קול הפעמון
פאנפיק פרי
עטו של Envinyatar
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
פאנדום: הארי פוטר
דירוג: pg13
שיפ: אין.
ז'אנר: קשה להגדיר,
תשפטו בעצמכם.
תקופה: 25 שנים לאחר תבוסתם של אוכלי המוות, בקרב בו
וולדמורט והארי
פוטר השמידו זה את זה.
קרימהילד
"פעמוני מקדש גיון מצלצלים, קולם המהדהד מזכיר כי הכל הוא בן חלוף; הגאווה קמלה
כעליהם של פרחי הסאלה; העושר מתכלה לאיטו, כחלום הזוי
של ליל אביב; וגם בעלי העוצמה נופלים לבסוף, וגורלם כאבק נישא ברוח" (מתוך פתיחת האפוס היפני
"הייקה-מונוגאטארי")
הקולמוס הדק השמיע
איוושת מחאה, כאשר שב וננעץ בבשרו המצהיב של הקלף, חוקק בתוכו שורה נוספת של
אותיות שחורות משחור.
לרגע, הביטה קרימהילד בעיון במעשה ידה;
אחר, נאנחה והטילה קווצה משערה הבהיר לאחור, מסלקת אותו ברוגזה מעל מצחה; חרף
העובדה כי חלפה שעה שלמה מאז התיישבה בפינת המועדון של סלית'רין, לא התקדם החיבור
בשיקויים אלא במעט מאד. נדמה היה לה, כי הקלף עצמו נאבק בה ועושה כל מאמץ בכדי
למנוע ממנה להשלים במועד את החיבור על תכונותיהם של עלי הסולנום השחור.
"חמש-מאות שורות!" מלמלה
ביאוש, נשענת לאחור בכסאה ושולחת מבט ארוך באור הירקרק המציף את האולם סביבה;
'זה.. פשוט מגוחך'. הרהרה בזעף. היא, שהשיגה על-נקלה
ציון קס"מ במבחן הבגרות בשיקויים בסוף השנה שעברה, אמורה היתה לזכור טוב
מכולם את כל תכונותיהם של העלים הכהים המשמשים להכנת יין האומץ, ומדוע הם כה
מסוכנים, כפי שטרח פרופסור סנייפ להדגיש בקולו הצולפני. אלא שכעת, שעטו מחשבותיה
כסוסי פרא, דוהרות הלאה ומותירות את שיעורי הבית הרחק מאחור.
'הכל בגלל... הרעש הארור הזה במועדון'
מלמלה בכעס. 'האם קשה להם לסגור את פיותיהם הטפשים לרגע, לכל השוטים חסרי
התועלת האלו?'
אלא, שלא היתה זו אלא חצי אמת, וקרימהילד
ידעה זאת היטב. דברים רבים טרדו את מנוחתה, מלבד מלמוליהם המרירים של תלמידי
סלית'רין סביבה; אלו לא ששו במיוחד, בלשון המעטה, לעזוב את חסותו האפלולית של
המועדון בכדי להתייצב בראשים מורכנים באולם הגדול, שם יחלו בעוד שעה קצרה ארועי
יום הזכרון להארי פוטר וחללי מסדר עוף החול - ממש כפי שנערכו באותו מקום עצמו בשנה
הקודמת, ובכל ראשית נובמבר בעשרים וחמש השנים האחרונות.
קרימהילד לא רחשה חיבה לארוע יותר מחבריה;
מאז נעקרה ממולדתה והועברה להוגוורטס, הספיקה לנכוח בו פעמיים - וכל אחת מהן גרועה
מקודמתה. קרימהילד לא חיבבה כלל את הרעיון לעמוד בראש מורכן, ולהעמיד פנים שאין
היא מבחינה במבטי ההאשמה והשנאה שהופנו כלפיה וכלפי חבריה. תלמידי בית סליתרין לא
סבלו מעולם מעודף פופולריות בהוגוורטס... אלא שיום הזכרון לפוטר והשבוע שבא
בעקבותיו עד לחופשת חג הנצחון היו המועד הגרוע ביותר בשנה כולה.
