קול הפעמון
פאנפיק פרי עטו של Envinyatar
חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה
|
|
|
אנדרומדה
"זה היה המק'הייזל האחרון"
מלמל היוארד דול, מקנח את שפתיו ושולח באנדרומדה בלק-טונקס מבט מאשים.
השמש, תעתוע עמום בגוני ארגמן, דעכה
לאיטה מעל הגבעות המאפילות, שולחת קרניים אחרונות על תריסר האנשים המפלסים את דרכם
במורד המתלול המעוצה; ענפים מוצללים ודקים כטפרים הטלטלו וחרקו מעל ראשיהם, מבשרים
כי רוח הערב הקרה מתחזקת והולכת, ובעוד שעה קלה תפרש אפלה מעל משעוליו השכוחים של
מחוז טארה.
המכשף הטקסני, עודו רוטן ומבליע גידופים
גסים, התרחק צעדים מספר מהטור, שולף את שרביטו וממלמל השבעה קצרה בכדי להעלים את
הפירורים ושאריות השומן והרוטב הסמיך והחריף מעל שפתיו.
לפחות בלחש זה הוא שולט היטב,
המעסיק היקר שלך,
הרהרה אנדרומדה, מכווצת את גבותיה האפורות. אחרת, היה נראה כמו מלכודת זבובים
מכושפת מהחנות של זונקו. המחשבה שעשעה אותה לרגע, בעוד הגברים הפרועים בחלוץ
מוסיפים לצעוד, דועכים כצללים בינות לגזעים השחורים.
"היי, מה אתה חושב שאתה עושה שם?" קראה בקול, משראתה את דול מטלטל את
גופו הנמוך והמעובה במעלה תלולית קטנה ונטולת עצים שהשתרעה לצד הנתיב. היוארד דול
לא ענה, אלא עיווה את פניו הסמוקות בכעס. אזי, משמצא עצמו עומד על ראש התלולית,
שלף קריסטל חום בגוני הענבר, מנופף בו שוב ושוב לעבר הרקיע המאפיל.
לא בא כל מענה, זולת קריאתם הנוגה של
ינשופי-בר מצמרות האלונים; בפאתי מערב, הלכו התילים הרחוקים והשחירו, אודם השקיעה
דוהה והולך בין מצוקיהם המשוננים. צעיפי הערפל המשייטים ביניהם דמו לרפאים, צוננים
ועמומי צורה.
"הייזל-אציו!" שב דול וקרא
בגרון ניחר. "הייזל-אציו, לכל השדים!"
אחד הגברים הפרועים נעצר, מסב אל
אנדרומדה את פניו המצובעים בירוק ולוחש בקול נמוך וגרוני. זו הנהנה, חוככת את
הדברים בדעתה. אחר נפנתה לעבר דול הרגוז המוסיף לעמוד בראש התלולית ולהביט באופק
בעיניים כלות, הקריסטל מונף גבוה מידו. האותיות הלבנות החרוטות על הענבר בהקו לאור
קרני השמש האחרונות, מכריזות:
"מק'הייזל
ובניו, מזון בשרי מהיר למכשפה ולקוסם, הטובים ביותר באירלנד מזה שבעים שנה. רק הנף
את הקריסטל וקרא "הייזל-אציו", והקלינסוויפ שלנו בדרך אליך!"
"הסברתי לך פעם ופעמיים" אמרה
אנדרומדה, מרימה את קולה "מרגע בו עברנו את טבעת הערפל של טארה, תוכל לנופף
בעצם של כבשה באותה מידת הצלחה; אותות אינם עוברים את הערפילים המכושפים. אם אין
בידך מפתח מעבר מתאים, תזדקק ללחש מורכב לקרוע דרך פנימה והחוצה. אינני
חושבת" הוסיפה, מעקמת את שפתיה בבוז "כי רבים משליחי מק'הייזל מכירים
אותו... כמה חבל".
היוארד לא ענה מיד, בועט ברגב עפר ומגדף
בלחש. מקץ רגע, משך בכתפיו הרחבות והחל כושל במורד התלולית.
"תאמרי לפראים המסריחים ששכרת
להתרחק ממני!" נבח, עיניו סוקרות בתעוב את הגברים המזוקנים והמצובעים, על
חניתותיהם וקשתות הציידים הגסות המטלטלות על גבם.
