רשומון 'האיזור למתחיל' של עולם המערכה מלסטרה

פרק 3: גיאוגרפיה, ישובים ואיזורי משנה בבקעת קיירן

_______________________________________________

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

מרכז הבקעה

איזור אחוזות בר-אנזורל, זאג-אמאר והחצר הכחולה

אוכלוסיה: כ-12,000 תושבים (30% מאוכלוסיית הבקעה), מהם כ-1000 באחוזות הגדולות בר-אנזורל וזאג-אמאר, על איזורי המלאכה, המחסנים והחנויות המשרתים אותן; עוד כ-500 בתוך ומסביב ל"חצר הכחולה", והיתר מפוזרים בשלל כפרים, חוות, מאהלים ופונדקי דרכים החיים על החקלאות והמסחר המשגשג באיזור.

תיאור כללי

'מרכז הבקעה' הוא הכינוי למישורים הפוריים שמשתרעים ברובם מצפון לאפיקו השוצף של נהר קאראנדון, במקום בו נשפכים אליו בזה אחר זה אפיקי הדרארון והאנ'סיריון. האיזור משתרע בין "משפך הנהרות" בדרום לרכסי הגבעות שממערב ל'אחי האבן' בצפון; ובין החלקים הגבוהים והמיוערים יותר של הבקעה במזרח, לבין חורבות העיר לוסטירן במערב.

מרכז הבקעה הוא איזור של מישורים ירוקים, סחופי רוח (בעיקר בעונות הקרות) אבל פוריים מאד, שהיוו מאז ומעולם את 'הלב החקלאי' של האיזור; אומרים כי שבע עשיריות מהדגנים, ומחצית מהפירות והבהמות של הבקעה באים מהאיזור הזה.

כיום, רוב השדות, ועוד יותר מכך בתי המלאכה, טחנות הרוח, עגלות ובהמות המסחר המוליכות תוצרת למקומות אחרים, נמצאים בבעלות מלאה או חלקית של משפחת אנזאריון – בניו, צאציו וקרוביו הרבים מאד של מר אמראנד אנזארט, שהפך מנער פארליל עני שמצא את פרנסתו כרוכל נודד, לאדם העשיר ביותר בכל בקעת קיירן, ואם לא די בכך, זכה בליבה של כוהנת כחולה רבת-עוצמה לשעבר, הגבירה לינטוריאל, אשר לפי המסופר בעמק, הניחה לכוחותיה ולאבן החן התכולה שלה לדעוך בכדי לחיות עם אהובה בן הפאר'ליל וללדת את ילדיו.

המישורים שבין דרך המלך שעוברת בדרום האיזור ושלל המבנים הבנויים לאורכה, לבין הגבעות בצפון, הם מארג של שדות, מנומר בכפרים קטנים ובינוניים; כאשר מעל הגדולים יותר ביניהם בנויות אחוזות קטנות (רובן משמש משכן לחשובים יותר שקרוביו הרבים של מר אנזארט, או לורד אנזאריון כפי שהוא מכונה כיום), ולצידן מחסנים מגודרים ואורוות; ופה ושם מפרידה חורשה צפופה או שטח מוזר של אבנים מזדקרות בין שטחי אחוזה קטנה אחת לשטחי האחרת.

בשדות, ניתן למצוא שלל גידולים – החל משעורת הרים נפוצה ושיבולי-רוח קראניות אדומות-ראש; המשך במטעים קטנים של תפוחים ואגסים מהזן ההררי של קאראנסיל; וכלה בכמה חלקות מובחרות, ובדרך-כלל שמורות היטב, בהן גדל מספר מצומצם של גפנים נדירות (גפן ספירית, ומטפס בשם עינב-סלע, שמצמיח אשכולות של ענבים אפרוריים ונוטים ממעט לחרוט בצורתם), מהזנים הבודדים והלא קלים לטיפול שמסוגלים לגדול באקלים הקריר ומוכה הרוחות של בקעת קיירן.

מאפיין נוסף של מרכז הבקעה, שמורגש מאד מרגע בו נוסע זר יורד מהדרך הראשית ומהאיזור הסמוך לה, הוא כי חלקים לא מעטים ממנה מגודרים; ובמקומות רבים, בעיקר אך לא רק סביב האחוזות הרבות (לא רק שתי הראשיות והחומות הגבוהות המקיפות אותן), עשויים שומרים – רשמיים או לא רשמיים, לתהות על קנקנו של זר שאינו מוכר להם, ומה בדיוק הוא מחפש שלא על דרך הסחר הראשית.

איזורים חשובים בבקעה

זאג-אמאר ובאר-אנזורל

שני המונומנטים הידועים, שבעיני רבים מייצגים את האיזור כפי שהוא היום, הן שתי האחוזות הגדולות השייכות במישרין ללורד אנזאריון.

בר-אנזורל היושבת הרחק מהדרך הראשית, בלב עמק קטן מתחת לרכסים הקודרים של הגבעות בצפון (ומשמשת עד היום כמעון הפרטי יותר של המשפחה, שלא בנקל תנתן לזר הרשות להכנס אליה), היתה עד לפני שנות דור מעון נופש וציד צנוע, שכעת השתנה עד לבלי היכר; כיום, מדובר על מבנה בעל שלושה אגפים וגזוזטרה פנימית הדורה עם עמודי שיש לבן, מעוטרים ברשת עיטורים זהובים, מוקפת גנים יפיפיים; כליל יופי מעוצב או מופע אימים של ראוותנות צעקנית – תלוי את מי שואלים; כאן, בשנים האחרונות, מבלה לורד אנזאריון את רוב זמנו – בעיקר מאז החל להתעייף ולהפקיד יותר ויותר מניהול עסקי המשפחה בידי בנו השלישי.

זאג-אמאר, לעומת זאת, היא אחוזה מבוצרת היושבת על ראש תל המתנוסס בדרום האיזור, ממש מעל דרך המלך ושלל המבנים הבנויים מסביבה; ארבעה מפלסים לא סימטריים לגמרי מוגנים בצריחים, והיא משמשת פחות לרגיעה ויותר לניהול עסקים וארועים חברתיים; מחלונותיה הגבוהים, ניתן ביום יפה לצפות על כל האיזור – מהדרך המתעקלת כמו נחש הרחק מתחתיה, על הפונדקים ושלל העגלות והאנשים שעוברים בה, ועד לפאר השוקע של החצר הכחולה (ע"ע) מצידו האחר של הנהר, כמו גם הערפל המאיים העומד כמעט תמיד מסביב לחורבות של לוסטירן, הרחק בפאתי מערב. כיום, זאג-אמאר היא המקום בו יושב בנו השלישי של הלורד – אגראנד האדמוני ורב התושיה, ומנהל ביד ברזל חלק גדל והולך מעסקי המשפחה.

לצד שתי האחוזות הללו, קיימות כחצי-תריסר אחוזות קטנות בהרבה, ועוד כמה וכמה בתי חווה גדולים שבעליהם מתעקשים לכנותן 'אחוזות קטנות', פרושות בכל רחבי מרכז הבקעה, מהן חולשות על דרכים פנימיות או בתי מלאכה, ומהן חבויות מאחורי חורשות או שדות אבן; רובן המוחלט שייך כאמור לאחד או כמה מקרובי המשפחה בעלי המעמד הגבוה יותר בחצרו של לורד אנזאריון; ומיעוטן בידי כמה משותפיו העסקיים, בעבר או בהווה.

שמות אפשריים לאחוזות קטנות יותר: קאר-אמאר; תל זאגליל; זאר-בורניט; קאר-פורמיז; זירמאריון.

