Vartharon title V_SM WEB 2.png

 

 

היסטוריה וארת'ארית

 

 

שם העידן

תאריכים

תיאור כללי

העידן הזהוב

בערך 2000-750 לפני הספירה

עידן מיתולוגי שמכיל אגדות על אלי הים והאוויר, ועל מעללי הקלאנים הקדומים של הוארת'ארי והספינות המכושפות שלהם.

העידן האדום

בערך 750-500 לפני הספירה

תקופת המלחמות הימיות הגדולות בין הוארת'ארים לראמג'ירים,

מסתיימת ב-100 השנים הראשונות למנוסת הוארת'ארים אל תוך היערות, עד למות המלך המכשף האחרון של יוטקארו

העידן השחור

בערך 500-318 לפני הספירה

תקופת שלטון האימים של מיסטיקנים שניסו לשמר את הקסם העתיק, נכשלו, הושחתו והדרדרו לקסמי צל ושימוש בכוחות דמוניים, עד שהובסו בידי אורגי הערפל.

העידן הלבן

318 לפניה"ס עד 193 לסה"א

תקופת שלטון הנסיכים הרמים של שער-חורף והאצילים המית'ווארים בכל רחבי יער וארת'ארון, עד לכיבוש האנ'מירי.

העידן המוכסף

193 עד 548 לסה"א

עידן השלטון האנ'מירי ביער וארת'ארון, עד ההתנפצות הגדולה.

 

 

העידן הזהוב

זמן (משוער): בין 2,000 ל-750 לפני הספירה

מכונה גם "עידן הקונכיות הזוהרות"

 

העידן הראשון במסורת הוארת'ארית הוא עידן מיתולוגי שראשיתו במלחמות בין אלי הים והאוויר, והמשכו באגדות על עלילות הקלאנים הוארת'ארים הקדומים, ספינות הענק הקסומות שלהם, והלוחמים-מכשפים והגיבורים הקדומים שחיו ולחמו על הסיפונים שלהן. מדובר בתקופה שמעולם לא תועדה באורח מסודר - בוודאי לא בידי השבטים הוארת'ארים הקדומים שככל הנראה לא היו בעלי כתב (קל וחומר כתב משל עצמם) עד לתקופות מאוחרות בהרבה מאותו עידן ראשון קדום. המיתוסים עברו בעל-פה מדור לדור, השתנו עם השנים ורבים מהם אבדו (לפני שזכו לקודיפיקציה מסודרת מאות רבות של שנים לאחר מעשה, ב'עידן הלבן' של שער חורף), או לחלופין זכו למספר גרסאות, לעיתים סותרות אלו את אלו.

 

הולדתם של אבות הוארת'ארי: אבות הוארת'ארי, שישה גברים ושש נשים, נולדו אל תוך העולם בצורה אנושית כחלק מהסכם שלום שנכרת בין אלי הים ואלי הרקיע, שמיזג את הקסם הקדום של כל אחד מהצדדים לעוצמה אחת, הרמונית ומושלמת, שקיבלה ביטוי מושלם בשישה עתקים בדמות קונכיות זוהרות.

לפי גרסה אחת, הוארת'ארי הם צאצאים של נישואים בין בתו הבכורה של אל הים הזקן לבין אחד מנסיכי הרקיע; לפי גרסאות אחרות, מדובר בכוחות קסם שהורדו לעולם ולבשו צורת בשר ודם מתוך הקצף של הגלים, לאחר שברקים אדירים של אלי הרקיע הכו בו מלמעלה ומיזגו ביחד את החינניות של קצף הים ועוצמתו של הרקיע. כל אחת מששת הזוגות של אבות הוארת'ארי קיבל קונכיה מכושפת אחת "בתור נדוניה" או מזכרת מהסכם השלום האלוהי שהעניק להם את חייהם; ובדמם - ובדם רבים מצאצאיהם אחריהם, זרם הכישוף הקדום של הים והרקיע, שאפשר להם לבנות ספינות מכושפות, לשלוט בגלים וברוחות, להשיט את כלי השייט שלהם במהירות, ולהלחם בעוצמה כנגד כל יריב שהתייצב מולם.

 

האויב הקדום ("האל הלוחש"): האויב הגדול של אלי הרקיע ואלי הים כאחד, שהפך גם לאויב הגדול של העם הצעיר של יורדי הים והספנים-המכשפים שלהם, היה נוג-ראלובו (Nug-Raluvuu) או "האל הלוחש".

יש הטוענים שהוא אל מסוג קדום וצונן יותר מיתר האלים; ויש הטוענים שהוא מפלצת קדומה, תבונית ורבת-עוצמה שחייתה עוד לפני האלים, והיא היצור היחיד שזוכר את העידן שקדם לבואם אל העולם. כך או אחרת, הספנים-המכשפים הוארת'ארים הראשונים סייעו לאלי הרקיע והים להלחם באל הלוחש ובילדיו המעוותים - כולל מפלצות ענק מבעיתות שנראות כמו אלמוג מוח שחור שגודלו כגודל מבנה או ספינה, מוקף ברקים וזרועות מזוועיות של כוח אפל טהור.

