"סונטת ליל  ירח"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

 

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13
PG
שיפ: דראקו/OC

 

פרק 1: "ויהי אור"

 

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

 

 


"כי עזה כמוות האהבה, קשה כשאול קנאה, רשפיה רשפי-אש שלהבת- יה;
מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה."
(שיר השירים)


עמוק במסדרונות הגוורטס הכהים והאפלוליים, שרצפתם עשויה אבן ישנה ומתפוררת מלחות, כל רחש או צליל קטן הרעידו ונשמעו כתוף גונג שהלמו בו. לכן, אין פלא שקול טפיפת רגליה של זו שצעדה כרגע באחד ממסדרונות אלו הלם ברכות באוזניהם של תלמידי בית סלית`רין.
תלמידים ספורים הרימו את ראשיהם. השאר, שהיו רגלים לצעדים הרכים ואם זאת יהירים, לא העסיקו את מחשבותיהם והתעמקו בשיעורי הבית שלהם.
רחש קל נשמע כאשר הפתח לחדר המועדון של סלית`רין נפתח, ומתוכו התגלה ראש חום בהיר, שצבעו כצבע החיטה בעת האסיף. עיניים חומות, קרות מבט, ננעצו בלעגנות ברחבי החדר הקר, עשוי האבן, שקושט בצבעי הירוק והכסף. הנערה שהעיניים השתייכו לה סידרה את גלימתה השחורה בזריזות וצעדה לאורך החדר. רבים היו המבטים שנתלו בה. מספר תלמידות כהות שער התלחששו ביניהן, נועצות בנערה צנומת הגוו מבטים שטופי בעתה מחד וקנאה מאידך. אמת, הרבה מבני סלית`רין לא נטו חסד לקורדיליה רייבן. השמועות שהילכו סביבה היו מסקרנות ומטילות מורא כאחת. היו שאמרו שהיא צאצאית לבית רידל, בת למשפחתו של זה שאין אומרים את שמו ובעורקיה זורם דמו של סאלאזר הגדול בכבודו ובעצמו. אך הלך הרוח בקרב בני הגוורטס טען ללא הפסק כי היא חצויות דם ובוגדת בקרב סלית`רין- והסליתרנים נהגו לשמור ממנה מרחק בטוח. משום מה, אף בני שאר הבתים התרחקו ממנה. הגריפינדורים והרבינייקלואים נעצו בה מבטים כל אימת שקורדיליה עברה במסדרון, וחנה אבוט נשבעה שהיא ראתה אותה פעם מענה גור חתולים בקרבת המדשאות.
קורדיליה כמובן, מעולם לא הטריחה עצמה בזוטות כגון עניינים חברתיים. היא מעולם לא הייתה בודדה, הודות לחבורת מלוויה הנאמנים. חלקם, אף שהיו ספורים, היו חבריה מילדות ונהנו מאמונה המוחלט. אחדים מהשאר היו פשוט רעבים לכוח שהיא הקרינה, או סקרנים שדחפו אפם אל המקומות הלא נכונים. קורדיליה הניחה להם להסתובב עמה, במחשבה שתוכל לעזור להם להתפתח ולהעצים את כוחם, ואם לא, לפחות תוכל היא להיות משועשעת מהמחשבה על בנות סלית`רין המלחששות, משוות אותה ללורד ולדמורט.
קורדיליה הדפה בקור רוח את השאלות בדבר עיסוקיה, מתכוונת להתיישב אל מול האח, שלהבות כחלחלות וכתומות ריצדו בה, נכונה לסיים את שיעורי הבית שלה בשיקויים. היא התיישבה על כורסת עור שחורה אל מול האח, והתחילה לרשום. לרגע, כשעשתה הפסקה בין ההשוואה של מלכודת השטן ליהלום האש (מלכודת השטן מגיב למגע ונרתע מאש בעוד יהלום האש מגיב לחום) תזוזה של משהו בזווית הראיה שלה הסיתה את תשומת ליבה. היא חייכה חצי חיוך מזלזל. היה זה דראקו מאלפוי, והוא נעץ בה מבט יהיר. `כמה בלתי צפוי` חשבה קורדיליה. מאלפוי השתייך לחבורת הסלית`רנים שראו בה