קול הפעמון

פאנפיק פרי עטו של Envinyatar

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | אל דף הביקורות של היצירה

הרמיוני

"אווו, איזו מסיבה מתוקה. מגישים גם דייסה מיוחדת לבוצדמים?"

"תסתמי כבר".

הרמיוני, מעווה את פניה בתעוב, שיגרה מחשבה תקיפה אל תליון בתולת-הים המונח על חזה; אגב כך, שילחה מבט זהיר בקוסמים ובמכשפות ההדורים שמילאו את אולם הנשפים של אחוזת קָארְתְנֵיי, משוחחים בעליצות סביב השולחנות העמוסים כל-טוב.

איזה טירוף אחז בך, כאשר הבאת אותה לכאן? שאלה את עצמה במרירות. יתכן, שהיתה גאה יתר על המידה בקסם המסובך שהרכיבה בהצלחה כה רבה, לראשונה מזה שנים, מלחימה שלושה לחשים עתיקים מאחד הספרים הסבוכים והשכוחים ביותר בספריית הוגוורטס. הכל ידעו, כי דיוקנאות מכושפים מסוגלים לעבור בין תמונות שונות... אולם להעבירם בשלמות אל תוך תכשיט מכושף... הרמיוני לא יכולה היתה להתאפק מלהעלות חיוך גאה על פניה.

זה כאילו... כאילו חזרת להיות כמו פעם... זימרה נפשה. דברי הלעג שהטיחה בלאטריקס מפעם לפעם נראו כמחיר זול למדי בעבור עונג כזה.

ומלבד זאת... היא לא טועה לגמרי, הרהרה, נוטלת כוס יין מתובל ומאלצת עצמה לברך מכשפה מבוגרת שחלפה לידה בשמלת ערב נוצצת. הנשף הזה פשוט מסריח.

הרמיוני מעולם לא חיבבה את המעבר המהיר כל-כך מיום הזכרון להארי אל חגיגות שבוע הנצחון, אולם דומה כי הפעם, עברה משפחת קארתני את הגבול; בני קארתניי, שצברו עושר גדול בשלהי המאה הקודמת, היו אחת מאותן משפחות שהמריאו משוליו הדחויים של עולם הקוסמים אל קדמת הבמה לאחר תבוסתם של אוכלי המוות; "וולדמורט אקספרס", כפי ששמעה פעם את פרוספור סנייפ מכנה זאת בלעג. תולדות השושלת החלו בבִּיגְבְּרוּס, קוסם בן-מוגלגים שחי עם אינדיאנים מעבר לים בתקופה אותה כינו המוגלגים ימי המערב הפרוע, ולחם במשך שני עשורים במשרד הקסמים של ארצות הברית. כמעט בכל דור ודור מאז, דאג אחד מבני המשפחה להנשא למוגל, לכתוב ספרים על פשעי המשפחות העתיקות או להקים שערוריה אחרת... תכונות שהפכו ליתרון ניכר בדור האחרון. אם לפני חצי-מאה בלבד, מצא גולדן אלייז'ה קארתניי את פרנסתו מנגינת מוזיקת מוגלגים במועדונים עלובים, הרי שכיום שכן בנו ברנארד באחוזה עצומה בפאתי הוגסמיד, ונחשב כמועמד המוביל לתפקיד שר הקסמים הבא, כאשר יפרוש רומולוס אינקסטון הזקן מתפקידו... היו זה חסדו של אותו ברנארד עצמו, שהוביל את הרמיוני אל כס המנהלת, הזכירה לעצמה במרירות - ממש כפי שעזרתו של קורנליוס בלייז, חתנו וכיום מפקד מסדר עוף החול, סייעה לה לפני שנים רבות להחלץ מהדכאון ומהבדידות ולהשיג לעצמה את משרת ההוראה הראשונה שלה.