אנדרומדה גיחכה. היוארד היה אומר תמיד את
אותו משפט, כאשר לא עלו במוחו רעיונות טובים יותר. למרבה מזלו, לא ידעו אנשי
השבטים השכוחים של טארה אלא מילים בודדות באנגלית, אף אם לא דוברה בעגה טקסנית
כבדה לעייפה.
"אני... אנ'לא אוהב איך שאלו מביטים
בי, עם הפנים המצובעות האלו... כמו, כמו חבורת בני-זונה אינדיאנים " מלמל. בזאת
הפעם, נשמע קולו כמעט כיבבה.
האור האחרון דעך לאיטו בפאתי מערב.
מתרחקת מהיוארד דול ככל יכולתה, שבה
אנדרומדה ותפסה את מקומה סמוך לראש הטור; הדרך התפתלה מטה בינות לגזעים קדמונים
שעוביים כעובי צריח; העלווה הוסיפה לרשרש באיום מעל ראשיהם, כתמהה על העזתם... או
על טפשותם; נאנחת, שיקעה את עיניה בנופי העמק המאפיל והולך, מתעלמת משקשוקן החרישי
של טבעות השיריון על גופה, ומן העייפות המתפשטת לאיטה בתוך גופה הדווי. עד כה,
החזיקה מעמד יפה... בהתחשב בגילה המתקדם, כמובן. לו היה דודה המנוח רואה אותה
עכשיו, הרהרה, היה מן הסתם מקמט את מצחו ומעיר בארשת מלומדת, כי רק דמם הטהור
במיוחד של בני בלק מאפשר סיבולת כזו בגיל שישים וחמש... אף כי כמובן שמשחקים כגון
אלו אינם יאים לנשים ממעמד גבוה. דודתה, לעומת זאת, היתה וודאי משלחת בה מבט קר
כקרח.
"שוב היא מתרועעת עם בוצדמים וממיטה
עלינו החרפה, הבת הזו שלך!" אנדרומדה שמעה מילים אלו פעמים אינספור בילדותה,
בעוד אביה כובש פניו בשולחן וממלא את פיו מים.
ניחא. הרהרה בקדרות. הם שלושתם מתים, מזה
שנים רבות. די לך בדול המטומטם... הוסיפה בינה לבינה כאשר שמעה את קולו
מאחוריה; רגלו של זה האחרון ניגפה ככל הנראה בשורש בולט, גורמת לו להפליט שרשרת
גידופים גסים.
ברנש מתועב. את זאת, החליטה אנדרומדה רבע
שעה בלבד לאחר שנפגשה איתו לראשונה בדבלין, באותו פונדק יוקרתי בקצה סמטת קוהולין.
היוארד, כך למדה עד מהרה, היה קוסם יחיד ויורש יחיד למשפחה עשירה כקורח של מוגלגים,
מן הסוג שטד המנוח שלה היה מכנה 'אילי נפט'. שבע שנות לימודי-קסמים לא שינו כהו-זה
את תפיסתו הבסיסית, כי כסף מסוגל להשיג עבורו כל דבר, יהיו אלו דולרים או אוניות
זהב.
ואולי הצדק איתו, ואת זו המתעקשת
לטמון את הראש בחול. הרהרה, נזכרת בויכוח האחרון שניהלה עם נימפדורה בטרם הפליגה
לאירלנד. להיכן הדרדר עולם הקוסמים של ימינו. מרלין!
תחילה, לא האמינה אנדרומדה למשמע אוזניה,
כאשר סיפר לה דול כי הוא מחפש שרביט-להשכיר המסוגל לבקוע את הערפל המכושף ולהוביל
אותו למסע חיפושים אחר קברה האגדי של המלכה מייב. היה עליה לגייס את כל כוחה בכדי
שלא לפרוץ בצחוק מזלזל; אם שרד הקבר העתיק את תהפוכות השנים, הרי שקסמי המגן
שהוטלו עליו היו כה עתיקים וחזקים, עד כי כל הנסיונות לחפשו בדורות עברו עלו
בתוהו. האם סבר הטקסני סמוק הלחיים באמת ובתמים כי יצליח היכן שנכשלו טובי הקוסמים
והמכשפות בימים עברו? ברנש כמוהו, הרהרה, צריך היה להשאר בארצו, ולצפות במשחקי
קווידיץ' בעודו מרטיב גרונו בבירצפת ומכרסם כעכי-כשף.
