הקמפיין של בירזגראן
פרק
4: שירו של כוכב נופל
חזרה
לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
|
פתיחה: ראיון עם הספרן 'הספריה'
באחוזה של לורד ראמזיג מתגלה כחדר מרתף עלוב וטוב, מלא במדפי ספרים במצב גרוע
וספרים שחלקם במצב רע לא פחות; ניכר שהדבר האחרון שמעניין את לורד ראמזיג זה
ספרים וקריאה, והכסף שהוא מוכן להשקיע בספריה בהתאם. הספרן
הזקן שמקבל את ביזגראן בגערה ("תזהרי היכן שאת דורכת! הדבר האחרון שאני
צריך כאן אלו נעלי כפר גסות שיביאו בוץ ולחות אל הספרים המסכנים שלי!"; הוא
מנסה להשמע סמכותי ומאיים, אבל בפועל נשמע יותר מיבב, ועד מהרה - הגם ש"אין
זה ממעמדו לדבר סרה באדון", מתחילות לצאת התלונות שלו. בירזגראן
עושה ככל יכולתה להפיס את דעתו, כולל לברר האם תוכל להעניק לו כמה שירותי
עבודת-עור, בתמורה לכך שירשה לה להכנס לכאן ולקרוא ספרים מעניינים, בעיקר כאלו
שעוסקים בטבע וביצורים מעניינים (לשיטתה); אגב כך, היא מגלה שבכל העליבות של
החדר, יש סימנים לכמה מתנות חדשות - גלימת חורף חדשה, עם פסים כהים מפרווה שחורה
חלקה שמוכרת לבירזגראן היטב; וכמה כריכות עור פשוטות וחזקות עבור ספרים שהכריכה
המקורית שלהם קרועה לגמרי. למעשה, כאשר בירזגראן הגיעה, הספרן עסק בתפירת אחד
הספרים שלו לתוך אחת הכריכות האלו. הספרן
הזקן שמח מאד לקבל את העתק הכתובת שבירזגראן הביאה מהיער, ומסביר לה באריכות רבה
מאד על התרומה שלה למחקר גניאולוגי שהוא עורך כבר שנים, על 'שושלות גברים'
שהקיפו את שושלת ואר-נארת'ול - שבני קאהר סור'מילן היו אחת מהן, ועל הדרך בו הגם
ששושלת הנשים החרשיות לכאורה הפקירה את הצאצאים הזכרים של בנותיה, בפועל הן דאגו
לפחות לכמה מהם בדרכים כאלו ואחרות; ההסבר ארוך, נלהב וגדוש בפרטים שבירזגראן לא
מבינה את כולן (שלא לדבר על ערימת קלפים עם שרטוטים זעירים וכמעט בלתי מובנים
שהספרן השקיע שנים כדי ליצור). לשאלה
של בירזגראן, הספרן מבאר לה, שסופן של בנות ואר-נארת'ול וכנראה גם של האדון
קאהר-סור'מילן ורעייתו היה רע ומר: המורדות של ורד אפור טבחו אותם (מה שמתאים
לרמזים שמצאה בירזגראן עצמה ביער). הוא לא יודע אם מי מצאצאי האדון והגברת שרד,
אבל אין אף הופעה מתועדת של מי מהם לאחר ההתנפצות הגדולה - כך שגם אם מישהו שרד
את הטבח, הוא כנראה אבד בשנים המרות והקשות שלאחר מכן, מה גם שהאיכרים המקומיים
לא חיבבו את השושלת הזו - היא שלטה במכרות וביער, ו"היו מחלוקות בענייני
מכס", כפי שעולה מכמה מסמכי מס שהוא מצא. בירזגראן
מקבלת לידה את ספר הנעימות הישן, בדרישה שתשיב אותו 'במצב ראוי'; ואגב כך, היא
מצליחה גם להוציא מהספרן מידע על הפריטים החדשים. מסתבר, שאומן העור לאנגליר
הכיר את הספרן היטב, והוא זה שתרם לו את הגלימה החמה (ראמזיג התעלם במשך שנים
מתחנוני הספרן, על כך שהעצמות הזקנות שלו קופאות בחורף) ואת כריכות הספרים. הספרן
הזקן בטוח בחפותו של לאנ'גליר, אותו הוא רואה כצעיר מצוין עם ידיים עדינות,
שאלמלא בחר משום-מה לעסוק במלאכת עור גסה, הוא יכול היה ללמוד בקלות כתיבה תמה;
אדם שישב בספריה והתעניין בספרים כמוהו, לא יכול להיות רוצח גס-רוח. בירזגראן
שואלת במה הוא התעניין, והספרן עונה שלאנגליר אהב מאד לעיין בספרים על הנדסה
ומכונות עתיקות, בעיקר כאלו שדיברו על טכנולוגיית המנהרות האנ'מירית והשימוש
בגלגלי ברזל. בסופו
של דבר, בירזגראן יוצאת עם הספר שרצתה, אחרי שהשיגה הבטחה עמומה מהספרן, שישקול
את הצעותיה לשירותי עבודת-עור בתמורה לרשות להכנס ולעיין בספרים. המסתור של מלאך בירזגראן
ואלאנור עוזבות את תל-זאגליל ופונות צפונה לאורך שפת האגם, למקום בו הורה להן
המכתב האחרון של 'הזמיר' להביא את הספר; שניים מהכנופיה של מלאך - הסייר