מוזרות דרכי הגורל, הרהרה הרמיוני, לוגמת בעדינות את המשקה המתוק והחם. וכעת, מצאה את עצמה נאלצת לנכוח בנשף הגדול שערך ברנארד קארתניי לכבוד הולדת נכדו הראשון, לוגמת יין מתובל ומחליפה דברי נימוסין ריקים מתוכן כשהיא כובשת את רצונה להפנות עורף לכל אותם טיפוסים מהודרים המכרכרים ולועסים מתאבנים סביב פסל השיש הדומם של הארי, ולהסתגר עם ערמת כרכים מצהיבים במעמקי הספריה עד סופו של חג הנצחון המאוס הזה.

האם סיבה זו, היא שגרמה לך להביא לכאן את התליון של בלאטריקס? נקמה קטנה משל עצמך?

מתנערת, רוקנה את הגביע ופילסה דרך אל מרכז החדר; היו לה סיבות מצויינות לנכוח בנשף, הזכירה לעצמה; גם אם מורגיין קארתני הנוצצת אינה יותר מחלאה מלוקקת עם מידות ההולמות את דראקו מאלפוי, הרי בעלה היה עדיין מפקד מסדר עוף החול, וידיד יקר... דבר אותו התכוונה לנצל מאוחר יותר.

גיחוך מכוער מתוך התליון ניער אותה מהרהוריה.

"את לא נראית מאושרת כל-כך, בוצדמית חמודה שלי... אולי זה משום שכל הבוגדים-בדם ושאר הטינופת נעשו כל-כך פתטיים, שאפילו את מבינה את זה?"

"ואולי זה מפני שאני צריכה לסבול את קשקושיה של אוכלת-מוות מטורפת, שגם המוות של אדונה וכל חבריה לא הספיק בכדי ללמד אותה לקח" החזירה הרמיוני בארסיות, עודה מופתעת מן הקלות בה זורמות מחשבותיה אל תוך התליון. "אולי הייתי צריכה להשאיר אותך בטירה בכל-זאת, וזה מה שאעשה, אם לא תבלמי את לשון הנחש המרושעת שלך. פרופסור סנייפ יוכל תמיד לעשות לך בייביסיטר בתוך אחד מהצנצנות שהוא שומר במרתפים" הוסיפה איום ריק מתוכן. הדבר האחרון שהיה בדעתה לעשות, הוא לספר לסנייפ על המדליון והתמונה; כך או כך, אילצו אותה הימים האחרונים לבלות בחברתו הרבה מעבר למה שרצתה.

אם הוא לא יגלה בעצמו. צינה חלפה בגופה נוכח המחשבה. האם דמיינה זאת, או שמא עיניו השחורות של סנייפ עקבו אחריה ביומיים האחרונים בארשת ידענית מדי?

"את לא תעזי!" התנשף קולה של בלאטריקס בתוך מוחה של הרמיוני. ואזי, בלא התראה, הפך הרוגז לצחוק מוזר.

"בסדר, בסדר... אז ניצחת. בלי בדיחות בוצדמים להמשך הערב... אבל" הוסיפה כלאחר-יד "לא לקחת אותי איתך רק בגלל ששיעמם לי על הקיר במשרד, אה? ואולי זה משום שאת צריכה לשוחח מדי פעם עם מישהו חכם יותר מניפלר? אין הרבה כאלו בסביבה מאז שהובס אדון האופל, אה?"

הרמיוני משכה בכתפיה, מתערבבת בקהל ומחליפה מספר ברכות נוספות. הנזר הכסוף בשערה הטלטל קלות, כבד וטורדני, בעת שקרבה אל הבמה עליה ניצבו מורגיין היפיפיה ובעלה, קורינתיוס בלייז, מחייכים ומפטפטים בעליזות. חתן השמחה הצעיר, עטוף בחיתולי קטיפה, פיהק בזרועותיה של אמו, אדיש למדי לברכות המהוקצעות שהעטירו עליו הכבודים בקוסמי בריטניה.