מחשבותיה סחפו אותה הלאה, הרחק מהמועדון
רווי המרירות ומן החיבור הבלתי-גמור; למרות כי המועדון האפלולי חסר כל חלון או
צוהר אחר אל האוויר הפתוח, ידעה קרימהילד היטב כי סערת סתיו משתוללת בחוץ. משעצמה
את עיניה, יכולה היתה לחוש בכל-מאדה את הרוח השואגת, מטיחה ענפים לחים בחומותיה
האפורות של הוגוורטס; טיפות המיים הכבדות הניתכות ברבבות וזורמות מקירות האבן
העתיקים, ואת הברקים... חניתותיו הלבנות של ת'ור, קורעים בזה אחר-זה את מרחבי
הרקיע האפור-סגול.
"רוח הסערה זורמת בעורקיהם של בני
בָּאלְזִיגֶן-קְרָאוּזֵה" היה אביה מספר לה בשחר ילדותה. קרימהילד יכולה היתה
לזכור דמותו הגבוהה ניצבת בידיים שלובות ליד החלון, משקיפה על יערות פרוסיה
המזרחית - מרחב קדמוני המשתרע עד לקצה האופק, עטוי בהינומת-מסתורין ירוקה-אפרפרה.
הרוזן הילדריק אהב את הסערה; קרימהילד זכרה כיצד היתה הרוח חודרת בשריקה פנימה,
בעת שהיה אביה פותח את חלונות המגדל, מניח לאוויר הקפוא לפרוע את שערו האפור-כסוף;
טיפות גשם כבדות היו נוטפות משפמו העבות, בעת שיצא אל תוך הסערה בכדי למרק בקפידה
את להבה המאורך והכסוף של וֵוסְטֶנְווּת.
גם קרימהילד אהבה את סערות הסתיו... את
הברקים והשמיים הקודרים שהביאו עימם תמיד את זכרונם של אבא ושל הבית האמיתי היחיד
שהיה לה אי-פעם, ומקלים על בדידותה לזמן-מה. אולם היו גם סיבות אחרות, מעשיות
יותר; סתיו, פירושו כי חודשים רבים יחלפו בטרם יגיע הקיץ, והיא תאלץ לבלות חודשיים
תמימים בויילס, בבית החוף המפואר של רוי פלטשר - אותו יצור מאוס אותה התעקשה אמה
לכנות 'בן-זוגי'.
קרימהילד שנאה בכל מאדה את הבית בווילס;
את רצועת החוף המצועצעת והגן המיופיף, שלא גדל בו ולו אלון עתיק אחד; ובמיוחד את
החיוך שנמרח על פניו הכחושים והמאורכים של רוי בכל ראשית-קיץ, בעת שהעפילה כמי
שכפאה הגרים במדרגות הכניסה הלבנות.
"אהוי, כמה שגדלת ויפית,
נסיכת-אגדות קטנה שלי" היה רוי מגרגר לעברה, בעת שהתרומם ממקום מרבצו ברשרוש
קולני של מכנסי ברמודה מקושקשים "אני ואמא כל-כך התגעגענו...".
בשנים שחלפו מאז הובאה להוגוורטס, הספיקה
לשמוע פעמים אינספור את הסיפורים על הארי פוטר, וכיצד נאלץ לבלות כל קיץ עם קרובי
משפחה מוגלגים מאוסים שהתייחסו אליו כאילו היה שרץ מתועב; לעיתים מצאה עצמה תוהה האם
אכן שפר מזלה לעומתו. אמנם, לרוי פלטשר לא היה כל בן שמן וצווחן משלו בכדי לנסות
להתעלל בה, וקרימהילד יכולה היתה לקבל כל דבר שרצתה... כמעט, לו רק היתה טורחת
להשפיל את עצמה ולבקש. אלא שלראות אותו מחבק את אמא... נדמה היה לקרימהילד, כי היא
מעדיפה שבוע שלם בתוך ארון המטאטאים.