"המשפך" והחצר הכחולה

נוסעים שמגיעים לאיזור,בין אם במסע רגלי או בעגלה על דרך המלך הישנה או בדרך הדרומית שעולה ממעבר ומעיר המחוז אנ'מירלור, ובין אם באחד מכלי השייט הלא מעטים המפליגים על נהר הקיירנה, מוצאים את עצמם מגיעים אל "המשפך" – האיזור המפורסם ואולי גם ההומה ביותר בכל מרכז הבקעה.

ה"משפך" הוא מקום בו מתפצל נהר הקאר'דארון באורח זמני לשני חלקים[1], שביניהם אי קטן ומוזר למראה שנראה כמו גבו של יצור עתיק שהתחפר בבוץ, התכסה בעצים, ועל פסגתו ניצב פסל מוזר למראה, שחוק ועתיק יומין.

בעיני רבים, ה"משפך" ואי החיץ המוזר במרכזו מהווים מעין סמל לבקעת קיירן כולה;

בצלעו הצפונית, עוברת דרך המלך הישנה ששופצה והורחבה באיזור הזה, בין המים השוצפים לבין גבעה גדולה שבפסגתה נישאת אחוזת זאג-אמאר היפיפיה, ומתחת לה שלל בתי אחסנה, סדנאות, פונדקים ובתי מסחר הומים, שרובם המוחלט שייכים למשפחתו של מר אנזארט או למקורבים לה; עגלות עמוסות סחורה נכנסות ויוצאות; מטענים נפרקים מסירות, והפונדקים ובתי המסחר הומים עוברי-אורח כמעט בכל עונות השנה. בשנים האחרונות, הולכים ורבים בו גם ניסים וסמלים הקשורים לדת המתחדשת של בני פאר'ליל.

החצר הכחולה: לעומת זאת, מעל הנהר שמהווה את הצלע הדרומית, מעבר לאיזור החיץ הסלעי והירוק, נישאים שני צריחים עתיקים, שמהווים את שרידיה של המצודה (ובעבר גם מקדש) האימפריאלית, שמשמשים כיום את "החצר הכחולה" – המקום בו הכוהנת לינטוריאל וקומץ מדלדל של נאמנים מלמדים עדיין מעט מהתורות של ההשתקפות הכחולה, עם שאר שרידי מורשת מתקופת האימפריה האנ'מירית. המצודה, שהיתה בעבר מעוז ומקדש בצורת מצולע מדוייק בעל חמש פאות, נפגעה קשות לפני למעלה מחמישה עשורים, כאשר הותקפה ונכבשה בידי המורדות של 'ורד אפור' שהמשיכו להתקדם משם ולרדוף אחרי כוחותיה הנסוגים של ההשתקפות הכחולה עד לתבוסה שנחלו מהן במעבר ההרים העולה אל רכס קאראנסיל; שניים מהצריחים הופלו כליל, ועימם חלקים רבים מהחומה; והדי ההתנפצות הגדולה, שנים מעטות לאחר מכן, הפילו למחצה צריח נוסף ועשו שמות ברוב מה שנשאר מהחומות ומרוב המבנים הפנימיים. כיום, רוב האיזור נותר חורבות שוקעות לאיטן בעשב, כאשר פה ושם, הוקמו ביניהן ולצידן מבני עץ מאורכים וצנועים יותר, כמה מחסנים וגדרות לבהמות, שמשרתים בחלקן את בית הספר הצנוע שמנהלת לינטוריאל בתוך ובסביבת שני הצריחים ששרדו; הגם שהכוונה המוצהרת של המוסד היתה להכשיר כוהנות צעירות של ההשתקפות הכחולה, הרי שרק קומץ נערות מהבקעה מגלות ולו את מקצת הכוחות הדרושים, ורוב הלימוד הינו לימוד כללי ובסיסי בהרבה, לכל מי מהאיזור שמעוניין שילדיו יתחנכו בהתאם 'לעבר השוקע' של האימפריה ומה שהיה מקובל בה. חלקים אחרים של המבנה משמשים ערבוביה של סוחרי בהמות, מבשלת בירה אחת, בעלי מלאכה העובדים עם החצר הכחולה, ועוד. התושבים שחיים כאן, כמו גם מסביב לאדמת היריד הישנה שמדרום לחצר הכחולה, בין אם בעלי אדמות קטנים או סוחרים, עניים בהרבה מהמתחרים בצד הצפוני של הנהר, ורבים מהם, אך לא כולם, ממוצא אנ'מירי או משפחות עם כמות גדולה של דם אנ'מירי, חלקם כאלו שמשרתים את החצר הכחולה ובעלי פריבילגיות מסויימות של סחר באיזור מזה מספר דורות. חיכוכים 'בין שני צידי הנהר': אם לא די בכך כי עצם המראה של דרך המסחר השוקקת ובתי המידות שמעליה לעומת תפארת העבר של שני הצריחים השוקעים והחורבות סביבן, מהווה סמל מובהק בעיני רבים למצב הדברים, כולל התחזקות הפאר'ליל, הרי שלאחרונה – עקב 'התגלות' שעבר אחד הכוהנים הנמרצים יותר שקמו לדת הישנה של 'האבא', החלו כמה מצעירי הפאר'ליל האדוקים (שהולכים ומתרבים משנה לשנה) להתחיל ולבצע טקסים עם חסידיו על אי החייץ, ממש במטווחי אבן משולי 'החצר הכחולה' – כולל שירה אקסטטית ודרשות חוצבות להבות. מכאן, היתה הדרך קצרה עד לפריצת חיכוכים. הגם, שרוב החיכוכים לא חרגו מהטחת עלבונות והשלכת כמה אבנים פה ושם, הרי שהם תורמים להעלות בהתמדה את המתח שבין הגבירה לינטוריאל למשפחת בעלה (ראה בהמשך). החורבות של לוסטירן: עד שנים מספר לאחר ההתנפצות הגדולה, שכנה עיירה גדולה ומשגשגת במרחק של יום (ולשיירות איטיות, בין יום ליומיים) מסע מזרחה מזאג אמאר ומצומת הדרכים הגדולה שממזרח ל'משפך'; לוסטירן, שכפי ששמה מרמז, היתה אכן נחלתו של הנציב האימפריאלי לוסטירן ובני-משפחתו, התפרנסה מהסוחרים שנדדו בדרך המלך, והתפרסמה הן ביקבים ובמבשלות שלה, והן בכמה וכמה סדנאות משובחות (לפחות ברמה מקומית) של חשלי נשק ושריון. אלא, שזמן קצר לאחר הרצח המזעזע של הנציב לוסטירן ובני משפחתו בארמון הרשמי שלהם בעיר המחוז אנ'מירלור, שהותיר את המצודה הנישאת במרכז ומעל העיר כבית רפאים, החלה העיירה להדרדר ולהנטש; תחילה, נמלטו המשרתים ועובדי הטירה, רבים מהם בבעתה, לאחר שלטענתם ראו חזיונות רפאים מזעזעים; ואחריה, רבים מתושבי העיירה האחרים. ככל שניטשה העיירה ונותרה חסרת מגן, כך גם משכה פשיטות של שודדים ואפילו מפלצות מאיזור 'שלוש תחנות' שבדרום-מערב, מה שהאיץ את בריחת אחרוני התושבים. כיום, לוסטירן היא עיר רפאים עגומה ונטושה, בין דרך המלך (ששינתה תוואי עם הזמן כדי לעקוף את העיר מצפון) לבין אפיק הקאראנ'דון מדרום; שחרף העובדה כי רבים ממבניה נותרו כמעט שלמים, אפילו שודדים ומנודים יחשבו פעמיים לפני שישתכנו בה – וודאי לפרק זמן שעולה על לילה – באשר המקום נחשב בעיני כל למקולל. מסופר, כי העיר מוקפת לא אחת ערפילים צפופים שלא דרך הטבע, וכי מי שמשטתה לתעות בין הסמטאות העזובות שלה, עשוי לשמוע לחישות, קולות וקריאות שלא מהעולם הזה – בעיקר לאחר רדת החשיכה. הטירה הקטנה או בית המצודה שמעל העיר הרוס למחצה, ורבים נשבעו שראו מפעם לפעם אורות מוזרים מבריקים מבין האבנים המשוננות שלה; באור יום, אפשר לראות עדיין את פסלי האבן של לוסטירן ואבותיו עומדים עדיין מעל המדרגות הגדולות של הכניסה, ותמרות אד עולים ביניהם, מעוותים את צורתם ואת צורת החומות השבורות שמעבר להם. נמל המעבורות של העיר, שהיווה פעם תחנת עצירה חשובה לדוברות ששטות במורד הנהר, נהרס למחצה, וכיום הפך למקור לסלעי מפולת שמקשים על הדוברות ויכולים להסב נזקים קשים לשייטים לא מיומנים – ובעיקר למי שינסה להפליג על פניהן בשעות החשיכה; מה גם שהמים באיזור זה רדודים יותר, מה שחושף את המעבורות להתקפות – שודדים עשויים לארוב בין העמודים הנפולים במים הרדודים; ולעיתים גם יצורים גרועים יותר שירדו מהגבעות מוכות הפטריות של 'שלוש תחנות' חוצים כאן את הנהר ועשויים להתנפל בחסות החשיכה והערפל על שייטים לא זהירים.