מבטה של הרמיוני נעצר על פניו התקיפים של מפקד מסדר עוף-החול, עמו התכוונה לגלגל שיחה בהקדם האפשרי.

בהנחה כי ברנארד לא יטה לי אוזן, הרי שאם יכול מישהו לסייע לי לרסן את חוצפתה של צ'ו הארורה, זה בלא ספק קורינתיוס. הרהרה, סוקרת את הפנים התקיפות, הממוסגרות במחלפות שער כהה ולסת חזקה שהקנתה לבעליה ארשת נצחית של נחישות.

"הו הרמיוני, ידידתי היקרה!".

מאלצת עצמה לחייך, הניחה הרמיוני למורגיין לרכון לעברה ולנשק אותה על לחייה.
"אין אדם שאני כה שמחה לראותו בביתי כפי שאני שמחה לראותך... עוד מילדותי הערצתי את הרמיוני החכמה, האמיצה..."

שיחה עם אביה ועם בלייז, אני חייבת... שיננה הרמיוני לעצמה שוב ושוב, גודעת באיבו את החשק שעלה בה לבדוק האם היא זוכרת את קללת ניפוח הדודות הישנה של הארי. ואכן, דומה היה כי צ'ו צ'אנג ופטרוניה הגזימו הפעם... צו מיוחד ממשרד הקסמים המוציא את הצינוקים מתחום סמכותה? זאת, שלא לדבר על שומרים סינים קפואי-פנים שבלמו אותה בנימוס מאיים כל אימת שביקשה לבקר שם. הרמיוני לא האמינה למראה עיניה כאשר קיבלה את הצו. לרגע, כמעט ודמיינה לראות חיוך קרפדי מעורפל מגחך לעברה מתוך המגילה הרשמית.

מעניין מה את זוממת, בכיינית מגעילה. תמיד ידעת היכן מרוחה החמאה, הא? קודם ניסית להתלבש על הארי, ועכשיו את מסתובבת עם טוד קארתניי, ובטוחה שאף-אחד לא יודע כיצד זחלת למעלה. הסתבכת עם המכשפה הלא נכונה הפעם, צ'ו צ'אנג.

חיוכה התחמם, כאשר נטל קורינתיוס בלייז את ידה ונשק לה בעדינות, עיניו החומות-בהירות קורנות מגאווה. תלגלג בלאטריקס כמה שתרצה, יש עדיין אנשים חזקים והגונים במשרד הקסמים. מחליטה לדחות את השיחה לשלב מאוחר יותר, הפטירה הרמיוני ברכה אחרונה, כאשר דעכה המוזיקה באולם, אות כי נאומו של מר ברנארד קארתניי עומד להתחיל.

הלה, גבר נמוך וכסוף שער, כחכח בגרונו, חיוך לבבי מסתמן בין לחייו הסמוקות.

"קוסמים ומכשפות יקרים, רעים ואחים לקהילה הקסומה הנפלאה של בריטניה!" פתח, קולו הצלול מהדהד בין הקירות ההדורים.

"הנה חלפו-עברו מאתיים שנים, מאז ימיו של אבי-סבי המהולל ורודף הצדק, בן-מוגלגים עני שחירף נפשו בכדי להגן על שבט האקוצ'ה מרשעותם של טהורי-הדם הרצחניים ששלטו אז במשרד הקסמים האמריקאי. מאז, דור אחר דור, נשאה משפחת קארתניי בגאון את מסורתו של ביגברוס: אהבה חסרת גבולות אל כל הברואים, מוגלגים וקוסמים כאחד" ברנארד זקף את סנטרו, חיוכו הגאה מתרחב.

"לא זנחנו את אמונתנו, גם כאשר בודדנו ונרדפנו: לא כאשר ניסו בעלי-השררה לאסור על דודו של אבי לפרסם את ספריו, אשר העלו על נס את מעללי ביגברוס האמיץ ורוכבי האקוצ'ה; אף לא כאשר שיריו של אבי גונו ונרדפו כמוזיקה נחותה של מכשפי-שוליים, ולא כאשר ניסו אוכלי המוות להתנקש בחייו באותו בית בו אנו עומדים כיום, אז עמד ונלחם כאריה..."