לאחר שהאל הלוחש הובס, הוא נופץ והושלך בידי האלים עמוק מתחת לקרקעית התהום העמוקה ביותר שבמצולות; אבל המפלצות האפלות של המצולות זוכרות אותו ורבות מהן עדיין נאמנות לו, או משמרות חלקים מכוח הרצון שלו; וגם מתוך כלאו, הלחישות האפלות של נוג-ראלובו מסוגלות לעלות מפעם לפעם, להשחית ולנגע בטירוף בני תמותה (ואולי אפילו אלים) שלא נזהרו, או התפתו להגיע למקום ולמצב בו הפכו את עצמם לפגיעים.

 

הספינות המכושפות: המיתוסים של העידן הזהוב מונות שש ספינות ענק מכושפות, שהונעו בכוחן של הקונכיות הזוהרות; ומספר גדול בהרבה של ספינות קטנות יותר ומאוחרות יותר, שהונעו בכוחם של רסיסים מאותן קונכיות; מסופר שהקונכיות, ובמידה פחותה גם השברים שלהן, הכילו קמצוץ שניתן מרצון מתוך נשמות של אלי הים והרקיע; וכאשר הטקסים הקדומים וההפלגות הראשונות של הספינה מיזגו אותו באורח סופי עם קורות העץ המכושף של הסיפון, ספינת המלחמה הוארת'ארית 'נולדה' באורח רשמי, וקיבלה סוג של תבונה או אפילו 'מעין ישות' שפעלה בהרמוניה עם מכשפי-הסיפון של הקלאן הוארת'ארי, באורח שהעצים את שני הצדדים.

בניגוד לספינות של האויבים הראמג'ירים - פראים מטונפים שהניעו את כלי השיט שלהם בכוח השרירים המיוזע של עבדים מוצלפים והשתמשו במכונות גסות ומצחינות (לרבות הנשק המרושע ביותר שלהם - יורקי האש שהשליכו למרחק את התועבה שענתה לכינוי 'אש ראמג'ירית'), הספינות הוארת'אריות הקדומות לא נזקקו למשוטים ולא היו תלויות בחסדי הרוח - לפחות, כל עוד מכשפי-הסיפון של הקלאן ארגו אוויר ומים לשירותם, ויכלו לנווט ולהניע את ספינות הקסמים באורח שאף ספינת עבדים מכוערת לא יכלה להשתוות לו; אלא שאליה וקוץ בה - את הספינות הוארת'אריות המכושפות היה קשה בהרבה ליצור, בעיקר ככל שחלפו הדורות, הדם העתיק התדלדל, והרסיסים הזוהרים הפכו קשים יותר ויותר למציאה.

 

מותו של מלך הים הזקן וסוף העידן הזהוב: מאחר והראמג'ירים, שכונו בלעג 'בני כלאיים, צאצאים של קופי-קיץ ועכברושי סיפון', לא הצליחו להתגבר על ספינות הכשפים הוארת'אריות בקרב הוגן, הם פנו להשתמש בתחבולות עורמה נבזיות. החזק ואכזר שבין המכשפים הראמג'ירים, שנקרא במסורת הוארת'ארית מארגאזון (Margazuun) - אולי שיבוש של השם מאלאז'אר, הפיל בפח נסיך וארת'ארי קנאי, מפונק ולא מוכשר שקינא בכך שתפקיד קברניט הספינה הקסומה של הקלאן שלו הועבר לאחותו במקום אליו, ותמרן אותו לרצוח את אחותו ולהשתמש בדם שלה בגרסה אפלה של הכישוף הוארת'ארי, שאפשרה לרב-מג הראמג'ירי לשים את ידיו על עתק - אחת הצדפות הזוהרות של ימי קדם.

מארגאזון הוסיף את הקסם המרושע שלו לקונכיה המזוהמת בדם, והפך אותו לנשק שאפשר לו לקרוא תגר ולהרוג את אל הים הזקן בכבודו ובעצמו. לפי גרסה אחרת, אפלולית עוד יותר, מארזגאזון קטל דווקא את בנו האהוב של אל הים באמצעות העתק המקולל של קונכיית הדם, מה שגרם לאל הזקן עצמו להתקף זעם בלתי נשלט, שלא רק שגרם לכאוס עצום ופגע קשות בצי הוארת'ארי, אלא השקיע את אל הים אל המצולות האפלות ביותר, שם הלחישות של נאג-ראלובו חדרו לתוכו והורידו אותו 'לדרך ממנה אפילו אלים לא חוזרים'.

כך או כך, הכוחות של המכשפים הספנים הוארת'ארים נחלשו בבת-אחת; הצי שלהם הוטל לכאוס - מה שאפשר לראמג'ירים להנחית מתקפה אדירה שלא נראתה כמוה קודם. כך או כך, ההרמוניה הקדומה שרקמה ביחד את כוחות הרקיע והים אבדה, ומאז - כפי שאומרים הוארת'ארים בעצב נותר 'ים ללא אלים לאנשים חסרי אלים'.