בוצדמית, חצויית דם וכשל רע במערכת החלוקה של מצנפת המיון. דראקו הביט בה לשניות אחדות, האפור כסוף הנוזלי בעיניו מתערבל ביוהרה וחיוך קר ומלא בוז מרפרף על שפתיו. שערו הבלונדיני כסוף, כמו בוקר של אביב הממשיך להתרפק על זיכרונות של צינת החורף, היה ארוך משל רוב נערי הגוורטס, והגיע כמעט עד כתפיו. הוא נאסף בגומייה מכושפת על עורפו, אבל מספר קצוות מרדניות העזו ליפול על מצחו. קורדיליה רק הביטה בו במבט שואל למשך כמה רגעים, עוקבת בעיניה החומות כהות אחר מבטו הבוחן, ובסופו של דבר אמרה: "אני יכולה לעזור לך?"
דראקו פלט נחרת בוז והסתלק בצעדים מהירים לעבר חבורת ה-`גורילות עם חתיכות קטנות של סבון במקום מוח` שלו,כפי שקורדיליה הקפידה לכנותם כל אימת שהם נראו בסביבתה. היא פלטה גיחוך מסופק וחזרה אל שיעורי הבית שלה, מתלבטת קשות בהרכבו של שיקוי הפחד אותו נצטוותה להכין. בפעם הבאה שסובבה את ראשה ארטמיסייה וקמרון עמדו לידה. ארטמיסייה, או כפי שקורדיליה העדיפה לכנותה, מיסי, וקמרון, היו חבריה הטובים ביותר. ארטמיסייה הייתה בת למשפחת רוזייר, משפחה טהורת דם ומכובדת. היה לה שער שחור ודק, ועיניים תכולות. קמרון היה גבוה כמו גזע של עץ מהיער האסור, ושערו היה חום כהה. עיניו הירוקות פנו באותה דקה אחרי מאלפוי וחבורתו המלחששת. "איך שהם מדברים, מישהו עוד היה עלול לחשוב שהם לחששנים." אמר קמרון. מיסי הנהנה והתיישבה ליד קורדיליה. "אז מה, קורדיליה, לא סיימת את השיעורים? אמרתי לך שאני רוצה לצאת לארוחת ערב מוקדם היום. זה הערב של חג המולד, ולא בכל יום דמבלדור הזקן נותן רשות לערוך קניות אחרונות בהוגסמיד.
"אה טוב...מצטערת מיסי. יצאתי להתאמן קצת על אמממ, טוב...קווידיץ`." אמרה קורדיליה בקול מתנצל. ארטמיסייה פלטה גיחוך. "קורד, את שחקנית הקווידיץ` הכי גרועה שיצא לי להכיר. מטאטא אש המחץ שלך מעלה אבק במזוודה שלך בערך מהפעם האחרונה שקמרון הציע לך לשחק ונתקע בעץ, זאת אומרת-בקיץ שעבר." קורדיליה ניסתה לחנוק פרץ צחוק, מעלה בדמיונה את תמונתו של העץ המסכן בו קמרון החליט להתנגש, ואת הינשופים שצווחו בזעם מכל עבר על הנער המסכן. היא זכרה אותו יוצא מן השיחים כשזרדים בשערו.
"אמרתי לך כבר,מיסי. הרוח הזיזה אותי מהמסלול." אמר קמרון בטון נעלב.
"כן, בטח. מה שתגיד." אמרה ארטמיסייה, לא מתאמצת אפילו להסתיר את חיוכה. קורדיליה, שיכולה הייתה לחוש באוויר את אותו רעד מחשמל של ריב הממשש ובא, נחפזה לומר:
"בואו. יורדים לאכול." היא נעמדה והביטה לשניות ספורות באח, כאשר תזוזה קלה, לא יותר מעשירית השניה אורכה, הקפיצה אותה ממקומה. צמרמורת קלה עברה בגופה אל מול קולות הפיצוח של גזרי העץ באש הלוהטת. ארטמיסייה הניחה יד על כתפה.
"הכל בסדר?" שאלה בחשש.
"אני...חשבתי שראיתי. לא משנה. זו בטח השעה ועומס שיעורי הבית. אני מתחילה לדמיין דברים." היא אמרה, לא מתיקה את מבטה מהאח הבוערת. היא הייתה בטוחה שראתה משהו זז בין הלהבות.
"אולי זו הייתה סלמנדרת אש. שמעתי שג`וזף בראנץ` משנה שלישית איבד את שלו לפני כמה ימים." הציע קמרון.
"כן, זה בוודאי זה." אמרה קורדיליה, והזדרזה לרדת לאולם הגדול.