הוארתארי קוטקה, ביחד עם נער מהודר, זעוף ואכזרי עם מטה ארוך בשם לינמאריון, כבר
מחכים להם שם. לינמאריון מתנשא מאד ונהנה לאיים; הוא משפיל את אלאנור עד שדמעות
עולות בעיניה ("חשבתי שהזונה של הפייטן תהיה יפה יותר. במקום זה קיבלנו
בהמה גמלונית ומנומשת! קוטקה נינוח יותר, וניכר שהוא בז למדי לבן הלוויה שלו;
אבל גם למסירות הרומנטית של אלאנור כלפי הפייטן ("נראה שאי אפשר להתאים
צווארון משי לגלימה מעור חזיר"). הדמויות
מובלות דרך מעבר קשה מאד לגילוי שנכנס בין שני סלעים שצופים על חוף האגם
מצפון-מזרח (וכישוף אשליה של לינמאריון כנראה הופך את המעבר לעוד יותר קשה
לגילוי). מעבר לסלעים האלו יש מעין שדה בור נסתר, שמעברו האחר צוק תלול ומיוער
מאד, שבתחתיתו נפערת מערה חסומה רק למחצה. בתוך
שדה הבור, מעבר לשדה ירק מוזנח וכמה עצי פרי חולניים, יש בית חווה עלוב, שמסתבר
ש"מלאך" והכנופיה שלו הפכו אותו לבסיס זמני; גורלם של הדיירים הקודמים
- כנראה חוואי אלמן ושיכור וחמישה ילדים שחיו איתו, נרמז בריח דק של צחנה ועפר,
שמוליך לעבר בור שנחפר וכוסה לא מזמן בין העצים (בתוך הבית, בחדר בו נערמו חפצים
שהכנופיה לא נזקקת להם, בירזגראן תזהה בהמשך גם בובת סמרטוטים מוכתמת בדם,
ושרידים של חייל עץ מגולף בגסות עם קרניים). בהמשך, בירזגראן תצליח להוציא
מ'מלאך' שאותו חוואי 'גס ולא טוב בהרבה מחיה' לא הסכים 'להצעה נדיבה בעניין
השימוש במקום הזה'. מבחינת
אורג הערפל, על קולו המתנגן, רק ברור שהילדים היו צריכים למות ביחד עם אביהם; לא
רק שהוא לא אוהב להשאיר דברים עשויים למחצה - לשיטתו, דווקא להשאיר אותם בחיים
לרעוב ולקבץ נדבות (ואגב כך גם לסכן אותו בחשיפה) - זו אכזריות שיאה למפלצת.
מהנהמה שמפליט אור'תורן הענק, שעסוק בניקוי כתמי דם מהחרב, גם ברור לבירזגראן מי
היה זה שביצע באופן פיזי את הטבח, וכנראה נהנה מכל רגע. בירזגראן
ואלאנור נדחפות אל תוך בית החווה; ומצוות להכנס למטבח ולהתחיל לערוך את השולחן
עבור הכנופיה; מלאך, שקיבל את הספר לידיו, אומר שלאחר מכן הן יהיו רשאיות לשבת
לשולחן עם 'הבחורים שלו' ולאכול - כי לילה ארוך וקשה עומד בפניהם, ולא כולם
יחזרו ממנו בחיים. הפייטן
דל'מירן, לחרדתה של אלאנור נמצא בבית החווה כשהוא חבול ועל פניו וגופו סימנים של
מכות, ובגדיו מקורעים; למרות הכאב והדם, הוא שלם למדי בגופו - מישהו מהכנופיה
יודע כנראה כיצד להכות מכות רצח בלא להשאיר נזקים ממשיים. אם לא די בזה, 'מלאך'
מסרב לאפשר לפייטן לאכול עם האחרים, ודורש ממנו להמשיך לעמוד ולנגן לאורך כל
הארוחה: אורג הערפל מטעים שהוא בן-תרבות, ומעוניין לאכול את ארוחותיו, בוודאי
ארוחה כזו, עם מוזיקה; מה גם שמי שאינו משלם חובות, משקר ומנסה להמלט, הוא שרץ;
ושרץ אינו אוכל עם בני הבית; הוא לכל היותר מקבל שאריות לאחר שכולם אכלו. אלאנור,
חרף הפחד שלה והנסיונות של בירז להרגיע אותה ולהכניס בה שכל, מתפרצת על 'מלאך'
וצורחת עליו שהוא מפלצת, ושהאלים יענישו אותו; מלאך משיב בגיחוך קר ואומר שהאלים
עצמם הם שקר; בעולם הזה אין כלום מלבד אש וברזל, ואת מה שכל אחד לוקח לעצמו כדי
להעביר את החיים העלובים האלו בנעימים. בהמשך
הדברים, בירזגראן מצליחה למשוך את 'מלאך' מעט בלשונו, ולגלות פרטים נוספים
ומעניינים על 'הזמיר' - הוא אמנם מציג את עצמו כאיזה אומן דגול, אבל בפועל הוא
בנו של בעל חנות, שבניגוד לאביו, שנא לעבוד ולא הצליח להחזיק חנות; לעומת זאת,
הוא בזבז כל מה שהיה לו ויותר מזה על מותרות ונסיון לחיות בתור מישהו נעלה ממנו
בכמה דרגות - עד שהוא 'נזקק לעזרה' של מלאך והבחורים שלו בכל מיני 'ענייניים'. בהמשך,
מפרטים וקטעי אמירות, יסתבר לבירזגראן שדל'מירן השיג חלק מ'הקסם הכובש' שלו