אולם דול, כמסתבר, היה עשיר, יהיר
ומשועמם די הצורך בכדי להציע לאנדרומדה עשרת-אלפים אוניות זהב בעד ארגון משלחת
מחקר והטלת כישוף ההבקעה שיוביל אותו אל צידה האחר של טבעת הערפל. היא, שנזקקה מאד
לכסף, קיבלה עליה את המשימה, גם אם בלב ולב.
דמויות הגששים שלפניה הלכו והשחירו, עד
שדמו לצללים חומקים. מאחוריה, הוסיף היוארד לפלס את דרכו בכבדות, נאנק ומבקע זרדים
בסוליות מגפיו.
"הניחי לשוטה" מלמלה, מביטה בכוכבים
הראשונים שהחלו זורחים גבוה מעל העמק, מציצים וקורצים פה ושם בינות לצעיפי הערפל
"עוד שבוע, והוא יתייאש ויבקש לחזור כלעומת שבא..." מגחכת, הוסיפה
להאזין בחצי אוזן למלמוליו וגידופיו. אלו הזכירו לה זמנים אחרים וביקור שונה
לחלוטין באירלנד, לפני חמישים וחמש שנים... ואת אותו חוואי שיכור וביש-מזל שהצליח
להעלות את חמת אחותה.
"נו באמת, בֶּל" התחננה
אנדרומדה בת העשר, בעת שהצטנפו שתיהן מאחורי משוכת העוזרד העבותה, מביטות בסקרנות
בכלי-הרכב המכוער והמגושם אותו כינו המוגלגים 'טנדר'. "כבר חושך בחוץ, ויכעסו
עלינו אם נאחר לארוחת הערב" הוסיפה, מביטה בחשש בבוץ שנקרש על שולי שמלתה.
בלאטריקס משכה באפה בבוז.
"אוי באמת, אל תעשי לי בכיינית
מפונדרקת כמו נרקיסה".
יומיים קודם לכן, בערבה הראשון של החופשה
המשפחתית, הפתיע החוואי המיוזע את שתיהן ואת סיריוס הצעיר, כאשר התרוצצו ורדפו זה
אחר זה בשער פרוע בין כרי המרעה הירוקים. נדמה היה לאנדרומדה, כי היו בדיוק באמצע
משחק בחבורת אבירים-מכשפים היוצאים לחפש את מערת הפיאנה.
"אתם 'סתלקו מהאדמות שלי, חבורת
צוענים מלוכלכים!" צעק הגבר הגדול, דורך לעברם נשק מוגלגי ארוך-קנה. "אחרת,
אני תכף צד אותכם, כמו חבורת ארנבות מושתנות. תרימו הרגליים אחת ושתיים!"
הוסיף, משקשק בנשקו באיום.
בלאטריקס לא שכחה את הברנש; גם בגיל
אחד-עשרה, לא נמנתה הסלחנות בין תכונותיה. יומיים לאחר-מכן, מצאה אנדרומדה את עצמה
נגררת בעקבותיה אל מארב נקמה שטמנה בתוך משוכה הצופה על ביתו.
"הנה הוא בא" גיחכה בלאטריקס,
מזדחלת כנחש בין הענפים בעוד דלת הרכב נפתחת והחוואי מתנודד מתוכה, רובהו מתנודד
על גבו ושיר שיכורים מגומגם בוקע מתוך פיו. "עכשיו תשתקי ותפסיקי להיות כזו
תינוקת... בואי נטיל עליו קללה". איום זה היה ממשי ביותר: כבר בגיל אחד-עשרה,
לאחר שנת לימודים ראשונה בהוגוורטס, שלטה בלאטריקס בקללות שלא היו מביישות תלמיד
מצטיין בשנה רביעית.
נאנחת, שבה אל המציאות; אותו חוואי מת
וודאי לפני שנים רבות, וכמוהו סיריוס משולח-הרסן וטד שלה, שאהב כל-כך את נופיה
הירוקים של אירלנד. בלאטריקס נעלמה... הגרים יודע להיכן. ושמא מוטב כך. רק את
נותרת מאחור, מכשפה זקנה, מוקפת בזכרונותיה ובמתיה.
