קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'
(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')
ספר שני: תפוחים רקובים
פרק IX: זנב התולעת
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
|
עברו
יומיים של מנוחה במצודת 'משמר הפרגרין' שמעל אוברהיל, שבהם לואיזה נאלצה לעסוק
רבות כדי לדאוג לבנות המשפחה המפוחדות שלה. בין היתר, היא ניסתה לעודד את אמה
שמשוכנעת שהן הרוסות, המשפחה הרוסה והן עתידות כולן 'לגווע ברעב בין השיחים'. בערב
השלישי, מגיעה השעה שבה הלקליריה נאלצת לפרוש לדרכה. אורגת
הערפל מתעתדת לרכב מזרחה ולחצות את הברנדואין כדי לנסות למנוע את המלחמה ההולכת
ומתקרבת בין הבארון מטרסטלברידג' לבין צבאו של התאין מברוקנבורינגס; לואיזה
לעומת זאת, מתעתדת להמשיך מערבה - לעבר ביצות ראשבוג, כדי לחקור את הנסיון של
כמה ממשרתי התאין (האלכימאי המפוקפק, למשל), להשיג רכיבים רעילים שניתן אולי
ליצר מהם מגפה (כפי שעולה מהספר הזר והמפחיד שלואיזה ראתה מתחת לטירת
ברוקנבורינגס). הלקליריה
ולואיזה נפרדות בקצה החצר שמתחת לטירה, וצופה על הכפר של אוברהיל - ממש כאשר לא
הרחק מהם, בן-בריתו של המשמר, השריף גארדו גרינפוט, מציג בפני הכפריים ההוביטים
הזועמים עגלה עם כלוב שבו כלוא דורהאנד מגדף. השריף
מקריא בפני הקהל מגילה ארוכה של פשעים בהם אותו גמד קצר-זקן מפוקפק - טוקרי
דאורפלינט, מואשם בה: החל מאחזקת רכוש גנוב, עסקים עם גובלינים ושותפות בהברחה,
ועד איומים על הוביטית שיתלוש ממנה את השמלה ויאלץ אותה ללכת בחוצות בצורה לא
מהוגנת בתכלית, אם לא תשלם לו הלוואה בריבית נשך. ההמון
צועק ורבים דורשים לתלות את הגמד או להשליך אותו לבור, והגמד מגדף ויורק. "הי,
זה בכלל לא הייתי אני. זה היה הבן-הדוד שלי רופגארט. הוביטים קטנים ושקרנים.
למה, אם אנחנו גמדים אפשר לקחת כסף ולא להחזיר הלוואות, הא?" "גם
את זה אמר הבן-דוד שלך, שרץ שקרן?!" "לתלות!
לתלות! לתלות!" בעוד
השריף מקריא ברוב-חשיבות את רשימת הפשעים של טוקרי, הלקליריה מגלגלת עם לואיזה
שיחה שקטה ואחרונה. מעבר לבדיחות אופייניות נוספות על דיבורן של אורגות ערפל
ענוגות כגון: " אללי, כמות המעשים הבלתי מהוגנים שאורגת ערפל אומללה כמותי
נאלצה להחשף להם מאז יצאה מהבית, היה גורם לפירות המבורכים עצמם מלבכות מגבעול
ועד חרצן", הלקיריה הופכת רצינית יותר, ומסבירה ללואיזה משהו על מטרת המסע
שלה - 'ילדי העץ הזהוב' הם חבורה של בני-אדם, רובם פשוטי עם ממחוז ברי, שהלכו
אחרי מטיף שהבטיח לגלות להם את סודות היופי והעושר של אורגי הערפל - ובדרך לחלק
להם אדמות. שני עשורים לאחר מכן, לאחר חיים קשים בגבעות בראנדי היל שמעברו האחר
של הברנדואין, רבים מהם ממורמרים מאד, והסכסוכים בינם לבין הוביטים מקומיים
שגרים ממערב לנהר לא תורמים. הלקליריה רוצה להגיע לשם ולסכל את תוכניתו של
הבארון מטרסטלרידג' לסחוף אותם לצידו. היא מזהירה, שכבר כעת אורקים התחילו
להסתובב בסמוך, ומלחמה בין ההוביטים לבני האדם תסתיים לא רק בדם, רעב וחוות
שרופות, אלא בכך שבעוד שנים ספורות, יהיו לנפה הצפונית שכנים 'אחרים לגמרי'
בגבעות בראנדי היל. לאחר
מכן, הלקליריה מעבירה ללואיזה הזהרה חמורה, שנוגעת לרוכבות האפלות. למעשה,
הלקליריה חוזרת על 'מה שאמרה ידידה ותיקה, לפני שדרכנו נפרדו בשל אי-אלו אי
הסכמות' (כמובן, על הדרך לשיר את האונטולוגיה השבע-עשרה של הלל לספינות
הלבנות...)
