קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

אנדרומדה

"החישי צעד" נהם השומר, עיניו נוצצות בקור מתחת למצחיית קסדתו הכסופה. "אמנם, אין לי מושג מדוע רוצה הוד-מלכותה בצחנת מוגלגים בתוך חדריה, אולם מוטל עלינו למלא את רצונה".

אנדרומדה השיבה לו מבט יוקד, אולם משכה בכתפיה ולא אמרה דבר, פוסעת בצייתנות בעקבות שומריה במעלה האכסדרה המעוטרת. מצטפנת בתוך הטוניקה האפרורית שניתנה לה, הקפידה להסתיר את מבוכתה הרבה מפני אנשי הטואטה דה-דנאן... אלא, שככל שנקף הזמן, גילתה כי המשימה קשה עליה יותר יותר; דבר רדף דבר מאז שנעורה מעלפונה, ומחשבותיה הסתחררו בפראות. אי-שם בתוכה, כמעט והיתה משוכנעת כי היא חולמת, ובכל רגע תפקח את עיניה ותגלה עצמה שוכבת בחדרה שבפונדק הקוסמים הזול בסמטת קוהולין, אי שם בפאתי דבלין.

את הדברים אשר התרחשו לאחר לכידתה, זכרה אך במקוטע; ידיים גסות עוקרות אותה מן הקרקע, ומסע גדוש כאבים וטלטלות בתוך יער אפל; אזי, זכרה גשר אבן עצום לגודל, מוליך אל שערי עיר נסתרת. חרף הכאבים והפחד, חשה כיצד כובשת אותה השתאות נוכח המבנה העצום, עמודיו המעוטרים חולפים בגאון מעל המיים השוצפים הרחק מתחת. לרגע, תהתה האם היא שוגה בדמיונות, או הושלכה אי-כה אל תוך אחד מן הספרים האהובים על נרקיסה. במעורפל, יכולה היתה להזכר בקולה השקט של אחותה, מספר לה אודות הגשר הגדול שהשתטו בני-הלילית הקדומים לבנות מעל הנהר, וכיצד הביא הדבר לאובדנם.
"שוב-פעם השטויות של הפרופסור המוגל הטפש ההוא" זכרה כיצד לגלגה עליה בלאטריקס, קופצת קלות על המיטה; אמנם, גם אחותה הבכורה לא התנזרה תמיד מאותם ספרים עצמם, אולם וודאי שלא היתה מוכנה להודות בכך בפני נרקיסה.

"אנשי-פיה אמיתיים היו הורסים את הגשר במהירות עם לחש מפולת או משהו כזהו... ועכשיו די לזבל, נרקיסה'לה. עוד מעט יבואו אורחים... את לא צריכה להתקשט לכבודם כמו פודל מתוק? אנדי, בא לך לצאת להתרוצץ קצת בחוץ?"

נרקיסה הרימה את מבטה מן הספר, לחייה סמוקות מזעם.
"אוי, את כזאת בהמה נבערת, בל" צרחה אחריה "ואם אתן שוב תפגשו עם סיריוס ועם הפוטר המלוכלך ההוא, אני אדע ואספר הכל לאמא!"

רעם התגלגל בין העצים העתיקים, כאשר רעדו השערים העצומים והחלו נפתחים בפני שוביה; גופה הדווי כאב כולו, ובעוד קולה ההזוי של נרקיסה מתפוגג בערפל, כמעט ויכולה היתה לדמיין את הדרקון המבעית זוחל על פני הגשר, חיצים ניתזים בלא נזק משיריונו הזהוב בעודו ממלא את האוויר באש, וממגר את השער העצום לאחור.

אלא ששביה בידי בריות רבות-עוצמה ויהירות אלו לא היה חלום, ואף לא פרק כתוב היטב מספריו של פרופסור טולקין. הגשר העצום נותר נקי מדרקונים, כאשר נפתחו השערים. הכאב שב לשלח סכינים בוערות בעצמותיה, והכרתה שבה ונתערפלה. במטושטש בלבד, שמעה כיצד מורה קול מרושע להוציאה להורג, וכיצד נחלץ אחד האבירים לעזרתה, תלתליו הזהובים מתנוצצים כאשר קטל שתיים מן המפלצות שהחזיקו בה.