אני ואמא... הלוואי ותיפול לתוך
קן של צרעות, שקרן צבוע שכמותך. הרהרה בפעם האלף מאז נאלצה לעבור להתגורר בביתו. אמה, או
האשה-שבגדה-בזכרו-של-אבא, היתה באה בעקבותיו, וקרימהילד היתה קופאת במקומה כנציב
של קרח, מאלצת את עצמה להפליט תודה מגומגמת ומחכה לרגע בו יואילו סוף-סוף להניחה
לנפשה.
נסיכה מן האגדות, הא? היתה מגחכת ברשעות בינה לבינה
למשמע מחמאותיו של פלטשר. כוונתך, מאותם ספרי תינוקות מלוקקים של האחים גרים,
שרק סקיב טיפש כמוך יכול לכנותם 'אגדות'.
אלא, שאי-כה הצליחה קרימהילד לכבוש את יצרה, ולהמנע מלהביט הישר אל תוך
עיניו ולספר לו בקול שקט כמה מאגדותיהם האמיתיות של הקוסמים הטבטונים, ומה
קורה באגדות הללו לאפס נחות המעז לשלוח יד ולגעת בואלקירי... המחשבה על רוי פלטשר
משופד על עץ הובנה עתיק היתה כה מענגת... אולם לעת-עתה, שמרה עונג זה לעצמה
בלבד.
לבסוף, הצליחה קרימהילד להתנער מהרהוריה,
שבה ומזכירה לעצמה כי הזמן עד לטקס הולך ואוזל.
"הוא עשה זאת בכוונה" הרהרה,
שבה ומאלצת עצמה לחרוט שורה נוספת על גבי הקלף. רק פרופסור סנייפ היה מסוגל לתת
כמות כפולה של שיעורי בית, דווקא בשבוע בו יוקדש מחצית זמנם של תלמידי הוגוורטס
לטקסים וארועים למיניהם. אלא שהפרופסור בעל השער האפור והשמנוני היה נחוש בדעתו,
גודע באיבו כל נסיון ויכוח.
"למרבה הצער, מיליגן" צלף
בקולו לעבר אחד המתלוננים "החומר שהוטל עלי ללמד אותכם השנה אינו מתחשב
ב...פסטיבל הפוטר הזה, והפלא ופלא" אף לא באנשים החשובים-מאד שיבואו להשתתף
בו השנה" הוסיף, עיניו השחורות סוקרות בבוז את סילביה מאלפוי "אולם מאחר
וכולכם כה מוכשרים... בעיקר אלו מכם שזכו בסיכת מדריך, אין בליבי כל ספק כי
תעמדו בנקל במטלה הצנועה הזו". באומרו זאת, אסף הפרופסור את תיקו ויצא בצעד
מהיר, מזכה את בתו של דראקו מאלפוי במבט קטלני אחרון.
נאנחת, הוסיפה קרימהילד לכתוב באיטיות,
עושה ככל יכולתה להתעלם משני התלמידים המשוחחים לצידה; עד כה, לא מצא פרוספור
סנייפ כל עילה לרדת לחייה של קרימהילד, או לזכות אותה ביחס מיוחד - והיא לכשעצמה
העדיפה כי מצב זה יוותר על כנו עד לתום שנתה השביעית בבית-ספר האנגלי השנוא. אלא,
שאחד מהצמד הרועש, תלמיד שנה חמישית בעל פדחת מגולחת למשעי ומצח רחב ושזוף, נשען
סמוך אליה באופן מטריד, בעודו מוסיף לרטון ולהתמרמר; פאולוס רדפלייר היה נער אשר
הטיף אגלי זעה כל אימת שהיה נתון ברוגז או סערת רגשות, דבר אשר קרה לעיתים קרובות
למדי; יום הזכרון של הארי פוטר מעולם לא הועיל למצב רוחו, אולם השנה היו הדברים
גרועים במיוחד.