(לרגע,
עיניה נדלקות בזעם כמעט מטורף, והיא רושפת שיום יבוא והיא תסגור את החשבון. השרץ
הזה ילמד, מה קורה למי שפוגע בשושלת עתיקת היומין שלה - ואז היא מצליחה להרגע,
וחוזרת לגון דיבורה הקודם) אז,
מגיע רגע הפרידה; הלקליריה נראית לרגע עצובה מאד, כשהיא עומדת שם כשאור הכוכבים
משתקף לרגע בעיניה. צר לה לעזוב את הפלך, לאחר שלמדה לחבב אותו כל-כך. היא מציעה
ללואיזה מזכרת קטנה ממנה - תליון ישן שנראה במבט ראשון חבוט ושחוק לגמרי, עשוי
מכסף שהשחיר לגמרי (אבל ממבט שני, רואים שבמקור החריטות וצורת העיצוב של הכסף הן
מעודנות ומתוחכמות מאד). הלקליריה אומרת שהוא היה במשפחה שלה תקופה *מאד* ארוכה,
ושהיא השתעשעה ברעיון לחדש אותו - אבל לא היו לא את הזמן ולא את חומרי הגלם
הדרושים לשם עבודה כזו. לואיזה
משביעה את הלקליריה לחזור לפלך יום אחד - היא מסרבת להכיר בכך כפרידה סופית;
וכך, הלקליריה יוצאת לדרכה, ועד מהרה נבלעת בצללי היער המואר באור כוכבים קלוש. בינתיים,
הגמד המפוקפק נגרר אל תוך המצודה, כשהוא צועק לקהל הזועם "אני משתין על
כולכם, צוציקים מלוכלכים!", ומצליח בין לבין להוסיף פשע נוסף לרשימה הארוכה
שהוקראה קודם - התחצפות חסרת בושה לשריף. הוביט בלתי שגרתי למדי לאחר
הפרידה מהלקליריה, לואיזה חוזרת באיטיות לעבר המצודה, מאזינה בחצי-אוזן לרכילות
של כמה אנשי משמר שעסוקים בתיקון גדר, על מישהי שדחתה הצעת אירוסין מצד אחד
מאנשי המשמר, ועד כמה שדרגות במשמר היום לא נחשבות בקרב משפחות ההוביטים
המיוחסות יותר ("עדיף בכלל להתארס לבת של חוואי שיודעת לבשל ותעזור להרוויח
כסף, במקום להשליך אותו מסביב כמו מתנות יום-הולדת"). זמן
קצר לאחר מכן, פונה אל לואיזה הוביט בעל הופעה לא שגרתית - ברנש בהיר שיער עם
מקטורן מסעות מהודר, חגורה זהובה וסייף פרשים עשוי היטב שהותאם למימדים של
הוביט. הברנש
הצעיר, הנלהב והדברן מאד, מציג את עצמו כהומברט בופין, וכמיטב המסורת לא מחכה
הרבה לפני שהוא מתחיל לספר ללואיזה על אילן היוחסין של הענף של הבופינים שהוא
שייך אליו (שחיים סמוך לביוואטר), שני מקרים של נישואין בינם לבין בני טוק
בארבעת הדורות האחרונים, ואת עלילות הורבוס בופין, האח של אבי-סבו, שהיה הבעלים
המקורי של החגורה והחרבות, נחשב לסייף אומן וזכה בחמישה פרסים (לא פחות!)
בפסטיבל במישל דלווינג. מסתבר
שמר בופין הצעיר החליט - באורח לא שגרתי - לראות עולם ולחפש כמה הרפתקאות, ועשה את
הדרך צפונה, כשהוא נתקל בדרכו בבריונים לא נעימים ליד ראשפורט, עושה קיצור דרך
(נו, כמו בספרים הישנים!) דרך יער בינגווד ונתקל בשלושה גובלינים (אמיתיים!)