 

 

 

העידן האדום

זמן (משוער): בין 750 ל-500 לפני הספירה

מכונה גם "עידן נחשולי הדם"

 

ההתקפה הגדולה, והתבוסה המצלצלת הראשונה שספגו הוארת'ארים בים מידי הראמג'ירים, סימנה את תחילתה של מלחמה עקובה בדם שנמשכה לסירוגין כ-150 שנים, שבו המיתוס מתחיל לפנות את מקומו, באורח חלקי מאד, להיסטוריה קדומה ומעורפלת - שחלקה מופיע גם במקורות ראמג'יריים ואפילו בכרוניקות ששרדו מהממלכה הדרומית האבודה של אורגי הערפל.

במשך מספר דורות התנהלה מלחמה אכזרית, שבה הוארת'ארי הלכו ונדחקו, מאבדים עוד ועוד ספינות שאי-אפשר להחליפן, איים וערי נמל לטובת הראמג'ירים. בשנת 604 לפני הספירה (כנראה) התחולל בין הצדדים קרב רארפאלו (Rafalu), שבו נפלה עיר הנמל הוארת'ארית האחרונה, שהיתה הגרסה הקדומה של העיר רור'פול.

באותו קרב, הצליחו יורשיו של אדמיראל מאלאז'אר להבקיע את השרשרת המחושלת בקסם שהגנה על הנמל, תקפו אותו מהים ומהיבשה כאחד, עד שהעיר נפלה ועלתה בלהבות. במהלך קרב ההגנה הנואש שניהלו הוארת'ארים, אבדו שתי הספינות המכושפות האחרונות, שמזה שנים לא יכלו להפליג וחסו תחת הגנת השרשרת הגדולה של הנמל.

לפי המסורת הוארת'ארית, אחת מהן נוקבה ורוסקה, וכך צללה מפורקת אל המעמקים שמתחת לנמל, משיבה את רוחה אל המצולות; ואילו השניה עלתה באש, לאחר שמכשפי-הסיפון האחרונים שהגנו על סיפונה הותשו, ולא הצליחו להמשיך ולכשף את המים כדי להדוף את התקפותיהם של יורקי-האש הראמג'ירים - וכך, בעשן הכבד, השיבה את נשמתה המיוסרת אל הרקיע.

שרידי הוארת'ארי - אלו מהם שלא נקטלו בקרב, או נלכדו והפכו לעבדיהם של הראמג'ירים, נמלטו צפונה אל הערבות מוכות הרוח שהשתרעו מעל לנמל החרב, כמה מהם נוטלים עימם שרידים - כגון חלקי עוגן, קרעי מפרשים או גלגלי הגה - מהספינות ההרוסות שלהם, כשהם מותירים את הים מאחוריהם - לנצח.

הוארת'ארי המובסים העפילו צפונה במעלה המישורים, ולא העזו להשתהות בהם, מחשש שלוכדי העבדים הראמג'ירים דולקים בעקבותיהם - עד שראו מולם את היערות העבותים והמוזרים שמצפון לערבות מוכות הרוח, שעתידים להפוך למולדתם החדשה.

 

שנות השקיעה האדומה (בערך בין 600 ל-500 לפני הספירה):

שנות השקיעה הן הכינוי הוארת'ארי למאה השנים הראשונות (בערך) להתיישבות במולדתם החדשה והמיוערת, שכללו ארבעה או חמישה דורות, עד למותם של אחרוני האנשים שעוד זכרו את הים, ולאובדן הסופי של הכישוף העתיק שהקלאנים המובסים הביאו עימם לארץ החדשה.

הוארת'ארי הקימו ישוב חדש - יוטקארו - על ברכי הגבעות של ההר השחור במרכז היער, שם מצאו אבני בניה בשפע, וגם חורבות ומערות שאולי הותירו שם תושבים קדומים יותר. אחד מהלוחמים-המכשפים הבודדים ששרדו את התבוסה והמסע צפונה, קברניט לשעבר בשם רורקאר, מונה לשליט - המלך המכשף - של יוטקארו; וצאצאיו, שהפכו לשושלת ת'אר- רורקארדו, משלו אחריו בתור מלכים מכשפים ומשמרי הניצוץ הדועך של הכוחות העתיקים, במשך מאה שנים.

החשש כי הראמג'ירים ירדפו אחרי יריביהם המובסים צפונה התבדה; שליטי הים החדשים הסתפקו בבניה מחדש של רור'פול כנמל ראמג'ירי ושוק עבדים משגשג, ובניית מספר מצודות בערבות הסלעיות שחולשות עליו מגבוה. מנגד, הוארת'ארים גילו עד מהרה אויבים חדשים ואכזריים - האנושואידים הפראיים ודמויי הדוב משבטי הקוטוזקי, ועם אכזרי של משני-צורה מ'מעבר ההרים בצפון', שסגד לחיות טרף - בעיקר לזאבים - והיה מעלה לאלי הדם והטרף שלהם קורבנות אדם.

אותם משני צורה, שהטיבו 'להריח' יריבים בלתי מאורגנים וחלשים מיגון ומתבוסות קודמות, הנחיתו על הוארת'ארים ועל שבטי היער השכוחים שהתחברו עימם (ואולי קיוו להשתחרר כך מאימתם של משני הצורה) התקפה אכזרית וחסרת רחמים בעיצמו של החורף של שנת 579 לפני הספירה (משוער) על עמדת הסחר שבנו הוארת'ארים במקום בו עומדת כיום העיר ואריטרובסקה - ובקרב שזכה לכינוי 'קרב אלף היללות', הכו את הוארת'ארים ובני הברית שלהם, שרפו את העיירה החדשה עד היסוד, ולקחו שבויים רבים צפונה, כדי להעלות אותם קורבן לאל ניבי-הפרא נוטף הדם שלהם.

