רשומון 'האיזור
למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה
פרק 3:
גיאוגרפיה, ישובים ואיזורי משנה בבקעת קיירן
_______________________________________________
חזרה
לערך הקודם | עבור
לערך הבא | חזרה
לתוכן העניינים
דרום מזרח הבקעה
העמק העתיק של
טולו
|
אוכלוסיה: כ-3,000 תושבים (7.5% מאוכלוסיית הבקעה), מהם כ-2,500 איש בכפר
טולו וסביבתו, והיתר מפוזרים על פני האיזור, כולל מחנה קטן של אנשי לורד
אנזאריון ליד 'כפר המנודים' בצפון-מערב העמק. ערכי משנה: דמויות
חשובות ו-מפלצות
בעמק טולו. תיאור כללי דרום-מזרח בקעת קיירן היא עמק צדדי שנראה כמו אצבע שלוחה לכיוון
דרום-מזרח; עמק טולו, כפי שהוא משתרע מפאתי היער הצפוף והמוזר של אנ'קוריאל ועד
למרגלות רכס קאראנסיל, הוא ארץ ירוקה-אפרפרה של דשא גבוה צומח בין סלעים, אגמים
קטנים חבויים למחצה בערפילים, ומפעם לפעם, שרידיו של פסל עתיק או עמוד ענק שכוח
שקרס לפני מאות שנים רבות ונבלע בהדרגה בין השיחים המרשרשים. עמק טולו מוקף ברכסים גבוהים משלושה כיוונים, כאשר ממזרח
ומדרום-מזרח צופות עליו 'מקרוב' כמה מהפסגות הדרומיות הנישאות של רכס קאראנסיל[1],
ומוסיפות לנוף הטיפוסי שלו מראה של עננים קודרים ושלגי עד שעומדים בעינם כמעט
בכל עונות השנה. הישוב המרכזי של האיזור, או "הכפר טולו" נמצא בקצה הרחוק
של העמק, במקום בו הוא מתחיל לטפס אל ברכי ההרים שמעליו; ויותר מאשר כפר או עיירה
במובן הרגיל של הדברים, הוא עשוי להראות לזרים כמו אוסף לא מסודר של מתחמי חוות
גדולים וצפופים של מבנים נמוכים ברובם (כאשר הגדולים יותר מתהדרים בהיכל-משפחה
מאורך ומרשים יותר מיתר המבנים), כל אחד מהם מוקף בדירים וגדרות, ומופרד –
בדרך-כלל בואדי סלעי ועמוק אחד לפחות – מהמתחמים האחרים. כל זאת, כאשר במרכז
הישוב, גבוה על המתלולים, נישא עץ עצום לגודל בעל עלים אדומים-זהבהבים ארוכים,
ובעונות מסויימות (באביב ובסתיו) אשכולות של פירות שדומים במראה ובטעם לזיתים
מאורכים ומוזרים. העץ הענקי, שלפי המסורת המקומית הובא בתור שתיל מ'ממלכה קדומה
ומכושפת' ממנה באו אבות-אבותיהם של רועי טולו, נישא לגובה של כמעט מאה מטרים,
גזעו העצום משתרע על קוטר של לפחות שלושים מטרים, וסביבו חפורות תעלות מדופנות
בגסות שיורדות אל חדרים מוזרים וסגורים לזרים, עמוק מתחת לפני האדמה; באחד
מצדדיו, במקום בו אחד השורשים גולף לצורה דמויית מדרגות ומשטח מוגבה ומלא
במטפסים מוזרים, מתכנסים מפעם לפעם הנכבדים של טולו (בדרך-כלל, ראשי המשפחות
הגדולות, לעיתים בתוספת לוחמים ידועים ואלמנות קשישות שחיות בכמה מהחדרים מתחת
לגעז), כדי לדון בענייני השעה, לבחור מנהיג זמני או לייעץ לו בכל הנוגע למגעיו
עם הזרים שמחוץ לעמק. הגעה ועזיבה קיימת למעשה רק דרך עגלות אחת ממרכז בקעת קיירן אל עמק טולו, והיא
לא אחת משובשת ודורשת מסע איטי של מספר ימים עד שבוע, תלוי בקצב של הנוסעים או
השיירה, בעונה ובמצב הדרכים. הדרך אל עמק טולו עוברת תחילה ביער הצפוף ולעיתים מסוכן של
אנ'קוריאל (מכונה גם 'היער המרצד' (Glowood), על שם הכוורות הגדולות
שתלויות לא אחת בגובה רב מענפי העצים העצומים שלו, שבאורח יחודי לדבורים (או
חרקים דמויי דבורה) של אותו יער, זוהרות באור עמום כאילו היו גחליליות; אי-שם
באמצע הדרך, העגלות עוברות על-פני עמוד ישן, חבוט ונגוע לכל אורכו באיזובים
ושורשים, נוטה הצידה אבל חושף עדיין תבליטים עתיקים של חיות מוזרות ומקורננות
שכאילו עומדות זו על זו ודוחפים את פניהן המעוצבות בגסות מהאבן החוצה. לא הרחק משם, משתרעת צומת דרכים שכוחה בה מצטלבת דרך היער עם נתיב
ישן שנבלע למחצה בעלווה ולא ברור מהיכן להיכן הוביל (הגם שמי שיתמיד בו צפונה,
ימצא את עצמו מטפס על הצוקים הבוגדניים של "גבעת המקור הבוער", על
צורתה היחודית והשמועות על בעלי כנף גדולים ומסוכנים ששוכנים עליה; באותו צומת
חשוכה עומד פונדק דרכים מבוצר היטב בשם "האייל הערפילי', ששייך כיום לבנו
הסורר של לורד אנזאריון, טילגורן, ולרעייתו דאלה, שהיא בת לאחת המשפחות העתיקות
של טולו. "האייל הערפילי" מוגן בחומות גבוהות, ומעסיק אנשים
חמושים, מהם כמה וכמה סיירים, וככל הנראה לא בכדי – מסופר שהוא הותקף כמה פעמים
בידי שודדים או יצורים גרועים יותר שהתגנבו אליו בחסות אחד הלילות החשוכים,
הערפיליים והגשומים יותר של היער. מרחק של מעט יותר מחצי יום של מסע איטי מזרחה על דרך העגלות
המשובשת, מעבר לכמה גשרים ישנים מעל לערוצים עמוקים ומעלי אד, הקרקע מתחילה לטפס
במתינות, והעצים מדלדלים, מפנים את מקומם לנופים הירוקים-אפורים הפתוחים יותר של
עשב גבוה בין סלעים, עם עצים גדולים יותר או אגמים קטנים מנמרים אותו פה ושם. בסופו של דבר, לאחר כיומיים נוספים בערך של מסע ועליה איטית כלפי
מעלה בדרך המתעקלת בין הסלעים וחלקות הצמחיה הגבוהה, יגיעו הנוסעים לרחבה גדולה
שממנה ניתן לראות באופק את הכפר טולו ואת העץ הענקי שנישא מעליו; ואילו ברחבה
עצמה, הדרך מתפצלת פעם נוספת; הדרך הראשית מזרחה ודרומה חסומה למחצה בשער גדול,
שסביבו שלל מבני עץ, ביתנים וגדרות; ואילו דרך צדדית יותר חומקת צפונה, לעבר חלק
קודר ואפלולי במיוחד של הרכס שמשקיף על עמק טולו מצפון. במקום הזה, שמכונה קיז-טולזאן, נעצרים רוב הנוסעים והשיירות