ארבעת שולחנות הבתים היו מלאים עד להתפקע בתלמידים מצווחים שתימרנו את ידיהם בין קערות הנקניקיות ותפוחי האדמה. בקרבם אל שולחן סלית`רין, הקיצוני משולחנות הבתים ביחס לשולחן המורים, פונה מיד מקום לקורדיליה ומלוויה. אף אחד לא חפץ להתעסק עם המוניטין הרע שלה בתור מענת חתולים. מספר חצויי דם משולחן רבינייקלו טענו שהיא שותפה בכת השטן בפני חברם הגריפינדורי, וקורדיליה תהתה מהי אותה כת.
קמרון ומיסי המשיכו להתווכח כל הדרך לאולם, ורעש קולותיהם נבלע בהמולת הערב שהקימו התלמידים. קורדיליה ראתה את פיבס, המפחידן הנלוז, שופך כוס מיץ דלעת על ראשה של תלמידת שישית מוכרת מהפאלפאף, שהשתתפה בשיעורי תורת הצמחים ביחד עם כיתתה של קורדיליה, וחייכה כשראתה את פרופסור מקגונגל רצה בעקבות המפחידן ומחליקה על שולי גלימתה, שצבעה היה ירוק כהה כטחב. היא שמה לב שהיא לא היחידה שצחקה. גם דראקו מאלפוי ומלווי, רלאב ולויל, או משהו בסגנון, צחקו בלבביות.
`וואו`. חשבה קורדיליה. `כשמאלפוי צוחק באמת הוא נראה כמעט נורמלי.` קול צחוקו היה אפילו גבוה יותר כששני תלמידים, שקורדיליה זיהתה כהארי פוטר המפורסם ומלוותו הנאמנה גריינג`ר נחפזו לסייע לפרופסור והחליקו על מיץ הדלעת שפיבס שפך.
קורדיליה לא חיבבה את פוטר כלל ועיקר. הוא היה גיבור, נערץ על ידי כולם, ותמיד הפנה את מבטו ממנה והלאה כאשר חלפו זה מול זה במסדרון. הייתה לה ההרגשה שגם הוא לא חיבב אותה.
מילא, הוא לא יהיה בודד בעמדתו.
לקורדיליה הייתה ההרגשה שמישהו נועץ בה מבט. היא הסתובבה, נתקלת במבטו של מאלפוי. שוב. "איבדת משהו?" היא לחשה.
"לא. אבל...אני חושב שאת איבדת." הוא אמר, ידו מוחבאת מאחורי גבו.
"לא עוד תעלול טיפשי מבית היוצר שלך, דראקו?" היא אמרה בחוסר סבלנות. חיוכו של דראקו, מקסים ומלא רעל כאחד, התרחב.
הוא שלף מאחורי גבו שרשרת כסף עדינה שבמרכזה תליון-שני נחשי כסף שהתפתלו ונשכו האחד לשני את הזנב.
"מאיפה השגת את זה?" שאלה קורדיליה בחמת זעם.
"אה, פנסי מצאה את זה בחדר השינה של בנות השישית." אמר דראקו בקול משועמם, משחק עם התליון בידו. הוא היה גבוה ממנה, וזרועותיו היו ארוכות, אך למרות זאת, ניסתה קורדיליה לתפוס את התליון מבין אצבעותיו הבהירות.
"אז...מה התליון הזה מסמל?" שאל אותה דראקו בקול סקרני, מרחיק את השרשרת מהישג ידה של קורדיליה הנזעמת.
"מה...איזה קשר נסתר לוולדמורט, אולי?" הוא שאל בהתגרות אכזרית. "זה הסמל שלו. אני יודע, אבא שלי סיפר לי." הוא לחש.
בבת אחת קורדיליה מצאה את נקודת התורפה של מאלפוי. זה היה ידוע, איך היא לא ראתה את זה ממזמן? לפרק הגנות של אנשים היה המומחיות שלה.
"אה, אותו אבא שפוטר הפוץ הצליח להכניס לאזקאבן?" היא שאלה, חיוך אכזרי מרצד על פניה. היא התענגה על מראה פרצופו של מאלפוי מאדים בכעס. זו לא הייתה הפעם הראשונה שהם נקלעו לוויכוח, והאלים עדיה שהיא תגרום לכך שזו גם לא תהיה הפעם האחרונה, אבל דראקו תמיד שמר על קור רוח יהיר כשדיבר איתה. `היא פגעה עמוק הפעם` חשבה. `איזה יופי.`
דראקו סינן משהו לא ברור מבין שיניו, וקורדיליה שילבה את זרועותיה, כאילו מתריסה כנגדו שהוא משעמם אותה. "אתה לוזר מאלפוי, בדיוק כמו אבא שלך." אמרה בקור וחטפה את השרשרת מבין אצבעותיו הקפוצות. היא פנתה ללכת חזרה למקומה, מפנה את ראשה אחורנית בפעם האחרונה כדי לצעוק לו: "ותאמר לפרצוף בולדוג שלך שתשמור מרחק מהחפצים שלי!" ופנתה לצאת החוצה מן הטירה, בלוית קמרון ומיסי.
השלג הרך שעטף אותם ביציאה מן הטירה ניתך עליהם טיפין-טיפין. אורותיה של הוגסמיד השקיפו עליהם ממרחק.



 

הפיק מפורסם גם בבלוג של רולדההה