סופו של אותו עידן מר של דמדומי הזכרונות העתיקים הגיעה במלחמה שניהל המלך המכשף האחרון לבית ת'אר-רורקארדו (שנחשב גם לאחרון הלוחמים-המכשפים הוארת'ארים ששלט באומנויות העתיקות) כנגד הקוטזוקי, ובעיקר המאבק המדמם שלו נגד השאמאנית הגדולה בא-קאהזוק, במהלכה הצליחו שניהם 'לטבוח את הגורים זה של זה'.

בקרב האחרון בין הצדדים, שבו בא-קאהזוק הפכה את עצמה למפלצת-דוב עצומה, שחורה יותר מהלילה, והקימה את לוחמיה המתים בתור רוחות רעות שנכנסו לפי המיתוס לצורת דובי פרא - אבות-אבותיהם של 'דובי הירח השחור' המקוללים, עלה בידי וארקורבו לקטול את בא-קאהזוק, אולם הוא עצמו נפצע פצעי מוות, וחרבו המכושפת וארקוריק (Varkorrik) נשברה לשלושה חלקים.

עם מותו של המלך המכשף האחרון - שצאצאיו נקטלו עוד קודם בידי בא-קאהזוק, וקבורתו בכוך עמוק מתחת ליוטקארו, כאשר גולגלתה של בא-קאהזוק מונחת למרגלותיו, בא הקץ על העידן האדום, והעולם - או לפחות הוארת'ארי, עברו לעידן השלישי, שזכה עד מהרה לכינוי המפוקפק 'העידן השחור'.

 

 

 

העידן השחור

זמן (משוער): בין 500 ל-318 לפני הספירה

מכונה גם "מלכות הצללים של יוטקארו"

 

את מקומו של המלך-המכשף המת ושושלתו שנגדעה, תפסה מועצה של שישה מלומדים ומטילי לחשים (שהפכה בהמשך למועצה של שנים-עשר, ולבסוף עשרים וארבעה חברים), שישבה מתחת לכסאו הריק של המלך, ונשבעה למשול בשרידי הוארת'ארים, ולשמר את רסיסי המסורות והכוחות העתיקים, ללמוד אותם ולשחזר בבוא היום את כוחות הכשפים העתיקים של העידנים הקודמים.

אלא שהמועצה, ומסדר המלומדים מטילי הלחשים שקם תחתיה לא רק נכשלו, אלא הושחתו במהירות ושלטונם הפך עריץ ואכזרי יותר ויותר, עד שבתקופה הזו קלאנים וחלקי קלאנים וארת'ארים הרחיקו לנדוד בתוך היער, כדי לייסד ישובים חדשים רחוק יותר מהצללים שהטילו ההר השחור של יוטקארו ומועצת המלומדים והמיסטיקנים ששלטה בו.

יש אומרים, שבנסיונם להעמיק אל תוך הצללים כדי לשחזר את מה שאבד, מטילי הלחשים של יוטקארו נפלו בהדרגה תחת השפעתו של השד הקדום ששוכן לפי האגדות עמוק מתחת להר השחור (ויש שטוענים כי הדמיון בין חלומות הכזבים וחוטי הצללים שלו, לבין הלחישות של האויב הקדום שמתחת למצולות אינו מקרי); יש אומרים שהמועצה הושפעה מתורות אפלות שהגיעו ממשני הצורה האכזריים בצפון; ואילו אחרים מספרים סיפור פשוט בהרבה - כשלונם המתמשך של המלומדים והמיסטיקנים של ההר השחור לעמוד במשימה שנטלו על עצמם, ובגינה לבשו גלימות מפוארות ומשלו בשמו של המלך המכשף המת - הלך ומילא אותם תסכול, קנאה וחשדנות, שהפכו בבוא העת לזעם ואכזריות; ואלו הלכו והתגברו ככל שהלכו והתפשטו הלחישות לפיהן מאחורי הגלימות השחורות המפוארות של מלומדי יוטקארו אין כל הצלחה ממשית; והדבר הביא את הקלאנים הוארת'ארים לכבד אותם פחות ופחות - או לפחות, המסדר של יוטקארו חשד, כי הם מכבדים אותו פחות ופחות, וחלקם החלו מתערבבים בשבטי-יער עתיקים שחיו בוארת'ארון עוד לפני הגעתם של הוארת'ארי עצמם, והחלו לנהות אחרי האמונות המקומיות שלהם, ולבקש את חסדן והגנתן של רוחות יער, במקום לכבד ולשמור על נאמנות לצללי העבר המטשטשים והולכים.

שלטונה האכזרי של המועצה החזיק מעמד כמעט מאתיים שנים, ומסופר שבדורות האחרונים הגיע לטירוף של ממש, שכלל אימוץ של פולחנות וטקסים של משני הצורה מהצפון, שהפכו בהדרגה מאויבים לבני-ברית; וכי בכוכים של יוטקארו התנהלו טקסים מזעזעים, שביזו את זכר המלכים והמכשפים שנטמנו בהם בדורות קודמים.