"שיקח הגרים את כולם, אני
אומר" רטן בקולו הנמוך והצרוד; באורו הירקרק של המועדון, נראו אגלי הזעה על
מצחו ולחייו כעשרות נחשים מתפתלים. "כל החגיגה המטונפת הזו של הבוצדמים"
מנמיך את קולו עוד יותר, שלח מבט זהיר על סביבותיו. קרימהילד הבליעה חיוך של בוז,
מעמידה פנים כשקועה כל-כולה בגיליון הקלף. כיום, עשרים וחמש-שנים לאחר השמדת אדון
האופל, עדיף היה שלא לנהל שיחות כאלו בקול רם מדי... אפילו אם הן נערכות בלב חדר
המועדון של בית סלית'רין".
"חמש שעות זה יכול לקחת, כל הזבל
הזה. אבל הכי גרוע, זה ההרצאה המלוקקת של הבוגד-בדם" הסכים בן-שיחו, שב אל
שיחת היום בהוגוורטס - הרצאתו המיועדת של החוזר-למוטב השנוי ביותר במחלוקת
באנגליה.
"לוציוס הגדול בטח מתהפך בקבר בגלל
הבן המחורבן הזה שלו. חתיכת בכיין מסריח, פחדן עלוב, מלקק בתחת..."
קרימהילד משכה בכתפיה באדישות.
וכאילו לוציוס המהולל שלהם היה
טוב יותר.
הרהרה בבוז. התפוח לא נופל רחוק מהעץ, לא?
בשלוש השנים אותן בלתה בהוגוורטס, הספיקה
קרימהילד לשמוע פעמים אין-ספור את המעשה בכניעתו וחזרתו למוטב, או כניעתו ובגידתו
של דראקו מאלפוי, כפי שכונה הדבר בלחישה בפי אי-אלו מתלמידי סלית'רין. אותו פחדן,
אז נער בן שמונה עשר, נפל בידי אנשי מסדר עוף החול שבועות מעטים לפני הקרב המכריע
בין המסדר ותומכיו לבין צבאו של אדון האופל. עד מהרה, כך סופר, החל מזמר בחקירתו,
מסגיר כל מה שידע על אודות שמותיהם, מחבואם ותוכניותיהם של אוכלי המוות. לאחר שאלו
הושמדו כמעט עד האחרון בהם, עשה עניין גדול מחזרתו למוטב, טוען בפני כל מי שרצה
לשמוע כי עשה את שעשה משום שהבין אל נכון את המשגה והרוע שבדרכי אביו המנוח. אלא
שהדרך בה הרחיק לכת, והתנדב לנאום ביום הזכרון של יריבו הישן-נושן הוציא כמה וכמה
ואנשים מכליהם.
"חבל שאבא שלו לא הספיק לגמור אותו
לפני שמת, את הבוגד הקטן והמלוכלך" נהם פאולוס רדפלייר, הולם במסעד הכורסה
באגרופו המעובה "או אולי אנחנו היינו צריכים לעשות את זה..." שפתיו
התעוו באכזריות "אתה יודע, לארוב לו בלילה חשוך אחד... שק על הראש וקללת
קרושיאטוס לפני שזורקים את הנבלה שלו לעכבישים הגדולים והיפים ההם, שמה ביער
האסור..." עיניו נצצו בהתלהבות "אבל קודם לחש סילצניו, שלא יוכל יצרח. זה
משעשע, אחד שעושים עליו קרושיו, אבל לא יכול לצרוח, אה?"
קרימהילד טמנה את פניה בקלף שלה בכדי שלא
לצחוק: מאז הכירה את פאולוס, לא היה שבוע שלא נהם באוזני חבריו על מישהו שחייבים
'לגמור' אותו. פעם היתה זו פרופסור שטיין, שהבהירה לו בלא כחל וסרק את דעתה עליו
והורידה עשרים נקודות לבית סלית'רין, לאחר שתפסה אותו מכה תלמיד שנה ראשונה מן
הבית שלה; פעם אחרת, היה זה בוגד בדם אלמוני עמו הסתכסך בתור לחנות בהוגסמיד; ומעל
לכולם, דיבר השכם והערב על הטיפול לו ראויה פרופסור גריינג'ר, משום שהיא בוצדמית
המעיזה לטנף את כס המנהל של הוגוורטס, ומשום שהיא היצור השנוא עליו ביותר בעולם
כולו.