(שאינם מרובים מדי מלכתחילה), ואסור להם להתקדם הלאה, מעבר לאותו שער ממנו ניתן
לראות מרחוק את טולו – בין אם הוא שמור ובין אם לאו; תחת זאת, בין המבנים
המאולתרים, שני הפונדקים הקטנים יחסית והרחבות שעומדות כאן, נהוג שהסוחרים הזרים
נפגשים עם בני משפחות הרועים שיורדים מהכפר הראשי, ועושים עימם עסקים; או
לחלופין זרים שסבורים שיש להם סיבה טובה, יכולים לבקש 'ראיון עם מועצת הכפר',
שמשמעותו האמיתית היא מתן רשות להמשיך הלאה לעבר הכפר עצמו. מאחר ובני טולו אינם מחבבים במיוחד את רוב הזרים מכל הסוגים, רק מי
שאחד מראשי המשפחות המכובדות 'ערב לו ערבות של כבוד' מורשה להמשיך מזרחה ולהכנס
לכפר; מי שינסה לעשות זאת בלא היתר, עלול להקלע למארב שתחילתו בדרישה כעוסה להסביר
את מעשיו, וסופו לא פעם בסילוק חפוז, ולעיתים גם אלים; ומסופר על בני טולו,
שהסיירים שלהם רואים היטב מי עובר בדרך, גם כאשר לזר הנתיב יראה פנוי ושומם
לחלוטין מנפש חיה. הדרך הצפונית, מצפה בורזטרוג וכפר המנודים: הנתיב הצפוני, לעומת
זאת, נבלע בין אגמים בוציים מרופשים מתחת לרכס קודר, לעיתים מעלה סלילי עשן,
שמכונה "מצפה בורזטרוג"; שם, שקועות למחצה בצמחיה הגבוהה ובריכות
הבוץ, עומדות חורבות עתיקות, רובן בשלב אחרון של התפוררות, של מה שנראה כמו עיר
ישנה – יש אומרים, נקודת הגבול המזרחית של אותה ממלכה שכוחה שבירתה בגיא השומם
לא הרחק מטירת אבאריל. מזה כמה דורות, חלק מהחורבות של החצרות העתיקות ומעיינות הבוץ
החמים שנובעים מהסלע, מאויישים, וישנן בקתות קש וענפים עלובות מתחת לכמה מהחומות
השבורות או הקירות המתפוררים. כאן, חיו במשך דורות אנשים מוזרים, יש אומרים
צאצאים של מנודים מטולו, שהתרבו במשך כמה דורות בינם לבין עצמם, מה שדרדר אותם
במהירות (אולי לצד סיבות אחרות שקשורות לרכס ומה שמתחתיו) למצב של פראים חשוכים
וקהי-מוח, שמתהלכים כמעט ערומים, מצפים את גופם בבוץ ורבים מהם מתקשים בדיבור. כל זאת, כאשר השמועות מספרות כי בעלטה מתחת לחורבות ובמערות
החמימות שחודרות לבין שורשי הגבעה, ישנם יצורים גרועים יותר – בין היתר, אבנוני
סלע אלימים, ובהמות-הר מקורננות שקשורות לאחד הסיפורים המפחידים יותר באגדות של
טולו. כך או אחרת, החורבות המתפוררות והרכס המעשן שמעליהן, שנואים בכפר
טולו ומקושרים לכמה מהסיפורים היותר טראגיים במסורות של הכפר – כאשר לפי אחת
מהן, שכן כאן פעם דרקון או יצור מרושע דמוי דרקון[2],
שחולל זוועות לפני שקם עליו אחד מגיבורי טולו, נאבק בו והמית אותו – אולם הנצחון
נקנה במחיר נורא, הן עבור אותו גיבור עתיק והן עבור תושבי טולו[3].
"שלוש השירות": תושבי טולו והמסורות
שלהם הרועים הנוקשים של טולו טוענים בתוקף, שהם האחרונים בתושביה
המקוריים של בקעת קיירן; וכי הם חיו, שרו את שיריהם וסגדו לאל המסתורי והעתיק
שלהם עשרות על עשרות דורות לפני שהחייל האנ'מירי הראשון דרך בבקעה. הגם שהמלומדים טוענים כי בני טולו הם שארי-בשר של הפאר'ליל מהצפון,
ואכן מזכירים אותם במראה, שפה וחלק מהאמונות והטקסים שלהם, הרי שבני טולו שוללים
את הטענה הזו, ומבחינתם הם אינם קרובים של הפאר'ליל יותר משהם קרובים של
האנ'מירים – כלומר, בכלל לא. הרועים של טולו אכן מזכירים את הפאר'ליל בנטיה של רובם לשיער
חום-אדמדם שופע ומסתלסל, ולעיניים ירוקות או חומות, כמו גם מזכירים אותם בעוד
אלמנטים במבנה הפנים; אולם מקובל שבני טולו גבוהים וחסונים יותר מהפאר'ליל,
ואינם נופלים בגובהם מהאנ'מירים – הגם שהם רחבים וחסונים יותר; עורם חיוור מעט
יותר מהגוון הלבן-אדמדם של הפאר'ליל; כאשר לטענת תושבי טולו, הגם שאל המרעה
המוזר (שמו נהגה כמשהו דומה ל'דאב'באאן') שלהם מאופיין גם הוא כדמות בעלת קרניים
(הגם שהצורה המדוייקת לא ברורה – ולו מפני שבני טולו מעבירים מסורות בעל-פה,
ומעולם לא הצטיינו בפיסול או ציור מדוייקים), הרי שהוא נפרד ושונה לגמרי מפאר
אגול ("האבא בעל הקרניים"), והטקסים והאמונות שלהם שונים מאד. בין היתר, קיימים שני הבדלים מהותיים בין הדת והטקסים של טולו לבין
אלו של הפאר'ליל: ראשית, בעוד שתי הדמות מקיימות טקסים אקסטטים מאד ופונים אל הרגש ,
כולל ריקודים פולחניים פראיים (לפחות בעיני אנ'מירים) השונים בתכלית מהדת
האנ'מירית עם טקסיה המסודרים והמאופקים, הרי בעוד הפאר'ליל רואים את דתם כדת
האמת של העולם, ושמחים מאד להציג אותה ולסחוף אליה זרים, בעיקר כאלו שיתכן שהם
שארי בשר של הפארליל, הרי הדת של טולו וטקסיה הם סודיים, נערכים הרחק
מזרים, ולזרים, גם רוב-רובם של ידידי הכפר, אסור להשתתף ואפילו לנוכח בהם. זאת, לצד המסורות והאגדות של טולו על הקשר בין אבות-אבותיהם (והדת
שלהם) לאגדות עתיקות על משני צורה, שהן זרות למדי למסורת של הפאר'ליל. שנית, להבדיל מהדת של הפאר'ליל, בעיקר בגרסתה המחודשת, המסורות של
טולו אינן כוללות סיפורים על הכנעת דמויות נשיות מיתולוגיות ועל הנחיתות שלהן אל
מול 'האבא'; הגם שטולו היא חברה פטריארכלית בעיקרה, נשות הכפר יכולות לנכוח ויש
להן (כולל לאלמנות שחיות במעמקי העץ הגדול) תפקיד בטקסים הדתיים – מה שהוא
"בל ימצא ובל יסבל" ברוב הגרסאות של דת "האבא בעל הקרניים".
