"סונטת ליל ירח"
פאנפיק פרי עטה של רולדההה

פאנדום: הארי פוטר
דירוג: 13PG
שיפ: דראקו/OC

פרק 3: "רוחות מלחמה"

חזרה לפרק קודם | מעבר לפרק הבא

"אך כפסע בין צהלת-ניצחון לאבדון." (נפוליאון)

בבוקר חג המולד הייתה קורדיליה עצבנית מאוד. ראשית, היא התעוררה בשעות הבוקר המוקדמות, כשהשמש עוד בקושי שלחה את קרניה להעיר את העולם.
שנית, ערמת המתנות שעל קצה מיטת הכילות השחורה שלה הייתה קטנה במיוחד. היא קיבלה ספר על קללות מתקדמות מקמרון, וארטמיסייה נתנה לה גלימת נשף הדורה. בצבע לבן. קורדיליה שנאה לבן. מלבד מתנותיהם, היו מספר מתנות קטנות מבני סלית`רין. טבעת עדינה, ממחטת משי רקומה- זוטות חסרי משמעות או רגש. מתנה אחרת הייתה גלויה של חתול. קורדיליה גיחכה בשקט וזרקה את הגלויה מהחלון. זה היה האות האחרון.
שאר חברותיה של קורדיליה לחדר עוד ישנו, וקורדיליה חשבה איך לנצל את הזמן הפנוי שלה בצורה היעילה ביותר. מזג האוויר הקפוא פסל כל אפשרות ליציאה החוצה, וגם ללמוד לא התחשק לה במיוחד. כמובן, תמיד תהיה האפשרות המושכת לסייר ברחבי הטירה ולהפחיד תלמידי שנה ראשונה-הם תמיד צרחו בפחד כאשר עמדה מאחורי חליפות שריון והחלה לצעוק: "נוסו על נפשותיכם, בני אנוש!" אך איך שהוא היה נדמה לה שכל בני השנה הראשונה עוד צפונים היטב במיטותיהם החמות. `הנה הלכה גם האפשרות הזאת` חשבה קורדיליה במרירות. אי לכך, היא החליטה ללכת לבקר את מאלפוי במרפאה.
היא לא יכולה הייתה להתגבר על סקרנותה לראות את תוצאותיו של קסם איבוד ההכרה שלה. קורדיליה לבשה גלימה חורפית וסדרה את שערה במהירות. היא הייתה נחושה לצאת מן חדר המועדון של סלית`רין לפני ששאר הבנות יתעוררו.
בעוד קורדיליה צועדת במסדרונות בית הספר המוארים במעט אור לפידים החל דראקו מאלפוי להתעורר בחדר המרפאה. מאדאם פומפרי לא נראתה בסביבה.
דראקו נאנח אנחת רווחה. הוא שנא את המרפאת הזקנה והטרחנית שהביטה בו תמיד כאילו היה דרקון יורק אש או כיוצא בזה. רעד שנשמע מצידה המרוחק של הכניסה גרם לדראקו להזדקף במיטתו. בכניסה לאולם המרפאה עמדה קורדיליה, מחייכת בלעגנות. דראקו הזעיף את פניו ופלט נהמה קטנה. קורדיליה הרימה גבה. "מה אתה עושה?" שאלה בטון סקרני.
"חושב על הדרך הטובה ביותר להרוג אותך." נהם דראקו מבלי להביט בה.
"בוקר טוב גם לך, דראקו." היא אמרה וחצתה במהירות את המרחק עד למיטתו של דראקו.
לא היה לה משהו יותר טוב לעשות, והו, קנטור דראקו עד איבוד עשתונותיו בהחלט תהיה משימה חביבה.
"אין לך שיעורים או משהו אחר לעשות?" שאל דראקו ברוגז.
"אני משלמת למורים בטובות מיניות כדי לא לקבל כאלה." פלטה קורדיליה בקול משועמם. דראקו בהה בה בהלם.
"בצחוק, דראקו." דראקו שתק.