סופם של המועצה ומסדר הגלימות השחורות הגיע בשוליו של מסע מלחמה שכוח של אורגי הערפל מהממלכה הדרומית, יש אומרים שנגד קלאנים ראמג'ירים מושחתים במיוחד (אולי שאולי דווקא בני-אדם אחרים - אם לקחת בחשבון את הנטיה של הוארת'ארים להשליך כמעט כל דבר אפל על הראמג'ירים), ויש אומרים שנגד דבר-מה מבחיל, אויב מושבע של מלכת האור, שאולי קשור בכוחו ההולך ועולה של אל העונג באבוס.

מסע המלחמה העתיק נכשל, או לכל היותר זכה להצלחה חלקית במחיר נורא; והנסיך אלנסאריון מית'-סירת'אל בחר - אולי בגלל כשלון, אבל או בושה גדולה - שלא לחזור אל ממלכת אורגי הערפל הדרומית (או שמא, חושיו היו חדים מספיק כדי להבין שימיה ספורים; וטבעת הערפל המכושף שהגנה עליהם מהראמג'ירים לא תחזיק לעד - הממלכה הדרומית אכן הובסה ואנשיה נטשו אותה ושבו אל היבשת המערבית דורות מספר לאחר מכן). כך או אחרת, אותו נסיך בוהק של אורגי-ערפל, עם פמליה של פלדינים וכוהנים של מלכת האור, חיפש לעצמו מקום מתאים להקים את מקום מושבו החדש - מה שהביא אותו אל יער וארת'ארון, ועד מהרה גם לעימות ישיר עם המועצה האפלה של יוטקארו.

אורגי הערפל, שהיו מעטים ותחילה היססו מלהתערב יתר על המידה בענייניהם של בני האדם, הקימו את המפלט החדש שלהם במרומי ההרים שמצפון-מזרח ליערות, וכך נוסדה (בערך 340 לפני הספירה) המצודה של שער-חורף, שתהפוך עד מהרה לעיר מעטירה - היפוכה של יוטקארו הקודרת על כוכי הקבורה שלה, ואווירה הרווי עלטה וקסם אפל. אלא, שזרם של פליטים שביקשו את חסותם של אורגי הערפל, והתקפות אכזריות של מלומדי הצללים המטורפים, שהיו יהירים ורקובים מכדי להבין את הסכנה, הביאו את הנסיך הרם מית'-סירת'אל לשנות בהדרגה את דעתו.

המועצה של יוטקארו, חרף כוחות הצללים וכשפי הדם שלהם, וגם משני הצורה של מעבר וירת', לא הצליחו לעמוד מול הפלדינים וכוהני האור, על השריונות וכלי הנשק המכושפים והמבורכים שלהם; הוארת'ארים ושבטי היער (שבשלב זה רבים מהם כבר היו מעורבבים למדי) התמרדו בכל מקום אליו הגיעו אורגי הערפל, וכמה מהם קיבלו עליהם את האמונה במלכת האור, ושלחו את הבנים והבנות המוכשרים ביותר שלהם ללמוד אצל הזרים הבוהקים.

בסופו של דבר, בשנת 318 לפני הספירה, הובקעו חומות ארמון הצללים של יוטקארו, למרות יצורי הצללים והשדים שזימנו המלומדים הנואשים, לעיתים במחיר חייהם של השוליות שלהם, או אף שלהם עצמם. האחרונים במסדר המושחת של יוטקארו נמלטו ביבבה למעמקי הכוכים, שם צדו אותם אורגי הערפל במרוצת השנים שלאחר מכן - אבל סודות וצללים רבים נותרו אחריהם, ורבים מהם נכרכו עמוק או 'הוטבעו עמוק באבנים השחורות' של יוקטארו וההר שמעליה, ועתידים להשפיע על יער וארת'ארון מאז וכמעט עד היום.

השלטון עבר מיוטקארו אל העיר החדשה והנוצצת - שער חורף - וההיסטוריה הוארת'ארית נכנסה לעידן חדש של היסטוריה כתובה ושל מנין שנים מדויק בהרבה.

 

 

 

העידן הלבן

זמן (משוער): בין 318 לפני הספירה, ל-193 לספירה האנ'מירית

מכונה גם "עידן הכס הרם"

 

נפילת שלטון מועצת מלומדי הצל, והכתרתו הרשמית של הנסיך הרם כאדון יער וארת'ארון, במהלכה לפי האגדה קיבל לחזקתו את אחד משלושת חלקיה של החרב המכושפת וארקוריק, פתח תקופה בת חמש-מאות שנים לערך של שלום יחסי, במהלכה הישובים הוארת'ארים שגשגו וגדלו; הוקמו ישובים חדשים בערבות מוכות הרוח שדרום ליער; המפלצות והיריבים מהעידן הקודם התמעטו והפכו מאיימים הרבה פחות מבעבר, והמסחר זרם אל תוך היער וממנו יותר מאי-פעם, מה שהפך את שער חורף, ובמידת מה גם ערים אחרות - כגון ואריטרובסקה שנבנתה מחדש - לעשירות יותר ויותר.