השירה הראשונה: האגדה על ממלכת מאר-ארגאלזה (Mer-Ergelzea) לפי הראשונה והעתיקה מ'שלוש השירות' שהועברו בעל-פה מאב לבן[4],
מוצאם הקדום של בני טולו הוא מממלכת יערות מכושפת ועצומה בשם מאר-ארגאלזה (יש
הטוענים שהיא דומה לגרסה אגדית ומועצמת מאד של היער הקדום והמסוכן מאג-אגלור[5]);
שם אבותיהם היו מאריכים ימים בהרבה ובעלי עוצמה שרק הד קלוש ממנה נותר כיום. שם, בתוך היערות המכושפים, אבות-אבותיהם שירתו את 'המלך הזקן של כל
הדברים', ביחד עם יצורים אחרים, אנושיים ולא אנושיים, כולל חיות תבוניות, והיו
סוגדים לו ורוקדים לפניו, בריקודים של עוצמה עתיקה בין הצמחים נוטפי הקסם
והפירות העצומים והזוהרים. הגם שהדברים לא נאמרו במפורש, ישנם בשיר רמזים ברורים
על קשר הדוק בין הטקסים העתיקים לבין שינוי צורה – קרי, הרוקדים היו הופכים
באורח זמני לספק אנשים וספק חיות הולכות על שתיים, בעלות פרסות, פרווה מוזהבת
וקרניים אדירות –כמו גם ראות עמוקה 'אל בין שורשי הדברים' וכוחות מאגיים עצומים. השירה העתיקה מספרת על קרב בין שלושה אחים שהפכו מאוהבים לשונאים,
שאחד מהם בסופו של דבר לוקח את אנשיו וגולה מהארץ המכושפת אל ארצות בני התמותה,
כשהוא ואנשיו מותירים מאחור את רוב הכשפים שלהם ורבים מחבריהם הישנים; עם זאת,
אותו אב קדום, טולגאר, נוטל עימו שתיל של עץ מכושף ממלכת היער, וכן כמה
מחבריו ההולכים על ארבע – אילי צאן נבונים ובעלי יכולת לדבר בשפת בני האדם. השירה נגמרת בכך, שטולגאר מיסד את הכפר שנקרא על שמו – טולו; ושותל
במרכזו את השתיל שהפך עם הימים לעץ הגדול והמוזר במרכז הכפר; וכפי הוא והאיל
המכושף שלו, שנהרגו כאשר הצילו את הכפר ממשנה-צורה בוגדני ששלח אחריהם מלך היער,
נקברו בקבר סודי במרומי אחת הגבעות הצופות על הכפר מגבוה, ודלת אבן נחתמה
מעליהם. זכרו של מלך היער הזקן, כולל הפחד מזעמו ואפילו שאיפה לרצות אותו
בעקיפין או לפחות להסיט את זעמו למקום אחר, ניכר בטקסים הסודיים של בני טולו,
לפי כמה מהשמועות; באותה מידה עצמה, יש בהם יותר מזכר למסורות העתיקות על שינוי
צורה– עד כדי סברה, כי בשיאם של הטקסים האקסטטיים, הכוללים שתיה של של שיקוי
סודי שרוקחות האלמנות החכמות מחומרים שכוללים חלקים מקליפת שורשי העץ הענק
ופירותיו, נועדו כדי לשחזר שמץ מהכוח הפראי של העבר הקדום, ובשיאם בני טולו
מתקרבים, או חשים שהם מתקרבים אל היכולת העתיקה לשנות צורה, אגב קבלת ראות
מעמיקה ואיחוד עם 'השורש של כל הדברים' שמאחד את כל בני האנוש שומרי המסורת,
בעלי החיים והטבע עצמו. לא בכדי, כמה מסיפורים המאוחרים היותר אפלים של בני טולו עוסקים
בשיבושים ואסונות שקרו מפולחן שהשתבש, או משאיפה לנצל את הפולחן בכדי להשיג דרכו
כוחות אסורים. קורג-גולזה (שיכר הרים לבן): בעוד שהמשקה שניתן למשתתפי הטקסים אסור באיסור
חמור לשימוש ומכירה לזרים, ולמעשה אסורה שתייתו מחוץ לטקס ואחסונו מחוץ להיכל
האלמנות שמתחת לגזע, הרי יש לו "בן-דוד" פחות יותר, שקנה לעצמו פרסום
הרבה מעבר לגבולות עמק טולו. זהו משקה אלכוהולי סמיך, שמבוסס על חלב מותסס של עז, או בגרסה
המשובחת יותר, של כבש הרים (וכל שגם לכבשה שנחלבה קרניים מפותלות וגדולות יותר,
כך המשקה יחשב משובח יותר), עם תערובת של רכיבים סודיים – אולי גם מחית משורשי
העץ הענק. שיכר ההרים הלבן הוא אחת הסחורות שהאקלוסיביות שבני טולו מוכנים
למכור לסוחרים שפיתחו עימם ידידות, והוא נמכר במחירים מפולפלים מאד באנ'מירלור
או בשווקים ליד בר-אנזורל או ולקוריל. עד כה, כל הנסיונות ייצר משקאות דומים
מחוץ לעמק טולו נכשל כשלון חרוץ – ויש אומרים שהנסיון של כמה מאנשיו של לורד
אנזאריון לפענח את הסוד, הוא סיבה נוספת להתערערות היחסית בין בית אנזאריון
לאנשי טולו, ונטייתם ההולכת וגוברת של האחרונים לתמוך דווקא בלורד אבאריל[6] "השירה השניה": מלחמת הכבשים והזאבים המשך המסורת של בני טולו מספרת על המאבקים בין ילדיו של טולגאר,
