמום ממלא את ישותו. במכתב האחרון שהותיר
אביו בטרם שם קץ לחייו, ציווה עליו להשגיח על בתו היחידה של חתנו, הרוזן הילדריק.
אולם, כיצד יכול גודריק למלא את המוטל עליו, כאשר בת-דודתו מסרבת להחליף עימו ולו
מילה? השנים שחלפו מאז לא הועילו במאומה בכדי לעמעם את יגונה של קרימהילד; גודריק
ידע זאת היטב, ממש כפי שראה את המבט המאשים ואת הדמעות שצצו בעיניה הגאות כל אימת
שראתה אותו בחברתו של פיטי לובאמה.
אבל היא מגזימה. הרהר בקדרתות. והיא חייבת
להבין: דוד הילדריק ולא בנג'י לובאמה, הוא שחטא בדברים בל-יעשו. אמנם, גודריק
עצמו התקשה להאמין כיצד מסוגל היה דודו השקט והאצילי להשתטות עד כדי-כך, שהסתיר
אוכלי מוות נמלטים וניסה לארגן אותם למאבק מחודש כנגד הקונפדרציה... אותו אדם,
שגודריק היה כרוך אחריו מאז זכר את עצמו, והיה מתחנן בפניו לקחתו לרכיבה בין עציהם
הקדומים של יערות טבטוניה. דקירה עמומה חלפה בו, כל אימת שנזכר כיצד הבטיח לו דודו
לקנות עבורו סוס מלחמה מכושף מזרע ואלהאלה, כאשר יגיע לגיל חמש-עשרה.
תחילה, נטה גודריק עצמו שלא להאמין
באשמתו של דודו; אלא שככל שחלפו שנותיו בהווגוורטס, החל משנה את דעתו: אחרי ככלות
הכל, תעבו הילדריק ואביו מאז ומעולם את קונפדרציית הקסמים. עוד בנעוריהם, לפני
כמעט שמונים שנים, הורשעו שניהם בקשר להפר את אמנת הסודיות הבינלאומית, ולסייע
בחיסולו של מנהיג מוגל שלא נשא חן בעיניהם. הילדריק פון באלזיגן-קראוזה לא התחרט
על כך מעולם.
"היתה זו חובתי כאציל גרמני"
שמע אותו גודריק אומר פעם לאמו "לפטור את המולדת מעונשו של הקצב המטונף הזה.
והם מלהגים על אמנת הסודיות! איש מחבורת חדלי-האישים בברלין לא הוטרד ולו לרגע,
מהעובדה כי מיליונים נהרגים או נחנקים ב..." כאן באו מספר מילים של מוגלגים,
אותן לא הצליח גודריק הצעיר להבין. מאז, לא הועלה הנושא עוד לעולם; לפחות לא
בקרבתו של גודריק. אף בשנים לאחר מכן, כך שמע, הסתכסך דודו פעם אחר פעם עם משרד
הקסמים בברלין, ולאחר מכן עם הקונפדרציה המאוחדת, והמרה את פיהם; בהזדמנות מפורסמת
אחת, כך לחשו, הורה לאלבוס דמבלדור בכבודו ובעצמו להסתלק מצריח המנהל שבאירמינסול,
ולא לשוב עוד.
דוד הילדריק... מת בקרב וגבה
מחיר דמים מיריביו טרם הוכרע, כראוי ללוחם טבטוני נטול-פחד. הרהר גודריק במרירות. עשרים
לגיונרים נטחנו עד אבק ושני הילאים בכירים נספו, בטרם הצליח בנג'י לובאמה לשבור את
מגן המכשפים של הרוזן ולמגר אותו בקללת לביא-להבות. לוחם אדיר, רק שלחם בצד הלא
נכון... כמו רבים וטובים מן הבתים העתיקים בפרוסיה. מה יש לנו, שאנו לוחמים תמיד
בצד הלא נכון? כאשר הועבר גודריק לאנגליה, נשבע בכל היקר לו, כי הוא עצמו לא
יחזור על הטעות; לעולם, לעולם לא ילחם בשורות הצד הלא נכון.