האגדה על משפחת ואר-נארת'ול סמלים עתיקים על חורבות שוקעות בעשב או שרידים מתחת לקירות של אחוזות, וגם סיפורים בעל-פה מקשישים שחיו כל ימיהם באיזור ועוד זוכרים במעורפל את הימים שלפני ההתנפצות הגדולה ואת השנים הפראיות והאפלות מיד אחריה, מעלים מפעם לפעם את זכרה של שושלת אנ'מירית עתיקה וטהורת-דם בשם ואר-נארת'ול. השושלת, שבניגוד לרוב השושלות האנ'מיריות המקומיות אחרות (שסיגלו חלק מהמנהגים של המקום, כולל לעניין נישואין) התנהלה לפי הסיפורים כמו שושלת נשים טהורה לגמרי, היתה ידועה כמשפחה של חרשיות נשק ואבני-חן מוכשרות מאד, כמו גם רוכבות חסרות מורא וצמאות דם בימי מלחמה. מסופר שלורד ת'ילאסאריון אבאריל הנוכחי, נשלח אליהן בנעוריו בתור חניך ושוליה, ולפי כמה מהגרסאות, היה מאוהב נואשות באחת מהן – אהבה, שהכל ידעו שהיא חסרת סיכוי. כאשר היתה השושלת בשיאה, לפני כ-100 שנים, בנותיה החזיקו במישרין ובעקיפין אדמות לא מעטות בצפון וצפון-מערב השטח של בני אנזאריון כיום, ולתקופת מה החזיקו גם בבעלות על האחוזה שנקראת כיום באר-אנזורל; נס הפרפר הבוער שלהן, היה ידוע לתהילה ולפחד; וגם זכה להטבע על כלי נשק, תכשיטים וחפצים אחרים עליהן עבדו אותן אחיות אגדיות מסופר, כי כיום נותרו רק קומץ חפצים וכלי נשק כאלו, וכל אחד מהם שווה הון עתק; קומץ מהם נותר חבוי במעמקי באר-אנזורל, וצורף לפי השמועה לאוצרות בית אנזאריון, מה שהעמיק את השנאה בין הפאר'ליל שעלה לגדולה ללורד ת'ילסאריון קור-אבאריל; מספרים כי מדי כמה שנים, במה שהפך כמעט לטקס, שב לורד אבאריל ומבקש לקנות את החפצים או חלקם בעד הון עתק; ואילו לורד אנזאריון מסרב בכל תוקף. מספרים שקרנו של בית ואר-נארת'ול החלה לרדת לאחר נפילתה או פציעתה אם המשפחה וכמה משארות-בשרה במסע המלחמה הלא מוצלח של 'רסיס הקרח'; בנות המשפחה הנותרות נקלעו למשבר, ונאלצו לותר על אדמות, כולל על באר-אנזורל. אלא, שהגרוע מכל נפל אל בנות ואר-נארת'ול מאוחר יותר, כאשר המורדות של ורד אפור צעדו לתוך בקעת קיירן והטילו מצור על המצודה ששרידיה משמשים כיום את 'החצר הכחולה'; 'אחיות הפלדה הנוצצת' שנותרו, אספו את כוחותיהן ורכבו בראש אנשיהן אל המצודה הנצורה; ומספרים כי בטרקלין של לורד אבאריל תלויה עדיין תמונת שמן מפוארת (וטראגית) של הרוכבות האדירות שועטות אל הקרב בנזרים נוצצים ושיער מתנופף ברוח. אלא, שכוח מובחר של המורדים, בראשות הקצינה אנליריס קור'וואריון, חסם את כוחן של בנות ואר-נארת'ול ולמעשה, קרע אותו לגזרים; לפי אחת השמועות, אנליריס – בהתקף תיעוב וקנאות, המיתה במו ידיה את אחת האחיות לאחר שנפלה מהאוכף ונפצעה, במעשה שעורר תמיהה וכעס מצד חלק מהמורדות עצמן, לרבות ידידתה-יריבתה לוסרלין א-רילאריון (כיום עוצרת הורד האפור[2]). שרידי המשפחה ונאמניה נמלטו לגבעות (ולפי אחת הגרסאות, הסתתרו בכוכי קבורה עתיקים של השושלת ומקורביה, עמוק מתחת לאדמה), שם אספו אליהן פליטים ונמלטים מיחידות אחרות של צבא האימפריה. לא ברור מה קרה באותן שנים, אולם רק מעטים מאלו שנמלטו לגבעות חזרו אל מרכז הגבעה לאחר המלחמה, ומסופר כי מה ששרד מהשושלת העתיקה, היתה רק משפחה מקורבת ופחותת יחס שהסתפחה אליהן דורות מספר קודם לכן, בשם אור'טיריל. האחרונה באחיות הלוחמות של המשפחה עצמה, שהתגוררה דווקא בלוסטירן, שלחה יד בנפשה חמש שנים מאוחר יותר, כמעט מיד לאחר הרצח האכזרי של הנציב הקיסרי לוסטירן ובני משפחתו; והמפחה שלה ננעלה במנעול ובריח, ולא נפתחה עוד לעולם. אמנם, רעייתו של לורד אבאריל טוענת בתוקף, שיש לה דם ויחוס משפחתי שמגיע לבנות ואר-נארת'ול (וכי בבתה אלאנדרין שב והתגלם היופי הנשגב של 'אחיות הפלדה הנוצצת'); אולם רבים טוענים כי מדובר בהתיימרות גרידא, ולכל היותר היא שייכת לאחד הענפים שם בני אור'טיריל. כך או אחרת, שרידי בית ואר-נארת'ול, או שני הענפים השונים של בית אור'טיריל, התנגדו לאמראנד אנזארט ולמקורביו בשני העשורים שלאחר ההתנפצות, כאשר החלו האחרונים להשתלט על עוד ועוד קרקעות במרכז הבקעה; ולטענת בני אנזאריון, כמה וכמה מהם שיתפו פעולה עם פושעים ושודדי דרכים, ואילו האחרים 'פשוט לא ידעו כיצד לנהל עסקים שיש בהם תחרות הוגנת'. כיום, לא נותרו לבני אור'טיריל אדמות במרכז הבקעה, ורוב מה ששרד מהם היגר למחוזות אחרים, או מצא מוות חטוף בכל מיני דרכים – ממחלות, קטטות שיכורים לאחר שירדו מנכסיהם, חבל תליה לאלו מהם שהתערבבו עם שודדי דרכים; קומץ קטן ומדורדר למדי מהם יושבים בדלות יחסית מסביב לחצר הכחולה; אחרים נמצאים ב'חצרות הגרניט' של בית קור-אומת'ל, או מסביב לליידי אבאריל, שנחשבת כשארת-בשרם; ורבים מאלו טוענים, כי למעשה נושלו בתחבולות ערמומיות מאדמות שהיו ונותרו שלהם, שכיום בנויות עליהם 'אחוזות דודנים' כאלו ואחרות. ואילו מהרוכבות האגדיות וחרשיות הנשק והיהלומים של בנות ואר-נארת'ול עצמן, לא נותר כנראה מאומה - מלבד סיפורים ישנים, תבליטים דהויים על חורבות שוקעות בעשב, וקומץ חפצי מלאכת מחשבת שהותירו אחריהן – כמו גם חלק ניכר משנאתם היוקדת של לורד אבאריל ורעייתו למורדות הורד האפור ולבית אנזאריון גם יחד.

