"סונטת ליל  ירח"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG
שיפ: דראקו/OC

 

פרק 2: "לבד"

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 

 

"האהבה היא בת האשליה ואם האכזבה" (לוהברגר).


בימים הספורים שלפני חג המולד נראתה הוגסמיד, העיירה היחידה בבריטניה שכל תושביה היו קוסמים, כמו גלויה. על גגות הבתים והעצים נח לו השלג, לבן ובתולי, כמו זיגוג סוכר על עוגת חתונה. המולת ההכנות לחג הורגשה בכל. קמרון התעקש שהוא חייב לקנות עוד צפרדעי שוקולד ודיסרופים (סוכריות שמכילות סירופ העלמות קצר מועד) ולקורדיליה החל להיגמר מלאי השוקובולים שלה, וכולם נכנסו לדובשנרייה.
כמחצית השעה מאוחר יותר, כאשר קורדיליה הצליחה לבסוף לפלס דרכה החוצה, תוך מה שהיא החשיבה כחירוף נפש, השלג כבר ירד בחוזקה.
רסיסים קטנים של כפור ליטפו ברכות את שערה שצבעו כעץ המהגוני. גופה הצנום והגבוה, שהיה עטוף אותה שעה בגלימות חורף מחממות, רעד תחת הקור. אצבעותיה הרזות והארוכות נשלחו ללא הרף על מנת להסית את שערה מפני עיניה החומות. הטיול בקור ובשלג, שגרם לנעליה הנמוכות יחסית להתמלא ברטיבות, החל להימאס עליה. היא סימנה בראשה כלפי פונדק שלושת המטאטאים לעבר ארטמיסייה וקמרון, ושלושתם נכנסו לתוך הפונדק הצפוף, שהמה באותה שעה בתלמידי הגוורטס, בני הכיתות העליונות, שפטפטו בעליצות. הרעש היה בלתי נסבל בעיניה. היא הזמינה לעצמה בקבוק בירצפת מחומם בקסם, וליוותה את קמרון וארטמיסייה לשולחן, שהיה בדרך נס פנוי, מתאמצת ככל יכולתה לדרוך על כפות רגליים תמימות שנקרו בדרכה. חיוך מרוצה עיטר את פניה.
"אני זקוקה לאוויר." אמרה קורדיליה, לא מצפה לתשובה כל שהיא. "אני יוצאת קצת החוצה. חכו לי פה." אמרה והביטה מסביבה, אומדת במבטה את התלמידים הרועשים. כמה מהם השתתקו לכשהבחינו בה.
ארטמיסייה וקמרון החליפו ביניהם מבטים. שניהם ידעו היטב שמילים לא יועילו בעניין זה. קורדיליה לא חיכתה לאישור. כאשר הרימו שניהם את מבטיהם הם נתקלו בפרץ קור פתאומי, וטריקת דלת הכניסה בישרה להם שקורדיליה חפצה להיות לבד.