"או ליתר דיוק, ילל כמו חזיר ושלח את שומריו למות במקומו" סנטה בלאטריקס מתוך התליון "נדמה לי שאני זוכרת את אותו לילה עליז, הו כן".

הרמיוני כיווצה את שפתיה בתיעוב, אך לא ענתה דבר, בעוד הנאום מוסיף להדהד סביב.

"והנה אבי זכה להנחיל לכולנו מורשת מפוארת של אהבה וסובלנות, והותיר אחריו את קרן אלייז'ה עבור בני מוגלגים עניים, עליה זכה לאות מרלין, דרגה ראשונה. האמינו לי רעי, כי רציתי עד מאד להניח את חיי המעשה לאחרים, ולהנות מזקנה נינוחה באחוזת אבותי. אך חברים, חיי המעשה קוראים לי, וכיצד אוכל לבייש מסורת משפחתית כה מהוללת?" קולו של ברנארד עלה באיטיות, מתנגן מקצה האולם ועד קצהו.
"אי לכך, אני מתכבד לנצל ערב מאושר זה של חג הניצחון, ולהכריז כי נעתרתי לאלפי הינשופים שנשלחו אלי, בתחינה כי אעמיד עצמי למשרת שר הקסמים בשנה הבאה, ואוסיף לקדם את הדברים החשובים לכולנו, ובמיוחד - אדאג לסיים לקרצף כל שריד לטומאתם של וולדמורט ועבדיו השפלים".

"האמת היא, שקירצוף קטן לא יזיק לך" העירה הרמיוני בגיחוך לעבר הקמע, שהתנשף בזעם.

"אמשיך להדק את שיתוף הפעולה הבינלאומי במסגרת קונפדרציית הכשפים העולמית ואיחוד הקוסמים האירופי, ואעודד את המשך חשבון הנפש של המשפחות העתיקות, כספית ומצפונית כאחד... אולם" הוסיף בחיוך מתנצל "חוששני, כי נסחפתי אחר חזוני יותר מדי לערב אחד. ובכן, די לדיבורים על פוליטיקה הערב, תנו כבוד ויקר לחתן השמחה האמיתי!"

אור הפיות הססגוני ריצד בהתרגשות, חומק ממעל ראשו של ברנארד אל ביתו העוטה לבן. התינוק המעורסל בזרועותיה שב ופיהק, חושף סנטר קטן ומחודד ופלומה מתוקה של שער זהוב.

"אני... אני... כה מאושרת להציג בפניכם את הנסיך הקטן שלי" מורגיין נראתה קרובה לדמעות באורח כמעט משכנע. "אני ובן-זוגי מודים לאבא היקר, שאהבתו הביאה אותנו עד הלום. תחילה, קוסמים ומכשפות יקרים, רצינו מאד לקרוא לבננו הקטן אלייז'ה, על שם סבא המנוח, או אולי ברוס הצעיר, על שם האיש והאגדה שהחל במפעל האדיר של המשפחה הנפלאה בתוכה זכיתי לגדול. אולם" הוסיפה, מנגבת דמעה נוספת ונשענת קלות על כתפו הרחבה של קורינתיוס בלייז. "אולם היות ונולד בחג הנצחון החלטנו... החלטנו לקרוא לו הארולד... הארולד קארתניי הקטן שלנו!"

האולם רעד ממחיאות כפיים סוערות. המדליון, לעומת זאת, רטט בבוז, משמיע חיקוי משכנע למדי של הקאה.

"אויש, איזה תינוקי-מתוקי. יציירו לו גם צלקת קטנה על המצח, כדי שגם אוהב-המוגלגים הטיפש ביותר יבין את הרמז הדקיק?"