אמראנד אנזארט ומשפחתו

מרכז הבקעה דהיום מצוי נראה כאילו עוצב ברובו בצלמו ודמותו של האיש העשיר ביותר בבקעה – מר אמראנד אנזארט (או בתארו הרשמי כיום: 'לורד אנזאריון'), על רעייתו האנ'מירית שהיתה בעבר כוהנת של ההשתקפות הכחולה, ו'הצבא' השלם של בנים, אחיינים, נכדים ודודנים המקובצים ברובם על אדמותיה רחבות הידיים של המשפחה.

כל ילד בבקעת קיירן מכיר גרסה כזו או אחרת של הסיפור על הנער הפיקח אמראנד, תשיעי מבין עשרת ילדיה של משפחת סוחרים-רוכלים נודדים מבני פאר'ליל, צבר עושר רב ועלה לגדולה בשנים הפרועות שלאחר ההתנפצות הגדולה, וביתר שאת לאחר רצח הנציב הקייסרי האחרון ובני משפחתו.

לפי חלק מהגרסאות, הרי שרק פועלו רב-התושיה של אמראנד הצעיר והאנשים שאסף סביבו ("חברים גם לעסקים וגם לחיים" הוא נוהג לומר בערגה), ארגן מחדש חלק מהמסחר ההרוס, ומנע מאלפי אנשים לגווע מרעב באותן שנים קשות; לפי גרסאות אחרות, מחמיאות פחות, אמראנד הצעיר התעשר מניצול המצוקה והבהלה של אותן שנים, רכש עסקים ואדמות בזיל-הזול תוך נקיטת תחבולות ולעיתים גם מעשי אלימות, ולא בחל גם בניצול העוני והמצוקה של פליטים שנדדו לתוך הבקעה, והעבדה של רבים מהם בתנאים קשים ובשכר זעום.

כך או אחרת, הרי שמר אמראנד אנזארט 'חתם' את הצלחתו המסחררת במה שנחשב שנים קודם לכן בלתי אפשרי – נישואין לרעיה שהיא לא רק אנ'מירית טהורת דם, אלא גם כוהנת של ההשתקפות הכחולה, אשר לפי מה שמסופר בבקעה, ויתרה על כוחותיה והניחה לאבן המכושפת שלה לכבות כדי לחיות ביחד עם אהובה.

כיום, כמעט חמישה עשורים לאחר מעשה, אמראנד – או כיום 'לורד אנזאריון', חולש על כמות עצומה של אדמות, בתי מלאכה, שיירות מסחר ונכסים נוספים; ונס האיל הזהוב והמאזניים על רק ירוק שאימץ לעצמו, מתנוסס על אחוזות ומבנים רבים אחרים, לעיתים בליווי המימרה "לנו הזריחה, לנו המחר"; ביחד עם רעייתו הכוהנת לשעבר, הוא מחזיק בשני מושבים מתוך שבעת מושבי המועצה של המחוז.

מעל הכל, הגם שמתוך תשעת אחיו ואחיותיו, רק אחות אחת - זאג'רילירה (Zag’rilia) המכונה לעיתים (ובלחש!) "זאג-זאג" - עודנה בחיים, הרי שמר אנזראט, מעבר לחמשת הילדים שהעמידה לו רעייתו (מהם שלושה בעלי ילדים בעצמם), עומד בראש 'צבא שלם' של אחיינים ודודנים מדרגה ראשונה ושניה, נכדים וקרובים אחרים. מהם רבים מתגוררים עימו באחוזת בר-אנזורל, ורבים אחרים בשלל הנכסים הגדולים והקטנים של מרכז הבקעה, מה שהופך את האיזור, לקן רוחש קשרי משפחה, רגשות ותככים של בני משפחת אנזארט הרבים.

על-פניו, הלורד הזקן מאושר, ונראה שהגיע לפסגת ההצלחה; אולם שמועות שרוחשות באיזור, מספרת כי מתחת לפני השטח, רוחשים צללים – ואין מדובר רק במאבקים ובתככים של בני המשפחה הרבים המבקשים את קרבתו (אחרי הכל, אנזארט אינו שוטה מספיק כדי לחשוף את צוואתו...).

חמשת ילדיהם של לורד אנזאריון וליידי לינטוריאל

פארזירן (42): מלומד דגול (בעיקר בעיני עצמו), בעל מזג חם למדי וקנאי לכבודו; בלא תפקיד ממשי בעסקי המשפחה; נודד בדרך-כלל בין אחוזות קרובים שונים ומותיר אחריו רעיונות מוזרים וחשבון שתיה נכבד.

טילגורן (41): גבר קודר שהיה תמיד 'האיל השחור' של המשפחה; סירב להשתלב בעסקים, והפך להרפתקן פרוע - עד שחווה טרגדיה אישית קשה. מנהל כיום, ביחד עם אשתו השניה (מהכפר טולו) ושלושת ילדיהם, פונדק דרכים בלב היער, הרחק מאדמות משפחתו.

אגראנד (38): אדם שקט ומתוכנן, הכוכב העולה בעסקי המשפחה, אליו מועברות יותר ויותר סמכויות ככל שאביו מתבגר ומתעייף; נשוי לאישה אנ'מירית ממעמד גבוה לשעבר, שהפכה בתור מספר שנים מהרפתקנית עצמאית לצל חיוור ויפיפה שסר למרות בעלה. אגראנד הוא האחראי לסילוק ההדרגתי של שותפיו הישנים של אביו מהעסקים, ותומך - אם כי בזהירות - בהתעוררות הדתית של רבים מדודניו ובהצרת צעדיה של אמו.

לינ'פורן (32): צעירה עליזת-מזג ואוהבת חיים טובים; למרות שאינה נחשבת נאה או חכמה במיוחד, יש לה מחזרים רבים, ועד כה היא משחקת ודוחה את כולם. היחידה מילדי הזוג, שמאמינה באורח רשמי בדת האנ'מירית הישנה ובזה בגלוי לדת העתיקה של הפאר'ליל.

אנלוריון (21): הנאה ובעל המראה האנ'מירי ביותר משל אחיו; ברנש שקט ובעיני רבים תמהוני, בעל יחסים סוערים מאד עם אמו, שהפכו לנתק מוחלט. בשנים האחרונות, הסתפח דווקא לקרובים שנהו אחרי הדת העתיקה של הפאר'ליל והפך למאמין אדוק במיוחד שלה.

[ לערך נפרד ומפורט על חמשת הילדים, לחץ כאן ]

המערכה

בשנים האחרונות, מספרים כי קרעים הולכים וגדלים החלו להבקע במשפחת אנזארט - מתחת לחזות הכמעט מושלמת של משפחה רבת-עוצמה ואוהבת בשיא הצלחתה; חלקם, בהשפעת המתחים והצללים שרוחשים בבקעת קיירן עצמה; וחלקם פרי מאבקי כוח בתוך המשפחה עצמה.