היוארד התאמץ להדביקה, מקפל בכעס את המפה
שאחד בידיו.
"בחיי חמישים ושבעה הכוכבים של
פדרציית המדינות המכושפות!" בעבע, מביט בדרך האפלה שהשתרעה לפניהם; כעת, הגיעו
סוף-סוף אל תחתית המתלול, מותירים את אחרוני האלונים מאחורי גבם. המצוקים נישאו
לגובה עצום משני הצדדים, שוליהם בוהקים באיום באור הירח הקלוש שהחל מטפס מול
פניהם.
"לפי מה שכתוב כאן, כבר היינו
צריכים לראות את הים... והם קוראים לזה מפה, בני-האלף" נהם "אפילו גוז לא הייתי משלם על
פיסת החירבון הזה אם הייתי יודע..."
אנדרומדה שילחה בו חיוך ארסי.
"ואם היית טורח להקשיב לי, היית
ודאי יודע, משום שאמרתי לך חמש פעמים לפחות לא לסמוך על הזבל שמוכרים בסמטת
קוהולין. אפילו בהוגוורטס לא הצליחו למפות מעולם את הארצות שמעבר לערפל... והקלף
הטפשי הזה לא טוב בהרבה ממפה מוגלגית.
יללת זאבים מרוחקת שיסעה את דבריה, גורמת
לה להביט בחשדנות במשעול האפל; אנשי השבטים נעצרו, יוצרים חצי-גורן ממלמלת של
חניתות רוטטות. חיה נוספת יבבה בתשובה, קרובה עוד יותר... מזכירה לה באופן מוזר את
סיריוס, יושב בדמות כלב שחור וצופה בירח.
"אנשים לא להמשיך הלילה" נהם
קולו הצרוד של מנהיג הציידים; הלה צמצם את עיניו והחווה קדימה בחנית שבידו, מורה
אל המקום בו הזדקר תל מטושטש מתוך העלטה. נראה היה, כי הוא מתאמץ להזכר באנגלית
המעטה שידע. "רע, מקום רע. מקום של שִי ורוחות מתים. אנשים לא להמשיך
עד אור" שב ואמר בקול נחרץ, נועץ את חניתו באדמה.
אנדרומדה הנהנה, מעלה חיוך עגמומי על
פניה.
רוחות מתים... הרהרה. מעניין איך זה באמת...
למות. לא פעם, מצאה עצמה תוהה, מה היתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשו של סיריוס,
כאשר הושלך אל תוך הפרגוד. אל דאגה, לחש קול שקט וקר בתוך מוחה. בסוף,
גם את תדעי... למרות כל משחקי-החרבות, השיקויים ומרקחות הפלא שאת קונה, וכל הארצות
המוזרות שאת בורחת אליהן... בעוד מכשפות אחרות בגילך יושבות ולוגמות תה בסלון, או
מלוות בגאווה את נכדיהן לסמטת דיאגון, לקנות להם ספרי לימוד להוגוורטס. אולי
נימפדורה צדקה כאשר רמזה, שמשהו הסתובב אצלך בראש אחרי שמתה נרקיסה? ממי את בורחת,
אנדרומדה בלק?
"למה הם עצרו, הממזרים?" תבע
היוארד דול לדעת, קומץ את אגרופיו מאחוריה.
אנדרומדה לא ענתה, סוקרת במבט ארוך את
התל המטושטש המזדקר ממרכז העמק; ראשו המרוחק, האבנוני, נדמה כאי כהה ומוזר, בוקע
ודועך חליפות בתוך ים הערפילים. צינה חלפה באבריה, ואצבעותיה התהדקו כמאליהן על
ניצב חרבה. שי.. בני העם האגדי של הטואטה דה-דנאן. כמה שטד המסכן שלי היה
מתרגש, אילו היה זוכה לראות ולו סימן מהם.
"נדמה לי ששאלתי, למה לכל השדים
המזדיינים הם עצרו, הפראים המסריחים שלך?" הרים דול את קולו כמעט לכדי צרחה,
מנופף בשרביטו ביד רועדת. קולו מילא את האוויר האפל; העצים והמצוקים סביב החזירו
הד.