מנסה ליתן סדר בהרהוריה, מצאה עצמה אנדרומדה שבה ועולה בגרם מדרגות מתפתל. ניכר היה, כי אי-מי טיפל בפצעיה, ורחץ את גופה רחוץ-היטב בתוך אמבט מבושם ומהביל. כעת, מצאה כי כאביה נחלשו, וכוחה החל שב אליה. אלא, שהמסתורין והפחד הוסיפו לאפוף אותה כענן. מה יעשו בה כעת? האם יותר לה לעזוב אי-פעם את המקום המוזר הזה? ומעל הכל, אותה אשה שצפתה בה היתה כה דומה ל...לא, לא יתכן. די צרות יש לך, בלא השטות הזאת.

פעמון עדין שצלצל מעל ראשה גרם לה להישיר מבט קדימה, אל זוג דלתות מוגף ושמור היטב, שסלמנדר סגול גולף עליו באבני-חן זוהרות; קשת שיש עצומה נישא מעליו, משקפת את אורו המהבהב באינספור גוונים עדינים. ששת השומרים שניצבו מול הדלת הזדקפו באחת, ופעם נוספת מצאה עצמה אנדרומדה מטרה למבטים נטולי-חיבה.

"תשאירו את ה...בריה הזו כאן" נהם אחד מהם מקץ רגע "אני אכנס ואשאל את הוד-מעלתה, האם היא מוכנה לקבל אותה כעת".

הוד-מעלתה... אולי אותה ראיתי אז. גוש מר עלה בתוך גרונה. מרלין... אני הולכת ומשתגעת.

מפוחדת, שלחה מבט מהיר בשומרים המקיפים אותה; למראית עין חפוזה, לא היו אותם טואטה דה-דנאן שונים במיוחד מבני-אדם גבוהי-קומה ונאים במיוחד... מלבד אולי צורת אוזניהם המחודדות קמעה, והברק העדין הזוהר בעיניהם. והם כה יהירים... נו טוב, אולי בכך הם דווקא דומים לנו, למרות שכמה מאלו יכולים היו ללמד אפילו את בית בלק האצילי ועתיק היומין פרק בשחצנות.

אנדרומדה נשכה קלות את שפתיה, שוקלת את קטעי הדברים ששמעה.

המורדים של או'סליתרין? האם סאלאזאר הזקן בא מקרב העם הזה...ובכן, הוא יהיר ואכזר מספיק, אני משערת. אבל בהוגוורטס תולדות אין ולו רמז ל...

"האם את נהנית מביקורתך בברילית' הנאווה, הליידי?"

קול מתנגן ומוכר נשמע מאחוריה, גורם לה לה להתסובב אל עבר אחת הדלתות הצדדיות. האביר זהוב התלתלים ניצב שם, נעצר וסוקר אותה בחיוך... ספק ידידותי וספק מסוכן, ושמא שניהם גם יחד.

"טריסטיין מק-רויך לשירותך" הוסיף בשמץ התגרות, מחווה קידה קלילה ומתעלם מן המבטים הקודרים ששלחו השומרים לעומתו.

רגע ארוך חלף, בטרם הצליחה אנדרומדה לפצות את פיה. אמנם, הלשון האירית העתיקה היתה שגורה בפיה עוד מילדותה, ושפתם של השי היתה דומה לה להפליא. אולם, נדמה היה כי המבוכה והפחד רבצו כמשקולות על לשונה.

"אה... הו כן, מילורד" שיקרה "אני... אסירת תודה לך על ש...הצלת את חיי".

מלמולים שקטים חלפו בין השומרים, אולם האביר הצעיר גיחך.

"אוה, זה היה מאומה ותו-לא, מה גם שאין עונג גדול מלראות את אונגוס הזקן מתנפח כמו ברווז... שלא לדבר על העובדה שראוי ונחוץ להזכיר לפומורי המצחינים את מקומם מפעם לפעם" הוסיף בבוז, אצבעותיו העדינות מלטפות את ניצב חרבו.

אם כך, הרי שהציל אותי אך ורק לשם השעשוע. הרהרה בחשש, אולם דבריו הבאים עצרוה.
"מה גם, שאין זה נאה לתקוף נשים זקנות וחסרות-ישע" הפליט במתיקות, זוקר את גבותיו הזהובות לעברה.