"לא חשבתי... לא חשבתי שזה יגמר
כך" לחשו המילים המוכתמות בדם במכתב האחרון שהותיר אביו של גודריק, שנטל
את חייו זמן קצר לאחר ששוחרר מן המעצר בו החזיקו אותו ההילאים "לא היתה לי
ברירה... התפללתי שרק ישתקו אותו, יביאו אותו למשפט... לו רק ידעתי..."
גודריק זכר את הפתק, עודו לפות בחוזקה
בין אצבעותיו המתות של אביו; הסערה המשתוללת מעל היערות פרצה את חלונות חדר
העבודה, מפילה את כסאו של המת על רצפת הבזלת הקרה.
אם הסערה היא אכן רוחם של בני
באלזיגן-קראוזה, הרי שבאותו הלילה, תבעה את נקמתה. הרהר גודריק בעגמומית. מחזה הפנים
המתות המוארות באור ברקים, והמילים נוטפות הדם רדפו את גודריק בחלומותיו מאז ועד
היום. "לא חשבתי... לא חשבתי שזה יגמר כך".
"מה אוכל אותך, חבר?" שמע את
קולו של הופמן, קרוב, ועם זאת מרוחק... כה מרוחק.
"הסלית'ים הקרים והמלוכלכים, אלא
מה?" השיב פיטי בנחרת בוז, מכבד עצמו בכוס נוספת של מיץ דלעת. פיטי טלטל את
ראשו בתעוב, שיניו הלבנות בוהקות על רקע פניו השחורים. "תשמע מה שאני אומר
לך, ותעזוב אותם. הבת-דודה ההיא שלך לא שווה שאתה תאכל את הלב בגללה, והאחרים סתם
מסריחים: כולם זבלים מהלכים, קרים וטהורי-דם" פיטי כמעט וירק את המילים מפיו
"אם חצי מהם מדליקים הלילה קטורת לזכר אתה-יודע-מי, אז אני צפרדע
שוקולד".
"דם טהור זה לא תמיד רע"
התגונן גודריק כמאליו.
לרגע, נראו פיטי והופמן נבוכים. אזי, טפח
השוער בידו החסונה על כתפו של גודריק.
"אתה, שלא תעיז להרגיש רע,
גודריק" אמר בתקיפות "אתה לא כמו חבורת הנחשים ההיא, ואין תלמיד
בגריפינדור שלא יודע שאתה בחור כארז וחבר טוב, שלא לדבר על אחד החובטים הכי טובים
שהיו לנו במשך שנים" חיוך עלה על פניו, כפי שקרה תמיד כאשר החל מדבר על
קווידיץ', אלא שאז שב והרצין.
"אף אחד לא אמר, שאתה חייב לנסות
להוכיח את עצמך כל פעם. לא שאני אומר שלא מגיע לחבורת הקונדסאים בגרוש עונש, אבל
בכל זאת..."
"אבל במקומך, הייתי מתרחק מהבת של
מאלפוי" השלים פיטי ברצינות, מקנח את שאריות מיץ הדלעת משפתיו "אבא שלה
יכול לזבל את השכל מכאן ועד סמטת דיאגון על כמה שהוא גילה את האור ושאר מיני חרא,
אבל אני לא קונה את זה אפילו בגוז. היא בשורות רעות, הסילביה הזו" סיכם בכובד
ראש "והדם שלה קר כמו קרח, מה גם, שהחברה המסכנה והמאד-חתיכה שלך כבר מתפוצצת
על העניין הזה. לא חבל?"
גודריק נאנח.