קורדיליה טיילה בשקט של רחובות הוגסמיד לאיטה, לוגמת מפעם בפעם מבקבוק הבירצפת שבידה, שחומו כבר החל להתפוגג אל תוך האוויר הקר.
מן בתים אחדים עלו אורות של עצי חג המולד, שפיות אמיתיות בוודאי קישטו אותם, ומזמורי חג עליזים הושרו מכרזות המאחלות חג שמח שנתלו על דלתות הכניסה. קורדיליה שיתקה שלט מזמר אחד, קולני במיוחד, שלא הפסיק לשיר בקול עליז ודרש שתצטרף אליו. עליצות מוגברת עשתה לה בחילה, והיא הייתה זמרת מזופתת.
יד ימינה מוללה בין שכבות הביגוד הרבות שלה את התליון. המתכת הייתה קרה, קפואה אפילו, וצרבה את עורה העדין של קורדיליה, למרות זאת, ואולי אף משום זאת, קורדיליה סירבה להרפות ממנה. שני הנחשים יצגו יותר מן הנראה לעין, והכסף, שגוונים בודדים של ארגמן השתלבו בו, היה יפיפה.
רחש בלתי מוסבר גרם לה להסתובב באחת. מן החשכה, שהייתה כה עוטפת וחמימה וברוכה בשקט שלה, הגיחו מספר דמויות. בזהותה של הדמות המובילה לא היה ניתן לטעות. הבלונד הכסוף, שבהק באור הירח, הסגיר את דראקו מאלפוי מיד. שתי הצלליות שניצבו לצידו כמו גורגולים מגודלים היו בוודאי שומרי הראש הפתטיים שלו. צללית רזה ונמוכת קומה יותר, שהתעטשה בקול דקיק, הייתה פנסי פרקינסון. דמותו של דניאל נוט קטן הקומה והשלדי הופיעה מאחוריה.
"הגענו כדי ללמד אותך שיעור בנימוסים". אמר דראקו בקול שקט, שהוא בוודאי חשב למאיים. קורדיליה לא יכולה הייתה להתאפק מלצחוק.
"זו הנבחרת שלך, מאלפוי? נו באמת. לחבורת מוגלגים שקשרו להם מטפחות סביב העיניים יש יותר סיכוי מולי." היא ראתה כיצד גבו של דראקו מתקשח בזעם. "אני מציאה לך לסלק את האספסוף הזה מעליי ולנסות את מזלך בדו קרב. אחד על אחד." דראקו משך בכתפיו והורה לחבריו להסתלק.
אז עכשיו מאלפוי, אתה מוזמן לספר לי למה באמת חיפשת אותי. אני מניחה שזה לא רק בגלל העיניים היפות שלי." אמרה קורדיליה בשמץ של ציניות, מצפה לשמוע תשובה עוקצנית מבן שיחתה. זאתי לא איחרה לבוא.
"עד כמה שהעיניים שלך, ארג...מיוחדות (קורדיליה הרימה את גבותיה) אני חושש כי באתי להבהיר לך שאת סותמת מעתה ואילך את הפה הגדול שלך לגבי המשפחה שלי, או ש."
"או שמה, דראקו? תאיים עלי בשרביט הצעצוע שלך? תקלל אותי בקללת עטלפי נזלת? כמה פתטי." קורדיליה נחרה בבוז.
"במקרה שלא הבחנת בכך, קורדיליה, את לבד פה. ואני יודע כמה כישופים שממש לא תרצי שאדגים." קורדיליה הביטה מסביבה כמחפשת משהו, אולי בודקת שאין איש מקשיב לשיחתם. "אתה לא יודע אם מי אתה מתעסק, דראקו. זה משחק של גדולים. אל תתערב. לטובתך, כמובן." היא הוסיפה בשמץ של חיוך זדוני.
"הו, באמת?" דראקו קרב אליה עד שהמרחק בניהם היה קטן מאוד.
"באמת." קורדיליה הנהנה.
"תראי לי." דראקו לחש, עיניו בורקות בציפייה מרוגשת. הכסף האפרפר, כמו אגמי פלדה קפואים, שיקף את אור הירח, קונטרס חד לעיניה הכהות של קורדיליה, ששיקפו דבר מלבד את תהומות הנשייה האפלים של נשמתה.
כששפתיה נגעו בשפתיו הוא הצטמרר. שפתיה היו קרות, קפואות כמעט ובכל זאת, כאילו העבירו בו זרמים חשמליים בלתי מוסברים. קצות אצבעותיה שיחקו בשערו, מתירות את הגומייה שלו. אצבעותיה היו קרות כמעט כמו שפתיה.
הן נעו על לחייו, מעקצצות על מגע העור החמים. שיניה סגרו על פיו. טעם הדם המתכתי מילא את פיו של דראקו, גורם לו לשחרר את זרועותיו מסביבה. פיו התהדק כאשר פגש בעיניה, ששצפו אכזריות קרה ומחושבת.
"למה עשית את זה?" שאל בכעס.
"זו הייתה רק טעימה קטנה ממה שצפוי לך אם תעיז להתערב בענייני, דראקו." היא לחשה בחוסר רחמים. עיניו של דראקו נמלאו ברגש חי, שקורדיליה נכשלה מלפרש. לשניה, היא תהתה עם השכילה בעשותה זאת. היא הרגישה בטיפת רחמים מהולה בדאגה נחתמת בליבה. קורדיליה מיהרה למחוק כל סימן לכך.
