קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

לרגע ארוך, השתררה דממה כבדה, מופרעת אך בבכיו של הארולד הפעוט.

אזי, כמו לפי אות, התמלא האולם במערבולת צעקות, גידופים ובכי היסטרי.

"הם ניסו... ניסו לפגוע במלאך שלי, בהארי הקטן!" התייפחה מורגיין מתוך העלטה "אבא, הם ניסו להרוג אותו!"

"אתם שמעתם את הבת שלי, לא?" רעם קולו העמוק של בארנארד קארתני אי-שם מקדמת האולם "שאני אבין, קורינתיוס. איך בשם הגרים, קורה דבר מביש כזה מתחת לאפם של כל בכירי מסדר עוף החול?! שערוריה כזו אני... מדוע אתם עוד עומדים כאן, במקום לתפוס את המנוול החולני שעשה את זה? ושמישהו יקח מכאן את הבת שלי" הוסיף, קולו רם וצורמני "אתם לא רואים שהיא כמעט מתעלפת?"

קולות נוספים החרו-החזיקו אחריו, וקירות האולם החזירו הד. תריסר לחשי לומוס הוטלו על שרביטים כמעט בעט-ובעונה אחת, מפזרים אך במעט את החושך הכבד שירד על אולם הנשפים. באור החלוש, יכולה היתה הרמיוני לראות פנים חיוורים ונבוכים מקיפים אותה מכל עבר.

"אוכלי המוות!" צעק מישהו בקול גדול מאחוריה "הם הגיעו גם לכאן! שום מקום אינו בטוח יותר!"

הרמיוני נסוגה צעד אחד, נשענת על עציץ גדול ומניחה לשאבי חרושת הקמטים, אחותו המבוגרת של ברנארד קארתניי, לעבור בסערה על פניה בשרביט שלוף, ממלמלת "ידעתי! כל הזמן אני ידעתי!"
אחד ההילאים רץ אחריה בצעד כושל, מביט בעצבנות לכל עבר.

הרמיוני עשתה צעד נוסף לאחור, עד שהיתה חבויה כמעט כליל בין עליו הרחבים של העציץ לעמוד שיש גדול. אזי, שלחה יד מהירה ולפתה בחוזקה את תליון בתולת הים.
"אם את קשורה למעשה הנבלה הזה..." שיגרה מחשבה מהירה לעברו, מתאמצת לשוות לה גוון מאיים ככל האפשר.

כתשובה, התמר צחוקה הקר והמלגלג של בלאטריקס ומילא את ישותה.

"אני, מתוך התליון? כיצד אני יכולה? אינך רומזת שחברתו היקרה של הפוטר הינה כה סנילית, עד שזכרון מסוגל להטיל לחשים של עצמו מעל צווארה, בלא שתחושי בדבר... עגום מאד, מה שהגיל עושה לבוצדמים, הא?"

"משעשע מאד" החזירה הרמיוני בכעס, מסלקת עלה מרשרש מעל פניה. "אבל כמסתבר, לא סתם רצית כל-כך להגיע לכאן. אולי באמת מוטב שאתן אותך לסנייפ. הוא יוכל לדובב אותך..."

"ואני מנסה להסביר לך, שמתיחות יום-הולדת והופעת ליצנים מעולם לא היו הקטע שלי, מתוקה" החזירה בלאטריקס בבוז "מוזר, לוציוס סיפר לי פעם שאנשים חושבים אותך לחכמה... ובכן, גברת-יודעת-כל: אוכל-מוות מצליח לחדור לבית אחוזה מוגן, מתחת לאפם של ראש מסדר האויב ועשרים הילאים, רק כדי לבדר את אמא קארתני המזוהמת במופע תעתועים? אבל בימים בהם קראב וגויל מנסים לתפוס את מקומו של אדון האופל, מי יודע?"

"הרמיוני, הכל בסדר איתך?" ג'יני עקפה מכשפה זקנה ממררת בבכי, נדחקת לעבר העציץ ומניחה יד על כתפה.

הרמיוני הנהנה במהירות.
"הממ... כן, כמובן. החגיגה נהרסה לחלוטין, אני רואה" הוסיפה, לא בטוחה עד כמה היא מצטערת על כך . מתנשפת, הרפתה באיטיות מן התליון. קולה הצולפני של בלאטריקס הוסיף לצחוק בשקט בתוך תודעתה, נמהל במהומה שהוסיפה להשתולל באולם. כמה אנשים שלופי שרביטים נאבקו להבקיע דרך בהמון, רוטנים וממלמלים בינם לבין עצמם.