הוא נהנה להתל בי. נשיפת זעם נפלטה מפיה, ובטרם הבינה את אשר היא עושה, עשתה לעברו צעד תקיף.

"זקנה חסרת ישע?! הרגתי די מן השרצים האלו בעצמי" הטיחה בו "ואלמלא הייתי פצועה ונטולת שרביט, הייתי עושה זאת פעם נוספת... אלמלא פגעו בי מאחור, בדרך פחדנית וחסרת..."

שניים מהשומרים גידפו, שולחים ידיהם אל חרבותיהם. במאוחר, הצליחה אנדרומדה לכבוש את זעמה ולסכור את פיה, תוהה האם איחרה את המועד. אלא שהשי שהתקרא טריסטיין אך פרץ בצחוק.

"אלף סליחות, הליידי. נשתכחה ממני העובדה כי מוגלגים חייבים לאחוז שרביט בכדי לחולל קסמים. אולם... לא אחלוק עלייך, סבתא טובה. אין ברצוני להכעיס אשה בגילך".

פעם נוספת מילא זעם את ישותה. שמא מוטב למות, הרהרה, ולא להפוך לצעצוע מטופש בידי היצורים האלו.
"אל תקרא לי כך!" רתחה לעברו, מצפה לרגע בו יתחלף צחוקו בכעס, והוא ישלוף את חרבו בכדי למגר אותה ארצה. אלא שצחוקו של טריסטיין אך התגבר.
"אשתדל מאד לזכור זאת להבא, אלף סליחות" הוסיף. השומרים הוסיפו למלמל אולם הרפו מניצבי חרבותיהם, מקפידים לשמור על מרחק של כבוד.

אנדרומדה התנשפה, מחליטה שאין היא מסוגלת להבין את הבריה המוזרה הזו. מקץ רגע, דעך צחוקו, והוא הוסיף.

"אל-נא באפך, הליידי. כך או כך, שפר עלייך מזלך אם אידיין מק-רויך, היפה במלכות הטואטה דה-דנאן והיקר באוצרותיו של דודי, מבקשת את חברתך. אין ספק, שרבים וטובים היו מתקנאים בך על החסד הזה" הוסיף, קולו הופך שקט לרגע; אזי, שבו הדלתות וחרקו, גורמות לו להסתובב על מקומו בדרך שהזכירה לאנדרומדה רקדן מיומן.
"אהה... ברכות, מק-פאיל הגיבור, תקוותי כי שלומך טוב" אמר בקול רשמי, אולם נדמה היה לה כי החיוך המתגרה לא נמחק כליל מזוית שפתיו.

אנדרומדה נרעדה, מזהה את השי אשר הורה להורגה. פניו של מק-פאיל לא סייעו במאומה להרגיע את פחדיה... פניו החיוורות, שפתיו הקפוצות והרשף האפור בעיניו הזכירו לה את לוציוס מאלפוי... ביום רע במיוחד.

"כולי תקווה, שאתה מפיק הנאה מכל התסבוכת שגרמת, נער ארור" סינן מבין שיניו. לא מחכה לתשובה, חלף על פניהם כרוח סערה, מתעלם מאנדרומדה כאילו היתה עשויה מאוויר. אלא שברגע הבא, הניח טריסטיין יד ידידותית על כתפה הרועדת.

"האמת שכן" השיב, מפנה את דבריו לעבר גבו המתרחק של השי הזקן.

"אין סיבה לפחד ממנו כעת" הוסיף בקול נמוך "לפי הפרצוף שלו, הוא חטף די הצורך מן המלכה על התעלול ההוא שלו. ו... ראו מי כאן!"

שבה ומביטה לעבר השער, הבחינה אנדרומדה בדמויותיהם של ילד וילדה שבקעו במרוצה מן הדלת המהודרת. מרותקת, אימצה את עיניה לבחון אותם בקפידה; הילדה היתה דקיקה ובהירה, מזכירה במעט את סר טריסטיין בצבע שערה, אף כי תלתליה היו בהירים יותר, גונם כמעט כגונה של פלטינה. נעצרת אך לרגע בכדי להטיב את הופתעה, זקרה את סנטרה ביהירות וחלפה על פניהם באין-אומר. הילד שבא אחריה היה גבוה מעט יותר מאחותו, ושונה ממנה לחלוטין בשערו השחור-ארוך ובעיניים האפורות שנצצו בסקנות בתוך פניו החיוורים. הלה נעצר, בוהה באנדרומדה במבט סקרני.