באמצעו שיקויים מפוקפקים, וכנראה סייע לכנופיה להפיל בפח נשים אמידות ולהשתלט על
הכספים שלהן - ואז נמלט מתישהו "כאשר דברים התחילו להתחמם'. כשהן
עובדות במטבח, בירזגראן מנסה לטפטף לראשה של אלאנור, ש"הזמיר שלה" הוא
לא יותר משרץ, שהיה מקריב אותה בלי לחשוב פעמיים- אבל בהצלחה מוגבלת מאד. אלאנור
לא מפסיקה להתייפח, וטוענת שמוציאים את דיבתו של אהובה, והיא לא מאמינה למילה של
הרוצח המתועב הזה. במטבח
מוכנת ארוחה עשירה למדי - חלקה אמנם מנות ברזל של הרפתקנים שחוממו ותובלו
בנדיבות, וחלקה אוכל טרי יותר - כולל עוגות דבש עשירות וטעימות להפליא, שקוטקה
מתפאר שהם מתכון סודי שלו. רוב הכלים ש'הבנות' מגישות לשולחן הן כלי עץ מכוערים
שהיו כנראה בשימוש בעל הבית הקודם; אבל יש גם שתי צלחות כסופות יפיפיות עם
גביעים וכלי אוכל תואמים - אותם יש לשים לפני מלאך וסילני; לינמאריון מנסה
להפחיד את הדמויות בסיפור (כנראה מומצא) על איך מלאך שחט באיטיות נערה מגישה
קודמת, כי מעדה והפילה את אחד הגביעים האלו. סילני,
שנותרת כל העת דוממת וחסרת ארשת, דוחה למרבה ההפתעה את כלי הכסף שמוצב לפניה
(במילה אחת "לא"), ובמקום זאת נוטלת לעצמה צלחת עץ גסה ומכוערת; כך
שבסופו של דבר, רק 'מלאך' אוכל מהכלים הנאים. הדמויות
מוזהרות לא לגעת באוכל לפני שראש הכנופיה יתיר; משום שכאשר מונחים הכלים, גם
מלאך וגם סילני נאחזים בדממה של רגע ומבצעים מעין מחווה מוזרה בראש מורכן
ואצבעות שלובות; חברי הכנופיה האחרים מחכים בדממה עד שזה יגמר, ורק אז מתחילה
הסעודה - עבור כולם, מלבד הפייטן המדמם והמיבב, שנאלץ לעמוד מנגד ולהמשיך לנגן. במהלך
הארוחה, בירזגראן קושרת שיחה עם 'מלאך', שנוהג בה למרבה הפלא בחביבות מסויימת
(הגם שהוא מכנה אותה, בלשונו המתנגנת 'יקירתי הכעורה במקצת' ולא נסוג ולו במקצת
מכוונתו המוצהרת לצוות על הריגתה בלא רחמים אם הפייטן יכשל). אגב השיחה,
בירזגראן מוציאה מ'מלאך' (בקלות, לפי יתר הכנופיה הוא רק מחכה להזדמנות לדבר על
זה), מה הוא מחפש מאחורי 'הדלת המזמרת' הנעולה בלחש. מסתבר, שבידי מלאך מפת אוצר
ישנה, שלפיה אי-שם בעלטה, בהיכלות השכוחים של בנות ואר-נארת'ול, חבויה אבן חן
מכושפת אדומה, שהיא היקרה באוצרות שושלת הנשים, עד כדי כך שאורג הערפל תמה מה אוצר
כה יפיפה ואדיר עשה בידיים גסות של בנות-אנוש. שמה
של האבן בלשון אורגי הערפל הוא קלת'ירסאר; יופיה - כאילו נטלו את שמי השקיעה
האדומים וכלאו אותם בתוך אגל טל; עוצמתה - לא תבייש אביר רם מעלה לפני הכס הרם;
מלאך (עיניו כמעט בוערות כשהוא מדבר על האבן, וגופו רועד מתשוקה אליה) מודה
באגביות, שאם הדבר היה נדרש כדי לזכות באבן, היה מצווה לשלח כל גבר, אישה וילד
בתל זאגליל "לחסדיה של החשיכה" - אבל למזלם, הוא לא נזקק לכך. מבחינתו,
הפייטן ינסה לפתוח את הדלת באמצעות ספר הנעימות שהדמויות הביאו; ואם יכשל, מלאך
'יאלץ' להרוג לא רק אותו, אלא גם את בירזגראן ואלאנור. הפייטן מיבב, כשהוא שב
ומבקש רחמים - על עצמו - אבל אורג הערפל לא מתרשם. הדלת המזמרת לאחר
הארוחה, הכנופיה עוזבת את בית החווה ביחד עם הפייטן, אלאנור ובירזגראן; החבורה
פונה לעבר הצוק הקודר, שכעת שרוי בחשיכה, נכנסת למערה האפלה שבין רגליו, ויורדת
במדרגות אפלות ומשובשות במשך כשעה; מתחת למדרגות יש אולם אבן קטן ושמור, עם
מרצפות אבן שהיו פעם מעוטרות וחלקות, כעת מתפוררות ומכוסות בחול. בקיר
הנגדי, לצד שני פסלים של נשים שנשברו לגמרי (פטיש נפחים מפוסל שהחזיקה אחת מהן
עדיין זרוק מתחת לכן עליו עמדה), יש משטח אבן שנראה בהתחלה כמו חלק מהקיר, אבל
כאשר לינמאריון מאיר עליו במטה שלו, מתחילות להתגלות חריטות רוניות עדינות.