התעוררות הדת הישנה, ומתח בין לינטוריאל לבני משפחתו של בעלה

במשך שנים ארוכות, ידע לורד אנזאריון היטב כי רעייתו לא זנחה לגמרי את מעמדה ככוהנת לשעבר של ההשתקפות הכחולה, וזאת בעיקר נוכח העובדה, כי רוב הכוהנות נעלמו או חלו ומתו ביסורים לאחר ההתנפצות הגדולה; לינטוריאל המשיכה לנהל, במנותק מעסקי המשפחה, את מה שנותר מ'החצר הכחולה', שם עדיין קיים קומץ נשים צעירות שלומד את המסורה האנ'מירית העתיקה, בנוסח מאמיני ההשתקפות הכחולה – לינטוריאל עצמה אולי איבדה את מרבית או כמעט כל כוחותיה ככוהנת, אבל לא את הידע המקיף שלה באמונות ובדרכים של האימפריה, ומעולם לא ויתרה על חלומה להעביר את הידע הלאה, ולראות בימי חייה יורשות חדשות עם אבן כחולה נוצצת ו'חיה' ענודה עליהן.

במשך עשרות שנים, לא רק שלורד אנזאריון נמנע מלהפריע לעסקיה הפרטיים של רעייתו, אלא גם ידע להפיק מהם תועלת עקיפה – בין היתר, מהעובדה כי לינטוריאל, בתור הכוהנת הבכירה היחידה ששרדה את ההתנפצות, נחשבה לסמכות רוחנית וזכתה למושב ובאורח לא רשמי לתפקיד מנהלת ישיבות מועצת הנכבדים של הבקעה – לצד מושבו של בעלה כראש משפחה עשירה ובעל אחוזה (מה שנתן לזוג למעשה כוח הצבעה כפול, לזעמו של יריבם המר, לורד אבאריל).

אלא שכעת, מלבד נסיונו המתמיד של לורד אבאריל לפגוע במעמדה של לינטוריאל (שהחל לנחול הצלחה בחודשים האחרונים טרם פתיחת המערכה), ולערער אחרי החלטתה לצדד בהסכם השלום שבין שרידי האימפריה לעוצרת שמנהיגה את כוחות 'הורד האפור', קמים יותר ויותר גורמים במשפחת אנזאריון המורחבת עצמה, שמערערים על מעמדה של לינטוריאל ומנסים להצר את צעדיה.

בשנים האחרונות, ככל שהתפשטה ההתעוררות הדתית של מאמיני הדת הישנה של הפאר'ליל (ואולי גם שמועות חשאיות על הנביא הגדול שקם לה, אי-שם בצפון-מזרח), כך הגרסאות המחודשות של אמונת 'האבא בעל הקרניים' קנתה לה אחיזה רבה יותר בקרב רבים מהדודנים ושארי-הבשר השונים של לורד אנזאריון.

כך למשל, קמו טיפוסים כמו האחיין פאראן בן זאגזליר שמהולל שעסק רוב ימיו ברדיפה אחרי מלבושים יקרים, משקאות ונשים, הפך בתוך חודשים ספורים ל"אדוק בן אדוק", וראש "מעגל עופרים" (קבוצת לימוד אקסטטית למחצה של התורות הישנות), שהביא אל משכנו מטיפים ממחוזות זרים, ומוביל אחריו קבוצה שלמה של אחיינים ודודנים צעירים יותר (אליהם מסתפח לא אחת גם אנלוריון הצעיר); וכל שעובר הזמן, כך הם רואים בעין רעה יותר ויותר את הדרך בה אשת אב-המשפחה שלהם, על כל המשמעות העמוקה שהם מייחסים למושג, מנהלת לימודי כפירה אנ'מיריים עבשים שעבר זמנם.

החיכוכים, מטבע הדברים, הלכו וגברו, ככל שהגיעו יותר מטיפים ודודנים נוספים הפכו אדוקים, ומתבוננים בעין עקומה על נשים בעלות עוצמה, ובעיקר כאלו שמשמרות את מנהגי האימפריה השנואה (עליה למדו בעיקר מדרשות המטיפים והכתבים שיובאו לעמק); ועוד יותר, ככל שבנו השלישי ורב העוצמה של לורד, אגראנד, אמנם לא אימץ רשמית את האמונה האדוקה (יש הטוענים כי הוא נטול אמונה כלשהי, מלבד בכוחו שלו ובכוח המטבעות בארנקו), אבל החל תומך יותר ויותר, גם אם לא רשמית, בדודניו האדוקים ודרישותיהם.

בשנה האחרונה, החלו התכתשויות בין 'עופרים אדוקים' שהחלו להתקרב לגבולות 'החצר הכחולה' לבין החניכות שם, וקומץ המשפחות האנ'מיריות שתומך בהן; מה שגרם ללינטוריאל לרתוח מזעם ולהתלונן אצל בעלה – מה שמאלץ את אמראנד הזקן לטפל בתלונות ומענות הדדיים בלתי פוסקים; ואם עד כה, הצליח לנווט בין הטיפות ולשבת פחות או יותר על הגדר, הרי אומרים שככל שהוא מזדקן ומתעייף, כך הוא מצליח בכך פחות; וכי בסתר ליבו, הוא מקנא ברעייתו, שדם הכוהנות האנ'מירי שלה, כך נראה, מאפשר לה להראות חסרת גיל (פחות או יותר, למצער יחסית לבעלה), וככל הנראה, יאפשר לה חיים ארוכים בהרבה משלו. כל זאת, ולצד תסכולו מכך כי רעייתו לא הצליחה לטפל בשנוא נפשו לורד אבאריל או לבודד אותו, עשוי להביא בסופו של דבר לפיצוץ.

הלגיונר הישיש טילמארוס ופועלו: אם לא די במתח הקיים גם כך בין לינטוריאל לבין רבים ממשפחת בעלה, הרי שאביה הישיש של לינטוריאל – הלגיונר טיל'מארוס, מעולם לא הסתיר את סלידתו מכך שבתו נישאה לפאר'ליל וויתרה על כוחותיה, ואת הבוז שהוא רוחש לבני 'שבט אנזארט' הרועשים, הבורים וגסי הרוח. והעובדה כי לינטוריאל שומרת את הישיש חד-הלשון והמוזר (שבני המקום מספרים בתמיהה, כי הוא מסוגל לשאת שיריון ולהלחם בחרב גם בעודו קרב ליום הולדתו התשעים) בקרבתה, אינה לרוחו של לורד אנזאריון ושלל אחייניו וקרוביו.

אלאנדרין לבית אבאריל: ישנם שמועות כי טילמארוס הישיש אינו פועל לבדו, וכי למעשה ידו של לורד תילסאריון אבאריל, יריבם המושבע של בני אנזאריון כולם, בוחשת בקלחת.

הכל יודעים, כי לורד אבאריל שלח לחצר הכחולה, כבר לפני שנתיים ימים, את בתו הצעירה והיפיפיה אלאנדרין; ומאחר והצעירה השחצנית גילתה – בניגוד לבניה (ובעיקר בתה) של לינטוריאל, כוחות קסם מובהקים, הדבר אילץ את לינטוריאל, לפי המנהג העתיק, לקבל אותה כפרח כהונה בכיר וללמד אותה את התורות הישנות באורח אישי – הכל, כאשר אלאנדרין אינה מפסיקה לחתור תחתיה, מתחת לחיוכים המתוקים שהיא מפזרת סביב; ויש המדברים כמעט בגלוי על היום בו את כוהנות הכחולות של הבקעה (או מה שנותר מהן) תנהיג לא מראה כבויה הנשואה לפארליל, אלא מראה אמיתית, נצר לבית עתיק וטהור, יפיפיה ורבת עוצמה.