"ובכן, איפה מתנות חג המולד שלך?" שאלה קורדיליה ותרה בעיניה אחר עטיפות, קופסאות או כל דבר שירמז על קצת רוח חג.
דראקו הביט בה לדקה ארוכה לפניו שהכריח עצמו להניע את שפתיו.
"אין לי כאלה." אמר, אונס את קולו להישמע יהיר ואדיש שוב. קורדיליה לא יכולה הייתה להסתיר את תימהונה, והוא נותר גלוי לכל על פניה.
"אין לך מתנות, מאלפוי?" שאלה, משתדלת בכל מאודה לא לתת לשפתותיה להתעקל בחיוך. דראקו מאלפוי, מטר ושמונים של יהירות מתנופפת וגאווה טהורת דם, חסר מתנות בחג המולד. אירוניה לשמה.
"לא, אין לי. אבא שלי לא חושב שמתנות הן דבר חינוכי." סנט בה דראקו, אף על פי שעיניו התרוצצו בחדר, נמנעות בעקביות מלפגוש בעיניה של קורדיליה.
שתיקה שדומה לחומה השתררה בניהם, בונה את עצמה ממתיחות של שקט ועיוותי פנים.
נראה היה כי יידרש גרזן גדול מאוד על מנת לשבור חומות של שתיקה שהיו שם עוד מלפני כן, והמילים האחרונות, שנותרו כמו הד באוויר העומד, היו כמו עוד מלט מתקשה.
לבסוף, הייתה זו קורדיליה המשועממת כמעה שהחליטה לשבור את הקרח.
היא גררה כיסא פלסטיק מן זווית החדר והתיישבה לצד המיטה, הודפת ממנה והלאה את מבטיו התמהים במקצת של דראקו. הוא המשיך לשתוק, מקבע את מבטו עמוק יותר ויותר בתוך קירותיה הלבנים של המרפאה, עד שחשש שהוא יכול לפעור בהם חור. ובכל זאת, הוא המשיך לשתוק, מכריח את מוחו להתרכז בדברים אחרים, שגם הם לא העלו חיוך על פניו.
"היום מתקיים הנשף." הוא אמר כבדרך אגב.
"חמש נקודות לסלית`רין על זיכרון יוצא מהכלל." אמרה קורדיליה בטון אדיש, כאילו עובדת קיומו של הנשף, שהכתה גלים בקרב בנות סלית`רין באופן מקומם כמעט, חלפה מעל ראשה מבלי שטרחה אפילו להקדיש לה דקה של תשומת לב.
"אתה הולך?" שאלה קורדיליה, נועצת את מבטה אף היא בקירות.
"הו, בטח."-אמר דראקו בקול נוטף סרקאזם-"כשאני מאושפז במרפאה. בהחלט. מינוס חמש נקודות לסלית`רין על הדגמת טמטום יוצא דופן."
קורדיליה פלטה צחקוק. "ההשפעה של כישוף איבוד ההכרה לא נמשכת כל כך הרבה זמן, אתה יודע. ופרקינסון תהיה מאוד מאוכזבת אם היא תאלץ ללכת לנשף לבדה."
דראקו הרים גבה. "אני לא מתכוון, בשום נסיבות, ללכת עם פרקינסון לכל טקס כלשהו שוב."
חיוך מהוסה הופיע בזווית פיה של קורדיליה. "לא תיארתי לעצמי שתלך עם מישהי." היא מלמלה. "למה את מתכוונת?" שאל דראקו בקול זעוף.
"ובכן, תמיד חשבתי שאתה קצת, אמממ...הומו." אמרה קורדיליה והעבירה עליו את מבטה. דראקו השתנק בקולניות. "אני לא הומו!" קרא במטרה להגן על כבודו הפגוע.
"טוב, אתה חייב להודות שיש משהו מעורר חשד בבגדים שלך, ובאורח החיים המעט סגפני שאתה מנהל." היתממה קורדיליה. דראקו הרים גבה, משועשע במעט מהסיטואציה.