גוש דומן רופס שכמותו. הרהרה. הוא ידבר ויאיים במשך
שעות, אבל כל מעלליו יסתכמו, כרגיל, בהתגנבות לילית בכדי לשתות לשוכרה עם חבורת
הנוודים והבריונים בפונדק ראש החזיר. לא בכדי שינן לה אביה עוד משחר ילדותה,
כי קוסם המכבד עצמו אינו נובח איומים: הוא שוקל היטב בדעתו, טרם שהוא מחליט להכות,
ואזי הוא מכה. שקט כצל, מהיר כברק.
לפחות פעם בשבועיים, היה פאולוס מתנודד בכהות במשך יום שלם, מדדה אל השיעורים אפוף
כאב ראש עז ובלא שהכין את עבודותיו - ומספק למורים עילה נצחית להורדת נקודות לבית
סלית'רין, אף כי הוא עצמו ראה זאת בדרך אחרת לגמרי.
"המורים המסריחים האלו רודפים את
טהורי הדם" היה נוהם בכעס באוזני ידידיו לאחר מעשה "כולם יודעים, שככה
הבוצדמית בכסא המנהל אמרה להם לעשות".
מדוע מחזיקים את הטרול הזה בבית
הספר? שאלה
קרימהילד את עצמה, בפעם המי-יודע כמה.
"ששש...." לחש בן-שיחו של
פאולוס, זוקר את צווארו בבהילות "הבת של הבוג... של מאלפוי באה".
קרימהילד שבה לכתוב, לא טורחת אף להסב את
מבטה. די והותר יהיה לי ממנה בערב, אחרי הטקס הרהרה, בעוד השיחה הכעוסה
לידה משתתקת באחת. מאז בואה להוגוורטס, נאלצה קרימהילד לחלוק עם סילביה מאלפוי חדר
אחד, ולהעמיד פנים כי הן חברות. מאז זכתה סילביה בשנה שעברה בסיכת מדריך, נעשתה
יהירה ומסוכנת מתמיד.
"אני כל-כך מצטערת שעלי להפריע
לשיחתכם, חברים" הפטיר קולה הקריר של סילביה; קרימהילד לא נזקקה למבט בכדי
לחוש בחיוך הרך והמאיים הנסוך על פניה של המדריכה. "אולם הגיע זמן לעלות אל
האולם הגדול, כפי שאתם בוודאי זוכרים" הוסיפה ברוב-משמעות.
קרימהילד הבליעה גיחוך, כאשר התרוממו שני
הנערים ממקומם בצייתנות מופלאה, כובשים את עיניהם ברצפה; דראקו מאלפוי יכול היה
לספר שוב ושוב לכל עולם הקוסמים כיצד ראה את האור, לנאום ביום הזכרון להארי פוטר
וחללי מסדר עוף החול ולהזיל דמעות תנין בכמות שתספיק כדי להטביע את הרעגוג... אולם
הכל בסלית'רין ידעו, כי אין זה רצוי להתפס מלהג יתר על המידה אודות משפחת מאלפוי.
"אל דאגה, בטוחני כי איש מאיתנו לא
ישכח במשך שנים את היום הגדול הזה, חברתי היקרה" אמרה, מקפלת בחיוך מעושה את
גליונות הקלף. היא לכשעצמה מוכנה היתה לתת מאה אוניות זהב בכדי להבין, כיצד יכולה
פרופסור גריינג'ר לאלץ את עצמה לשבת ולחייך נוכח בלילת הקשקוש המתחסד שתנבע מפיו
של מאלפוי בעוד זמן קצר... שלא לדבר על לקום ולהודות לו בסופה, תחת לשלח אגרוף
במרכז פניו המחודדים.
"ועוד דבר, בחורים" הוסיפה
סילביה, שולחת מבט מסוכן לעבר פאולוס "עשו מאמץ להתנהג יפה הפעם... איננו
רוצים לאבד עוד נקודות, נכון?"