"אף פעם לא עוד לא ראיתי מולגלגים אמיתיים, סר טריסטיין האמיץ" הפליט, עודו בוחן את אנדרומדה בעיניים קרועות לרווחה "האם אתה הבאת אותה לכאן?"

טריסטיין חייך.
"במובן מסויים, דִיאֵרְמוֹנְד נערי" הפטיר, שולח יד ללטף את שערו. מבטו האפור-כהה של הילד היפיפה עבר כעת אל האביר. לא ילד, שי. הזכירה אנדרומדה לעצמה בקדרות. ומוטב שלא תשכחי את זה, שוטה זקנה. אי-כה, סירבה עדיין להאמין כי אינה חולמת. אוה, לו רק טד שלי היה זוכה לראות את הדברים האלו, נאנחה בליבה, נזכרת כיצד היו יושבים מחובקים וקוראים אגדות איריות ליד גחלי המדורה הדועכת.

קולו של ילד השי שיסע את מחשבותיה.

"תוכל לתת לי שיעור בחרבות, סר טריסטיין?" שאל בכמיהה "המורה שלי לסיוף הוא גולם זקן, שמכריח אותי להתאמן בחרב עץ... כל-כך משעמם!"

"ועלי לעזור לבן-דודי הקטן להסתבך בצרות נוספות, אני מבין?" השיב טריסטיין, זוקר את גבותיו בנזיפה לא משכנעת במיוחד.

הילדה, שנעצרה במרחק מה במורד האכסדרה, שלחה לאחור מבט יהיר.

"אחי הטיפש תמיד מסתבך בצרות" הפטירה בבוז "הוא מזיק מספיק עם חרב עץ, אני חושבת. שאל אותו אם הוא מתכוון להואיל למהר סוף-סוף אל השיעורים שלנו, או שמא אאלץ לחכות כאן עוד הרבה?"

דיארמונד שלח באחותו מבט זועם.

"ילדות טיפשות כמוך צריכות לשחק בבובות, ולא לדחוף אף לענייניהם של הגברים. רוצי לבכות למק-פאיל!" הוסיף בהרמת קול "ממילא, אמא לא סובלת אותו".

"הא!" הצליפה הילדה, מרימה אפה ביהירות ומסתלקת. דיארמונד גיחך, ונדמה היה לאנדרומדה כי הוא קורץ אל סר טריסטיין, בטרם הסתובב ונעלם במרוצה במורד האכסדרה.
"ילד כלבבי" הפטיר האביר, והוסיף "אני חושב, שהגיע זמננו להכנס אל הוד-מעלתה".

השומרים זעו באי-נוחות.

"הוד-מעלתה ביקשה לקבל את בת המוגלגים הזו ביחידות" התנהם אחד מהם, נע צעד אחד קדימה. טריסטיין העלה גיחוך מכוער על פניו.
"וכיצד בדעתך למנוע ממני להכנס, גוּר?" שאל, ידו מלטפת את ניצב חרבו בדרך שגרמה לשומר לשוב ולהרתע לאחור. "אולם למזלך" הוסיף מקץ רגע "התכוונתי לרדת מניה וביה אל האולם הגדול בכדי לפגוש את דודי, ולהתעדכן במעט חדשות מלוכלאן" מסתובב, שילח באנדרומדה מבט אחרון "להתראות, סבתא".

אנדרומדה התנשפה, אולם לא ענתה דבר. רגע, ניצבה נבוכה ובודדה לפני הדלתות, מביטה בדי-חשש בעיניהם העוינות של השומרים. אחר, אזרה את אומץ ליבה וצעדה באיטיות קדימה, בואכה חדריה של המלכה אידיין מק-רויך. לרגע, שבו מחשבותיה אל דיארמונד ומאגנס; ילדים, יורשים וממשיכים לשושלת מק-רויך. באל-כורחה, חלפה בה דקירת קנאה.