"וויזלי, גריינג'ר!" פניו של קורינתיוס בלייז היו אדומות כסלק, וכל-כולו נראה קרוב להתמוטטות עצבים. "אתן... מה אתם עומדות לכן שם; רוצו... רוצו לחפש אותו. הבית מוגן נגד התעתקות, הוא... לא יכול היה להתרחק מכאן" בלא לחכות לתשובה, חלף על פניהם במרוצה, מלוויו סמוכים אליו מאחור.
"פורקס, וודא שאנשים מוצבים ליד כל השערים והדלתות!" שמעה הרמיוני את קולו המתרחק "וודסמן, גולד, אתם בואו איתי... משרד הקסמים, מה הוא יאמר..."

ג'יני משכה בכתפיה, שולחת אחריו מבט של בוז.

"אלמלא זה היה עצוב, זה היה מצחיק" הטיחה "אם היו כאן אוכלי מוות, הרי שהצליחו בהינף שרביט לגרום למסדר עוף-החול להראות טפשי יותר מפלוגת הפיקוח האגדית של גברת קרפד. וויזלי, תתפסי אותו..." הוסיפה, מחקה בלעג את קולו של בלייז "אבל שכחת שוויזלי לא מספיק טובה בשביל הזרוע המבצעית של המסדר, אם שלחת אותה להיות אחראית על אגף הספורט, הא?"

"בכל מקרה, עדיף שנצטרף אליהם" מלמלה הרמיוני בדי-מבוכה, שבה ומנסה לשקול את דבריה של בלאטריקס. "זה לא יראה טוב, אם נעמוד כאן ולא נעשה כלום"

ג'יני הפליטה גידוף חרישי, אולם מיהרה בעקבותיה אל אחד הפתחים הצדדים. בתוך רגע, היו במפלס שמתחת לאולם, פוסעות במהירות בתוך מסדרון מקושט בפסלים של ילדים מחייכים מכל העמים.
"אולי באחת הדלתות הצדדיות האלו" הפטירה הרמיוני, מאירה בשרביטה על ארון מוזהב, שסמל קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית חרוט עליה בקווים בהירים ועדינים. "בארון הזה אין כלום, בכל מקרה".

ג'יני טרקה בכעס את דלתו של חדר ישיבה סמוך.

"בדקתם כבר במטבח?" הדהד קולו המרוחק של קורינתיוס מאי-שם "צ'ו, מה עם הסלון הפרטי של גברת פירס-קארתני?"
"טירוף, פשוט טירוף" מלמלה "עם כל הבלבול והשלומיאליות מסביב, אני מתערבת איתך שהוא נעלם מכאן מזמן... כמה מההילאים האלו עוד יתחילו לפגוע אחד בשני בקרוב, זה מה שיקרה. מרלין! הייתי צריכה לעזוב מייד אחרי שקינגסלי פרש, זה מה שהייתי צריכה לעשות".

"אני... לא בטוחה שבלייז אשם בהכל..." מלמלה הרמיוני. אחרי ככלות הכל, קורינתיוס בלייז היה אדם טוב; מי כמוה ידע זאת?

עינה החומה של ג'יני שלחו בה מבט כועס.

"נו טוב" רטנה "אני מניחה שלא יזיק לנו לבדוק עוד כמה מסדרונות. זה לא שנמצא משהו מסוכן, אחרי הכל..."

עוד מספר דלתות נפתחו, והרמיוני מצאה עצמה בודקת חדר-הסבה, מזנון ושתי ספריות קטנות. אלא, שמלבד שתי נערות מגישות שעסקו בלרכל במרץ על ארועי הערב, וגמדון בית עגמומי למראה שנעלם בצללים כהרף-עין, לא מצאו נפש חיה.

"ויזלי, אתן לא צריכות להמשיך לשם!" צעק הילאי בגלימה חומה שחלף על-פניהם כרוח סערה "האגף המערבי כבר נסרק פעמיים, וגם המטבח. אתן יודעות אולי מי בודק את הירידה למרתף?" הוסיף, נעלם מעבר לפניה בלא לחכות לתשובה.

קול פיהוק מודגש עלה מתוך התליון.

"כמה חבל שלא התמודדנו מול המסדר הכשרוני הזה, במקום כנגד אלבוס דמבלדור" אמר קולה של בלאטריקס "תגידי, נמשיך לשחק עוד הרבה זמן ב'לכו בעקבות הויזלי'?".