שחלקם הגיעו לשפיכות דמים, ואשר יסדו בסופו של דבר (אלו מהם ששרדו) את הקלאנים
המכובדים והעתיקים שקיימים בטולו עד היום. האגדה הזו מספרת כמה פעמים על כך שלבני טולו הקדומים היו בני לוויה
נבונים ורבי-עוצמה, בדמות אילי הרים זהובים, תבוניים ובעלי כוחות מיוחדים, שידעו
בין היתר לדבר בשפת בני-אנוש; הם נחשבו כידידים עתיקים ויועצים לראשי המשפחות
שהיו ראויות לכך, ולא כרכוש; וכאשר מתו או נקטלו בקרב, קברו את הגולגלות שלהם
בכוכי קבורה מיוחדים, שירדו עמוק אל בין שורשי הגבעות, וקברו עימם שכיות חמדה
מיוחדות (ואוי למי שיעז לנסות לחלל את הקברים ולגנוב אותן!) ומכאן כנראה, החוק הבל-יעבור
בטולו, האוסר על אכילה של בשר איל מסוג כלשהו (באורח שנחשב כמעט כמו אכילת בשר
אדם), ומגביל מאד אכילה של כבשים ועיזים, ובמיוחד כבשי-הרים. את תפקיד כוח הרע המרכזי ב"שירה השניה" ממלאים, החל משלב
מסויים, אנשיה של 'ממלכה קודרת של אבן חסרת נשמה' שישבו במגדלים וצפו על המישור
בעין אכזרית (יש המקשרים זאת לחורבות בצפון עמק טולו, ואולי בכלל לאותה ממלכה
שכוחה שחורבות בירתה סמוכות לטירת אבאריל דהיום). המסורת של בני טולו מספרת, שאותם 'אנשי מגדלי האבן' ורועי טולו,
הפכו כמעט מיד לאויבים מושבעים; וכי לא בכדי, על דגלם של שוכני המגדלים התנוסס
זאב שחור משחר לטרף. נרמז, שגם אנשי המגדלים הכירו את המסורה על מלך היער
וכוחותיו – ושמא, גם הם היו מילדיו לשעבר שנמלטו ממנו; אולם בניגוד לבני טולו,
ליבם נותר מלא באפלה מורעבת; וככל הנראה, רבים מהם ידעו לשנות את צורתם – לזאבים
טורפים או לחיות דומות; ולצידם לחמו זאבים מרושעים שנוגעו ברוחות רעות שבאו מלב
האפלה. לא ברור כיצד בדיוק הגיע קיצם של אותם 'אנשי מגדלים' או אנשי-זאב,
אם אכן היו כאלו; אם כי השירה מרמזת, כי בסופו של דבר, הוטלה עליהם קללה נוראה,
ורבים מהם נמלטו ביבבות אל תוך החשיכה שמעבר או מתחת להרים; אבל שרידים מכוחם
האפל ורעבונם מקנן עדיין בחורבות המגדלים שלהם – והשילוח לשם הוא עונש נורא,
שהולם את הנתעבים בפשעים שבן טולו יכול לבצע (למשל, רצח אב ואם, או הרג במתכוון
של איל הרים אצילי ואכילת בשרו ביודעין). "השירה השלישית": בני טולו, האימפריה
האנ'מירית והדרקון של בורזטרוג החלק המאוחר יותר במסורת
של בני טולו, שופך כנראה אור על הדרך בה פירוש את ההתקלויות בינם לבין הלגיונות
האנ'מירים, שהגיעו לבקעת קיירן לפני כארבע מאות שנים. באורח שגם מעוגן יפה בכתבים ומסורות אנ'מיריות מהתקופה, עולה
שהרועים הנועזים והפראיים של העמק הגבוה, הצליחו להסב צרות צרורות ללגיונות
האנ'מירים, התמרדו כמה פעמים, ולא נרתעו גם כאשר הכפר שלהם עלה באש (אם כי לא
ברור, מדוע האנ'מירים נרתעו מגדיעה של העץ העתיק והמקודש של בני טולו). בסופו של דבר, נראה שהמושלים האנ'מירים של התקופה, שלא ראו בבני
טולו איום ממשי לשלטונם בבקעת קיירן, למדו להעריך את הברנשים המגודלים והנועזים,
ובסופו של דבר הצליחו להגיע עימם לכמה הסכמות של כבוד, שנשמרו במשך מאות שנים. נראה, שנציבי האימפריה ויתרו על גביית מיסים, שנחשבה בעיני בני
טולו לחרפה הקרובה לשעבוד; התחייבו לשמור על החופש והכבוד של הרועים, ובתמורה
קיבלו 'מתנות' של סחורות יקרות מסוגים שונים, וכן 'התנדבות' של מספר קטן מצעירי
הכפר לטובת שירות בצבא האימפריה. השירה השלישית, לעומת זאת, מסתיימת בחלקים עצובים יותר על דעיכת
הדם העתיק, ובעיקר דעיכתם והתמעטותם של חבריהם העתיקים של בני טולו – אילי ההרים
התבוניים; ועל הדרך הנוראה בה רבים מהם נפלו קורבן למזימת בגידה שבאה מקנאה של
ראשי משפחות אלימים זה בזה; כמו גם לנכליו של אלכימאי או אולי דווקא דרואיד זר
ומרושע, שלפי מסורת אחרת היה דווקא פאר'ליל קנאי שרצה לכפוף את בני טולו ל'אבא
בעל הקרניים' כדי לארגן מרד או נקמה כנגד האימפריה; ולפי מסורת אחרת, היה משנה
צורה במסווה, שנשלח מהממלכה האפלה שקמה על חורבות ממלכת היער המכושף של ימי קדם.