יורשים... שושלת... כמה שאני וסיריוס צחקנו על הדברים האלו כשהיינו צעירים. כיצד יכולנו להבין את כאבה של אשה זקנה וערירית אשר חשה כיצד סוגרת עליה האפלה, ואין לה מי שימשיך אותה? נימפדורה יכולה היתה להתבדח כאוות-נפשה על הדיוקן הצורח של גברת בלק... אולם כעת, יכלה אנדרומדה כמעט להבין לליבה. אכן, היא נטפה יהירות ורשע... אולם גם כאב, כאב שלא ניתן לתארו במילים.

מתנערת ממחשבותיה, העבירה יד קדחתנית בכדי לסדר את השער האפור הנופל על כתפיה, יודעת כי חובה עליה להזהר. מלבד גחמותיו של סר טריסטיין, היו פקודותיה של המלכה הדבר היחיד אשר חצץ בין ראשה לבין הכלונס. מוטב יהיה לה אם לא...

אזי, נפתח זוג דלתות נוסף לפניה; שתי עלמות שי עוטות לבן נסוגו לצדדים, מאפשרים לה להכנס את הבודוואר המפואר ביותר שראתה מימיה.

לעומת זה, אחוזת מאלפוי נראית כמו דיר חזירים. הרהרה, מביטה בהשתאות באריגי הקיר הבוהקים, שיצרו עשרות צורות עדינות באור הקריסטל הרך; אגרטלים כסופים, שפתותיהם מעוטרים בספירים, ניצבו לפני ראי יפיפה, מדיפים ניחוח יסמינים מתוק. ושם, דמותה הזקופה משתקפת בראי, ניצבה אידיין מק-רויך והתבוננה בה. ליבה של אנדרומדה הלם בפראות, כמחשב להתפקע.

לא... המחשבות הסתחררו כשיכורות בתוך ישותה. אולי היא דומה לה קצת... אך זו אינה בלאטריקס, בשום פנים ואופן לא. היא כה יפה... כך אולי היתה בלאטריקס רוצה להראות בחלומותיה הפרועים ביותר, לפני שוולדמורט הרעיל את מוחה סופית והשכיח ממנה את טיבם של יופי ואור. והמבט הזה בעיניה... אנדרומדה רעדה, חשה כיצד מפלחות אותה אותן עיניים ירוקות, כמבקשות לרדת לעומק מחשבותיה... רעיון שלא נשא חן בעיניה, בלשון המעטה.

ואכן, דומה היה כי טריסטיין לא הפריז בשבחיו; אידיין מק-רויך דמתה ליצירת אומנות מושלמת... דומה עדיין באופן מטריד לאחותה, שאי-מי העירה לחיים בכישוף עז. שערה, שחור וסמיך כמשי, נפל על כתפיים עדינות שנראו כאילו פוסלו בשיש. תווי פניה... הו מרלין, עד כמה שאני זקנה ומכוערת. נושכת את שפתיה, ניסתה לשווא להרכין את ראשה ולהנתק ממבטה הבוחן של מלכת בריילית'.

"הוד מלכותך" מלמלה, מאלצת את אבריה החורקים להחוות קידה.

אידיין מק-רויך העלתה חיוך חמים על שפתיה.

"אני מברכת אותך, ליידי אנדרומדה מארץ הברטונים, נצר לבית בלק האצילי ועתיק היומין" אמרה בקול אלט צלול. "אנא, שבי והרגישי עצמך בבית. שאצווה למזוג לך מעט תירוש?"

אנדרומדה הנהנה בחולשה; חיוכה של המלכה נראה חמים וכן, אולם לא היה בכך בכדי להשכיח את דאגתה... מה גם שהתזכורת האחרונה לא נעמה לה.
מהיכן היא יודעת? האם היא מלגלגת עלי? שאלה עצמה במרירות, בעודה קדה בשנית. הדרך בה נשרף שמה מן השטיח היתה טריה עדיין בזכרונה, חרף השנים שעברו. כעת, מצאה עצמה תוהה עד כמה יודעת מלכת השי על אותו בית אצילי ועתיק-יומין.
"הוד-מעלתה חולקת לי כבוד... רב מדי" השיבה בקול איטי, עיניה מושפלות למחצה. זו מלכודת... זו חייבת להיות מלכודת. "במה אוכל... אהה... לגמול להוד-מעלתה על נדיבותה כלפי?"