"תקשיבו שניכם" מלמל, מנמיך את
קולו "זה לא שאני שמח לתפוס אנשים משלנו, אבל בשם אוד... מרלין, נסו להבין,
שארבעת זבי-החוטם הקטנים עוברים כל גבול. החרמתי להם אבקה, שהיתה מסוגלת לגרום פציעות
חמורות אם היו משתמשים בכמות גדולה מדי, ועוד חפצים שעוד אין לי מושג מה הם
מסוגלים לעולל" עיניו הבהירות הבהיקו בכעס "כל עוד אני מדריך, לא אקח על
המצפון שלי אסון, ואסון יתרחש אם לא נלמד אותם לקח. אתם חושבים שהסליתרינים לא
יודעים בדיוק במי מדובר?" הוסיף, מחווה בראשו לעבר השולחן בצידו השני של
האולם "יש דיבורים מסוכנים באוויר...בגלל זה, רק בגלל זה, אני וסילביה מנסים
לתפוס אותם על חם, כלומר... אם מדריך מגריפינדור ומדריכה מסליתרין יתפסו אותם
ביחד, זה יסתיים בריתוק ארוך או משהו דומה. אחרת" קולו הונמך כמעט ללחישה
"משהו רע יקרה... אני פשוט חש את זה".
פיטי נראה כחוכך את הדברים בדעתו.; הופמן
הנהן בזעם.
"שיהיה... לא שאכפת לי שמורחים קצת
דבק קסום על סוליות הנעלים של הסלית'רינים ומכשפים גלימות בכדי שיתחילו לנעור כמו
חמור באמצע השיעור של סנייפ, אבל אבקת קוצר נשימה זה באמת קצת יותר מדי. מה היה
קורה להם, אם אחד המורים היה מגלה?"
וכמו בתשובה, עלה רעש מיציע הכבוד, גורם
למאות תלמידים להפסיק את שיחותיהם ולהרים את ראשם. פרופסור סנייפ נכנס בצעד מהיר,
גופו הרזה מכורבל בגלימתו השחורה, הנצחית.
"חוששני, שהמנהלת המבריקה שלנו זקוקה..."
דימה גודריק לשמוע את קולו הצולפני אומר למורים ולקרואים שנפנו לעברו. גודריק כמעט
ויכול היה לחוש את מדקרות חיוכו המלגלג של ראש בית סלית'רין.
"חת'כת עטלף שחור ומסריח" שמע
את פיטי מגדף לידו. הכל ידעו, כי סנייפ טרם השלים עם מינויה של פרופסור גריינג'ר
למנהלת הוגוורטס, שנתיים קודם לכן. כמסתבר, התקשה הלה להשלים עם העובדה, כי עליו
לקבל הוראות מאותה אשה בה נהג לרדות לפני שנים, ולהוריד נקודות מגריפינדור כל אימת
שהתפרצה ודיברה בשיעור השיקויים בלא רשות. אלא שעל אפו וחמתו, ישבה כעת פרופסור
הרמיוני גריינג'ר בכס הרם, המנהלת הצעירה בהיותר בהוגוורטס מזה שלוש-מאות שנים.
"משהו קורה שם" לחש הופמן,
מזדקף ונוטה קדימה בדי-חשש.
גודריק הנהן, מביט בפרופסור קראובל מטלטל
את גופו הגדול קדימה, מרים את שרביטו בכדי לבקש שקט.
"למרבה צערי, עלי לבשר כי המנהלת
שלנו אינה חשה בטוב, ולא תוכל לכבד אותנו בנוכחותה" הכריז. אזי, החווה
בשרביטו לעבר דוכן הנואמים המעוטר המבהיק למרגלות פסלו הגדול של פוטר. "שקט
בבקשה, אנו פותחים את הטקס בנאומו של ראש מחלקת התארים והטקסים של משרד הקסמים. מר
וויזלי, בבקשה".
* * *
הלפידים בערו עמומים לאורך קירות האבן,
כאשר ירד גודריק בצעד כבד במדרגות המוליכות לעבר המרתפים. הוגוורטס השתרעה סביב,
טובעת למחצה בעלטה רכה; השקט בין המסדרונות היה כמעט בלתי מופרע, באשר התלמידים
היו ספונים זה מכבר במועדוני הבתים. פעם אחת, חצו את דרכו מפת שולחן וקנדלברת כסף,
מעופפות באיטיות אל תוך חללה השחור של דלת. אלא שגודריק החיש את צעדיו: התקלות
בפיבס היה הדבר האחרון לו השתוקק הלילה.
"אחרת" ציין קול קר, פולח את
הדממה מאחורי גבו.