בלא להאזין להמשך השיחה, התרוממה קרימהילד ממקומה וחצתה את המועדון, שמה פניה אל
פתח היציאה ואל המסדרון האפל ומדרגות האבן שמעבר לו; הלפידים הבוערים ריצד על פניה
הקודרות, נופל בכתמים אדמדמים על עצמות לחייה הגבוהות ושערה הארוך, שגונו כגון
החיטה הבשלה. עיניה של קרימהילד היו אפורות; אפורות כפלדה בה הניסו הטבטונים
הקדומים את הרומאים אל מעבר לריין, כפי שנהג אביה לומר: אפורות וחדות כפלדה אשר
ערפה את ראשו של המצביא וארוס.
בחדר האוכל של אחוזת-ילדותה בפרוסיה
המזרחית, היה תלוי ציור ענק של קרב טאוטנברג: קרימהילד יכולה היתה לזכור היטב את
דמויותיהם השואגות של הלוחמים הטבטונים, מנופפים בגרזינים עקובים מדם ומכים בלא
רחם בלגיונרים המבועתים. אלא שבמרכז התמונה, הוסיף הצייר דמות מטילת יראה של אחת
הולקיריות, חרב מגואלת בדם מונפת בידה האחת, וראשו הערוף של צנטוריון רומאי מוחזק
בשערותיו בידה האחרת. אלמלא נפל הרוזן הילדריק פון באלזיגן-קראוזה בקרב מול הילאי
קונפדרציית הקוסמים האירופית, מעט לאחר יום הולדתה השנים-עשר של בתו, היה בוודאי
גאה בכך כי ככל שבגרה בתו, כך דמתה בחזותה לאותה ולקירי קדמונית מן הציור. לא
בכדי, התגאו בני באלזיגן-קראוזה בהיותם שושלת הקוסמים העתיקה ביותר בגרמניה;
שושלת, ששורשיה מגיעים עד לעידנים השכוחים, ודמה של אסגארד עודו זורם בעורקיהם.
מחשבות אלו חולפות בישותה, הותירה
קרימהילד את המדרגות מאחוריה והחלה מתערבבת בהמון התלמידים הנוהר לעבר האולם
הגדול. אלא, שיד קלילה הונחה על כתפה מאחור, גורמת לה לעצור.
"עשר אוניות זהב בעד מחשבותייך, שארת-בשרי
היקרה" אמר קול מוכר ולא אהוב. קרימהילד סבה לאחור במהירות, מעלה על פניה
חיוך ארסי, מן הסוג אותו נהגה לשמור במיוחד עבור תלמידי גריפינדור.
"על מה אני חושבת כרגע,
גודריק?" החזירה, עיניה ננעצות בו בתעוב "מה דבר מחשבה כגון: מדוע הטרחן
הארור הזה מתעקש לשוב ולהניח עלי את כפותיו? האם לא הבהרתי לו היטב די הצורך, כי
אין הוא רצוי בסביבתי?"
גודריק פון הות, בן דודתה ותלמיד
גריפינדור מן השנה השישית, לא נראה כנעלב במיוחד מן העלבונות... ממש כפי שנותר
חסין לצעקות ודברי התוכחה שהמטירה עליו בזמנים בהם טרם איבדה תקווה להזכיר לו מעט
מן החובות ודרכי ההתנהגות היאים למי שדם אצילים טבטוני זורם בעורקיו. תחת זאת,
העלה על פניו את אותו חיוך גריפינדורי זחוח, שדי היה בו בכדי להוציא אותה מכליה.
"קרימהילד היקרה שלי, חביבה וטובת
מזג כרגיל" גיחך, מתעלם במפגיע מן העיניים הרבות שהביטו בהם מכל עבר; אף כי
מעטים מתלמידי הוגוורטס הבינו את השפה בה שוחחו, נדמה היה כי ההצגה מעניינת אותם
בכל-זאת "בסך הכל, לא ביקשתי אלא לדרוש בשלומך. חרף הכל, עודך
שארת-בשרי..."