"הנמך את קולך, טפש!" לחשה
אנדרומדה בבהילות. אם כל שרביט מתאים לקוסם שלו, מעניין אם הם עושים שרביטים
מפיסות מק'נאגטס ווריד-עכוז של פרי רודאו, שם בטקסס. אלא, שדבר ממחשבות אלו לא
חצה את דל-שפתיה, כאשר שבה לדבר.
"צעדנו מספיק ליום אחד,
היוארד" אמרה בקול פסקני "האנשים זקוקים למזון ומנוחת לילה. נחצה את
העמק מחר, לאור היום".
* * *
הצרצרים זימרו בקול קלוש מתוך המשוכות,
אי-שם מעבר לחומת האבנים הפרוצה מאחוריה התקינו אנשיה של אנדרומדה מחנה מאולתר;
שעונה על האבן הקרה, יכולה היתה אנדרומדה לשמעם משוחחים בלחש בשפתם; אי-כה, שיחק
להם מזלם, ואחד הגששים הבחין במקום המסתור הזה: רחבת עשבים נסתרת בין שברי חומה
עתיקה לקיר סלע אנכי. כעת, עסקו הגברים מצובעי הזקן בקריעת שוקי בשר והשחזת
חודי-חניתות, מתנהמים ומביטים מפעם לפעם לעבר התל הרחוק שבתוך העלטה. היוארד דול
ישב לבדו, גבו שעון אל הצוק; כובע הבוקרים המהודר שהוסר מראשו נח על ברכיו, חושף
את פדחתו המקריחה; בקבוק הויסקי הושט שוב ושוב אל שפתיו, זוהר קלושות באור הירח.
"לומוס" לחשה אנדרומדה
ברכות. אור חיוור נדלק בקצה שרביטה, מגרש את הצללים מבין עלי הקיסוס ושיחי
הדמדמניות הבוקעים מסדקי האבן לצידה. לרגע, חיטטה בתיקה, שולפת כריך ופרוסת בשר
מעושן. משסיימה לאכול, שקעה באיטיות אל בין עלי הקיסוס, מגביהה את ראשה בכדי לעקוב
אחר חרמש הירח, המשייט ומאיר את צעיפי הערפל באורו הכסוף-צהבהב. הרוח הוסיפה ליבב
בעלטה, מזכירה לאנדרומדה את רחש הגלים המרוחק מחוץ לחומות אזקאבאן, בלילה בו מתה
אחותה נרקיסה.
לא אזקאבאן גמרה את אחותי, הרהרה, דוברת בלא-קול אל החרמש
הדק מעל ראשה. היתה זו הגאווה הארורה שלה.
עגום ככל שיהיה, הרי שגורלה של נרקיסה
שפר בהרבה לעומת בלאטריקס, שבילתה באותו מקום עצמו לפני המלחמה השניה; הסוהרסנים
לא היו עוד, ותחתם הוצבו לגיונרים דוממים בין הכתלים הכהים, וגריפונים פרועים נקשרו
לפני השערים. מדי פעם, היה אחד מהם צווח בקול נוקב, משלח הדים צורמניים לאורך
מסדרונותיו הצוננים של הכלא. תאה של נרקיסה היה אחד הגדולים והנוחים בכל אזקאבאן;
בקירו המערבי נקבע חלון מסורג, צופה אל החומות ואל גלי הים הגדול. אנדרומדה היא
שארגנה את אותו תא עבור אחותה; הפצרות וינשופי-דואר רבים נדרשו לשם כך, כמו גם
למעלה מאלף וחמש-מאות אוניות זהב לשחד בהן כמה מפקידי משרד הקסמים. ארבע-עשרה
שנים, חייתה נרקיסה באותו תא, ספונה בין ספריה וזכרונותיה.
בשנותיה האחרונות, כאשר החלה בריאותה של
נרקיסה בוגדת בה, הפצירה אנדרומדה באחותה לבקש חנינה משר הקסמים; אחרי ככלות הכל,
לא היה חלקה במעשיהם של אוכלי המוות גדול במיוחד. אנדרומדה הבטיחה בהן צדקה כי
תעשה הכל בכדי לסייע בידה, תערוב לה ותדבר אל ליבם של פקידי משרד הקסמים. לשווא;
נרקיסה לא היתה מוכנה אף לשמוע. עד יומה האחרון, היתה נחושה שלא לבקש חסדים כלשהם
מבוצדמים ואוהבי-מוגלגים.