השירה מסתיימת במעשה על הדרקון השטני שהשתכן מתחת למצפה האפל, והפך
את מעיינות ההר לגופרית רוחשת; על הצבא ששירת אותו, שכלל מנודים חצי-אנושיים,
אבנוני מערה, עיזים שטניות ויצורים גרועים עוד יותר ממעמקי האפל. לפי השירה, הגיבור הגדול האחרון של הכפר טולו שרכב על אחרון אילי
ההרים הנבונים, עמד בראש כוח של בני טולו וידידיהם (כנראה לגיונרים אנ'מירים
שבראשם 'מראה כחולה' שיהלום מבריק בצבע שמי-ערב בהק על מצחה), נאבקו בדרקון
וקטלו אותו, למרות הדרך בה המפלצת כפפה לשירותה רוחות רעות – אולי נשמותיהם
חסרות המנוח של ילדי הזאב העתיקים; אלא שהנצחון עלה הן בחיי הגיבור הדגול והן
בחייו של איל ההרים הזהוב האחרון; ומאז, נרמז שהדלדל דמם של בני טולו הגיבורים,
ועולמם הפך עגום ואפור יותר. הבית האחרון של השירה, מספר סיפור מוזר על מצביאה גדולה של 'בנות
היהלומים' שהגיעה לעמק בחסות החשיכה, דורות לאחר מעשה (יש הטוענים כי הבית הזה
מאוחר בהרבה מהאחרים, ומרמז על 'רסיס הקרח' המפורסמת) – היא התכוונה לקחת את
החיילות הנוצצות שלה לקרב גדול מול האפלה, ובאה כדי לשרות ברוח ולבקש אומץ
מהאלים והאבות הקדמונים המהוללים של האמיצים בבני האדם – הם כמובן הרועים של
טולו; ומסופר שם, על נער מוזר שמלווה אותה, ומראה לה את שדה הקרב בו נקטל
הדרקון, ואת קברם של הגיבור והאיל הנאמן שלו; המצביאה משאירה בידיו תשורה מוזרה,
ורוכבת לדרכה – ונאמר שיותר לא חזרה אל עמק טולו בעודה אישה חיה ונושמת. לערך מפורט על מפלצות ויצורים אגדיים בעמק טולו וסביבותיו - לחץ
כאן. טולו בתקופת ההתנפצות הגדולה ואחריה רבים בבקעת קיירן סבורים, כי ההתנפצות הגדולה והשנים הכאוטיות
שלאחריה לא נגעו כלל ועיקר בבקעת טולו, שנופיה ואנשיה נותרו ממש כשהיו; גם גלי
הפליטים המבועתים שהציפו את בקעת קיירן בשנים החשוכות שלאחר ההתנפצות הגדולה,
פסחו על עמק טולו: נראה שהדרך העקלקלה והמסוכנת דרך יער אנ'קוריאל היתה גורם
מספיק כדי לגרום לפליטים לחפש דרכים אחרות. המציאות, או לפחות המסורת של אנשי טולו, היא שונה. הגדוד הצהוב של קפטן דאר'לורק ומר-גורלו: באורח רשמי, אנשי
טולו (הגם שלכאורה מעולם לא כפרו בהסכמים הישנים שלהם עם האימפריה) לא נטלו צד
בקרבות בין נאמני ההשתקפות הכחולה והלורדים הנאמנים לה לבין המורדות של 'ורד
אפור'. מנגד, מסופר כי תגבורת של צבא האימפריה, ככל הנראה אחד הכוחות המסונפים
ללגיון ה-3 של ההשתקפות הצהובה, צעדה צפונה בראשות מפקדת רבת עוצמה שאבן-זריחה
בוהקת התנוצצה על מצחה, ככל הנראה כדי להתקיף את המורדות מדרום, דרך מעבר וירת';
אלא שמסיבה לא ברורה, פנתה התגבורת מזרחה, לעבר יער אנ'קוריאל. הסיבה שקפטן דאר'לורק ואנשיה פנו לעבר טולו אינה ברורה, וכנראה
ירדה עימם אל הקבר – יש הטוענים כי המפקדת הבינה כי הגיעה באיחור והקרב הוכרעה
לרעת האימפריה, ואז בחרה בדרך הזו כדי לחמוק מאפשרות שהמורדות יפנו דרומה וידרסו
את אנשיה בכוח עדיף בהרבה; ויש האומרים כי שמעה על הרועים של טולו וביקשה להזכיר
להם את בריתם עם האימפריה, ולגייס אותם לשורותיה. אלא שכך או כך, אותה תגבורת צהובה מעולם לא הגיעה לעמק טולו:
מספרים כי משהו גרם לכוח לפנות צפונה בצומת שבלב היער, לצעוד או לרוץ ריצת אמוק
אל רכס בלאדביק שורץ המפלצות (מסורת אחת מספרת על שיר מוזר ומהפנט, באורח שמזכיר
מסורות אפלות אחרות על ההתנפצות ומה שארע בעקבותיה), ומסופר כי הדי הצרחות
והיללות שעלו משם, הדהדו בין העצים במשך שעות, ויש אומרים ימים שלמים. אל הרועים
הגיעו – שבועות ארוכים לאחר מעשה – רק שתי לוחמות מבועתות ומטורפות כמעט לגמרי,
שלא ניתן היה להציל מפיהן הרבה; ואחת מהן מתה ימים ספורים לאחר מכן מהרעלה
קטלנית שנשאה עימה. מתקפת האבנונים הגדולה: ההתנפצות הגדולה, שפקדה את מלסטרה שבועות או
חודשים ספורים לאחר אובדנה של קפטן דאר'לורק, אמנם לא הותירה חותם ארוך-טווח
בעמק טולו (לפחות לא בעיניהם של זרים), אולם המסורת של הרועים מסםפרת כי האדמה
רעדה, ואבנים גדולות התגלגלו מן הרכסים; וכי המצפה האפל של בורזטרוג החל יורק
עשן בוער וקיטור לגובה עצום, כפי שלא עשה מזה מאות שנים – למצער, מאז קטילת
הדרקון. זמן קצר לאחר מכן, בחסות לילה סוער וערפילי מאד, הותקף הכפר טולו
עצמו בידי כוח פראי של מאות רבות של אבנוני מערה ויצורים דומים, בעוצמה שלא היתה
זכורה לרועים מזה מאות רבות של שנים. מספרים, כי את התוקפים הנהיגו יצורים לא
מוכרים (מכונים בידי הרועים בפשטות "שאמאנים של בוץ"), דומים לאבנון
מגודל עם חריטות עמוקות דמויות קעקועים בגוון חום מהבהב, עם ריר דמוי בוץ נוטף