במשפחת אנזאריון, הבחינו זה מכבר באותה צעירה יהירה וחצופה, שככל הנראה לוקחת תפקיד חשוב במלאכה החתירה המלוכלכת של לורד אבאריל כנגדם; והכעס על כך כי לינטוריאל, כבולה למנהגים העתיקים, מסרבת לבעוט אותה מהחצר הכחולה, הולך ועולה. גם השמועות לקשר ידידות חשאי שנרקם בין אלאנדרין לבין טילמארוס הקשיש, והחשש כי היא מפזרת מלח על פצעיו הישנים ומכניסה לו רעיונות מוזרים לראש, אינו מסייע בהרגעת המתח.

אגראנד אנזארט וסילוק השותפים הישנים

אחת ההצלחות הגדולות ביותר של אמראנד אנזארט, בנעוריו, היה שיקום של המסחר בתוך הבקעה, ובהמשך גם בין הבקעה לאיזורים סמוכים (כמו הישובים ביער וארת'ארון בדרום, למשל). לשם כך, התחבר לפני שנים רבות עם חבורה של שותפים קשוחים – כמה מהם לגיונרים לשעבר ששרדו מכוחות האימפריה או צבאה של 'ורד אפור'; בעזרתם, הופעלו עגלות ובתי עסק נטושים למחצה שנרכשו בזול בתקופה בה יצאה הבקעה מהכאוס של השנים הפרועות שלאחר ההתנפצות הגדולה, נשכרו שומרים, והחלה הפעלה של שיירות מסחר, שעזרו מאד למר אנזארט וחבר מרעיו להתעשר.

השיירות של בית אנזאריון ושותפיו נודעו במשך שנים כבטוחות ורווחיות עבור סוחרים, נוסעים בעלי כסף המפחדים משודדים, ולעיתים אפילו העברת אגרות; במרוצת הזמן עלה בידי מר אנזארט האב להגיע לסידורים עם לא מעט פונדקים, שווקים ועוד ברחבי הבקעה ומחוצה לה, על מתן הנחות והטבות לאנשים שלו ולשותפיו, ששיפרו את העסקים עוד יותר.

כך, במשך שנים רבות, פעלו השיירות לפי הסדרים, חלקם בלתי כתובים, בין מר אמראנד לשותפיו הותיקים, ובהמשך גם צאצאים של חלקם. בתחילה, במשך שנים לא מעטות, חלק גדול מיחסי הצדדים היה בלתי רשמי, מגובה בהסכמות בעל-פה ותחושת כבוד הדדי. אמראנד, שבתחילה גם כמה וכמה משותפיו לגלגלו עליו בתור 'פארליל גוץ ואדמוני', היה פחות או יותר ראשון בין שווים, כאשר לבעלי העגלות הותיקים היתה 'מילה' בעניינים רבים; וכאשר התרחבו העסקים, לצד העבודה למען משפחת אנזארט, רבים מהם לא בחלו בעסקים מעסקים שונים משל עצמם.

מצב זה החל משתנה בהדרגה, אבל בהתמדה בשנים האחרונות, בעיקר מאז החל מעמדו של אגראנד, בנו השלישי והשאפתן של מר אנזארט, להתחזק יותר ויותר בעסקים. יש האומרים, שאגראנד, בניגוד לאביו, הוא בעל לב קר שאינו רואה לנגד עיניו רעות וכבוד, אלא רק רווח; ואילו אחרים טוענים כי דווקא השחצנות של כמה מהשותפים העסקיים הזוטרים, שהתייחסו לבניו של מר אנזארט מלמעלה למטה, לקחו אחוזים גדולים מדי, ואף החלו להתכתש זה עם זה, היא הגורם בגללו החל אגראנד הצעיר להפטר משותפיו של אביו בזה אחר זה.

השיטה בה השתמש אגראנד בדרך-כלל היתה פשוטה; בתחילה, ניצל ארועים ומשברים שנקלעו אליהם כמה מאותם שותפים ותיקים, כדי להציב בפניהם ברירה: להסכים ל"עסקה גדולה" שבה הוא רוכש את כל העסקים העצמאים והרכוש שלהם, ומשאיר אותם לנהל אותם בשם בית אנזאריון בתמורה להבטחת תשלום שנתי, המורכב בדרך-כלל מאחוז קטן מהרווח השנתי של כלל העסקים, בתוספת חמישית מהרווח שהפיקו העגלות שהיו בעבר שלהם; ומי שיסרב, ינותק בבת-אחת מחסות בית אנזאריון, כולל כל 'שירותי הדרכים' שהוא מעניק לשיירות, הקשרים המסחריים שלו, ועוד.

כך נעלמו, בתוך כחמש שנים, כמעט תריסר 'פירמות משפחתיות' של הפעלת שיירות, כאשר חלקן נבלע בתוך עסקיו של בית אנזאריון וראשיו הפכו לכפופים לכל דבר ועניין לאגראנד, אשר בניגוד לאביו, נוהג אומנם בכפופים הבכירים שלו בכבוד, אבל בהחלט כאדון ולא כידיד שאפשר להחליף עימו הלצות גסות אגב שתיה לשוכרה ליד האח; אחרים פרשו מעסקים בכלל, לעיתים אגב קבלת פיצוי כספי כזה או אחר שאפשר להם לפרוש ל'חיי שלווה בכפר' – בדרך-כלל, הרחק ממרכז הבקעה.

"האגס האפור"

המתחים במרכז הבקעה החלו מאמירים, כאשר אחד מהשותפים לשעבר של בית אנזאריון: אביר כחול בדימוס בשם לינקוריון, חבר עם סייר גולה מנסיכות אורמ'תריל בשם אר'מריל כדי לשמור על העסק המשפחתי ולהתחרות בשיירות של בית אנזאריון. מסופר כי השניים, תחילה בתור הלצה, לקחו סמל של אגס כסוף-אפרפר שהתנוסס על מגן שעמד על שולחן העבודה של אחד מהם, והפכו אותו לסמל העסק שלהם – מעין קונטרה לשלוש אגודות השיבולים הזהובות שמתנוססות על העגלות של בית אנזאריון.

למרות שבאופן רשמי, תגובתו של אגראנד אנזארט היתה משיכת כתפיים ואיחול קר של "בהצלחה" לשותף לשעבר, ישנן שמועות כי אנשיו מנסים למרר לאנשי "האגס האפור" את החיים בכל דרך – לרבות טענות לאיומים על פונדקים על דרך המלך ועל בעלי מלאכה, כי מי שיעשה עסקים עם "האגס האפור", יוחרם בידי "שיבולת הזהב"; וכי לינקוריון מוחרם כעת ברוב-רובן של אחוזות מרכז הבקעה – ככל הנראה, לאחר שמישהו הציג את הדברים לחברו הותיק, אמראנד אנזארט הזקן, כבגידה אישית של הלגיונר לשעבר, ככל הנראה אגב הסכמים סודיים עם לורד תילסאריון אבאריל.

לכך, תורמת גם העובדה כי רוב אנשי "האגס האפור" הם אנ'מירים, או אנ'מירים למחצה; רבים מהם מאיזור החצר הכחולה או מהאדמות העניות יותר מדרום לו, בפתחת מעבר וירת'; כי הם מצויים אכן בקשר מסחר שוטף עם אחוזת אבאריל (הגם שמנהלי 'האגס' מכחישים בכל תוקף כי הם מקבלים ממנו הוראות או מימון), וכי בכמה הזדמנויות, כבר יצא להם להסתסכך עם צעירים קנאים מחסידי 'הדת הישנה' של הפאר'ליל – ולפחות פעם אחת, היו מעורבים בקטטה לפחות שני דודנים מדרגה שניה של בית אנזאריון.