קרימהילד מתחה את חיוכה המלגלג עד דק,
משתדלת להסוות את הרעד שפקד את גופה.
"הו גודריק, לאחר כל המאמצים שעשיתי
בכדי לשכוח את העובדה המצערת הזו, כבר אתה בא ומקלקל הכל?" סנטה בו. אזי
הרצינה, לא מסוגלת עוד לכבוש את זעמה "כמה חבל שלא טרחת לזכור את העובדה הזו,
לפני שביזית כל זכר לכבוד השושלת שלנו, וירקת על זכרו של אבי כאשר התחברת עם בנו
של השרץ שרצח אותו. וכעת" הוסיפה, מנערת את ידו ופונה להצטרף לחבריה "אם
באת בכדי לנסות ולפתות אותי לפיקניק ליד האגם או בכדי להציג בפני את
בוצדמית-הגיפוף החדשה שאתה מסתובב איתה, שכח מזה. יש לי דברים טובים יותר
לעשותם".
מילים אלו על שפתיה, ניתקה ממנו והתרחקה
בראש מורם, כובשת את הדחף שעלה בה להציץ לאחור בכדי לבדוק את ארשת הפנים שעלתה
מתחת לשערו הזהוב של גודריק. שמא הצליחה הפעם לזעזע, ולו במעט, את החיוך המטופש
שעל שפתיו... ולהטעים אותו קמצוץ מן הכאב שהוא וידידיו הסבו לה?
נושכת את שפתיה, דחקה בגסות את הרהור
החרטה שעלה בה לרגע; אומנם, גודריק היה שאר-בשרה היחיד באנגליה, מלבד אמה - אלא
שהמעשים שעשה, אין להם מחילה וכפרה.
איזה בן-דוד מפואר מצאתי לעצמי. רשפה. מתרפס מדי יום ביומו
בפני חבורת החלאות שסבורות כי עלינו להתנצל בלא סוף על עצם העובדה כי אנו
קיימים... אלו שבטוחים, כי שם משפחה עתיק הוא כתם ולא כבוד. קרימהילד חרקה
בשיניה. היא שנאה אותם, את כל אותו המון שכבש את הוגוורטס עם הגינונים והאופנות
המוגלגיות הגסות שלהם, המוסיקה המוגלגית הצורמנית והאיומה... שלא לדבר על דברים
אחרים, גרועים אף יותר; כל אותם קוסמים-בני-הדור-החדש, אשר בזו בגלוי למסורות
העתיקות, ונפנפו השכם והערב בזכרו של הפוטר היקר שלהם, בכדי לוודא כי המשפחות
העתיקות יוסיפו להתבייש ולהתנצל בלא הפסקה.
הגרוע מכל, פיטי לובאמה. כיצד
גודריק אינו מתבייש? שאלה את עצמה, חשה כיצד זולגת דמעה בודדת על לחיה. כיצד הוא
מסוגל להתבונן בבבואתו בראי, אחרי שהוא מתרועע השכם והערב עם בנו של האיש שרצח את
אבא?
"מה קרה לך, קרי?" שאלה לין
סאמרפלד, תלמידת סלית'רין ממושקפת שהיתה בת זוגתה הקבועה לשולחן בשיעור שיקויים;
לין, שנחלצה זה עתה מתוך הקהל, הצליחה ככל הנראה להחמיץ את המחזה שהסתיים לפני דקה
קצרה.
"השרץ המסריח והבוגד-בדם, זה מה
שקרה" סיננה קרימהילד בקול נמוך, לא מצליחה לאפק את זעמה. לין הנהנה
בעגמומיות, לא נזקקת להסבר נוסף.
ממהרת למחות את לחייה, נאבקה קרימהילד
בכדי לשוב ולהשתלט על עצמה; עוד רגע ותפרצי בבכי לפני כולם... שעשוע נאה
לגריפינדורים לקראת הפסטיבל. נשבעת שלא להעניק ליריביה את העונג הזה, הרימה את
ראשה ביהירות מעושה, מישירה צעד לעבר הדלתות הגדולות.