מפיהם, וכוחות של קסם טבע אפל שקשור לקיטור ובוץ. ההתקפה נהדפה, בין היתר בגלל תושיה של לוחם צעיר בשם נארג טול'גראל
(כיום, ראש הכפר) ששמע את העיזים על ההר משתוללות באימה, וארגן את חבריו להתקפת נגד
מהירה. אלא, שהמחיר בנפשות של בני אדם ובהמות מקנה היה כבד, וגם חלק גדול מהכפר
נהרס. המערכה בטולו של היום: השנים עברו, הכפר טולו התאושש מצלקות ההתקפה
הלילית, ואנשיו שבו והכו באבנוני המערה והדפו אותם בלא עדינות יתרה אל ההרים ואל
מעמקי הנקבות החשוכות מהם באו – אולם הרועים מספרים בחשש, כי מצפה בורזטרוג לא
נרגע לגמרי, ומעולם לא הפסיק להעלות תמרות של עשן לוהט ומבאיש; וכי תחת צילו,
המנודים קהי-המוח התרבו והפכו מסוכנים יותר, וכי גם האבנונים לא נעלמו, אלא
מחכים למועד מתאים להנחית התקפה נוספת ועזה עוד יותר מקודמתה. הקשר בין טולו לבין יתר חלקי בקעת קיירן התחדש בהדרגה; וחרף טענתם
העקרונית של בני טולו כי במות האימפריה, בוטלה גם שבועת האמונים העתיקה שלהם
כלפי כל שליט מהעולם החיצון באשר הוא (בין היתר, הם מסרבים בתקיפות להכיר בלורד
או מושלת כלשהי כיורשת של ההשתקפויות, על כל המשתמע מכך), הרי שראש הכפר טולו
עשה לו מנהג לסור מפעם לפעם לביקור באנ'מירלור, וככזה הפך בהדרגה לחלק ממועצת
הנכבדים של הבקעה; זאת, כאשר נארג טול'גראל ניצל זאת, במהלך השנים, בעיקר כדי
לוודא שאיש לא יעלה על דעתו להתערב בענייני עמק טולו או לנסות לכפות על הרועים
מנהגים וחובות זרות להם. אלא, שבשנים האחרונות, חזרה הפוליטיקה והתגנבה אט-אט גם אל הגבעות
הערפיליות ובתי העץ של המשפחות הנכבדות של כפר הרועים הנוקשה. עד לפני מספר
שנים, ובאורח מסורתי, רחשו הנכבדים של טולו כבוד יחסי להשתקפות הכבויה
לינטוריאל, בתור מעין מנהיגה רוחנית שנותרה מהאימפריה שכיבדו בעבר, ונארג
טול'גראל היה נוהג בדרך-כלל לשמוע בעצתה ולתמוך בה, פחות או יותר, בישיבות
המועצה. אלא, שהמצב הלך והשתנה בשנים האחרונות: ראשית, סכסוכים ומתח הולך
וגובר החלו נוצרים בין הרועים לבין כמה ממשרתיו של לורד אנזאריון, שרחרחו יתר על
המידה בפאתי הכפר טולו, ויתכן ששמו עיניהם על כמה מהמכרות העתיקים, ההרוסים
למחצה, בצפון-מערב הבקעה. השמועות והחשש, כי אי-אלו מנאמניו של אגראנד אנזארט
הצעיר (ע"ע) החלו מתחברים עם המנודים חסרי-צלם האנוש (לדעת הרועים של
טולו), ובוחנים את האפשרות להשתמש בהם כפועלים, הגדישו את הסאה – והביאו את
הצדדים, פעמיים, לסף התנגשות חמושה שנמענה אך בקושי. שמן על המדורה הוסיפה גם כוהנת (או ספק כוהנת) זרה ורכת-נימוסין,
שהגיעה מהמערב והיתה ככל הנראה בעבר אחת מהתומכות של עוצרת הורד האפור[7];
אותה אישה בעלת כוחות 'ואהבה בין סופית', ריחמה ככל הנראה על המנודים
הספק-אנושיים בבקתות הבוץ הנגועות שלהם, והחליטה שהיא נחושה בדעתה לעזור להם, או
לפחות לנסות לקרב אליה, להאכיל ולנסות ללמד כמה מהילדים שלהם – ולו לדבר ולתקשר
באורח אנושי יותר. מבחינת הנכבדים של טולו, מדובר הן בהתערבות גסה בעיניני העמק, והן
בליבוי התיעוב הישן שלהם כלפי המנודים, צאצאיהם של הגרועים בפושעים של טולו
שהתערבבו עם דם אפל עוד יותר בצללי מצפה בוורזטרוג; וכמה מהנוקשים יותר בנכבדים
הכפר כבר הביעו את שאיפתם, להסיר את ראשה של הכוהנת החטטנית מעל כתפיה; אם כי
נארג עצמו מהסס עדיין בנושא – מחשש כי הדבר יביא לפריצת מלחמה של ממש. כך או אחרת, המאורעות הללו הקלו על לורד אבאריל, שגם הוא שם עינו
על העמק, לדבר אל ליבם הנוקשה (שלא לומר יהיר) של כמה וכמה מראשי המשפחות
המכובדות של טולו – בין היתר, גארת' טור'זיל כבד-האגרוף, שנחשב ככוח עולה בעמק
(ומסופר כי הלה קיבל כמה וכמה תשורות, כולל חרב יקרה ומעוטרת מטירת אבאריל,
'בתור אות הערכה וכבוד' על פועלו), לשפוך שמן על הלהבות ולהרחיב את הקרע בין
רועי טולו לבין בת-בריתם לשעבר לינטוריאל. את הפירות, קצר לורד אבאריל בשנה האחרונה, כאשר ראש הכפר טולו
הצטרף אליו ואל לורד קור-אומת'ל בהתנגדות נמרצת להסכם השלום עם עוצרת הורד
האפור. נראה, שרוב הנכבדים של טולו לוקחים ברצינות את החשש (שיתכן מאד שהופץ
בכשרון רב מטירת אבאריל) כי הדיבורים על סיפוח הבקעה לארצה של העוצרת א-רילאריון
יביאו לדרישה להשית על בני טולו מיסים, ואולי גם עבודות שירות משפילות לא פחות. כך, יוצא שרוב נכבדי טולו תומכים בלורד אבאריל, ורוב האחרים מבקשים
להתבודד עוד יותר מבפני העולם החיצון ולגרש את כל הזרים מהעמק; כאשר רבים משני
המחנות מבקשים להתחיל את המלאכה בהתקפה ישירה על אנשיו של לורד אנזאריון והכוהנת
הזרה, במחנה שלהם ליד בריכות הבוץ של המנודים. תומכיה של לינטוריאל – אלו שנותרו
בכפר, הפכו מעטים ומבודדים מאי-פעם, ורובם מעדיפים לסכור כיום את פיהם (בעיקר