מסתובב, מצא אותה עומדת מאחוריו, סוקרת
אותו באיטיות בעיני מאלפוי האפורות שלה. סיכת המדריך נצנצה קלושות מתחת לצווארונה
הירוק-כסוף כאשר קרבה צעד אחד לעברו. נדמה היה לגודריק, כי הוא מבחין בשמץ חיוך
מלגלג מסתתר בזוית שפתותיה הדקות.
"אלף סליחות, סילביה", הפטיר
"נאלצתי לנזוף בתלמידה משוטטת מרייבנקלו וכמו כן" הוסיף, לא מסוגל
להתאפק נוכח הלגלוג במבטה "הייתי בטוח, שתרצי ללוות את אביך אל שערי הוגוורטס
ולהפרד ממנו כראוי, לאחר הנאום ה...מבריק שנשא בפני כולנו היום".
סילביה משכה בכתפיה. אם קלעה עקיצתו של
גודריק אל המטרה, לא הראו פניה החיוורים כל סימן לכך.
"אבי הוא קוסם עסוק, ולי יש חובות
משל עצמי. היה עלי לוודא שתלמידי סלית'רין חוזרים אל המועדון ונשארים שם.
ואגב" הוסיפה בבוז "ארבעת המטומטמים הצעירים מגריפינדור ממשיכים בשלהם.
הם נטפלו פעם נוספת אל אחותו הצעירה של פאולוס רדפלייר, מכנים אותה טרול מערות עם
חלוק... ואפילו הבטיחו לחזור אליה ל'דייט' נוסף, לפני שסילקתי אותם".
"הם לא חזרו אל המועדון שלנו"
החזיר גודריק בשקט, מתקשה לעצור חיוך "אני מניח, שהם התגנבו מדושני עונג אל
המדשאות. קשה לי להכחיש, אומנם, כי סאבינה רדפלייר אינה דומה לטרול, אבל אכן, חמור
מאד".
לרגע, התאמצה סילביה מאלפוי להראות
כועסת, ואחר נכנע, ופלטה צחוק קצר.
"אכן קשה להכחיש, אבל אחיה פאולוס
והחבר שלו, בוגארטיוס מק'נייר, הולכים ויוצאים מכלל שליטה. אני לא ארשה שיורידו
נקודות לבית שלי בגלל חבורת תלמידי-שניה זבי-חוטם מגרינפינדור..."
"או אולי, משום שצמד הבריונים מהבית
שלך חמק שוב מבית הספר, בדרכו לשתות לשוכרה" החזיר גודריק בכעס "לא
הייתי מתפלא, אם ארבעת הקונדסאים הצעירים עוקבים אחריהם, או משהו כזה. אני אישית
לא מאמין שיש משהו בהתפארות שלהם, כי מצאו דרך סודית למועדון של סלית'רין. האם אכן
יש..." גודריק השתנק, עוצר את עצמו רגע אחד מאחורי מדי.
חיוך מתקתק עלה על פניה של סילביה.
"ואם יש, הייתי מספרת לך?"
החזירה, סוגרת עליו באיטיות; שערה הבהיר כפלטינה גלש סביב פניה החיוורים, זוהר
ברכות סביב פניה העדינות. גודריק יכול היה לחוש את נשימתה הזהירה, מלטפת באיטיות
את פניו.
"אתה יודע, מכשפות שמכבדות את עצמן
לא מספרות הקול" הוסיפה בחיוך "לא כמו, הממ... טיפוסים מסויימים
מהאפלפאף, אתה יודע".
גודריק נרתע לאחור.
"תפסיקי עם זה, ועכשיו" רשף
לעברה "עוד רגע, תתחילי להתנהג כמו קרימהילד, ולזכות אותי בהטפה על דם
טהור".
עיניה האפורות ריצדו, ננעצות הישר לתוך
עיניו.