ופוצע אותם בחרבות המוזהבות שירש מאחי-אבי-סבו הורבוס. בין
לבין, הוא מתלהב למדי מלואיזה, שעל כמה מההרפתקאות שלה כבר הספיק לשמוע בכפר,
ומכנה אותה "עמיתה הרפתקנית!"; לואיזה לוחצת עליו לסור איתה לחצר
האימונים כדי להראות לה כמה מהמהלכים שלו - ומחליטה שהוא לא רע, הגם שיש לו עוד
הרבה מאד להיכן להשתפר; עם כל הדברנות על הרפתקאות, הוא ירוק למדי. משבר
מסוים בין השניים מתרחש, כאשר הם עוברים ליד המטבח, במקום בו מונחות חביות
שמכילות תפוחים, והומברט מעווה את פניו, מגלה שהוא שונא תפוחים ואומר שהוא
"פשוט לא יכול לסבול את הדברים המתולעים האלו" לואיזה,
שמשפחתה מתגאה בתפוחים שלה, לוקחת את זה אישית למדי, וסונטת בו "מתולעים?
אמא שלך מתולעת! אף אחד לא יאמר לבת פרייסגירדל שהתפוחים שלה מתולעים!" הומברט,
מעט מבוהל, מנסה להפיס את דעתה, ואפילו מבטיח שאם היא תרצה, הוא יעמיד פנים מכאן
ואילך שהפירות הנוראים האלו הם הדבר הטעים ביותר בפלך; בלא שום תולעים, אפילו
בלי זנב-זנבה של תולעת! לואיזה
רוטנת, ותוהה האם הוא ישאר בסורו אם היה טועם פשטידת תפוחים משובחת שנעשתה במטבח
של אחוזת פרייסגירדל; או שמא, הבופין הצעיר הזה הוא 'חסר תקווה לגמרי'. ואז,
הומברט מגלה לפתע ששכח משהו חשוב - למעשה, אחד מקציני המשמר שלח אותו אליה,
וביקש להביא אותה אליו כי יש לו משהו חשוב למסור לה. תולעת בתפוח הירוק אותו
קצין צעיר - רילו גראב, נמצא בחדר מעל המטבחים, והוא מקדם את לואיזה (ופחות את
הומברט, שייגע אותו בפטפוטיו הבלתי נגמרים), בחביבות רבה, אגב שהוא גוער בצוות שלו
- הוביט מתולתל ונמוך (אפילו יחסית לממוצע) שמטאטא את המדרגות, ועצלן נוסף שנוחר
בפינת החדר. הוא
מציע ללואיזה (והומברט מצטרף אליה, באורח טבעי מדי לדעת כמה מהנוכחים)
ביסקוויטים וברנדי; בנקודה מסויימת, לואיזה קצה בפטפוטיו של הומברט, ומבקשת ממנו
לחקות לה בחוץ (אחרי שהרמזים על כך כי ארוחת ערב תוגש בקרוב בחצר העליונה והוא
עתיד להחמיץ אותה לא עלו יפה). לאחר
שליוטננט גראב, שמשמש כמעין קצין אפסנאות, מסיים להחמיא ללואיזה ולציין את
השמועה כי היא שוקלת להצטרף למשמר הפרגרין, וכי מזמן לא היה להם מגוייס ממשפחה
כל-כך מיוחסת, הוא לוחש לה שיש לו מידע על אחד האויבים הגדולים שלה, אבל הוא לא
ימסור אותו כאן, אלא במקום אחר, דיסקרטי יותר. לואיזה
בנקודה הזו מתחילה להיות זהירה יותר, לא שותה מהברנדי; משהו מתחיל להריח לה
חשוד, כאשר היא הולכת בעקבות הקצין אל מסדרון חשוך (ובכל זאת, היא מצווה על
בופין הצעיר להשאר למעלה, לאכזבתו). לואיזה
וליוטננט גראב עוברים דרך מסדרון עם תאי כלא, רובם ריקים, מלבד אחד עם ערמת קש
שכפות רגליים של הוביט - כנראה ישן - מצבצבות מתוכה; ובאחר כלוא לא אחר מהגמד
קצר הזקן המפוקפק, טוקרי דאורפלינט. הסוהרים
מפנים ללואיזה דרך, ואילו הגמד מתחיל ללעוג להם ולגדף, כאשר הוא פונה בגסות אל