ליד גארת' טורזיל חמום המוח), פן יבולע להם. לערך מפורט על ראש הכפר נארג טול'גראל ודמויות חשובות אחרות בעמק -
לחץ
כאן. מהיכן באה דמות השחקן? דמות שחקן שבאה מעמק טולו, נולדה ככל הנראה לאחת ממשפחות הרועים
הנוקשות שחיות במתחמים קרוב או מעט רחוק יותר לעץ הענק שבמרכז הכפר, וגדלה לתוך
תרבות מלאת גאווה נוקשה, מחוברת מאד לקרקע, לטבע ולבעלי החיים, בעיקר לכבשים
ולעיזים. הדמות נולדה וגדלה לתוך חברה ברוטאלית ומלאת גאווה נוקשה, שגם היא
עשירה יחסית, הטבע - לעיתים פורה ולעיתים פראי, לעולם אינו רחוק ממנה; שמעבירה
סיפורים בעל-פה, בדרך-כלל באמצעות שירה, והכתב כמעט שאינו קיים בה; כאשר לצד
המסורות הגדולות - שלוש השירות - ישנן לא מעט מסורות נוספות, חשבונות וטינות
ישנות בין המשפחות; ולמרות זאת, כולן רואות את עצמן כבני טולו, העתיקים בתושבי
בקעת קיירן, ונוטים לחשוד מאד ולעיתים גם להתנשא על זרים - בעיקר בני פאר'ליל
רכרוכיים וחמדנים, שחושבים כל העת רק על כסף, ולמרות הלהג של חלקם על אלי טבע
קדומים, הם מנותקים מזה דורות מ"ההרמוניה של כל הדברים". לקרבות פיזיים - בדרך-כלל באגרופים או אלות כהות - יש חשיבות רבה
בקביעת המעמד, לצד היחוס המשפחתי (האם באת משושלת מכובדת בעלת משק חי גדול ואילן
יוחסין שהולך אחורה כמעט או עד "השירה הראשונה", או ממשפחה קטנה ועניה
יותר משולי הכפר, עם בהמות מקנה בודדות ובלא עלילות עבר של אבות-אבותיך?);
בחגיגות של הכפר יש מקום רב - לצד השירה והטקסים הסודיים האקסטטים - גם להאבקות
וקרבות, בעיקר בין הנערים הצעירים (ולעיתים נדירות גם נערה שהעזה לקרוא תגר על
הסדר המקובל). מעמדן של הנשים הצעירות בטולו נחשב נמוך מזה של הנערים (הגם שאלו
ואלו נחשבים ככפופים לגמרי לאב המשפחה), הגם שהוא טוב יותר מאלו של נשות
הפאר'ליל (לפי הדת הישנה-חדשה, שהפכה פופולרית במקומות רבים בעולם החיצון)[8];
תכונות 'נשיות' זוכות לבוז, אולם נערה יכולה גם להוכיח את עצמה - לפי המבחנים
הנוקשים ועולם הערכים של הכפר - כדי להשיג לעצמה מעמד גבוה יותר מתחת לעץ הגדול
של הכפר. כך או אחרת, הרי בשנים האחרונות (ונראה שלפחות חלק מהצעירים
הנבונים יותר של הכפר חשים זאת) החלו עננים כהים להתקדר מעל טולו; וכפי שנאמר -
זעמו של מלך היער הזקן שב ונעור. התחזקותם של המנודים ליד מצפה בורזטרוג והסיוע שהם מקבלים מבחוץ,
הביאו את הפוליטיקה הבוגדנית של העולם החיצון (ובעיקר את המאבק בין בית אנזאריון
לבית אבאריל) אל תוך העמק, וחלק מראשי המשפחות הוגים בצעדים קיצוניים; בריאותו
של ראש הכפר "הנצחי" שהצעירים גדלו על תושייתו וגבורתו, מתרופפת;
ולוחשים כי כמה מהאלמנות הזקנות מההיכל מתחת לעץ מסיחות על אותות רעים נוספים: יש אומרים, שבשנה האחרונה, הפירות המיוחדים של העץ ערבים ועסיסיים
פחות; האיזובים שגדלים בין שורשיו עשירים פחות, וחלקם מבאישים. והגם שנכבדי הכפר מכחישים - ויכעסו מאד על כל מי שיפיץ שמועות - על
מחלה מוזרה שהחלה להתגלות עמוק בין קצות השורשים העצומים, השמועות אינן גוועות;
ויש המקשרים זאת לכך כי אבנוני המערה מתרבים והפכו נועזים וחצופים יותר - שמא,
שאמאנים חדשים של בוץ קמו בתוכם וזוממים כנגד טולו; וישנן שמועות לעקבות או
ריחות של יצורים אחרים, גרועים עוד יותר; רבים מצעירי טולו, ששואפים ששמם יחיה
לעד בשירי הכפר, מתרברבים כי הם מתכננים לעקוב וללכוד עז שטנית או יצור נורא אחר
- אולם לעת עתה, הדברים נותרו בגדר לחישות מסביב למדורה. הצעות להרפתקאות בית קברות לבעלי-קרניים: שני הרפתקנים חמדנים
שבאו מהמחנה ההולך וגדל של סוחרים ומחפשי-מזל בשירות בית אנזאריון, הצליחו להערים
על רועה זקן שדעתו כבר אינה צלולה לגמרי, ולמכור לו משקה משובח בתמורה למפתח
משפחתי חלוד וחסר ערך כביכול. אלא שמסתבר, שהמפתח הזה פותח כוך סודי ושכוח בצלע אחת הגבעות שבו -
לצד גולגלות אילים עתיקות ומחוללות, שורצים אורחים לא קרואים - גלמים בתוכם
מקופלים יצורים קטנים שנראים כמו תינוקות מפלצתיים (אולי של גזע דמוי אבנון). לאחר גילוי שרידיהם האכולים למחצה של שני ההרפתקנים השוטים, ומלחמה
ביצורים שמתחילים לבקוע, עולה חשש שאם הכוך לא יטוהר, הוא עלול להפיץ מפלצות
ואולי גם מגפה שתגיע במהירות אל טולו; אולם לשם טיהור, יש צורך בטקס עתיק שרק
אחת או שתיים מהאלמנות הזקנות בהיכל החשוך מכירות. מנגד, אם הסיפור יוודע לנכבדי
הכפר, בעיקר לגארת' טור'זיל - הם עלולים לסרב להבין שהכוך העתיק חולל הרבה לפני
ששני השוטים החמדנים חדרו לתוכו, להשתולל ולצאת באורח מיידי למלחמה כנגד אנשי אנזאריון,