" בכל מקרה,אני שמחה שאתה לא הומו." אמרה קורדיליה בכנות. "למה?" תבע דראקו לדעת. "כי פרקינסון הייתה מציפה את מגורי הבנות בדמעות שלה אם היא הייתה יודעת!" צחקה קורדיליה, ודראקו הצטרף אליה בקול גדול, ולרגע, שעתיד היה להיזכר להרבה מאוד זמן בנפשותיהם, הניחו שני המתבגרים הצעירים את המסכות שלהם בצד. חומות הקור החלו להיסדק בגלגולי צחוק מתמשכים, שנפסקו באחת כאשר מאדאם פומפרי נכנסה לחדר כשמגש עמוס בכל טוב בידיה. היא הופתעה לראות את העלמה רייבן בחדר המרפאה, ועוד יותר הופתעה לראות אותה ואת מאלפוי מתגלגלים מצחוק. לפי זיכרונה, רייבן הייתה תמיד שקטה וקרה, כמו השושנים השחורות הגדלות בעומקו של היער האסור ומשמשות לרקיחת רעלים מסוכנים. הרעלים המסוכנים ביותר. מאלפוי, לעומתה, היה בלתי מזיק בעיקרו. שחצן יתר על המידה כמובן, ובהחלט ראוי לחינוך מחדש, אבל הרבה פחות מסוכן.
דראקו וקורדיליה הביטו באחות בית הספר בקור. דראקו לבש שוב את הארשת המתנשאת שלו, וקורדיליה רק הביטה בה בשפתיים מהודקות.
בחשש מסוים גמעה פומפרי את המרחק בינה לבין מיטתו של דראקו, מניחה על השידה שלצד מיטתו את ארוחת הבוקר שלו שהוצבה על מגש. פציעותיו של הנער לא היו חמורות, אך הן בוודאי היו כואבות. כשהתעורר, הוא לא הסכים לספר לה את מקורן, אך המרפאת הוותיקה חשדה שהעניין מערב כך וכך כשפים לא חוקיים או מוסריים, ובוודאי לא יהיה זה מפתיע אם יתברר שמאלפוי הצעיר היה מעורב בדו-קרב קסום.
השתיקה בחדר הייתה מעיקה, ופומפרי התעקשה לא להביט בעיניה של רייבן, מתרכזת אך ורק בשפיכת נוזל סגול ומסריח לתוך כוס זכוכית. היא הגישה את הספל לדראקו, מאיצה בו לגמוע את הנוזל עד תומו. דראקו בלע במאמץ מסוים, מקלל בלבו על טעמו הרע של התרכיב. `אם היה זה פוטר שהיה מקבל את התרופה`-חשב במרירות-`היא וודאי הייתה מתוקה יותר`.
קורדיליה הביטה במאדאם פומפרי באדישות. היא לא חיבבה את אחות בית הספר כלל ועיקר. היא נקלעה מדי פעם בפעם למרפאה, תחת השפעתו של כישוף ניסויי זה או אחר, ותמיד חשה במבטיה המאשימים של פומפרי מכים בה. היא חשבה שעדיף היה שהמרפאת הייתה עוקבת אחר הסיסמא המפורסמת; "מרפאים, לא מטיפים." משום מה, נדמה היה לה שמאדאם פומפרי לא חשבה כך.
מדאם פומפרי עזבה את החדר, שקטה וחיוורת. קורדיליה, שניחוח האוכל של דראקו הזכיר לה כמה היא עצמה רעבה, התרוממה ממקומה והתכוננה ללכת. דראקו הביט בה כאשר היא הסירה את האבק שהצטבר על גלימתה במספר הברשות חטופות והפנתה את ראשה אליו.
"תרגיש טוב." אמרה ופנתה ללכת, ואז הסתובבה חזרה ופלטה: "ובוא לנשף. אני לא חושבת שאוכל לסבול את ההתבכיינות של פרקינסון אם לא תבוא."
דראקו חייך מעט והנהן. הוא הביט בקורדיליה עוזבת את החדר, מתאמץ, אף שלא הודה בכך בפני עצמו, לשמוע את צעדיה על רצפת המסדרון.