הנסיך-הרם, כדרכם של אורגי הערפל, לא התעניין במיוחד בניהול ענייני היום-יום של הישובים האנושיים שמחוץ לגבולות שער-חורף והרכסים שלה, והותיר אותם בידי אצילים ואסאלים שסרו למרותו; כאשר הפלדינים הרכובים של שער חורף וכוהני מלכת האור שמלווים אותם נותרו ככוח עילית שמסוגל להתערב המהירות בעת הצורך; החצר הלבנה שגשגה והפכה לאור זוהר של עושר, יופי ותרבות; וחרף העובדה שאורגי הערפל נטו - כדרכם - להסתכל על הדתות האנושיות והכוהנים שלהן מלמעלה למטה, הם נהגו בהם סובלנות, ולא ניסו בדרך-כלל להתאמץ 'יותר ממה שראוי לפי הטעם הטוב' כדי להעביר בני-נוספים - ובעיקר את פשוטי העם שביניהם - לאמונתה של מלכת האור. יתר על כן; חרף העליונות המוצהרת של דת מלכת האור, לכהונה הוארת'ארית המקומית - כולל ובעיקר של כוהנות רוח הדבורה נאלרשיה וכוהני רוח הדוב קוטאזו היה מעמד מסויים בחצר, כולל זכות לבקש לראות את הנסיך הרם ולשטוח בפניו את טענותיהם.

חרף השלום והשגשוג היחסי, התקופה - בעיקר חלקיה המאוחרים יותר - לא נעדרה מתחים וחיכוכים; ונראה שהאגדה החיה של שער חורף - כדרכן של אגדות חיות, לא הצליחה להחזיק לאורך זמן בלא להשחק ולאבד לפחות מקצת מזוהרה.

 

אורגי הערפל שבאו עם הנסיך הרם התמעטו עם הזמן; בין אם נפלו חלל פה ושם, נאספו אל אבותיהם או נטשו את ממלכת ההר והיער כדי לשוב אל הממלכות המוארות של אורגי הערפל עצמן - בין אם הממלכה הדרומית ממנה באו, או ממלכת האור הגדולה במערב. את מקומם של אורגי הערפל תפסו בהדרגה המית'ווארי - צאצאים לאורגי ערפל ובני-אדם וארת'ארים, שעם הזמן החלו להנשא אלו לאלו, והפכו למעמד העליון של שער חורף, כמו גם התערבבו בבתי אצולה מקומיים באיזורים אחרים של יער וארת'ארון.

המית'ווארי, חרף היופי החיוור והמעודן שלהם והאחזותם במורשת אורגי הערפל ובאמונת האור, היו יותר 'ארציים' מאורגי הערפל - ולא רק במובן חיובי; ועד מהרה, התרבו החיכוכים בין המית'ווארי לבין עצמם, ובינם לבין בני-האדם הוארת'ארים, שלא תמיד קיבלו בהבנה מיסים שנועדו לאפשר לאצילים מית'ווארים לחיות חיי פאר בין הארמונות והנשפים של שער חורף. כמו כן, בין המית'ווארי הופיעו בהדרגה גורמים קנאיים יותר, שרצו לדחוק את רגלי הכהונה המקומית של הרוחות הוארת'אריות, מה שהוביל לחיכוכים, שגלשו לעיתים לאלימות, והסתיימו לא פעם במאבקים ותלונות הדדיות לפני כס הנסיך הרם.

מבין אותם קנאים, נוסד בהדרגה מסדר חדש של כוהנים-לוחמים, שהיו שונים בדרכיהם ובצורת 'ביטוי האמונה' (וגם בצורת הלחימה) מכוהנים 'המסורתיים' של אלת האור - המטיפים המוארים; הללו נודעו בין היתר בנטישת שריונות המתכת הבוהקים והחלפתם בבגדי מסע; בסבלנות פחותה בהרבה כלפי עובדי אלילים קשי-עורף (אבל גם אויבים אמיתיים ו'מסורתיים' יותר של האור), ובשליטה בנשק המיוחד של גלילי-הקודש המכושפים, שהקנה חרוט-הרונות שלהם יכול היה להפוך את אמונתו העזה של המטיף המואר באלת האור ובצדקת הדרך ברשף של אש לבנה קטלנית.

 

מעבר לכל אלו, הרי שבמאה הראשונה לפני הספירה, התגנבו צללים חשוכים אל תוך פאתי ממלכתו של הנסיך הרם, שעם הזמן, קנו להם אחיזה גם בתוך שער-חורף עצמה. הרחק מזרחה וצפונה משם, במישורי סלנטיר, כוחו של אל העונג באבוס הלך ועלה - ולפי חלק מהמסורות צלליו או שלוחות של כוח הרצון שלו זחלו גם אל תוך יער וארת'ארון - אולי בשל השנאה היוקדת של באבוס ומאמיניו לאורגי הערפל ולאלה שלהם, ולבשו צורות 'מקומיות' שהחלו לחתור תחת הנסיך הרם, לנסות להשחית אי-אלו ממשרתיו, או להפיץ כאוס ושנאה הדדית בין המית'ווארי לבני האדם.

בבוא היום, הזרעים המורעלים החלו להניב פרי - ובשנת 27 לפני הספירה, נרצח הנסיך הרם טיראנור מית-סירת'אל, נכדו של הנסיך הרם הראשון, בידי בני-אצילים צעירים ומשועממים שנהו אחרי 'תורות כוח' שככל הנראה היו מסווה למשהו אפל בהרבה.