"ומדוע לא, בעצם?" לחשה
"רק הבט בעצמך, נצר לאחד הבתים העתיקים באירופה ששכח את עצמו עבור כמה תלתלים
שחורים וחיוך רדוד כמו מדרס-דלת" אצבעותיה נגעו בעדינות בכתפו "הבט
בעיניים שלה, כשתספר לה בפעם הבאה על הרטט שחולף בדם, כאשר רוחות שחר מלטפות את
גזעי האלונים הקדומים, וגולש לאורך אבניו של צריח בן אלף שנים. אם תביט, תגלה
שיכולת למצוא הבנה עמוקה יותר בעיניה של מיס נוריס, לפני ואחרי שהתפגרה"
סיכמה בגיחוך "ספר לי, האם עלה בידך להסביר למלאני ריץ' החתיכית שאירמינסול
אינו סוג של גלידה?"
מתנשף, נרתע גודריק לאחור, חומק ממגעה
כמו היה אש בוערת, כמעט ונתקל בקיר הלבנים הדומם מאחוריו.
"אמרתי שתפסיקי!" נבח
"זה... כל אותם דברים היו הדורים ויפים פעם, ואני... אני עדיין קצת מתגעגע
אליהם, אבל זה נגמר" ליבו הלם בקרבו, כאחד מתופי המלחמה האדירים של יער
טאוטנבורג. "הכל נגמר, אחרי לורד וולדמורט והפשעים שלו, ואני... אני בכלל לא
טהור-דם אמיתי. אחת הסבתות שלי היתה בת של מוגלגים"
"אתה סוטה מהנקודה, יקירי"
קינטרה אותו סילביה, סוגרת עליו באפס-זמן, ומעבירה אצבע איטית לאורך לחיו, בואכה
צווארונו הבהיר.
"אוך, אדום וזהב... תמיד אהבתי את
הצווארונים האלו של בית גריפינדור. כל-כך מושלמים... מלבד העובדה שיש גריפינדורי
בתוכם, כמובן".
נאבק בזעמו, התאמץ גודריק להעלות חיוך
מלגלג על פניו.
"כדאי שנתחיל במעקב" הפטיר
"מה גם, שלא חבל לקלקל ככה, אחרי שאביך עמד שעה שלמה ושיקר כה-יפה בפני כל
הווגוורטס?"
סילביה חייכה במתיקות מזוייפת.
"אז אולי הוא שיקר... קצת. הרוזן
הילדריק לא שיקר, והיכן הוא היום?"
שיניו של גודריק חרקו, כאשר מצא עצמו
נטול מילים; כעסו התמר בקרבו, נמהל עד מבוכה בניחוחה המתקתק, המאיים. מבטה האפור
הוסיף לעקוב אחריו בזחיחות מעושה, מתענג על נצחונו.
"מוטב שנזוז כבר" פלט לבסוף,
קולו צרוד וגס. ניתק מניחוחה, חמק ומיהר במעלה המדרגות. מחשבות מבולבלות ופרועות,
התרוצצו בראשו בעת שהחל מטפס.
הלוואי ויכולתי לוותר על המרדף
הזה, הרהר,
חושק את שפתיו. הייתי מבלה שעתיים באמבטיה לוהטת, עם כוס יין מתובל ומטהר...
אני... עוד שעה מיותר עם הסלית'רינית הזו, ואני אשתגע.
נאנח, החיש את הילוכו, מותיר את המדרגות
מאחוריו.
'אל תביט לאחור' השביע את עצמו, מהדק
אצבעותיו עד כאב על קצה שרביטו. 'רק... אל תביט לאחור'.
|
|
|
נספח-
זיגפריד וברונהילדה - דמויות מתוך האפוס `טבעת הניבלונגים`. זיגפריד
הוא אחד הגיבורים הגדולים מהמיתוס הגרמאני, וברונהילדה היא הולקירי, בת האלים
שהופכת לאהובתו.
אירמינסול - עץ ענק באורח יוצא דופן- שהשבטים הגרמאנים סגדו לו וכינו אותו
בשם זה, שמשמעותו `עמוד הרקיע`- נכרת ונשרף (לפחות כך המוגלגים חושבים) כאשר
חייליו של קארל הגדול ניצחו את השבטים הסקסונים.
יער טאוטנבורג - מקום בו התרחש קרב גדול בין השבטים הגרמנים לרומאים, ובו
הושמדו כליל שלושה לגיונות, בראשות המפקד הרומאי וארוס.