מהיכן באה הדמות? (רקעים אפשריים לדמויות שחקן ילידות האיזור)

אדמות בית אנזאריון

דמות שמוצאה מהאיזור יכולה להמנות על רוב מוחלט של התושבים הנוכחיים של מרכז הבקעה, שהם איכרים קטנים, בעלי מלאכה או ספקי שירותים (מטחינת קמח ועד ליווי חמוש של עגלות) של אחת או יותר מהאחוזות של בני אנזאריון ושארי-בשרם.

רוב התושבים הללו, או ליתר דיוק אבותיהם, חיו באיזור כאיכרים ולעיתים נדירות בעלי אחוזות זעירות עוד קודם לעלייתו של בית אנזאריון: המבוגרים יותר זוכרים עדיין את תקופת הכאוס, שבה איכרים ובעלי אדמות נלחמו זה בזה, ושודדים ומפלצות היו יורדות מהגבעות; חוות נשרפו בשעות החשיכה, מעשים אכזריים היו עניין שבשגרה, ובעלי אגרוף שונים עשו ככל שליבם חפץ. רוב התושבים (אם כי לא בהכרח דמות השחקן) מכירים תודה בדרגה מסוימת למר אנזארט, שהחזיר בהדרגה את הסדר - גם עם במחיר השתלטות שלו על רוב האדמות.

רבות מהמשפחות שחיות לצד ובין האחוזות הקטנות והגדולות באיזור, נמדדות, בימים אלו, בקרבה או העדר קרבה או שירות אישי שהם נותנות לאחד הדודנים ושארי הבשר הרבים של משפחת אנזאריון; וכמו כן, גם אם באורח בלתי רשמי, לפי השאלה עד כמה הן הסתפחו, או אולי מתנגדות (מנאמנות לשרידי האימפריה או מסיבה אחרת), להתעוררות הדתית הגדולה של 'הדת הישנה' של פאר אגול, האבא בעל הקרניים.

הדמות יכולה לבוא ממשפחת עובדי אדמה או בעלי מלאכה, שמעבדים חלקה קטנה משלהם, אבל כפופים למשפחת הלורד בנוגע למכירת ועיבוד התוצרת; או משפחה שעובדת באורח מלא כשכירים של בית אנזאריון או אחד הדודנים שלו - מטוחני חיטה, ועד רועי עדרים או בעלי מלאכה באחת מבתי הסדנאות של משפחת הלורד, וישנם גם אלו שמשרתים באחוזות עצמן.

לבסוף, שחקנים ש'קנו' במהלך יצירת הדמות את הזכות ליצור דמות ממעמד חברתי גבוה (או סתם משחקים במערכה שבה המנחה מתיר יצירה חופשית יותר של דמויות כאלו), יכולות להיות אחד מקרובי המשפחה הרבים של בית אנזאריון מדרגה שניה ושלישית; דמות כזו גדלה בתוך אחת האחוזות הקטנות יותר או בשולי אחת האחוזות הגדולות, ברמת חיים גבוהה יחסית, כשהיא מוקפת ומעורבת משלב מוקדם במאבקים ובתככנים שבין הדודנים השונים לבין עצמם; כיום, יתכן שהיא מעורבת במידה כזו או אחרת לחלק צדדי בעסקי משפחת אנזאריון, או לחלופין שמצפים ממנה לכך; יתכן (אבל בהחלט לא חובה!) שכיום היא חלק מהתעוררות הדתית של הפאר'ליל, וחברה ב"מעגל עופרים" ללימוד תורות עתיקות (הדמות אינה חייבת להיות פאר'ליל טהור דם בשביל זה!).

אפשרויות אחרות

לחלופין, הדמות יכולה לבוא דווקא מאלו שהתעמתו עם בית אנזאריון ואיבדו את אדמותיהם הישנות; או מצאצאי הפליטים מלוסטירן, שאבותיהם זוכרים עדיין את הסדר האימפריאלי המפואר ואת הוד-מעלת הנציב מנוחתו עדן, שעלה לאין-ערוך על בני אנזאריון בתחכום ובגינונים אציליים של ממש, להבדיל מחיקוי ראוותני של "רוכלים שהתעשרו"; ורבים מאלו מצאו את עצמם גרים בבתים עלובים מסביב לשרידי 'החצר הכחולה', עוסקים במלאכות כאלו ואחרות באיזור המקדש החרב למחצה.

ארגונים ומסדרים

"מעגלי עופרים": הגם שבדרך-כלל, לא מדובר על ארגונים רשמיים, הרי שלא מעטים משארי הבשר של בית אנזאריון, על המקורבים והידידים שלהם, יצרו קבוצות לימוד שלא פעם מתרכזות סביב מטיף או מלומד של הדלת העתיקה (לא פעם זר, שהקבוצה דואגת למחייתו), או סביב ספרי לימוד ומגילות שמכילות חומרים של הדת הישנה. חברי הקבוצה יוצרים לא פעם קשרים הדוקים מאד זה עם זה, לומדים, מבקשים חזיונות ויוצאים להתבודד בטבע ביחד (ולעיתים, גם נכנסים לקטטות וצרות ביחד); ויש אומרים, כי כניסה לכמה מהקבוצות האלו היא דרך טובה להתקרב לכמה משארי הבשר האדוקים יותר של לורד אנזאריון.
מטיבם של דברים, ונוכח אימוץ הגרסאות הלא מתפשרות של דת 'האבא בעל הקרניים', נשים משום סוג אינן יכולות להתקבל לקבוצות הללו, ורבים מחברי הקבוצה הקצינו ונוטים להתייחס לנשים בסביבתם ביתר אדונות וזלזול מאד שנכנסו לאותן אחוות לימוד.

"משמר שיבולי הזהב": כח עילית (או לפחות כך תוכנן במקור) של לוחמים חמושים וניידים בשירותו של בית אנזאריון, שנועד לרכב במהירות ממקום למקום ולהגן על שיירות הסחר, ולעיתים גם ליזום מכות מנע כנגד שודדי דרכים או מפלצות שמטרידות את דרכי המסחר (ויש אומרים שבאורח לא רשמי, גם כנגד מתחרים כאלו ואחרים). ידועים בסמל שלוש השיבולים המצולבות שלהם.
כיום, המשמר מנוהל בשם ברנש קרח וגדל גוף בשם ראלבארן, לשעבר "אדון עגלות" כושל שנקנה בידי אגראנד אנזאריון, שהצילו אותו ככל הנראה מפשיטת רגל בטוחה בשל הסתבכויות עסקיות ומזג בלתי נעים. ראלבארן עושה רבות כדי להכניס באנשיו 'גאוות יחידה', בין היתר על-ידי הקפדה על סמלים, וגם שכירת פייטנים לכתיבת שירי הלל ל'שיבולי הזהב' ולאדונים שלו - בהצלחה חלקית בלבד. ישנן שמועות, שאגראנד לא פעם עוקף את המפקד שמינה, ושולח הוראות - בעיקר כאלו רשמיות פחות - לכמה מהקצינים מתחתיו.