מותו של הנסיך הרם השלישי של שער חורף, פתח מאבק בין שלושה תובעים ותובעת אחת של הכתר הרם, שארך כמעט חמישים שנה, נגרר מפעם לפעם לאלימות של ממש (גם אם בהיקף מוגבל מאד, בוודאי יחסית למאבקים מעידנים קודמים) - כאשר בפעם הראשונה, תומכי מלכת האור נלחמו והרגו זה את זה בגלוי; עבר מספר הסכמי פשרה שלא החזיקו לאורך זמן, וכאשר הסתיים, ממלכת שער חורף הפכה חלשה ומעורערת יותר מאי-פעם - מצב ממנו לא התאוששה באורח מלא עד שכוח חדש שכבש זה לא מכבר את בקעת קיירן שמצפון צעד אל תוך יער וארת'ארון - הלגיונות הנוצצים של האימפריה האנ'מירית.

 

 

העידן המוכסף

זמן: בין 193 ל-548 לספירה האנ'מירית (ובמידה מסויימת עד לשנת פתיחת המערכה ב-598)

מכונה גם "העידן האנ'מירי"

 

ההשתלטות האנ'מירית על יער וארת'ארון ושער-חורף לא עברה על מי מנוחות, והיתה איטית וקשה בהרבה מאשר כניעתה המהירה של ממלכת האור הנשגב של אורגי הערפל ביבשת המערבית, יותר ממאה שנים לאחר מכן.

הנסיכה נאלת'יריס, למרות ואולי דווקא בגלל שהיתה הנסיכה הראשונה על הכס הרם שבעורקיה לא זרם דם טהור לגמרי של אורגי ערפל, סירבה להכנע ללגיונות הצהובים שצעדו אל תוך יער וארת'ארון, למרות תבוסה מצלצלצת שנחלה מהם ליד ואריטרובסקה, ופעם נוספת ממזרח ליוטקארו. מבחינתה, האנ'מירים לא היו יותר מפולשים ברוטליים, חסרי כל זכויות על יער וארת'ארון, שמעבר לנסיונם להאחז באור היהלומים הנוצצים, צילו של באבוס עדיין שרה עליהם.

כמו כן, גם ההחלטה של הלגיונות הצהובים להעזר בבעלי ברית ראמג'ירים, השניאה אותם במהירות על הוארת'ארים, שרבים מהם התאחדו מאחורי הנסיכה המית'ווארית המרדנית מההרים.

התוצאה היתה כמעט חמישים שנים של מלחמה בלתי פוסקת, במהלכה הוטל פעמיים מצור על שער-חורף, ופעם אחת הובקעה החומה החיצונית שלה, אולם בסופו של דבר סערות השלג הקטלניות וההגנה העזה של העיר הכריחה את האנ'מירים לסגת בחזרה אל קרקע נמוכה יותר - כאשר נראה היה שכל הפעולות האכזריות שביצעה הנציבה האימפריאלית הצהובה, לא הועילו אלא בכדי להשניא אותה יותר על המקומיים. לכאוס ולחוסר ההכרעה תרמה גם העובדה, שחלק גדול מכוחות האימפריה היו עסוקים באותן שנים בכיבושים בצפון מלסטרה, שם לחמו כדי לכבוש את מולדתם העתיקה של בני הפאר'ליל.

המלחמה על יער וארת'ארון הגיעה לקיצה בשנת 247, בתיווכה האישי של ההשתקפות האדומה, שחזרה לא מזמן ממסע המלחמה הארוך לצפון, ביקרה בשער חורף והותירה רושם מוצלח יותר ממה שעשו הלגיונות הצהובים וכוהנות ההשתקפות הצהובה קודם לכן (אם כי אולי גם השמועות על המקום בו היתה ההשתקפות האדומה קודם ומה שנותר ממנו, ביחד עם ההבהרה כי לגיונות האימפריה התפנו ממלאכתם שם, עשתה גם היא את שלה...)

בסופו של דבר, באותה שנה הושג הסכם בין הצדדים; שער חורף נותרה עצמאית לכאורה, אם כי תחת חסות של ברית שבמסגרתה הכירה בעליונות האימפריה ובחובתה לשלוח כוחות צבא לעזרת הלגיונות הנוצצים, אם וכאשר הדבר ידרש; יתר מחוזות יער וארת'ארון הועברו לשליטת האימפריה האנ'מירית, בכפוף להסכמות לשמירת מעמדם של האצילים המקומיים, וחופש דת לוארת'ארי מכל המעמדות; וכמו כן, הכוחות הראמג'ירים והסוחרים הראמג'ירים סולקו מיער וארת'ארון, ונקבע חוק לפיו אסור להם לעבור את המצוקים שמפרידים בין יער וארת'ארון לבין הרמות הפתוחות שמדרום לו. שנים מעטות לאחר מכן - אולי כחלק בלתי רשמי של ההסכם - הנסיכה נאל'פיריס עזבה 'מרצונה' את הכס הרם של שער חורף, והעבירה אותו לבן-דודה הצעיר טירלארון, שבניגוד אליה נחשב כאורג-ערפל 'אמיתי' ולא מית'ווארי.