בירזגראן, מצידה, חשה הדים קלושים מהחשיכה, ומהם עולה רעב; אם אלו אינם פחדיה
שמתעתעים בה, משהו שורץ אי-שם במעמקים, והוא רעב; הרעב שלו מטפטף במים ולוחש
בתוך האבק. מלאך
מגיב במשיכת כתפיים על האזהרה של בירזגראן; אם יש מפלצות מעבר לדלת, הבחורים של
יטפלו בהן; שום דבר, לא משנה כמה דם ישפך, לא יעמוד בינו לבין יופיה של
קלת'ירסאר. כך או אחרת, הוא מצווה על הפייטן להתחיל להפגין לשיר: "אם
אתה מאמין באחד החברים הדמיוניים שמקובלים בארץ הפראית הזו, כדאי שתתחיל להתפלל
לחסדו. מיד נראה האם יש בך טיפת כשרון, או שמא כולך נוכל קטן; לא, לא קטן;
זערורי". דל'מירן
מתחיל לשיר, אבל הנעימות שהוא בוחר מהספר לא משפיעות על הדלת; אלאנור מנסה לעודד
אותו ולהתחנן בפניו שיזכור את הכשרון האדיר שלו ואת האהבה שלהם, מה שגורם לקוטקה
הסייר לנחור בבוז ("כנראה באמת אי אפשר לתפור צווארון משי לגלימה מעור
חזיר"); הענק מתחיל לגחך, ולשלוח בדמויות מבטים מלאי משמעות. אבל
בסופו של דבר, המזל (או הכשרון ה'זערורי' של דל'מירן) מתחיל להאיר פנים: אחת
הנעימות האחרונות בספר מתחילה להדהד בין הקירות, ואז התבליטים הרוניים העתיקים
על הדלת מתחילים לנגוה באור אדמדם, קלוש. הפייטן
גונח מכאבים כשהוא מתרכז - מסתבר, שלא רק שצריך עוצמה של ריכוז בכדי לגבור על
'דלת מזמרת', אלא שהמאבק איתה מסוגל לשאוב את הכוחות ולפגוע בפייטן עצמו - כפי
שהדם שמתחיל לנזול מאפו של דל'מירן ואנקות הכאב שלו מעידים. אבל כך או אחרת,
הכוח הרועד של הפייטן מספיק כדי לגרום ללוח האבן לחרוק ולזוז ממקומו כדי סדק
גדול - מספיק כדי שאור'תורן הענק וקוטקה ירוצו אליו וימשכו בכל הכוח, עד שהדלת
נכנעת ומגלה מעבר אפל מאחוריה. לאכזבת
הכנופיה, בית הגנזים עם האבן המכושפות אינו שם; במקום זאת, מתגלה מסדרון אפל,
שפעם היה מהודר מאד, וכעת קירותיו סדוקים ומים נוטפים מחלק מהחריצים ונקווים
לשלוליות עכורות בצדדיו. הכנופיה
מתחילה להתקדם בזהירות, כאשר הדים מפחידים ורחשים שמנוניים עולים מהאפלה; חלק
מהסדקים גדולים יותר מאחרים; קוטקה יורה שני חיצים מדוייקים לתוך אחד מהם, ויצור
גוסס בגודל של כלב קטן נופל מתוכו, מפרפר פרפורים אחרונים. שרץ
המעמקים הזה נקרא בשפתו של קוטקה 'זולגארש' (זולגירשי ברבים): הוא דומה לעקרב
שחי במים אפלים ועמוקים, מלבד כמה הבדלים (שבירז, חרף פחדה, מוצאת אותם מרתקים)
- אין לו עיניים בכלל, ובקדמת הגוף שלו יש רק לוע רחב ועצום, שזב נוזל ירקרק;
במקום העוקץ הארסי של העקרב, הזנב שלו מתפצל לשלושה חודים משוננים - בלא ארס,
אבל מסוגלים בהחלט לקרוע בשר של קורבנות; ויש לו מעין סנפירים או כנפיים מנוונות
מעור, שמזכירות מעט עטלף. קוטקה
חושד, שבמקום שיש זולגארש אחד, ימצאו עד מהרה זולגירשי רבים; אבל הדבר האחרון
שמלאך מעלה בדעתו, הוא ששרצי מצולות מטפטפים יפרידו בינו לבין האוצר שלו. הכנופיה
ממשיכה הלאה במסדרון; קוטקה מזהיר, שלפי תנועות האוויר, הם מתקרבים להיכל גדול;
ומנגד, לפחות אחד הפתחים הצדדיים הוא גדול ומאיים, אד חם ורחשים שמנוניים עולים
מתוכו - הכנופיה מתווכחת, מי ילך לבדוק אותו, כדי לא להסתכן בהתקפה מהגב;
לינמאריון מכחיש שהוא פוחד, אבל מסרב בתוקף; ובסופו של דבר, בין אם בגלל הצעה של
קוטקה שבירזגראן קופצת עליה מיד, ובין אם מסיבה אחרת, מלאך מוכן לשקול להתיר
ל'שתי האורחות' שלו להפרד מהכנופיה, לסייר במסדרון ולטהר אותו במידת הצורך
("או שהן יצליחו, או שצרחות המוות שלהן יזהירו אותנו שיש מטרד רציני יותר
בפנים'). מלאך
מסרב בתוקף לדרישתה של אלאנור, שהפייטן יבוא איתן, ומביא אותה שוב לסף דמעות;
כמו כן, הוא מזהיר את הדמויות בקולו הענוג והמצמרר ביותר - אם הן יבגדו באמונו
וינסו להמלט, כולל להתגנב אחורה לעבר דלת היציאה, הוא ידע; ובמקרה הזה הוא ישיג
אותן, במוקדם או במאוחר - ואז לא רק הן, אלא כל בני המשפחה שלהן ישלמו את המחיר.