הצעות להרפקאות

אדוקים וגנבים: טקס גדול שעורכים 'מעגלי העופרים האדוקים', תחת ניצוחו של מטיף כריזמטי ממחוז אחר, ממש מול הנהר מצפון לחצר הכחולה, גורם למתח גדול מהרגיל, ומתחילים חיכוכים בין הצדדים. אלא, שכנופיית גנבים ושכירי חרב מנצלים את הכאוס (ואולי מתברר גם כי אנשים שלהם, משני הצדדים, תרמו ללבות אותו) כדי לחדור למנהרות עתיקות מתחת לחצר הכחולה.
מסתבר, שהשודדים מחפשים חפצים עתיקים מתקופת האימפריה, וכדי לוודא שלא יאתרו אותם, הם מטמינים חומר בוער בכמה פירים שעולים אל קומת המרתף של המגדלים, ומתכוונים להצית אותו ולגרום לדלקה - שעלולה להסב אבדות כבדות בנפש, וגם ללבות עוד יותר את השנאה באיזור.
הדמויות, שנשכרות בידי אחד מקציניה של הגבירה לינטוריאל, חייבות להתחמק מהמהומה מסביב, לזהות את הסימנים שהותירו הגנבים, לרדת בעקבותיהם אל המנהרות העמוקות ולעצור אותם, לפני שיהיה מאוחר מדי.
בהזדמנות זו, אולי אכן מתברר כי חפץ עתיק מימי הקייסרות אכן הוסתר כאן, מוגן בידי שומר מכושף שנם את שנתו עמוק מתחת למגדלים הנוטים ליפול - ומישהו רב-עוצמה מעוניין בו, ובכל מחיר.

התבודדות מסוכנת: התבודדות ביער בנסיון להשיג חזיונות קדושים, אינו דבר נדיר במיוחד ב"מעגלי העופרים" שנוהים אחר תחיית הדת העתיקה; אבל כאשר אנלוריון (או לחלופין, דודן אדוק זוטר יותר), יוצאים נסערים מעימות עם כמה מחניכות החצר הכחולה, ופורשים להתבודד בין העצים הקודרים לא הרחק מהחורבות של לוסטירן, יש מי שחושש שהפעם דברים עלולים להסתיים שלא על הצד הטוב.
לא ברור, האם אחד המתבודדים עושה שימוש בחומר מסתורי וחזק כדי להשיג חזיונות רבי עוצמה, או שמא, למעגל הלימוד חדר מישהו בעל מטרות אחרות ואפלות יותר (ואולי סתם מדובר בצירוף מקרים ביש מזל?), אבל דבר-מה ביער בהחלט לא כרגיל, ואין מדובר רק בסערה חזקה שירדה בלא התראה מההרים; עקבות חשודות רומזות, שחבורת יצורים מסוכנים ממעמקי האיזור הנגוע של 'ארבע תחנות' חצתה את מעברות הנהר בחסות החשיכה, ומתקדמת הישר לעבר הצעירים האדוקים.

מכתב אפלולי: נווד או הרפתקן מפוקפק ששורץ באחד הפונדקים האפלוליים יותר ב"משפך" מציע למכירה בקבוק עם מכתב שלטענתו מצא במי האפסיים בסמוך לנהר; המכתב כתוב לכאורה בידי אחת מבנות ליוויתה של ליידי טילניס, רעייתו של לורד אגראנד אנזאריון הצעיר; לפי הכתוב היא חוששת לחייה, וטוענת שיש בידה סודות אפלים הקשורים ללורד ולרעייתו.

המשמר של בית אנזאריון, שמקבל מידע על הארוע (בין אם מדמויות השחקן או מאחרים שראו את הברנש ואת הסחורה שלו), טוען שמדובר במתחזה ופושעת, שנעלמה מבית גבירתה לאחר שגנבה משם אבן חן יקרה; וכעת מסרסרת בשמועות ושקרים. מנגד, אלאנדרין קור-אבאריל, בתו של יריבם הגדול של בני אנזאריון, ואולי סוכנים אחרים של לורד ת'ילסאריון מעוניינים גם הם לשים את ידם על האישה הנרדפת – ושני הצדדים עשויים לשכור לשם כך הרפתקנים או חרבות להשכיר.
אם לא די בתסבוכת הזו, כאשר אחד מהצדדים מאתר סוף-סוף את העקבות, הוא מגלה סימני מאבק אלים, ורמזים שמוליכים הישר לערפילים בשולי החורבות של לוסטירן, ומבוך שכוח-אל שיורד מתחת למפחת נשק ישנה ונטושה. יתכן שמישהו, או משהו הקשור למשפחתו של הנציב או לרצח הנורא שלהם התעורר, עמוק מתחת לאדמה (ואולי מדובר דווקא בחרש נשק שכוח אחד משארי בשרה של טילניס עצמה שנחשב מת עשרות שנים, אינו מת לגמרי כפי שחשבו?) והוא נזקק לאבן החן היקרה מסיבות משל עצמו.

המחרוזת המשפחתית: באחד הבתים העלובים שליד החצר הכחולה, זקן אנ'מירי ערירי (או לא לגמרי ערירי) שוכב על ערש דווי; מתוך המחלה וההזיות שפוקדות אותו מפעם לפעם, הוא מספר לנוכחים ליד מיטתו על תכשיט יפיפיה עם אבן מגולפת שהיתה שייכת לאחותו הבכורה – כוהנת אנ'מירית לוחמת, שנפלה בקרב בו המורדות של ורד אפור תקפו את המצודה המשמשת כיום כחצר הכחולה.

לאחר עשרות שנים בהן לא ראה את התכשיט וחשב שאבד, הוא טוען שוב ושוב שראה או אולי חלם על דלת אבן מוגפת על צלע גבעה, וראה את ההבזק המוכר מאחוריה. חקירה אודות הרמזים הלא ברורים שמלמל הגוסס, מוביל לאיזור משופע ונידח יחסית על גבול הרכסים הצפוניים, הרחק מעבר לשולי האדמות הרשמיות של בית אנזאריון; ולכמה מקרוביו הרחוקים והשאפתנים של הלורד, שהחליטו להקים כאן אחוזה, ואינם אוהבים שזרים מחטטים בשטח.
מסתבר, שבחזיונות שקיבלה החבורה במסגרת 'מעגל עופרים' בו השתתפה, גם להם נשקף מראה מוזר ולא ברור, ממנו הסיקו שאי-שם מתחת לאדמה טמון אוצר יקר, אותו הם רואים כדלת שתפתח בפניהם הזדמנויות להשתלב בלב-ליבם של עסקי המשפחה, ולהשיג לכל אחד מהם שידוך הולם.

למרבה תסכולם, חלק מהעובדים ששכרו, נפלו קורבן לקדחת מסתורית שבאה מן היער מוכה הגשמים או מן הטחב הלח בחפירות למטה; ואחריהם נופלת למשכב ארוסתו המיועדת של אחד מהם, בתו של אדם חשוב שבאה לשם בהזמנת אחד האדונים הצעירים.
חקירה מעמיקה יותר, אגב התקלות בצמחים רעילים ובהדים מוזרים שעולים מהמעמקים, עשוי לחשוף כוך ישן ששימש בעבר את אחת האחרונות בבנות ואר-נארת'ול; ולשפוך אור על מאורעות שארעו מיד לאחר ההתנפצות הגדולה וכמעט נשכחו מלב, והדרך בה 'טופלו' כוהנות אנ'מיריות צורחות מיסורים, שההתנפצות הגדולה הרעילה את כוחותיהן וגרמה להן לאבד בהדרגה צלם אנוש; ויתכן שגם הסיפור הנוגע ללב על האחות האמיצה שנפלה בקרב, עלול לקבל תפנית מפוקפקת ואפלה בהרבה.

חזרה לערך הקודם | עבור לערך הבא | חזרה לתוכן העניינים

_______________________________________________

חזרה אל האינדקס של קלדאריה

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.

---

[1]ממש מיילים ספורים לפני התמזגות הנהרות הגדולה של הבקעה, שהופכת לנהר הקיירנה.

[2]במה שאם הוא נכון, הוא כנראה הקדמה למריבות המאוחרות יותר ביניהן, שסופן בסירובה של אנליריס לקבל את הסכם השלום ופרישתה, בראש נאמניה, מכוחות העוצרת.