* * *

כמה שעות מאוחר יותר, זמן שאותו העבירה קורדיליה בשינה רצופה, העירה אותה ארטמיסייה. השמש כבר החלה שוקעת, והאורלוגין שבפינת החדר הצביע על השעה שש ועשרים דקות.
"קורדיליה, קומי כבר. הנשף רק בעוד שעה וארבעים דקות." קורדיליה מלמלה משהו לא ברור מבין שפתיה, הפנתה את ראשה הלאה ממיסי וחבטה בה בכרית נוצות. מיסי הבליגה בחוסר רצון על המכה וקמה ממיטת הכילות השחורה של קורדיליה.
"אז...מה את מתכוונת ללבוש?" שאלה ארטמיסייה ופתחה את ארונה של קורדיליה, מפשפשת בתוכו בחיפוש אחר אחת ממגוון גלימות הטקס שלה, כולן שחורות ומשעממות באופן מדכא למדי. "איפה הגלימה שקניתי לך?" אמרה מיסי בקול מתוסכל מאחר שחיפושיה העלו חרס.
ידה של קורדיליה גיששה אחר משהו, ובסופו של דבר תפסה בבד לבן ומשיי שהשתפך והבריק בחן. היא זרקה את גלימת הטקס אל ארטמיסייה. מיסי תפסה את הגלימה בפנים זעופות.
"קומי כבר, את צריכה להתלבש." ארטמיסייה זרקה את הכרית חזרה על ראשה של קורדיליה, שמלמלה בחוסר פשר בשנית.
"אני לא הולכת."
"מה זאת אומרת את לא הולכת? זה נשף חג המולד. כולם הולכים." מיסי הביטה בקורדיליה בתימהון. הלה ניאותה לבסוף להתרומם, ושירכה רגליה אל קצה המיטה, מתיישבת במבט זעוף. "אני שונאת את חג המולד. ואני שונאת לבן. כך שאין סיכוי שתראי אותי לובשת את הדבר הזה, אי פעם. או יורדת לטקס המטופש הזה."
כעבור כמחצית השעה קורדיליה עמדה מול החלון, לבושה בגלימת טקס שחורה עשויה קטיפה משתפלת, שנפלה על גופה הרזה מעט מדי. היא הסכימה לבסוף ללכת לנשף, אך שמרה לעצמה בקנאות את הזכות לבחור לעצמה את מלבושה, כדי שלא תראה מגוחכת, לדבריה. ארטמיסייה עמדה ויבשה את שערה של קורדיליה בעזרת שרביטה, מניחה לו ליפול בגלים מבריקים על כתפיה של קורדיליה, כך שהיא נראתה כמעט כמו כל תלמידה נורמלית. מלבד הבעת האושר העילאית שנחה על פניהן של כל בנות סלית`רין, ללא יוצא מן הכלל, מלבד קורדיליה, אבל היא הייתה כנראה הפרט שהוכיח את הכלל.
קורדיליה הביטה בפנים אדישות בדמותה בבבואתה שהשתקפה בחלון. היא מעולם לא הייתה אחד מן הבנות היפות ביותר בהגוורטס, אך בוודאי הייתה המטילת מורא מכולן. בגלימת טקס מפוארת, כששרשרת הנחשים שלה מבריקה על צווארה בגלוי, ושיערה מסורק ומבריק כל כך, היא איבדה כמעט כל נופך דרמתי שכל כך אהבה, את אותו מורא שהצטיינה כל כך בלהטיל. היא קימטה את פיה בחוסר התלהבות, מביטה ברחמים בחברותיה לחדר, שסלסלו את שערן ולבשו גלימות מעוורות בצבעיהן. אמילי קארפ` לבשה גלימה בצבע ורוד בוהק, ופנסי פרקינסון, חברתה הטובה, לבשה גלימה מלמלתית בצבע תכול, שרק עזרה להבליט את פרצופה המעוות מעט. קורדיליה חייכה חיוך מרוצה. ארטמיסייה לבשה גלימה לבנה ויקרה, דומה לגלימה שרכשה עבור קורדיליה עצמה, ושערה השחור נאסף בצמה ארוכה אחריה. עיניה הכחולות הבריקו כאשר בישרה לקורדיליה שהיא תגיע כבת זוגו של קמרון. קורדיליה חייכה חיוך מופתע, ואיחלה להם מזל טוב.
היא צפתה את זה מראש, כמובן. קמרון וארטמיסייה התחברו עוד מיומם הראשון בבית הספר, והם התאימו אחד לשניה כמו כפפה ליד.
קורדיליה סקרה את גלימתה במבט בלתי מתרצה. הייתה זו גלימה יקרה מאוד, חתוכה מעט כך שחשפה את כתפיה הלבנות של קורדיליה, העצמות בולטות מהן. ליבה היה כבד, ומחשבות לא משמחות התערבלו בנבכי מוחה. ידה התהדקה סביב השרביט שלה, אניצי העץ דוקרים את הבשר החיוור. קורדיליה התעלמה מכך. בצעד נחוש היא סובבה את גבה לחלון וצעדה מתוך חדר המגורים של הבנות לכיוון האולם. אם היא מוכרחה ללכת לטקס, לפחות היא תתפוס לעצמה מקום טוב בהצגה.

* * *

צעדים קטנים טופפו במורד המסדרון שמוביל ממגורי רייבנקלו לאולם הגדול. קולות התלמידים מלאי העליצות נשמעו כמו ממרחק רב. הדים נשכחים, אך אם זאת רמז לפורענות שעמדה להתרחש. חנה אבוט, לבושה בגלימת טקס באדום מבריק, חייכה במתיחות. מייקל דאונטלו, תלמיד שביעית מגרפינדור, קבע להיפגש איתה בכניסה לאולם הגדול. היא הטיבה את שרשרת הזהב שלה, שבאמצעה, בתחילת המחשוף, התגלה מלאך קטן, אוחז בקשת.
צל מהיר חלף מאחוריה. חנה הסתובבה במהירות , מפוחדת מעט. `זה בטח היה רק חתול של אחד התלמידים, או רוח רפאים.` היא הרגיעה את עצמה.
דמות מוכרת הגיחה מתוך צללי המסדרון. חיוך מרוצה הופיע על פניה.
פניה של חנה התעוותו בפחד. עיניה עברו על קירות המסדרון, מחפשות אחר ישועה. לא הייתה כזאת. הדמות שלפה שרביט, עיניה בורקות.
"לא...בבקשה, לא." התחננה אבוט, גבה מתקשח כנגד הגיר וציפורניה חופרות בתוכו, מגרדות סיד מתפורר. לרוע מזלה של חנה, לא היו במסדרון תמונות, ושקט מבשר רעות השתחרר בו. הדמות חייכה וקרבה, שרביטה בידה.
"אבדה קדברה" מלמלה הדמות, פניה רציניות כמו המוות. הדמות הסתובבה לכיוון האולם כשאור ירוק מילא את חלל המסדרון, ורחש של גופה חסרת חיים נופלת ופוגעת ברצפה הקרה התערבב בקול צעדים מהירים.

הפיק מפורסם גם בבלוג של רולדההה