המנהרה הצדדית המנהרה
הצדדית יורדת במעין קשת לאגף שכוח וממוטט למחצה, ששימש בעבר כנראה כסוג של בית
זקיפים, כולל חצר אימונים (שאפילו שרידים של מטרות אימון מסתובבות עדיין עומדים בה),
וגם בית מעצר עם תאי כלא וסד מאיים ששרד כמעט בשלמות. המעבר
במנהרה מסוכן מאד; הקירות סדוקים ודולפים; לפחות בשלושה מקומות, זולגארשי בוקעים
מתוך שברים וסדקים בקיר, ביחד עם קילוחי מים עכורים, ותוקפים את החבורה; מסתבר,
שהיצורים האלו מסוגלים לדאות למרחק קצר לתוך האוויר ולבצע התקפות עיטה; וכמו כן,
כאשר הם פוגעים פגיעה טובה מדי עם הנשיכה והצבתות שלהם, הם מסוגלים לנסות להצמד
לקורבן ולנשוך אותו שוב ושוב. בשלב
מסויים, מתוך סדק בקיר בוקע גם זולגארש גדול בהרבה מהאחרים - מגיע כמעט לגודל
סוסון; הוא אינו מסוגל לדאות, אבל לעומת זאת, מצוייד בנשיפה מחליאה של אדי רעל
לוהטים, שגורמת נזק כבד ומחלישה את היריבים שלו. מנגד,
בירזגראן (שהפחד והמתח לא גורמים לה להפוך למעשית פחות) מגלה בשמחה, שלמרות שרוב
המעטה של הזולגארשי חסר ערך, אפשר להפיק מהם, בעיקר מהגדולים יותר, קשקשים מרופשים
אבל חזקים וגמישים, שמותאמים לחיים בתוך מים עמוקים. בשלב
מסוים, כאשר בירזגראן שקועה בחיפוש טחבי מרפא באחד הקירות, אלאנור נמשכת לתוך
מעבר צדדי וכמעט מקפחת את חייה, כאשר על פניה הבעה מטופשת מאד ("יאי,
מתוק... כל-כך מתוק!"). ביזגראן,
שכבר למדה להכיר בדרך הקשה את הריח המהפנט של שושני דם, עוצרת את אלאנור ברגע
האחרון; והדמויות מסתבכות בקרב שבו השיח הטורף יורק עליהן קליעי גאז רעיל מצד
אחד, וזולגארשי בוקעים מהקיר מהצד האחר; אלאנור נפגעת וסובלת מהתשה, אבל הדמויות
מצליחות לשרוד - ובירזגראן קוטפת את שללה מבין שרידי השיח הטורף והפרחים
השמנוניים שלו. זמן-מה
לאחר מכן, בחצר משמר הרוסה, הדרך מתפצלת לשניים; הדרך הראשית (המסדרון בצורת חצי
מעגל) משנה כיוון ומתחיל לעלות; ואילו בקיר הצדדי, קרוע פתח אל חדרים פנימיים
יותר, מוצפים בחלקם במים. בירזגראן
מחליטה להתאפק ולא לחטט באותם חדרים פנימיים; ובמקום זאת החבורה עולה במדרגות,
שמהן עולים רחשים שמזכירים רוח - אבל האזנה מוצלחת מזהה שזו לא רוח, אלא הדי
קולות רחוקים; מכיוון שהמסדרון עולה וכעת מתקרב להיכל בו נמצאת יתר הכנופיה, ההד
מביא חלקים מהקולות שעולים משם לאוזניה של בירזגראן: "מלאך,
אני מתחנן. היינו חברים פעם, סידנו א הגברת המגונדרת ההיא ביחד. לא הבאתי לך
המון כסף אז? בבקשה, הדלת הזו מסובכת מדי, היא שואבת אותי, היא הורגת אותי. אני
לא יכול, זה כואב!" "קדימה,
שרץ. תפתח אותה או תמות בנסיון לעשות את זה. תפסיק לנגן עוד פעם אחת, ותתחרט על
זה שהדלת לא הרגה אותך". אלא,
שישנה גם סכנה קרובה יותר בהמשך המסדרון, ממש מעל לשרידים של פסל של ההשתקפות
האדומה שקרס וחסם למחצה את החדר. צרעות רוצחות מסתררות שם, מחכות לאות להתקיף. בירזגראן
מונעת מהיריבים את ההפתעה, מה שמאלץ את המוח מאחורי המארב להתגלות ולהתקדם - זו
אחת מנשות הפרא, בשם 'יושבין יד-כבדה': אישה מגודלת עם תלתלים פרועים שמגיעים עד
מותניה, שיריון עור, קשת עם חיצי רעל וידיים חסונות ומעט שעירות; היא מלווה
בלפחות שתי צרעות רוצחות. בירזגראן
מנסה לשאת ולתת, אבל הכריזמה הנמוכה שלה מכשילה אותה שוב. אשת הפרא מתייחסת אל
הדמויות בתור "שפחות" של מלאך, ולא מוכנה להשתכנע אחרת: "אזזזז....