המלכה צחקה בקלילות, בעוד אחת העלמות קרבה ומגישה לאנדרומדה גביע מוזהב, מלא עד גדותיו נוזל ארגמני.

"לא במחיר יקר מדי" השיבה, שוקעת אל תוך אחד הכסאות, אולם עיניה לא סרו מאנדרומדה ולו לרגע "אבקש שיחה בגילוי לב, ותשובות כנות בבוא העת... אך לא הלילה הזה. טרם שתית את התירוש שלך, ליידי בלק".

באי-רצון, הגישה אנדרומדה את גביע הזהב אל שפתיה. אילו תשובות אני יכולה לספק לה? האם היא סבורה כי אני מכשפה אחרת, ותצווה להרוג אותי מיד כשתתגלה הטעות? אולם... לא יתכן, היא מכירה את שמי. היא יודעת... ואולי היא בכל-זאת קשורה לבל... איכשהו?

מתאמצת לכבוש את פחדיה, לגמה מן המשקה, ורטט חלף בה. הטעם העשיר זרם אל תוך גופה, כמשלח פריחת אביב אל תוך עורקיה הדוויים. המלכה העלתה חיוך קטן וידעני על פניה.
"ידעתי שהטעם ישא חן בעינייך, ליידי בלק".

ליידי בלק... כמה מגוחך ומוזר. מעניין מה היו אבי והוריו של סיריוס חושבים על זה... ובכלל, על עולם מוזר שבעיני שוכניו אין כל הבדל בין מוגלגים וקוסמים טהורי-דם בעלי יחוס של ארבע-מאות שנים. ואולי... אולי לורד וולדמורט ידע על קיומו? המחשבה העבירה בה צמרמורת. מביטה במלכה, חשה כי יש לה מאות שאלות לשאול אותה, אולם היא לא יודעת מהיכן תתחיל... שלא לדבר על העובדה כי שאלה לא נכונה עשויה לעלות לה במחיר יקר.

לרגע, השתחררה שתיקה בחדר. אחר, שבה אידיין מק-רויך ופתחה בדברים.

"האמת היא, כי רציתי לראותך מוקדם ככל האפשר, אולם נאלצתי להמתין עד שתשובי לאיתנך לאחר הדרך בה..." גבותיה העדינות התכווצו מעט... כה שונות מעפעפיה הכבדים והיהירים של בלאטריקס. "צר לי על מות אנשייך, ליידי בלק" הוסיפה בקול שקט, כמעט בלחישה.

"גם לי" החזירה אנדרומדה, שוקלת היטב את דבריה "אני משערת, שהיתה כאן אי-הבנה" אילצה עצמה לומר, נגעלת מכל מילה ומילה. שום אי הבנה, והיא יודעת זאת היטב. אנשים חפים מפשע נטבחו... ועכשיו את יושבת לך כאן, שותה תירוש מכושף ומלהגת על כך, כאילו מדובר בשיחה על מזג האוויר. אז אולי את באמת נצר לבית בלק האצילי ועתיק היומין, אנדרומדה.

משרת הדור-גלימות נכנס בצעד נמרץ מאחת הדלתות, אוחז מגש שמגילה קטנה מגולגלת באמצעו.
"אני מבינה כי ראית את ילדי, ליידי בלק" מיהרה אידיין לשנות את הנושא.

"אכן, הוד-מעלתה. הם... יפים להפליא", השיבה אנדרומדה, עוקבת בזוית עינה אחר המשרת המניח את המגש באיטיות, קד פעם נוספת. הוא מצוטט, אני מוכנה להשבע. האם עבור בעלה, מק-פאיל או אדון אחר?

חיוכה של אידיין היה מלא גאווה.

"כאלו הם, בחסד האלים. מאגנס שלי תהיה ליידי ומלכה לתפארת ביום מהימים, ודיארמונד..." המלכה עצרה, מהססת לרגע "ובכן, הוא אמיץ מאד. אני מניחה שיהיה אביר עטור תהילה בבגרותו, ושמו יונצח בידי טובי הפייטנים... אם אך אצליח לשכנע אותו להפסיק ולהסתבך בצרות חדשות מדי שבוע, אולם... לא אלאה אותך רבות מדי בצרותיה של אם. הו, וכמעט שכחתי. טרם הספקתי להראות לך את האריג שאני טווה. הלא כן?" הוסיפה, עוקבת כלאחר-יד אחר המשרת הקד בפעם השלישית וסוגר את הדלת מאחוריו.