אלא שאי-כה, כאשר היתה אנדרומדה יושבת
לבדה וצופה בצללים המתארכים מחוץ לחלונות ביתה, ניחשה כי היו לאחותה אף סיבות
אחרות. למה ולהיכן היתה חוזרת? בעלה נספה בקרב, ובנה היחיד... דראקו לא טרח לבוא
ולבקר את אמו אף לא פעם אחת בכל שנות מאסרה. ככל הנראה, שקל בדעתו והחליט כי גילוי
מעט רחמים כלפי אמו האומללה עשוי לפגוע בתדמית החדשה שאימץ לעצמו. דראקו
החוזר-למוטב, דראקו שגילה את האור... הלוואי ויקח אותו הגרים.
"הוא לא בא גם הפעם, נכון?"
זכרה את קולה הסדוק של נרקיסה באותו לילה אחרון "כתבתי לו שאני גוססת, והוא
לא בא"
אנדרומדה נטלה ברכות את ידה.
"אל תחשבי עליו, אחות" לחשה,
מביטה בפנים שהיו כה גאות ויפות; כעת, היו עיניה הכחולות של נרקיסה אפלות וכבויות,
ושערה הלבן נפל על צווארה הכמוש בקווצות דלילות ומעוררות רחמים.
לרגע ארוך, לא אמרה נרקיסה דבר, מביטה
בכוכבים הזורחים מעל הים. הגלים רחשו הרחק למטה, משתברים בעצב על חומות האבן.
"איזה מזל היה ללוציוס שלי ש...מת,
לפני שראה את החרפה שהמיט עלינו" לחשה לבסוף "אבל לא בשביל זה... אני
קראתי לך, אחות" נרקיסה הסבה את ראשה באיטיות, ולרגע אחד שבו עיניה והבהיקו
"היית טובה אלי, ורציתי... להפרד, וגם..." אצבעותיה נפתחו באיטיות,
מגלות ברק מוזהב נוצץ בתוכן. "לתת לך משהו".
ליבה של אנדרומדה החסיר פעימה, כאשר
הבחינה בטבעת הזהב הקטנה; המימרה העתיקה של בית בלק, "טהורים תמיד" נצצה
בתוך הזהב הבהיר, כאילו ניחנה בחיים משל עצמה.
אם כן, נימפדורה היא שטעתה,
כשסיפרה לי בתרועה רמה על הטיהור בבית שברחוב גרימהולד, הרהרה אנדרומדה, מביטה במבוכה במילים
החרוטות במתכת. בסופו של דבר, הצליח קריצ'ר הזקן להציל את התכשיט עתיק
היומין מידו הזועמת של בן-דודה.
"אני... לא חושבת שאני מתאימה לזה,
נרקיסה" החלה מתנצלת, נרתעת לאחור כמעט בפחד. "הרי... אפילו את שמי מחקו
משטיח היוחסין, זוכרת?"
אלא שנרקיסה עמדה על שלה.
"את האחרונה, אנדי" לחשה,
מהדקת את אצבעותיה הכחושות סביב פרק ידה "האחרונה..."
נדמה היה לאנדרומדה, כי תזכור לשארית
ימיה את מבע-פניה של אחותה, כאשר נכנעה לבסוף וענדה את הטבעת על אצבעה, חשה צינה
מוזרה חולפת בישותה. החיוך המעוות על פניה של הנוטה למות היה נטול עליצות... ועם
זאת, היה זה חיוך נצחון. נצחון מר ועקר, אחרון, של בית בלק האצילי ועתיק היומין.
"טהורים... תמיד..." לחשה
בשארית כוחה. אזי, השתתקה, נשענת על כריה ומתיקה את מבטה אל עבר הים האפל שמעבר
לחלון. אנדרומדה נותרה לשבת בלא נוע, מניחה לנרקיסה להוסיף ולהחזיק בידה למשך שעה
שארכה כנצח. אזי, הפליטה אחותה שיעור ארול ומחרחר, ואחיזת אצבעותיה רפתה; ידה
נטולת החיים נטשה את ידה של אנדרומדה, נשמטת דומם אל צד הדרגש.