תוך התעלמות מהסכנה האמיתית שאורבת קרוב לבית. אם רוצים לסבך את העלילה עוד יותר, הרי שרכיב בריטואל המטהר הוא
פרי נדיר, שגדל רק גבוה על הרכסים, ויש צורך במסע מסוכן כדי להשיג אותו, אגב
התקלות עם בהמות הרים שמחבבות למדי את הניחוח שאותם עצים נדירים מפיצים סביבם. ביצים ומלקחיים: אישה זקנה מתה מוות אלים ומוזר ליד כלי הפולחן
שלה; ובעוד משפחתה מאשימה בכך פרחחים ממשפחה יריבה, שתמיד רחרחו ליד פינת הפולחן
של הסבתא וגם איימו עליה פעם או פעמיים, רמזים מוליכים לכך שהתוקפים הם לא
אנושיים בעליל - ולמעשה חרקים ענקיים. הדמויות חייבות לנהל חקירה זהירה, כדי לגלות מי בכפר השיג ביצים
מוזרות והשתמש בהן באורח אסור (כאשר מכל ראשי המשפחות - רק דורל מעוות-המראה
והחמדן מוכן להקשיב לדמויות ולסייע להם במרקחות שלו - אולם בעד מחיר), כדי לארגן
קרבות בין נדלים שחורים ומגעילים; ומשם, לבדוק את החשש שאל אינן הביצים היחידות
- וקן מסוכן, הולך וגדל, של חרקים מוזרים קם מתחת לאדמה, בקרבה מסוכנת מאד לאחד
משורשי העץ הגדול של הכפר. ראש לאבנונים: קבוצה של אבנוני מערות חצופה במיוחד התנחלה על
רכס לא רחוק מהכפר, ועד כה הצליחה לחמוק מהסיירים של הכפר, ולפשוט כמה פעמים על
עדרים של רועים שהתרחקו מדי מטווח הראות של העץ הגדול. עולה חשש שמשהו גדול בהרבה - אולי אחד מצאצאי הדוש'מא העתיקים? ירד
מההרים ומושל ביצורים ביד רמה, וגם מחמש אותם בכוחות שלא היו להם מעולם קודם
לכן. האם יתכן שהוא מחזיק בכלי עתיק שאינו שלו - שנגנב מחורבות עתיקות, או
מאי-שם במרומי רכס קארנסיל? האריג האחרון: אחד מראשי המשפחות של טולו מת או אולי נהרג
בקרב עם חיות טורפות באחד משדות המרעה המרוחקים יותר; רוב בניו, שמקיימים יחסים
מתוחים עם אמם התקיפה וגם זה עם זה, טוענים שלפי המסורת, על אמם לעזוב את מתחם
המשפחה ולעבור לחיות את שארית חיה בהיכל האלמנות החשוך שמתחת לעץ הגדול של הכפר. האלמנה הטריה, לעומת זאת, מנצלת מנהג עתיק לפיו היא רשאית לעשות
מסע אחרון כדי להשלים עניינים בלתי גמורים שהותירה בחייה; ואחד מהם כולל אריג
יקר ומחט מעותרת שאיבדה לפני שנים רבות ליד מצפה בורזטרוג - הדמויות הן שמקבלות
את המשימה ללוות אותה לשם, כדי להגן עליה במסעה מפני המנודים ששורצים בסמוך, וגם
מפני סוחרים זרים חמדנים. בין אם הכלים היקרים אבדו לפני שנים, חבויים עדיין במערה לוהטת
ששורצת בה צפרדע ענק מפלצתית שכמה מהמנודים סוגדים לה, או למעשה מאוחסנים בתיבה
אצל אחד הסוחרים החמדנים של בית אנזאריון, שקיבל אותם בתור 'מנחה' מהמנודים -
יתכן שלאלמנה עצמה תוכניות מרחיקות לכת יותר מהשגה מחדש של חפצים; ושחלק מהסיפור
על הדרך בה איבדה אותם, עשוי להוציא את אחד מנכבדי טולו באור מפוקפק בהרבה מכפי
שהיה רוצה. האבן הרביעית: אחת המשפחות של הכפר אינה מתנהגת כתמול-שלשום,
הגם שהיא מנסה להסתיר זאת בכל-כוחה, מזלה הולך ורע, ואפילו החלב של הכבשים שלה
מחמיץ. אבל כאשר סוחר מפוקפק או מלווה כספים זר נתפס מסתובב ליד המתחם שלהם,
ההסתרה נעשית כמעט בלתי אפשרית. חקירה תגלה שכמה אותות מרושעים נחרטו סביב הדיר של המשפחה, אפשר
לראות אותם רק בשעה מסויימת בלילה - והמחיקה שלהם מזעיקה יצורים מרושעים (מחרקים
ענקיים, כלבי בר נגועים, וכ"ו) שיתקיפו את הדמויות שוב ושוב. אלא שגם מחיקת האותות אינה פותרת את הבעיה, אלא רק מקנה לדמויות
רמז שמוליך לסיפור ישן של הכפר, על ארבעה רועים צעירים שקטלו אבנון מערה ענקי
ומצאו ארבע אבני בורניט נוצצות- כאשר שנים לאחר מכן, אחד מהם השתגע וניסה לרצוח
את חבריו. עולה חשש, כי הסיפור מסובך יותר מכפי שמקובל לחשוב, ויתכן שרוחו של
אותו רועה בוגדני (שמצידו מת כשהוא בטוח שחבריו הם שבגדו בו) התעוררה, והשפעתה
הרעה הולכת ומתחזקת. כדי לפייס את הרוח ולהחזיר אותה למנוחת עולמים, יש למצוא את
אבן הבורניט שהיתה שייכת לו - ומציאתה בכפר היא לא מלאכה קלה; רק לאחר שתמצא,
אפשר יהיה לקחת את השרידים ולטמון אותם במערה הרחוקה בה ביצעו ארבעת הרועים את
מעשה הגבורה שלהם; אולם יתכן שגם המערה עצמה כבר זכתה בדיירים חדשים, שלא לדבר
על כך כי כמה זרים חמדנים מעוניינים להשיג את האבן העתיקה, ולא בוררים באמצעים. הערה: אם המנחה רוצה לסבך את העניינים עוד יותר, אפשר גם לשתול רמז
לפיו אותם זרים חמדנים ומסוכנים קיבלו בחשאי עזרה ממישהו בתוך הכפר (שגם ידע יתר
על המידה גם על אבני הבורניט וגם על רוח הרפאים) - מה שיכול להוביל לתסבוכת
גדולה עוד יותר בהרפתקאות המשך. |
|
|
חזרה
לערך הקודם | עבור
לערך הבא | חזרה
לתוכן העניינים
_______________________________________________
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.