"אני בטוחה שיש לך הצעה טובה יותר" החזירה הרמיוני בארסיות. היא עדיין מסוכנת, ואת יודעת שהיא מסוכנת" הרהרה בינה לבינה "ועדיין, את עונדת אותה על הצוואר במקום לענוד תמונה של רון, ונותנת לה לשחק בך. למה?"

"ואם היתה לי, מה יצא לי מזה שאספר לך?" החזיר הקול המלגלג מהתליון.

"הרמיוני, את בטוחה שאת בסדר?" שאלה ג'יני בדאגה מאחוריה "את מתנהגת... קצת מוזר".

הרמיוני הנהנה בחיוב, מגניבה מבט נוסף לעבר הקמע הזוהר קלות על צווארה "ומה את רוצה, מלבד עזרה בהקמת מסדר חדש של אוכלי-מוות?"

"אדון האופל מת" החזירה בלאטריקס במרירות "ובלעדיו, אין שום טעם... אבל אולי אני כן רוצה משהו. לא דבר שיציק יותר מדי למצפון הטהור שלך" הוסיפה בלעג.

הרמיוני שיגרה הרהור הסכמה, מודעת לעובדה כי ג'יני עודנה עוקבת אחריה בחשדנות.

"שמאלה במסדרון, ולמטה במדרגות הירוקות; חפשי את הקולב השביעי משמאל. בדרך הזו חדרתי לכאן, עוד בתקופת המלחמה הראשונה" קולה דעך בהדרגה, כאילו שקעה בהרהורים משל עצמה.

הרמיוני התנערה.

"ההילאי ההוא צדק" הפליטה במהירות, לפני שיהיה סיפק בידה של ג'יני לשאול שאלות "אולי כדאי שנעיף מבט בכיוון הירידה אל המרתף. מה דעתך?"

ג'יני הנהנה, עינה הבריאה מוסיפה להביט בהרמיוני בשמץ פקפוק. מקץ דקה, מצאו את עצמן יורדת במדרגות צרות ואפלוליות, צבועות בירוק-זית מתקלף. ריח מרוחק של עובש דגדג את נחיריה, כאשר ירדה בזהירות, שרביטה שלוף ומוכן בידה. דרך סודית או לא, אני לא בוטחת בה, הרהרה, סופרת במהירות את הקולבים הדהויים.

"זה ששם, הוא לא נראה לך קצת... מיוחד?" שאלה בתמימות מעושה, תופסת את ידית הנחושת החלודה ולוחצת אותה בכח.

קול חריקה עמוק ענה, גורם לפרפור התרגשות לרעוד בתוך חזה.

דרך סודית... ממש כמו בימים ההם.

עינה של ג'יני נעה בתמיהה מן החלל השחור והצר שנפער בקיר אל הרמיוני וחוזר חלילה.
"ומשום מה, חשבתי שאני זו שגדלה ביחד עם פרד וג'ורג'" מלמלה, משרבבת את צווארה קדימה בכדי להטיב ולהביט אל המדרגות האפלות והמטושטשות שנפערו מעבר לקיר הדהוי.

הרמיוני גיחכה.

"ואני ביליתי שבע שנים עם הארי" החזירה, כובשת את דקירת הכאב העמומה שעלתה בה לפתע. ומה היא תחשוב, אם תגלה שאני משקרת לה?

צעד אחר-צעד, החלה יורדת במדרגות המאובקות. מאחוריה, החלה ג'יני למלמל לחש, ואור בהיר הבהק בקצה שרביטה, קורן על קירות האבן העבשים, מניס עכבישים כהים ומהירים אל תוך סדקים וקרנות-זוית.

"מישהו היה כאן לפנינו" לחשה, מחווה בשרביטה על ניצוצות ורודים קלושים שהחלו נוצצים בתוך האבק "עקבות טריים למדי, ורגליים קטנות, אני חושבת".

המדרגות השפלו והתעקלו פעם ופעמיים, עד אשר נסתיימו בדלת נחושת עתיקה, פתוחה למחצה. עיטורים עדינים, צורתם דומה לעלים משוננים ומפוצלי-קצוות, השיבו בירוק עמום לאורם המרצד של השרביטים.

"מישהו היה כאן, אה?" לחש קולה של בלאטריקס מתוך התליון, משועשע למדי "נחמד לדעת שעוד מישהו מכיר את חדר העבודה העתיק ומנהרת-הגן הישנה מלבדי. לא שהאמנתי שאחד הקארתנים חכם יותר מחרפושית, אבל... זהירות טפשה, מאחורייך!!!"