"אאאאאאאאהההההההוווווווווווו....."
הקול המקונן שפלח את הדממה היה כה מבעית,
עד שנדמה היה לאנדרומדה כי הצרצרים דממו באחת, והמצוקים עצמם נרעדו. אנשי השבטים
הזדקפו במקומותיהם, בוהים בחשיכה בעיניים קרועות לרווחה. אנדרומדה נאבקה להתרומם,
חשה כיצד חודרת הצינה אל תוך עצמותיה.
"אאאאאאאהההההההוווווווו....."
היבבה שבה ונשמעה, קרובה ומאיימת עוד
יותר.
"ז...זאבים, זאבים מושתנים!"
שמעה את היוארד מיבב, עודנו אפוף בקורי שינה. "זאבים טורפים, בני..."
"אלו אינם זאבים, ראש דלעת"
לחשה אנדרומדה בקול חנוק, שולפת את חרבה מהנדן. אנשי טארה השתופפו באימה, מהם
ממלמלים תפילה בשפתם, ומהם מרימים את חניתותיהם ביד רועדת. הלהב הארוך נצץ בידה,
קר ועלוב למראה. אי-שם, בתוך החשכה, שאג קול נמרץ; קולות אחרים ענו, גורמים לליבה
להלום בפראות.
"זה... זה לא פייר..." יבב
היוארד מאחוריה, אולם היא לא נתנה עליה את דעתה; לא עוד.
"הגיעה השעה" מלמלה, תוהה האם
נגזר גורלה למות. האם תפגוש את סיריוס, נרקיסה וכל האחרים? כמה זמן יעבור, עד אשר
תבין נימפדורה כי אמה המטורפת לא תשוב עוד מתוך הערפילים? מתגנבת לאורך אבני החומה
הלחות, קרבה אל אחת הפרצות והציצה אל תוך העמק האפל.
"טרום, דום-דום" הלם קולם של
תופים. היבבות שבו ונישאו לאוויר, רמות ואכזריות מקודמותיהן, בעוד המתלול לרגלי
החומה נמלא בשטעת רגליים כבדות.
פלצות אחזה באנדרומדה, משבקעו ראשוני
הבאים מתוך העלטה, חושפים את פניהם המבעיתות; לרגע התנודדה כמחשבת ליפול, שפתיה
נעו בחולשה, מבקשות לצרוח... לקרוא לאביה ולאמה המתים, אלא שפיה נותר דומם.
אזי, במאמץ עליון, הצליחה לשוב ולהיות
אדונית לגופה. צועדת קדימה, תפסה עמדה באחת הפרצות, שרביטה לפות בידה האחת, וחרבה
מבהיקה באחרת. טבעות השיריון שלגופה הבהיקו באור לפידיהם של התוקפים; הנה צולחים
הראשונים בהם במרוצה את המתלול, קרבים אל החומה העתיקה בנהר של להבי פלדה וניבים
חשופים, מצהיבים. ליבה של אנדרומדה הלם בחוזקה, כמבקש להתחרות ברעם התופים.
"היה שלום, בית-בלק האצילי ועתיק
היומין" מלמלה במרירות, מכוונת את שרביטה אל עבר תוקפיה.
|
|
|
--------------------------------------------------------------------
טואטה דה-דנאן: הגזע האגדי, או מעין פיות
שישבו פעם באירלנד לפי המיתוסים האיריים העתיקים. הם הפסידו בקרב לבני
גייל, שהם אבותיהם הקדומים של האירים, ומאז עברו לחיות בממלכות מתחת לאדמה,
החבויות מתחת לתילים גדולים.
שי: כינוי נוסף לטואטה
דה-דנאן.
פיאנה: חבורת גיבורים אירית אגדית,
שלפי האגדה נקברה במערה סודית, ונדרשת תרועה של קרן בכדי
להעיר אותה.
המלכה מייב: דמות של שליטה לוחמת
מהמיתולוגיה האירית. האויבת של הגיבור האגדי קוהולין.
טארה: אחת הממלכות האיריות העתיקות.