הפעם היא עברה את הגבול. הרמיוני חשה כיצד היא מסמיקה מחימה, ולחלוחית מציפה את עיניה.
"את היצור המנוול ביותר שאני..." מלמלה, נדחקת במהירות הצידה ואוחזת במהירות בשרביטה, תוך שהיא מוודאת שאיש אינו משגיח במעשיה "סילנציו!"

נושמת לרווחה, נותרה במקומה שבצללים, בין שרשראות הקסמים הנוצצות הפרושות לאורך הקיר. היא תשאר כאן, החליטה, עד שיגמרו הברכות והיא תמצא הזדמנות לתפוס את את סגן-השר או את קורינתיוס לשיחה. אחר-כך תסתלק מכאן מהר ככל האפשר.

רגע ארוך ניצבה שם, מביטה בהמולה מסביב לבמת הכבוד, ובתינוקה הקטן של מורגיין. הלה הפליט בכי מקוטע של מחאה, כאשר הורשתה מכשפה מבוגרת בעלת כובע משי מהודר לנענעו לרגע ולצבוט באצבע ארוכה את לחיו החיוורת.

אזי, בלא התראה, הונחה יד חזקה על כתפה.

"הרמיוני" אמר קול נשי שקט לצידה, גורם לה להסתובב בהפתעה לעבר המכשפה האדמונית ושתומת-העין שניגשה אליה בשקט בעודה שקועה במתרחש במרכז האולם.

"ג'יני!" לחשה הרמיוני, העויינות במבטה מתפוגגת מיד "אני... ממש לא ציפית לראות אותך כאן".

בת-שיחה העלתה גיחוך חמצמץ על פניה; השנים הרבות שעברו לא הטיבו עם הצעירה באחים לבית וויזלי. גופה הדקיק לשעבר התעגל במקצת, מזכיר להרמיוני את מולי המנוחה. הגלימה הזהובה של מסדר עוף-החול נתלתה ברישול על כתפיה, הולמת באורח מוזר את ריח הויסקי הקלוש הנודף מפיה, ואת הרטיה השחורה על עינה השמאלית, מקום בו נפגעה מקללה מרושעת במיוחד שהטיל בה לוציוס מאלפוי בקרב האחרון. אולם שערה נותר מפל זוהר ואדום כאש, ופניה לא איבדו את אותה ארשת נחישות ערמומית במקצת, אותה זכרה הרמיוני היטב משנים עברו.

"האמת, שגם אני לא ציפיתי לראות אותי כאן" החזירה ג'יני, מעקמת קלות את אפה, בעודה נוטלת את ידה של הרמיוני ומושכת אותה לעבר מרפסת צדדית.
"זה לא שאני תומכת במועמדות של הארכי-פוץ לתפקיד שר הקסמים או משהו כזה. אבל בלייז הוא ידיד ותיק... גם אם היה שקט מאד כשזרקו אותי לתפקיד אחראית על מחלקת הספורט של המסדר" הוסיפה במרירות.

הרמיוני הנהנה, חולפת בין עליהם של העציצים הגדולים המכסים את פתחת המרפסת כמסך חי וצפוף. לרגע, השתררה שתיקה, והרמיוני מצאה עצמה מתענגת על הרוח הקרירה הנושבת מעל גגות הוגסמיד ופורעת את שערותיה.

"מועד יפה הוא מצא לו" הפליטה לבסוף, קולה שקט ואיטי. "בדיוק בערב חג הנצחון, כאשר בתו אוחזת בידיה את... הארי הקטן".

ג'יני שלחה בה מבט מהיר.

"ואת אינך נשמעת בדיוק כמו אחת שמתמוגגת לה מאושר בגלל זה" השלימה.

הרמיוני הרכינה את ראשה.