הצעקה חלחלה לישותה, גורמת לה לזנק הצידה ברגע האחרון ממש; להב הגרזן הכהה החטיא אותה בסנטימטרים בודדים, שורק באיום ליד אוזנה. ג'יני גידפה מאחוריה, כאשר הלגיונר שב והניע את נשקו בתנועת שיסוף מהירה, פרקי שריונו משקשקים ואור פרוע בוקע מחללי קסדתו הריקה. הרמיוני הצילה את נפשה בכפיפה מהירה, רואה בזוית עיניה לגיונר נוסף מתנפל על ג'יני, מרים חרב ארוכה ומשוננת ומניף אותה מעל קסדתו בכדי להנחית מהלומה קטלנית.

"אקספלרימוס!"

הקרן שבקעה משרביטה של הרמיוני היכתה את הליגיונר בשיריון החזה, גורמת לו להתנודד באורח מסוכן ולכשול לאחור; לרגע, נהדפה חליפת השיריון המכושפת עם כוחו של הלחש, ובמשנהו שבה והתאזנה באיטיות נחושה, הגרזן המאיים עודנו לפות בין כפפותיה. מאחוריה, שב להבו של הלגיונר השני וירד בשריקה, בעוד ג'יני מזנקת לאחור וצועקת "הידרוג'יליוס!". הרמיוני לא יכולה היתה להוסיף ולעקוב אחר המחזה, משום שיריבה שב וסגר עליה. הרמיוני הניעה את שרביטה במהירות, מצביעה על הקרדום וממלמלת לחש נעילה. אי-שם מצידה, נשמעה שריקה ארוכה, שדמתה לקולו של קומקום ישן, והסתיים ב"פאק!" עמום, כאילו הועף פקק שעם גדול מראשו של בקבוק יין.

הלגיונר קפא במקומו באחת, רועד כמנסה להאבק בלחש שאפף אותו; אלא שברגע הבא צץ שערה האדום של ג'יני מתוך הצללים, ושרביטה הצביע לעברו, מתווה תנועת חיתוך מהירה. אור סגול מבליח וקול קריעת מתכת פלחו את האויר, וברגע הבא, שכבה חליפת השיריון ללא ניע, אחת מזרועותיה מעוקמת עד לבלי-היכר, וחתך גדול ומכוער פעור במרכזה, אור חזק וארסי עודנו מרצד בתוכו.

הרמיוני נעצרה בכדי להשיב את נשימתה, מביטה בחשש בעלטה המשתרעת מעבר לגופו הדומם של הלגיונר, כמצפה להתקפה נוספת. אלא, שזו לא באה; דומה היה, כי הן עומדות במבואו של חדר עבודה גדול ובלה מזוקן. מולם, הסתמנה צלליתו הכבדה של שולחן עבודה מאובק, שאחת מצדדיו נחבל ונסדק, כאשר פגעה בו קסדת ליגיונר רותחת ונמעכה לתוכו במהירות עצומה; גופו הערוף של יריבה הראשון של ג'יני שכב עדיין בתחתית המדרגות, קיתונות של אד לבן וסמיך עודן מתמרים מצווארון הפלדה ומסדקי שיריון החזה שלו.

"אף פעם לא הייתי טובה ב... קרבות כנגד הדברים האלו" מלמלה הרמיוני כמצטדקת, עיניה מביטות בחלחלה בלהב הגרזן הכבד המוטל לא הרחק ממקום עומדה.

"ובכן, לא את הכל אפשר ללמוד בספריה" גיחכה ג'יני, מכבדת את הלגיונר ההרוס בבעיטת פרידה, ומתקדמת בזהירות לעבר השולחן "את חושבת שהקארתנים הציבו את אלו?"

"יתכן מאד" ענתה הרמיוני, שולחת מבט מהיר בתליון שלצווארה, ואחר פונה להאיר בשרביטה על הכתלים המתקלפים. דיוקן ישן של אלייז'ה קארתני צפה בהם בדממה מעל ספריה עמוסה וגיטרה מתפוררת; חיוך עקום הסתמן מתחת לשפמו הלבן והמטופח, ונדמה היה להרמיוני כי הוא קורץ לעברה.