גברור הערפל שלח סיירות קטנות ומזזזזוהמות? לא תצליחו להזזזזזהיר אותו שהאחיות
החופשיות כאן. הסיפור שלכן נגמר, שפחות!" מקטעי דברים, בירזגראן מבינה שמישהו הוליך לכאן את
חבורת נשות הפרא והצרעות שלהן, ושגם הן יודעות שיש כאן אוצר גדול ומכושף ורוצות
אותו. מתפתח
קרב; יושבין יורה חיצים מורעלים ומחטיאה; ולעומת זאת, הדמויות מצליחות להרוג את
אחת הצרעות הרוצחות עוד לפני שהספיקה לתקוף; ויושבין עצמה סופגת פגיעה כואבת,
ש'משכנעת' אותה להפוך את פניה ולהמלט, כאשר הצרעות הנותרות מזמזמות אחריה - אגב
כך, היא צורחת לדמויות שהן ישלמו ביוקר; האחיות החופשיות ימצאו אותן, ויזינו בהן
זחלי צרעה מבורכים. לאחר
שיושבין נמלטת, הדמויות ממשיכות להתקדם, והקולות הופכים רמים וברורים יותר; נראה
ששאר כנופיית נשות-הצרעה, או "האחיות החופשיות", סגרה על מלאך והאנשים
שלו בתוך האולם הגדול; הדמויות שומעות את הצרחות הרמות של המנהיגה. "זזזזכרים,
הכל שורץ בהם! אני שונאת את הריח שלהם, המסריח. תהרגו את כולם, אחיות!" מלאך
צוחק בלעג, ומדרבן את אנשיו להלחם; צריך הרבה יותר מלהקת חיות אדם ושרצי-צרעה
מעופפים כדי להפריד בינו לבין קלת'ירסאר - ובאולם מתפתח קרב פראי. אלאנור
מאבדת את העשתונות ומנסה לרוץ קדימה כדי למצוא את הפייטן ולהציל אותו - ופעם
נוספת בירזגראן מעכבת אותה, ומצילה אותה ממלכודת של קיר מתמוטט, שמאחוריו אורב
זולגארש מגודל במימדים של סוסון. מתפתח
קרב קשה, שבו היצור פוגע בדמויות פגיעות קשות עם הנשיפה שלו, ומביא את שתיהן
למצב של התשה; בסופו של דבר, אלאנור פוגעת שתי פגיעות קריטיות, ומשטחת את היצור,
ואז רוצה לחזור לרוץ; בירזגראן לא מתאפקת ופושטת מהיצור רצועה כמעט מושלמת של
קשקשי מעמקים לחים ומבריקים, ואז ממהרת אחרי אלאנור. הקרב בהיכל התחתון המסדרון
מסתיים בפתח, שקרוע בגובהו של אחד הקירות של היכל ענקי; מדרגות משובשות יורדו
מהפתח הגבוה אל הרצפה של ההיכל, שבו משתולל קרב אכזרי. בקצה ההיכל, יש דלת אבן
ענקית ומעוטרת - דומה לדלת המזמרת שהפייטן פתח קודם, אבל עצומה בהרבה, והעיטורים
עליה מורכבים פי כמה. דל'מירן מוטל על ברכיו לפניה, מיבב ונוטף דם. אלאנור
צורחת לאהובה להחזיק מעמד ומנסה להסתער לעברו; בירזגראן מנסה לעכב אותה, והן
כמעט נאבקות זו בזו; בסופו של דבר, הן מסכמות שאלאנור תרד בזהירות במדרגות ותנסה
להתקרב כשהיא צמודה לקיר, ובירזגראן תחפה עליה. הקרב
משתולל; אור'תורן הענק, עקוץ ושואג מכאבים, נלחם בצרעה הענקית, ונראה ששניהם כבר
ספגו פגיעות כואבות זה מזו; קוטקה ולינמאריון יורים בצרעות קטנות יותר שמעופפות
מסביב ובשתי קשתיות של 'האחיות החופשיות', שמחזירות להן יריות; מלאך וסילני
נעולים בקרב לחיים ולמוות מול מנהיגת הלהקה הענקית, שלא מפסיקה לצרוח בקול נורא
על כל מהלומה רצחנית שהיא מורידה, ושתיים מהמלוות שלה. בירזגראן,
שלמרות הכל יש לה פינה רכה בלב כלפי קוטקה השמן; מנסה לעזור לו בכמה חיצים שהיא
משגרת לעבר הצרעות המעופפות שעטות סביבו; ובעוד אלאנור, מתנשפת בפנים מלאות
דמעות, מגיעה לתחתית המדרגות, נופלים קורבנות ראשונים: לינמאריון
הצעיר הוא הראשון למות; תוקפת עטה עליו מהצד, לא נפגעה קשה מספיק מהלחש שירה
לעברה, ממעידה אותו על הרצפה עם שוט ארוך, ואז מועכת את הראש שלו בחבטה עזה של
אלה מסומרת; רגע לאחר מכן, אחת הקשתיות של 'האחיות החופשיות' סופגת חץ בחזה,
צורחת ומתמוטטת; רגע לאחר מכן, אחת המלוות של מנהיגת הלהקה פוצעת את סילני,
ובתמורה סופגת שיסוף קטלני מהחרב הארוכה של אורגת הערפל (זו ממשיכה להלחם, כמעט
בלא קול ובאותן פנים חסרות רגש, מתעלמת מהפצעים שהיא עצמה ספגה). עם
כל רגע שעובר, בירזגראן חושדת שמשהו נוסף, ורע, עומד לקרות; היא קולטת רעידות בקירות,
ומהעמדה הגבוהה שלה, היא רואה משהו שאף אחד אחר מלבדה לא רואה - במרומי הקיר
שמולה, יש מדף גבוה עם דלת אפלה שקרועה בו; בקיר הרחוק והגבוה, חבויים כמעט