"את בדיוק כמו וולדמורט." סינן דראקו מבין שפתיו הקפוצות.
"לפחות אני בררנית. הוא יהרוג את כולכם." היא לחשה וסבה על עקביה, עיניה בורקות בעמימות.
"אל תעזי להפנות אליי את גבך כשאני מדבר איתך!" צעק דראקו. קורדיליה הסתובבה, חיוך מלא הבטחה לסבל על פניה.
"ככה, דראקו?" היא אמרה וסבה באיטיות על עקבותיה, ממתינה רגעים אחדים לפני שניאותה להראות לו את פניה שוב. דראקו עמד בעמדת קרב, שרביטו בידו.
"אני סבור שהבטחת לי דו-קרב של קוסמים, לא?" הוא שאל ברוגז.
"אתה צועד בשביל מסוכן, דראקו. אבל...אם מה שאתה מבקש הוא שבוע חופש במרפאה, מי אני שאלחם בנטיות האובדניות שלך?" קורדיליה משכה בכתפיה ושלפה את שרביטה.
ליבה פעם בהתרגשות. `קרב טוב כזה לא היה לי כבר הרבה זמן` חשבה.
דראקו לא חיכה לעוד השתפכויות מיותרות. הוא קד מולה וצעק: "טרנטאלגרה!" הלחש עבר ליד פניה של קורדיליה, מפספס אותה בסנטימטרים אחדים. עכשיו היה זה תורה.
"הרטוקרברוס" היא אמרה בקול משועמם קמעה, מכוונת את שרביטה לחזהו של מאלפוי.
השפעת הלחש הייתה מיידית. דראקו הועף אחורנית בעוצמה והתנגש בעץ, שעצר את המשך גרירתו על הקרקע. הוא קילל בקול, והתרומם במאמץ מה. רגלו נפגעה, אבל הוא עדיין יכול היה להמשיך ולהילחם. `אף בת, ובטח לא בוצדמית, תנצח אותו בדו קרב קסום.` הוא חשב בזעם.
"כבר מוותר, דראקי?" שאלה קורדיליה בקול מאוכזב.
"לעולם לא!"-צעק דראקו-"לוטריום!" קורדיליה נפלה על ברכיה. לחש נעילת הברכיים פעל היטב, משאיר אותה די חסרת אונים. והו, כמה שקורדיליה שנאה להיות חסרת אונים.
היא הביטה מסביבה, תרה אחר נפשות חיות בסביבתה. לא היה אף אחד מלבד דראקו, שהתנשף בתשישות אך נראה מרוצה.
"הובכן קורדיליה, אני חושב שהאגו שלך בדיוק איבד כמה נקודות." אמר דראקו בנבזיות.
"אתה טועה, מאלפוי. ועל טעויות משלמים." אמרה קורדיליה בקול קפוא שגרם לדראקו לבהות בה בחשש. `הגיע הזמן לעשות קצת כיף` חשבה קורדיליה. היא חייכה באכזריות, שרביטה מבצע תנועה מסובכת, מצייר באוויר עורב שחור.
" לטוקונצ`נס" מלמלה קורדיליה.
לרגע רק עמד העורב באוויר והביט בדראקו באיום, אבל ברגע הבא העורב נופף בכנפיו, גורם לשערה של קורדיליה להתערסל קלות ברוח, וטס לכיוונו של דראקו. עורב העשן עבר דרך דראקו, מפיל אותו לרצפה. דראקו פלט זעקת כאב. קורדיליה פסעה באיטיות אליו, ודראקו יכול היה לשמוע את קול טפיפותיה נבלעות בשלג הרך. ראשה הציץ מעליו. היא חייכה.
"זה...זה קסם אפל." לחש דראקו, עוצם את עיניו. חיוכה של קורדיליה התרחב.
"נכון. אז מה?" קולות דיבור רמים הודיעו לה שחבריו של דראקו חזרו. כנראה שמעו את זעקתו. היא הביטה בהם חוזרים במהירות, פרקינסון כרעה לצידו של דראקו כשדמעות בעיניה, וצמד הגורילות שלו רק הביטו זה בזה בטמטום.
"קחו אותו למרפאה." אמרה קורדיליה בחוסר סבלנות. כאילו בהשפעת קסם, אחת מהגורילות העמיסה את גופו החיוור והדומם על גבה. הם צעדו בשלג לכיוון בית הספר.
קורדיליה ידעה שדמבלדור לא ישמע על אירועי הלילה. לכשיתעורר, דראקו בוודאי ישביע את חבר מלוויו לא לומר דבר, או שגם הוא יסתבך בצרות. אייפהו, סודה שמור ובטוח, וטוב שכך. לא היה לה פנאי לעסוק כעת בדברים לא חשובים שכאלה. דברים אחרים הטרידו את מוחה, מחשבות מציקות איימו ללבוש צורה מוחשית. קורדיליה נשמה עמוקות וסילקה את המחשבות מתודעתה.
היא חייכה בסיפוק ועשתה את דרכה חזרה לפונדק שלושת המטאטאים. השעה הייתה מאוחרת, ומזג האוויר היה קר, אך קורדיליה הרגישה חמימות מרוכזת בגופה.
קסם איבוד ההכרה שלה היה מרהיב, פשוט יוצא מן הכלל.
אבא בוודאי היה גאה בה.



 

הפיק מפורסם גם בבלוג של רולדההה