"מישהו חיפש במגרות האלו" אמרה ג'יני בשקט "עשה כאן מהפיכה לא קטנה... כל המסמכים הישנים כאן" הוסיפה במיאוס "חצי מתפוררים... זה כאילו לא נגעו בהם כבר עשרים ש... ותראי את הקבלה הזו" הוסיפה בלעג "עדיין במצב טוב. ואני חשבתי לתומי שרק אנשים כמו לוציוס מאלפוי עשו עסקים טובים בסמטת נוקטורן..."

הרמיוני הנהנה, נוטלת את המסמך הישן לידה ומביטה בו בפקפוק.
"אני לא חושבת, שקבלה בת שלושים שנה תועיל במשהו" אמרה בקול שקט. "אם מישהו היה כאן לפנינו, והלגיונרים הללו לא נגעו בו לרעה, סימן שאוכל המוות המסתורי שלנו..." ידה שבה ונגעה באי-נחת בקמע בתולת הים, חשה אותו מרצד חלושות. ומה אינך מגלה לי, בלה יקרה?

"מכיר את היצורים... לא שאי-אפשר להשתלט על גלמי-הפח האלו, עם הלחשים המתאימים" השלימה ג'יני "בדקת את הארון ההוא בפינה?" הוסיפה בקול שקט יותר "משום מה, הוא לא מוצא חן בעיני".

הרמיוני עשתה שני צעדים לאחור, מכוונת את שרביטה בזהירות.

"אלוהומורה!"

חריקה יבבנית נשמעה, כאשר צייתו שתי הדלתות החלודות, נפתחות באיטיות וחושפות חשיכה מעובה מאחוריהן. הקמע על צווארה של הרמיוני שב ורטט, בעודה נסוגה עוד צעד לאחור. "יש כאן מישהו? ג'יני..."

הבזק אור אינטנסיבי קטע את דבריה; בטרם הספיקה להשלים את דבריה. הונחה רגל ממוגפת על רצפת הקרשים; הרמיוני הפליטה אנקה, כאשר מצאה את עצמה ניצבת מול שרביט שלוף ומכוון-היטב. פנים עגולות וחיוורות בהו בה בארשת תעוב מטורפת, מוסתרות למחצה מאחורי שער כהה ארוך, שעלים נבולים ומעוותי-מראה צמחו מתוכם.
"ההורים שלי... את תשלמי..." הדהד קול מקפיא בתוך ישותה.

"שתק!" ציוותה במהירות, מנסה לשווא להזכר בזוג אוכלי-מוות שהפילה אי-פעם.

הלחש פגע בחזהו של הקוסם, מבליח ודועך מיד.

"תשלמי על מה שעוללת להם, מנוולת!" הקול בישותה הפך לשאגה מטורפת, בעוד האור בקצה שרביטו של יריבה הופך לזוהר מסמא עיניים. גבעולים ירוקים וקוצניים פרצו החוצה, מתעופפים לעבר רגליה וידיה. אלא, שבאותו רגע, שרקה אלומת אור בכיוון ההפוך, מלווה בצעקת "רידיקולוס!"

הרמיוני פערה את פיה בתדהמה, בעוד הקוסם מתפוגג ונעלם בטיסה לכיוונה של תמונה גדולה בקיר הצדדי.

"ומי כאן שכחה את השיעור החשוב הראשון בהתגוננות מפני כוחות האופל?" נראה היה, כי ג'יני מתאפקת שלא לפרוץ בצחוק "ואני תמיד אמרתי שיש למשפחת קארתני בוגארט אחד או שניים להסתיר בארון, לא?".

הרמיוני שלחה בה מבט זועם.
"לא שכחתי כלום" מלמלה "רק חשבתי שבוגארט היה לובש צורה אחרת אם הוא היה... נו, לא חשוב" מיהרה להוסיף, מעדיפה שלא להזכיר את הדמות שלא נזקקה לבוגארט בכדי להופיע ולרדוף את חלומותיה... ישישה כפופה ואומללה, בעלת שער לבן פרוע, עיניים בוהות ושיניים קדמיות בולטות, אוחזת בספר ומביטה בו במבט מיוסר 'פעם... פעם זכרתי בעל-פה איך להטיל את כל הכשפים כאן...' היתה האשה לוחשת. 'מישהו יכול להדליק את האור בבקשה? כל-כך חשוך...'.
"אף פעם לא הוטרדתי יותר בפחדים על אוכל-מוות נקמני זה או אחר" הוסיפה מקץ רגע, כשראתה כי עיניה של ג'יני עודן נעוצות בה. מבטה שב ופזל לעבר הקמע על צווארה. 'תגידי, יש אחד מחברייך הישנים שאוהב אותי במיוחד?'