"אני חייבת לו הרבה, אבל... אף אחד... אף אחד מהקארתנים האלו לא הכיר את הארי פוטר" לחשה בקול מקוטע "לא הארי הלבן של השיש שכולם מכירים ואוהבים, עם החיוך הקפוא הנורא הזה על הפנים" הוסיפה בשפתיים רועדות "אני... מי מהם טורח בכלל לחשוב על הנער האמיתי שהיה מעתיק ממני סיכומים בתולדות הקסם, אכל צפרדעי שוקלד איתי ועם רון ופחד..." קולה נקטע בהתייפחות חרישית "הוא... הוא לא היה רוצה להפוך לזכרון מפואר וקפוא, שכל מועמד למשרת שר-קסמים מלהג מתחתיו, הוא..."

ג'יני הניחה יד מנחמת על כתפיו.

"עמדת-ליקוק לפוצים, כפי שפרד וג'ורג' מכנים את זה" הפטירה "ככה זה היום, ולא יעזור אם תקחי ללב. אנשים אוהבים מאד זכרונות מפוארים, הרמיוני. זכרונות מפוארים הם שימושיים מאד, ולעולם צפויים... שלא כמונו, האנשים החיים. לפעמים אני שואלת את עצמי, אם כל הקארתנים והפירסים האלו לא ישמחו מאד אם גם אנחנו נעלם, ונהפוך לפסלים יפים שאפשר להניח עליהם זרים ולהעניק בצילם את אות מסדר מרלין"

"שאלה טובה" אמרה הרמיוני, מוחה במהירות את דמעותיה. זה סימן רע, אם את מאבדת שליטה כה מהר, אפילו בנוכחות חברה ותיקה.

"שלא לדבר על כך ש... תרצי או לא, לבני קארתני יש יותר מבוגארט אחד להסתיר בארון, אני משערת. ברנארד הזה סיבך את ביל כהוגן, ואני משערת שכמה לחישות מצידו סייעו להעיף אותי לאגף הספורט... עדיין לא הבנתי, מדוע מסדר עוף החול צריך אגף ספורט בכלל".

ידיה של ג'יני התהדקו בחוזקה על מעקה השיש.

"לפעמים, אני כמעט מצטערת על כך שכל הצרות האמיתיות נגמרו... לא שאני רוצה שוולדמורט יחזור או משהו כזה" מיהרה לתקן "אבל... אם לספר את האמת, לא הייתי מתנגדת לכמה צרות קטנות, רק בכדי להעיר את עדר הטמבלים למעלה" ג'יני הסתובבה, נועצת בבת-שיחה מבט חוקר.

"האם זה נכון מה שמספרים, שהידידים הותיקים שלנו קראב וגויל ניסו להקים מחדש את מסדר אוכלי המוות או משהו כזה?" שאלה, זוקרת את גבותיה.

הרמיוני החזירה מבט מופתע, תמהה כיצד לא חשבה לנסות ולהעזר בג'יני קודם לכן; התליון הירוק על צווארה שב ורעד, אות כי לחש ההשתקה התפוגג.

"ולאלו את קוראת אוכלי מוות?" לגלג קולה של בלאטריקס בתוך מחשבתה "אם את שואלת אותי, הם לא ראויים להקרא אפילו אוכלי בננות..."

"אולם אני לא שואלת אותך, וראי הוזהרת" שיגרה הרמיוני מחשבה חריפה אל תוך הקמע. אחר, שילבה את זרועותיה על חזה.

"הממ... למען האמת, רציתי בדיוק לתפוס מילה עם קורינתיוס בעניין הזה. משרד הקסמים עושה כמה בעיות ש..." הרמיוני עצרה, חוככת בדעתה היכן להתחיל. "אני לא אוהבת את הצורה בה חוקרים את העניין הזה. אהיה אסירת תודה, אם תוכלי לעזור לי לשכנע את קורינתיוס" הוסיפה במהירות.

ג'יני הנהנה.