לואיזה כ"ראש תפוז" (בגלל השיער הכתום-אדום שלה), אומר לה "לא
לבטוח בבובונים האלו, הוא מכיר טוב את הסוג שלהם, יכול כמעט להריח אותו" -
ולו לעומת זאת, יש הצעה טובה בהרבה בשבילה. הוא יודע איפה אפשר למצוא הרבה מאד
זהב. לואיזה
נפנית מהגמד בגועל, כשאחד הסוהרים שואל את הליוטננט האם להשתיק אותו, ומקבל
בתמורה גידוף גס על אמא שלו ומה שיש לה בין הרגליים. החשדנות
של לואיזה הופכת לאזעקה של ממש, נוכח מבטים חשודים שהיא מבחינה בהם - והיא עוצרת
בפתח חדר פנימי ודורשת מהליוטננט שיאמר מה שהוא רוצה. הקרב בחדר הפנימי: הזהירות של
לואיזה מצילה אותה, ומאפשרת לה להבחין בזמן במארב שטמנו לה - פרא מראשבוג, שעד
מהרה מסתבר כאחד האנשים של 'הסיר' אורב לה בחדר; ועד מהרה מתגלה שהליוטננט הוא
בוגד - יסתבר בהמשך שהוא מאוהב באחת מבנות משפחת אלדרת'ורן העשירה, בני בריתו של
התאין, ורמזו לו שיעזרו לו להפגש איתה, אם ישתף פעולה; כמו כן, הוא משוכנע, או
משכנע את עצמו, שמפקד המצודה של המשמר - סרן ווארדו - הוא הבוגד האמיתי, והוא
יוביל את המשמר לחורבן בגלל העימות שלו מול התאין; כבר כעת, כמה מאנשי המשמר שיש
להם משפחות עם עסקים באיזור ברוקנבורינגס נתונים בלחץ ובאיומים מרומזים, ונראה
שהם החלו להניב פרי. לואיזה,
שמנסה לשווא לצעוק מעט הגיון באוזניו של הליוטננט, מוצאת את עצמה מותקפת בעת
ובעונה אחת בידי ליוטננט גראב, הפרא המצובע, שלא מסתיר את העובדה שהוא משרת את
"הסיר" ושהיא תשלם על מה שעוללה בחוות קולדקרו; וההוביט הקטן
והמתולתל, שמתגלה כפורץ עם להבים מורעלים - שלמזלה של לואיזה, עקב מכה נכונה
ועמדה חכמה שתפסה מול הדלת, הוא לא מצליח להזדחל בצללים ולדקור אותה בגב כפי
שתכנן. הליוטננט - למרות שלואיזה פוצעת אותו - צורח בזעם ("אני לא בוגד! את
וסרן ווארדו בוגדים! יחי התאין! יחי התאין!"), כשהוא לא נענה לדרישת לואיה
להכנע בינתיים,
עולים קולות של קרב גם ממסדרון תאי הכלא; בהמשך מסתבר, שהסוהרים תכננו להרוג את הגמד
המפוקפק ולשים את גופתו כשהיא חמושה ליד הגופה של לואיזה - כדי להפיל את הרצח
עליו; אלא שהדורהאנד סיכל את התוכנית, תפס את אחד הסוהרים שניסה לפתוח את התא
שלו, חבט בו ולקח לו את הנשק. כך,
יצא שטוקרי דאורפלינט נלחם במסדרון נגד הסוהרים האחרים, ולאחר כמה רגעים מצטרף
אליו גם הומברט בופין הצעיר, ששמע קולות וצעקות וחש שמשהו לא בסדר. באורח הזה,
נמנעת מהאויב תגבורת שהיתה יכולה להכריע את לואיזה - ובסופו של דבר, בופין הצעיר
פורץ קדימה כשהוא צורח משהו מטופש כמו "טאלי הו!" ומסייע ללואיזה
להכריע את הליוטננט הבוגד, שמתמוטט ארצה כשהוא פצוע אנושות (מילותיו האחרונות
"אזמרלדה... אני מצטער-"). הפרא נהרג גם הוא; אבל למגינת ליבה של
לואיזה, הפורץ המפוקפק מצליח להעלם אל הצללים ולהמלט. לואיזה
מייצבת את מצבו של הליוטננט, כדי שאפשר יהיה לחקור אותו בהמשך; ומחפשת עליו. בינתיים,