אלא שאם ידעה בלאטריקס את התשובה, נדמה היה כי בחרה למלא פיה מים; הקמע נח דומם וקר על צווארה, כאילו היה עשוי מברונזה פשוטה.

"שיהיה" החזירה ג'יני לאחר רגע קצר, שולחת בה מבט מסופק. "בכל מקרה, אם הוא נמלט אל מאחורי התמונה ההיא, אולי יש שם מעבר. רוצה שאני אבדוק?"

הרמיוני הנהנה, מעבירה יד מוטרדת על שערה.

ובכן, ויזלית הברזל, אולי נראה ממה את מפחדת. הרהרה, מקווה בכל-מאדה שלא לראות את ארתור וצ'רלי הקטולים או רון הגוסס. אבל זה לא סוהרסן... בסך-הכל בוגארט, בוגארט מטופש.
התמונה החלה לחרוק, זזה הצידה באיטיות. הרמיוני עצרה את נשימתה, מיישרת את השרביט בידה הרועדת...

ואז, כמו במענה, נקרעה הדממה לגזרים בסדרת צרחות מרוסקות.

"לכי, לכי מכאן, פרוצה! מופקרת! אני הייתי פעם יפה שבעתיים... אני אהרוג אותך, אני נשבעת! אבדה ק..."

ג'יני זינקה לאחור במהירות, כאשר הבליח אור ירוק חלוש ועכור בתוך המסדרון הצר שנפער מאחורי התמונה. חפץ קטן, מעלה עשן ומדיף ריחות חריכה עזים, התגלגל באיטיות. "שונאת... אני שונאת..."

המלמול המטורף נקטע בקול חבטה חלוש. אז, כבסיוט, הבחינה הרמיוני בדמותה של אשה זקנה, מדדה באיטיות לעבר ג'יני, ידה האחת אוחזת בחוזקה בלוח ליבה, והאחרת לופתת שרביט מלוהט, שקצהו מתיז עדיין ניצוצות ירוקים. לא היתה זו הזקנה מסיוטיה של הרמיוני... לפחות עדיין לא.

"רידיקולוס!" שמעה את ג'יני מצווה. אלומת אור ניתזה אל תוך המעבר הסודי, פוגעת בגופה של הזקנה המתנודדת ומתנפצת עליה, מתיזה ניצוצות זעירים לכל-עבר.
"היא... לא נראית לי כמו בוגראט" מלמלה הרמיוני, מכוונת בזהירות את שרביטה אל הדמות המיוסרת "תזהרי ממנה, היא..."

ג'יני נסוגה בקפיצה, כאשר נשלחה אחת הידיים הגרומות לעברה.
"שאבי? שאבי קארתני?"

"להרוג אותה..." לחשה הזקנה בקול שבור, ואזי קרסה על ברכיה. "כולם רצו... אותי. אבל... אני גיליתי... גיליתי מחדש את אלוהים" לחשה, שרביטה נופל מידה בקול נקישה עמום "הוא... מוטבע בשרץ הקטן, החטא... בכלל... לא נראה... כמוהו..." אנקה לחשנית, אחרונה נפלטה מפיה, והיא קרסה בכבדות על פניה.

ג'יני נאנחה, הופכת אותה על פניה. רגע, הצמידה את אוזנה לשמלת הנשף המפוארת ששאבי עטתה עדיין על גופה. אחר משכה בכתפיה, עוצמת בעדינות את עיניה.
"נראה לי, שלעולם לא נדע איזו צורה לבש הבוגארט הארור הזה" לחשה מקץ רגע "אבל היא היתה כנראה מוצלחת במיוחד"

הרמיוני הנהנה, שולחת יד אל החפץ הקטן שהדיף עדיין תמרות עשן אחרונות בסמוך, מרימה אותו ומביטה בו בתמיהה.
"מצלמה, כמו שהיתה לקריווי, אם זוכרת... שרופה לגמרי מבפנים, אני חושבת".

ג'יני משכה בכתפיה.

"מעניין מה רצתה לעשות בה, לא שזה משנה במיוחד כרגע" הוסיפה, שולחת לרגע מבט עגום בהמשך המנהרה. "כך או כך, אבדה קדברה היתה קללה חזקה מדי עבור הלב שלה, כמסתבר" הוסיפה בקול מובס "חוששני שהחקירה שלנו נגמרה להיום, ומוטב שנרחיף אותה מכאן. כך או כך, נצטרך לספק הסברים, הרבה הסברים".