אלא שאז, בעודה נאבקת באש המאכלת בתוך
ישותה, נשמע קול עמום, הדיו באים הרחק מלמעלה, גבוה מעל ראשי ההמון הנוהר אל טקס
הפתיחה של יום הזכרון לחללי מסדר עוף החול; פעמון עתיק החל משמיע את קולו העגום
מראש אחד המגדלים, הדיו חוזרים ונושרים ברכות בין תמונות השמן העתיקות וחליפות
השיריון המעטרות את קירות הוגוורטס.
"טרוננננננגגגג...."
קרימהילד נעצרה באחת, מרימה את ראשה לעבר
קימורי התקרה. מצדדיה, האטו תלמידים בודדים בלבד את הילוכם בכדי להאזין לרגע לקול
המרוחק, ואזי משכו בכתפיהם ושבו להדחק לעבר הדלתות ושולחנות הבתים שמעבר להם. אלא
שקרימהילד הוסיפה לעמוד על מקומה, כמו הפכו רגליה לאבן; לרגע ארוך לא היתה מסוגלת
לעשות דבר, מלבד להאזין ברטט לקול הפעמון המרוחק.
"דונגגגגגג....."
אי-כה, מצאה עצמה קרימהילד נזכרת בספר
העתיק שקיבל אביה במתנה ממכשף יפני זקן שהתארח באחוזתם כאשר היתה בת שמונה, אשר
נפתח בתאור צלצוליהם של פעמוני מקדש גיון; קרימהילד אהבה מאד לעיין בו, מדי פעם
בפעם, ולהתענג פעם אחר פעם על סיפוריהם של קרבות נוראי-ההוד, ומעללי גבורה שמילאו
את עמודי הספר, והצער העמוק בהם הסתיימו.
חבורה רעשנית של תלמידי רייבנקלו חלפה על
פניה, שניים מהם מוכרים לה היטב; רוואנה לה-פלר ורונאלד רוס לא נראו כשמים לב
לנוכחותה ולמבע המוזר על פניה, שקועים כתמיד באחד מאותם ויכוחים אינסופיים שנהגו
לנהל מאז היו שניהם תלמידי שנה ראשונה.
"ואני שב וטוען, כי משרד הקסמים
מסווה באופן מתוחכם את הניצול..."
"טרוננננגגגגג... דונגגגגגג....."
תלמידי רייבנקלו חלפו על פניה; נבלעים
בתוך המערבולת הצבעונית הרוחשת סביבה, מדברת באלף קולות. המורה ללחשים וראש בית
רייבנקלו, פרופסור שטיין, נפנתה לאחור, שולחת בה מבט תמה, ואחר נפנתה בכדי לנזוף
בשני תלמידי שנה ראשונה מצעקים, שניסו לשווא לקלוע גירים בפיבס שחלף מעליהם, מקנטר
ומתבדח בקולי קולות. אלא שקרימהילד לא שמעה דבר מכל זאת; כל ישותה התמקדה בפעמון,
כאילו בלעו הדיו את כל קולות העולם, מטביעים אותם בדממה במצולות אגם אפל.
"דונגגגג, טרונננגגגגג....
דונגגגג...."
צלצול אחרון, איטי ורך מקודמיו, הדהד
ודעך באיטיות בין קירות האבן, מזכיר לקרימהילד את קולו של קרח נסדק על-פני אגם של
שלהי-חורף;
"מה הוא מבשר, קול הפעמון?"
תמהה בינה לבינה, שבה ונזכרת בפתיחת מעשה ההייקה העתיק. אחר, התנערה ומחתה את
מצחה; יהא אשר יהא הפירוש, עליו להמתין עד סיומו של הטקס; לפי הקולות הרמים שבקעו
מן האולם, נדמה היה לה כי הנאומים עומדים להתחיל בכל רגע.
"מוטב שתזדרזי" מלמלה בינה
לבינה "הרי אסור לך להחמיץ את חגיגת פוטר, לא?"
אחרוני ההדים מלמלו ברכות מאחורי גבה,
דועכים ומתפוגגים לאיין.
|
|
|