לגמרי בעלטה ובחזזיות, תקועים גלגלי ברזל ישנים, עדיים שלמים, מחוברים זה לזה עם
שלשלאות, או ששלשלאות ברזל ישנות בוקעות מהקיר או מהתקרה לצידן. בירזגראן
שבה ועוצרת את אלאנור, חרף מחאותיה של האחרונה, ומזהירה אותה שמשהו לא בסדר;
אלאנור נאבקת בה ואומרת שלא אכפת לה כלום, היא לא תשאיר אותו (את דל'מירן) למות
ככה- ואז
מהדהד צחוק עכור, מטורף, ממרומי המדף הגבוה; רם ולעגני במידה כזו, שהוא גורם לכל
הלוחמים למטה לעצור לרגע ולהתבונן. לאנ'גליר
מתגלה במרומי המדף, מדושן עונג, עיניו בוערות ומקנות לו חזות לא שפויה, בעודו
מחזיק בידו את אחת השרשראות, ולועג לכנופיות באולם מתחתיו; היה קל כל-כך לפתות
את כולם לכאן - מפה מזוייפת אחת וכמה לחישות, ותרגילים שכל אדיוט היה מסוגל
להבין. אבל הן לא ימצאו כאן אוצרות, אלא רק מוות. מנהיגת
הכנופיה של נשות הפרא צורחת בזעם על לאנגליר שהיתה להם עסקה; היא הצילה את העור
העלוב שלו... ומלאך מורה לקוטקה לדרוך קשת ולהוריד את האוויל המשוגע בסימן שלו. 'אין
לי שבריר של ידיעה מי הוא, אבל-' לאנגליר
מתפרץ על מלאך בצרחות; וודאי שאורג הערפל המרושע שכח, בסך הכל היא היתה עוד
קורבן שלו ושל הפייטן המבחיל שעבד איתו. אבל היתה אישה מבוגרת וטובת לב, שלקחה
תחת חסותה נער יתום וחסר פרוטה, הבחינה כמה הוא מוכשר יותר לכל האווילים מסביב,
ומימנה עבורו חניכות בגילדה. ואז, מלאך והפייטן המבחיל רימו אותה, לקחו ממנה
הכל, עד שהיא נטלה את חייה בידיה - והחניך המוכשר הושלך מהגילדה מיד לאחר מכן. לאנגליר
מרוצה כל-כך מרגע הנקמה, עד שהוא מאחר להבחין בסכנה המתקרבת; צרעות ממריאות
לעברו, וקוטקה דורך קשת לפגיעה קטלנית. לאנגליר צוחק שהוא זייף את המפה
והמכתבים, הוא הביא את כולם לכאן, כדי שימותו. הוא היורש, היורש היחיד, כל המקום
הזה שייך לו- החיצים
שורקים; לאנגליר - שקוע יותר מדי במילות הלעג שלו - מאחר לסגת, וסופג פגיעה
קטלנית; אבל בעוויתות המוות שלו, הוא רק נאחז בשרשרת בכוח, וכשהוא קורס הוא מושך
אותה כלפי מטה עם מלוא המשקל שלו, לופת אותה במלוא העוצמה של אחיזת מוות. ואז,
הגלגלים העתיקים נעורים לחים ונוהמים; השרשראות זזות כמו נחשים, ומנגנון עתיק
שואג בעלטה. הדלת הענקית, הבלתי עבירה, נפתחת - אבל במקום נוגה של אבנים
מכושפות, פורץ מתוכה נחשול אדיר של מי תהומות עכורים, ובתוכו עשרות, אולי מאות,
של זולגירשי רעבתניים. לדל'מירן לא היה שום סיכוי: אלאנור צורחת במלוא גרונה,
כאשר הפייטן נעלם מתחת למים שורצי עקרבי המעמקים. סדקים
נוספים נפערים בקירות, מתיזים גם הם קילוחי מים שורצים עקרבי-מצולה נוספים;
ואי-שם בחשיכה שמעבר לדלת הפתוחה, עולה שאגה אדירה; משהו עצום מתקרב. בירזגראן
ספק נאבקת, ספק משכנעת את אלאנור הבוכיה להמלט ביחד איתה - אי אפשר לעשות שום
דבר בשביל הפייטן, והן חייבות לשרוד. ההיכל
למטה הופך לבליל של מים שואגים; צעקות, קרבות נואשים וצרחות. בזוית
העין, בירזגראן רואה את הצרעה הענקית נאבקת ומנסה לשווא להמריא, כאשר הזולגארשי
קופצים מהמים ונאחזים בה; היא הורגת כמה וכמה מהן, אבל היצורים ממשיכים לתקוף
מכל הכיוונים ולהכביד עליה, עד שיא קורסת ונבלעת בתוך הזרם, כשעוד מצבטיים לחים
תוקפים אותה מכל עבר. הדמויות
נסוגות מהר ככל שהן יכולות דרך המסדרון הצדדי, וממנו אל המסדרון שמחבר בין דלת
הכניסה להיכל הגדול. אבנים נופלות; זולגארשי קטנים בוקעים מהקירות ותוקפים;
ומההיכל מהדהדת שאגה של עקרב עיוור ענקי, בגודל ביתו של גוריב הרצען לפחות,
שמדשדש פנימה, ואור אדום מבעית בוקע ממעמקי הלוע הפעור שלו. כאשר
בירזגראן ואלאנור יוצאות מהמסדרון הצדדי אל עבר הדרך שמובילה אל הדלת המזמרת
הראשונה, מתנודדת לעברן דמות מדממת, לופתת עדיין חרב ארוכה. סילני
גוססת; היא הרבה כמות עצומה של זולגארשי, אבל ספגה מהם פצעי מוות, ולאחר עוד
הנפה אחרונה של החרב שלה, היא קורסת על ברכיה, ואז מתמוטטת בכבדות. ברגעיה
האחרונים, היא מבחינה בבירזגראן ולוחשת: "זה...