 

כך, החלה תקופה ארוכה של שקט יחסי, שבמהלכה השתלב יער וארת'ארון במידה רבה בתוך האימפריה האנ'מירית; התרבות האנ'מירית חלחלה והשפיעה על האצולה, שחלקה התערבב במהלך השנים עם בתי אצולה אנ'מיריים (ונוצרו השולשלות שנקראות כיום ואר'תארו-אנ'מיריות). שער חורף נותרה עשירה ולא כפופה באורח רשמי לנציבים האימפריאלים של יער וארת'ארון, אבל עוצמתה נחלשה בהדרגה.

מנגד, המתח בין הוארת'ארים לבין הראמג'ירים ניצת מחדש, דווקא משום שכעת שני הצדדים היו חלק מאותה אימפריה, והוליד אין ספור חיכוכים ומאבקים במהלך השנים - בעיקר בישובים הוארת'ארים שבדרום, בערבות שמעבר למצוקים שעולים אל היער; לפחות במקרה ידוע אחד, הדברים הדרדרו לקרב דמים של ממש בין יחידות וארת'אריות ליחידות ראמג'יריות בשירות האימפריה. למרות זאת, המסחר שגשג - אף יותר מאשר בתקופת השלטון של שער חורף, וסחורות רבות ושונות ממחוזות רחוקים עברו בדרכי היער, וחלקן הגיעו לידיהם של תושביו האמידים יותר.

מנגד, בכפרים ובחוות המבודדות יותר, השלטון האנ'מירי הורגש רק בקושי - רוב הנציבים של יער וארת'ארון למדו מנסיון העבר, וידעו לגבות את המיסים הלא גבוהים במיוחד בלא להתערב יותר מהמינימום הנדרש בישובים הקטנים שמעבר לשטחן של הערים ודרכי המסחר.

 

הדורות האחרונים, בהם הפכה האימפריה האנ'מירית לאכזרית, כאוטית ומושחתת יותר ויותר, עד שזועזעה בידי מרד הורד האפור ולאחריו ההתנפצות הגדולה, לא פסחו גם על יער וארת'ארון; שער-חורף הפכה מסוגרת יותר בחיי העושר, הנשפים והפאר שלה, וכוחותיה עוטי הלובן 'התברכו' במינויים של בני אצולה מית'ווארים שהיו ראויים ומוכשרים הרבה פחות מקודמיהם. סוחרים ראמג'ירים, שהתעצמו בגלל סחר העבדים המשגשג שנכנס לאימפריה 'בדלת האחורית', הפכו נועזים יותר וניסו שוב ושוב לשלוח ידיים אל תוך יער וארת'ארון; והנסיונות של האימפריה, שנלחצה יותר ויותר בידי המורדות של ורד אפור, לגייס חיילים נוספים בלא לדקדק באמצעים גרמו לחוסר שקט הולך וגדל, שרק לובה בידי שמועות על התבוסות שנחלו הלגיונות הנאמנים להשתקפויות בארצות סמוכות - גם אם המורדות של ורד אפור עצמן לא הספיקו להגיע אל יער וארת'ארון עצמו.

הלגיון הצהוב השלישי, שהוכה בידי המורדות של ורד אפור בנול-דאראת', ונסוג דרך מעבר ג'אסירמר אל תוך יער וארת'ארון, לא התקבל באהדה רבה (בלשון המעטה) בידי המקומיים שנאלצו לספק לו סחורות ומזון, ולעיתים גם מגוייסים בכפיה - אלא, שלפני שמרד ממשי פרץ ברחבי היער, או שכוחות הורד האפור הספיקו להתקדם ולרדוף אחרי הלגיון הנסוג אל תוך יער וארת'ארון, זועזעה מלסטרה כולה בידי ההתנפצות הגדולה, וזו לא פסחה על יער וארת'ארון.

הרחק בדרום, עיר הנמל רור'פול - זירת התבוסה הוארתארית האגדית יותר מאלף שנים קודם לכן, טבעה בנחשולים רעילים שהשמידו אותה, והקימו רבים מאנשיה בתור אלמתים מזוויעים; הערבות שמדרום ליער ננטשו במהירות, ותושביהם נמלטו אל בין חסות העצים, כשהם מבועתים ומלאים בסיפורי זוועה על מתים מהלכים ומפלצות אחרות; מזרח וארת'ארון עצמה נסדקה, ונפער בה בקע עצום שחשף עצמות של יצור קדמון בעל מימדים עצומים, ועוד.

השלטון האנ'מירי נחלש, הגם שהלגיון הצהוב השלישי נותר על מכונו, ומחזיק בריל'פארנול ובחומה הגדולה שנבנתה על המצוקים שלידה; העידן הצהוב נגמר, או לפחות הדרדר ל'תקופת דמדומים' חדשה - שעד מהרה הביאה על יער וארת'ארון אויבים חדשים וישנים, ומלחמה אדירה ואכזרית בקנה מידה שהאיזור לא חווה מזה מאות רבות של שנים.

 

 

 

 

 

חזרה אל האינדקס של יער וארת'ארון

 

חזרה אל האינדקס של מלסטרה


כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.