מנידה ראשה לשלילה שילחה מבט בכישור הגדול הניצב בצד החדר, מביטה באריג הירוק-כסוף המונח לצידו, חלק ונוצץ כאילו נוצר מנוזל מכושף.

"אעשה ממנו גלימות" הפטירה אידיין "אשמח מאד, אם תאבי לקבל אחת בתור תשורה ממני" הוסיפה בחמימות. אזי, הונמך קולה באחת, הופך מהיר וענייני יותר.

"אני נכונה להשבע לך, כי לא היתה לי יד בהתקפה הזו. גם כך, היה עלי לגעור ארוכות במק-פאיל ואנשיו על קבלת הפנים המרושעת שערכו שלך... לעיתים אני חושבת כי כמה מהגברים שלנו איבדו את שפיות דעתם, לפחות כאשר מדובר באנשי גייל. אני יודעת שאין זו הצדקה גדולה מדי" הוסיפה בדי-מבוכה "אולם הביני... בני עמך עוללו לנו רעות גדולות בימי קדם ו..." קולה של המלכה הונמך עוד יותר, ואנדרומדה יכולה היתה להשבע כי זיק של פחד הבריק בעיניה.
"בעלי סיפר לי, כי לפני שנים לא רבות, ניסה אחד הקוסמים שלכם לחדור אל איניש גלורי, ולעולל כאן פשע בלתי נסלח".

אנדרומדה קפאה במקומה, כאילו הפכה לאבן.

הוא אכן גילה את העולם הזה. הו מרלין... אבל הוא מת והושמד סופית, ממש כמו אוכלי המוות שלו. ניסתה לנחם את עצמה. כולם מלבד אחותי... אם גם היא לא נהרגה בינתיים, או התאבדה כאשר חשה כי ההילאים סוגרים עליה.

אידיין קמה מכסאה, מזדקפת ומביטה בראי באין-אומר. רגע ארוך חלף, בטרם שבה לדבר, קולה ברור ורך יותר.

"אולם שלא כמו מק-פאיל, אני סמוכה ובטוחה שאין לך חלק בזדון הזה. ידעתי כי תבואי אלי, הו כן" הוסיפה. "אספר לך כיצד, כאשר תבוא השעה הנכונה לכך. ובינתיים, אני מקווה שתהני משהותך כאן, ואל תהססי לעצור אותי, אם אפליג יתר על המידה בשיחה על אריגים... הם מרתקים להדהים. הדרך בה אפשר לכשף אותם, לטוות לתוכם כוחות נסתרים ולשזור אותם זה בזה... ולאלץ אותם לגלות לי דברים שאיש לפני טרם גילה".

אנדרומדה מצאה עצמה מחייכת. אולי היא באמת כנה, המלכה הזו... הרהרה, מאזינה בדממה לדבריה הנלהבים על אודות חוטי משי קסומים, וכיצד ניתן להשתמש במחט כאילו היתה שרביט. למען האמת, נדמה היה לה כי היא מבינה מעט מאד... אריגה מעולם לא נמנו על תחביבה, למען האמת. נדמה היה לה, כי חלפו שעתיים שלמות, בטרם הפסיקה אידיין מק-רויך את הרצאתה והפליטה אנחה.
"חוששני, כי אאלץ לעזוב אותך ולרדת אל חדר הכס" הפטירה "בעלי עומד לקבל את פניה של חבורה שלמה מן המלכים הזוטרים ובני ליוויתם שהגיעה לבריילית' היום, ואני סבורה שגם הדרואיד העליון יכבד אותנו בנוכחותו" לרגע, נדמה לאנדרומדה כי צל חלף על פניה. "גבירות החצר שלי ידאגו לקחתך לחדר סמוך למגורי, ולהציב אנשים נאמנים על המשמר וכמו כן..." התחייכה "אולי אבקש מסר טריסטיין לדרוש בשלומך מאוחר יותר... סבורני שהוא מחבב אותך".