הסוף. כמו שהיה... צריך" ואז,
בכוחה האחרון היא מסירה את התליון היפיפה שלה מעל הצוואר שלה, ומושיטה אותו. "בבקשה...
תני את זה... לגבירה וארלאריאל. בחצר... בחצר... היא... היא תבין" ואז,
ידה נשמטת והיא נושמת את נשימותיה האחרונות, וקופאת. התליון
מבהיק בין אצבעותיה של בירזגראן; עשוי כסף משובח עם חריטות אדמדמות עדינות
שיוצרות מעין צורה של כנפיים בין סימנים של ורדים או פרחים אחרים. אבל
לביזרגראן אין זמן להתעמק, משום שהמים גואים; זולגארשי שורצים בכל מקום ויגיעו
בתוך רגע קצר - והדלת המזמרת מולה נוהמת ומתחילה להסגר. אלאנור
ובירזגראן, חבולות ופצועות, רצות בשארית כוחן ועוברות את הדלת המזמרת, לפני שהיא
נסגרת סופית; בהיכל בחוץ, כמעט ואין מים; ובתוך רגע קצר, הדלת המכושפת שבה
ומתמזגת עם הקיר, והאותות הרוניים שעליה נחלשים ונמוגים. השאגות
והרעמים מבפנים נקלשים להדים; וההדים נקלשים ללחישות דועכות, כמו מאומה מהסיוט
לא קרה מעולם - אולם כך או אחרת, הקלת'ירסאר, אבן השקיעה המכושפת, נותרה שמורה
במעמקים, ואלו שחיפשו אותה הצטרפו אליה בחשיכה - לנצח. אלאנור
שבורה לגמרי, ממררת בבכי בלתי פוסק וכמעט קטטונית; מבירזגראן נדרשים מאמצים רבים
כדי לגרור אותה במעלה המדרגות, חזרה אל פני הקרקע ולעבר תל זאגליל הרחוקה. אפילוג: מכתב של אדם מת היכנשהו
בכפר, נער משועמם עוצר את בירזגראן, ואומר שיש לו מכתב בשבילה. הוא לא יודע ממי
ולא אכפת לו, אבל הוא קיבל עשרה באן שלמים על זה שהוא ידאג שהאיגרת תגיע אליה. ביזגראן
- חרף העייפות והחולשה - מזהה מיד שהכתב הנמרץ והיהיר במכתב הוא של אומן העור
המנוח לאנגליר. במכתב כתוב, שאם היא קוראת את זה משמעות הדברים היא אחת משתיים -
או שהוא כבר רחוק מכאן, בדרכו אל מעבר וירת', או שהוא מת; אבל כך או אחרת, הוא
לא מתחרט על דבר. מנגד, בירזגראן הוכיחה את עצמה שימושית מאד עבורו, גם אם בלא
ידיעתה, כך שמגיע לה לדעת איזו תכלית היא שירתה. מלאך
היה אוויל; אוויל חמדן ומעורר רחמים עוד יותר מהשוליות של לאנגליר, אם חשב
שיצליח להניח ידו על אוצר כזה של בנות ואר-נארת'ול בכזו קלות. היה קל כל-כך
לתמרן אותו בעזרת מפה מזוייפת! וכל מה שנשאר הוא להשתמש בבירזגראן כדי שתדאג
שספר הנעימות יגיע ליד הנכונה בזמן הנכון. הגם
שהכפריים הגסים והטפשים כאן לא מעניינים אותו, הרי הנקמה שלו תעזור גם להם: הוא
עומד לדאוג ששתי הכנופיות של חותכי הגרונות האלו יקבלו את מה שמגיע להן, ולא
יהרגו יותר אף אחד. מה
הניע אותו? בירזגראן בוודאי ניחשה לבד חלק מהסיפור. הרי היא הלכה ליער, לאחר
שלאנגליר שתל במוחו הקל כל-כך לתמרון של הספרן הזקן את הרעיון על הכתובת; אם היא
קוראת את המכתב, היא שרדה את היער ובוודאי מצאה את הכתובת. אם כך, היא יודעת על
שושלת קאהר-סור'מאלן ועל המוות הברוטאלי שלה מידי חיות הטרף של ורד אפור. אבל
מה שהיא לא יודעת, הוא שאחת הבנות שלהם שרדה; כלומר, חייתה עוד שנים ארוכות
ועלובות, בדלות ובשיעול, כאשר גם ידידי המשפחה בעיר הבירה מפנים לה עורף; ולאותה
בת היה ילד - היורש האחד האחרון של כל הרכוש שמגיע לבני קאהר-סור'מירל בזכות
(והאם אין הם היורשים האחרונים גם של בנות ואר-נארת'ול עצמן?); ילד ששמע סיפורים
על המנהרות העתיקות והדלתות המזמרות עוד כאשר היה פעוט קטן. לאנגליר
כותב שזה שלו; המנהרות, המכונות העתיקות, זה הרכוש שלו, ואם ישרוד אולי יחזור
ממעבר וירת' יום אחד בתור אדון עם התארים שמגיעים לו בזכות; מה טבעי יותר מלנקות
את הרכוש שלו מחלאות, ולנקום במלאך ובחבורה שלו, כולל הפייטן השקרן והצבוע, על
מותה של אישה נדיבה וטובת לב, ועל החניכות שלו בגילדה שאבדה? ביזגראן
מקפלת את המכתב ותוחבת אותו לכיסה, בעודה מלווה את אלאנור השבורה בחזרה לעבר
הפונדק של תל זאגליל. |
חזרה
לפרק קודם | מעבר לפרק הבא | חזרה
לאינדקס של הקמפיין | מעבר
לדף הפייסבוק של מלסטרה
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.