"ינשוף קטן לחש לי משהו בנידון, אם כי אשמח לשמוע פרטים נוספים, וחוץ מזה" הוסיפה בחיוך ערמומי "אני בטוחה שגם פרד וג'ורג' ישמחו. ואגב, הם ביקשו ממני להביע באוזני המנהלת הנכבדה את תמיהתם, מדוע לא קפצת לביקור אצלהם תקופה ארוכה כל-כך. הם מודעים אומנם לקושי המסויים העומד בפני מנהלת נכבדה בכל הנוגע לכניסה רשמית אל החנות המספקת יותר ממחצית רשימת הפריטים האסורים להחזקה בהוגוורטס... אולם בכל זאת".

הרמיוני פערה את פיה במבוכה.
"אהה... אני באמת צריכה לבקר אותם מתישהו, ו... אבל לא, אני לא חושבת שהם מתאימים לטיפול עדין בענייני משרד הקסמים.

ג'יני גיחכה.

"עדיין שומרת על החוקים כתמיד, הא?" אמרה, טופחת בחיבה על כתפה. "ובכן, ספרי לי את העניין ואנסה לעזור לך עם בלייז... למרות שמעמדי הדרדר לאחרונה. כמובן, שאם נבחרת הקווידיץ' של המסדר תנצח את הבחורים שלך במשחק מחר, זה ישפר במעט את מצב העניינים..."

שירתם של קולות דקיקים וגל ממושך של מחיאות כפיים מהאולם שיסעה את דבריה.

"זמן לחזור פנימה" נאנחה, מסתובבת ופונה לעבור בין העלים המרשרשים, בואכה פאתי האולם המואר.

הולכת בעקבותיה, הרימה הרמיוני את ראשה בכדי להטיב להביט בשורת הילדים שצעדה לאורך במת הכבוד, גופיהם הקטנים עוטים מחלצות אדומות-זהובות, וכל אחד מהם נושא קלף זוהר בידו, כמו שלף אותו זה עתה מתוך צפרדע-שוקולד מתוקה במיוחד. צועדים באיטיות, הקיפו הילדים את מורגיין והארולד קארתני הקטן בחצי עיגול, קולם הדקיק נישא מעל ראשיהם של האורחים הנלהבים.

הארי-קט, נולד ביננו,

בערבו של חג יפה כל-כך,

מה כולנו נאחל לו,

כדי שישגשג וגם יפרח?

חוכמה גדולה כמו של אלבוס,

ואומץ לב כמו גודריק גריפינדור,

הארי-קט, לך נריעה,
ונשיר כולנו שיר מזמור.

בקול פעם שהוזכר שמו של קוסם גדול, הניף אחד הילדים את הקלף שבידו, מניח לדמות המחייכת שבתוכו לזהור לעבר הקהל.

"זה השיר... הכי תינוקי ומלוקק ששמעתי בכל החיים שלי..." לחשה ג'יני, מרכינה את ראשה בכדי להסתיר את הארשת שעלתה על פניה.

"אהם, אהם" הסכימה הרמיוני, לא מצליחה להתאפק.

חזון גדול כמו סבא קארתני,

ועשיר מופלג כמו תלמי,
צמח, שגשג, הכה-נא חוטר,

ותהיה בדיוק כמו...

אלא, שאיש מהילדים לא הספיק לזמר את שמו של זה כמותו נועד היורש הקטן להיות, באשר הילד שחור השער שאחז בקלף האחרון הפליט לפתע צרחת בהלה, משליך את החפץ הזוהר מידו כאילו אחז בנחש ארסי. ובעוד הקרואים פוערים את פיהם בתדהמה, כבו האורות באחת, ורעם התגלגל, מלווה בקולות חריקה וזכוכית מתנפצת.

"הצילו, הצילו!" צרח מישהו מתוך הקהל. אזי, הבזיק אור ירוק מזעזע, מתיז זיקים לכל עבר; צחוק גבוה וקר הדהד סביב, ורעם נוסף התגלגל בעקבותיו.

אי-שם באפלה, החל הארולד קארתני הקטן למרר בבכי.