בן הברית הזמני המפוקפק שלה, טוקרי, שנפצע בקרב נגד הסוהרים, מדדה לחדר, ועורך
ביזה יסודית - כולל הורדת גרביים וחלקי לבוש מחלק מהמתים - כאשר הוא מציין בין
היתר איך הסוהרים תכננו לשחוט אותו ולהשתמש בגופה שלו בתור אליבי לרצח שהם תכננו
("אף
אחד לא משתמש בטוקרי בתור אליבי מחורבן, בטח לא בלי לשלם לי על זה. חה! אז מה,
בחורים? אתם תכננתם על הגופה של טוקרי,ועכשיו טוקרי יורק על הגופות
שלכם!"). בין
הגידופים שלו, נראה שיש קמצוץ אמת בטענה שהשמיע קודם, שחלק מהפשעים בהם הואשם
נעשו בכלל בידי בן-הדוד שלו. לפי
הריטונים של טוקרי, מסתבר שהוא, אחיו ובן-דודו מצאו מפה ישנה עם סימונים של
אוצר, ואז אחיו ובן-דודו 'תקעו לו סכין בגב' וכנראה גרמו במישרין או בעקיפין לכך
שהוא נפל בידי שריף גארדו - טוקרי, מצידו, מבטיח שהוא ינקום. אף אחד לא לוקח את
הזהב שלו ולא נענש על זה. לואיזה,
כולה גועל מהגמד גס הרוח, מאפשרת לו בכל-זאת לבזוז ולקבל את חלקו על העזרה הלא
צפויה, ואומרת לו שיש לו חמש דקות להעלם מהתאים ולהמלט, לפני שתחזור לכאן עם
אנשי המשמר ולא תהיה אחראית לתוצאות. החיפוש
של לואיזה על הליוטננט מניב ממצא חשוב: לצד מטפחת משי רקומה עם האותיות E.E (כנראה אזמרלדה
אלדרת'ורן), לואיזה מוצאת פתק משורבט בלשון הבאה: "אם
אתה חושב שאתה שווה משהו, רוצה פרס ויודע מה טוב לך ולמחפורת של האח הקטן והחמוד
שלך, תביא לי הוכחה שעשית מה שצריך, ליער, אתה יודע בדיוק לאיפה. ותזדרז, יפיוף
קטן, אני מסתלק עוד הלילה אל הנמל, לפגוש את חבר גדול. רגל שחורה כבר יצא לשם,
ואנחנו לא יכולים לאחר כשהוא בסביבה" חתום
על זה מישהו בשם 'לוטו' - שלואיזה מזהה בקלות כרב-סרן לוטו הורנבלאואר, בן-דוד
או אולי אחיין של התאין, ואחד ממפקדי המשמר של ברוקנבורינגס. לואיזה כבר שמעה את
השם הזה בקונוטציות לא חיובית - כולל בכל מה שנוגע לשיתוף פעולה עם
"הסיר" ואנשיו. לסיום,
מעל הליוטננט הפצוע אנושות, לואיזה אומרת לבופין הצעיר בקול קודר "צדקת,
באמת יש תולעת בתפוח". סיום: הקרב על הגבעה סרן
ווארדו רותח מזעם כאשר החדשות על 'התולעת בתפוח' מגיעות אליו, ואומר שהוא לא יגש
אל הליוטננט עכשיו, כי כרגע הוא פשוט יחנוק אותו. עדיף שהוא עצמו יחכה לבוקר
וירגע. בינתיים הוא מחליט - אולי בפזיזות - שהפתק הזה עם שמו של לוטו הורנבלאואר
חתום עליו, זו הכרזת מלחמה על המשמר (כלומר, קצין במשמר העיר של ברוקנבורינגס
שלח רוצחים אל תוך מצודת משמר הפרגרין) - והוא מוכן לשלוח כמה מאנשיו ביחד עם
לואיזה, לפשיטת נגד מהירה על המחנה המשוער של הרב-סרן, לפני שיצליח לברוח מכאן
לראשבוג. בסופו
של דבר, מלבד הומברט בופין הנלהב, מצטרפים אל לואיזה גם שריף גארדו הזקן (שאבל
בינו לבינו על הידיעה שהגמד המטונף שהוא עמל ללכוד הצליח לברוח מהכלא בחסות
המהומה, וכמובן שלואיזה 'לא ראתה אותו'), ומרפאה-מינסטרלית מבוגרת מאוברהיל בשם
מרלה מורוהיל. לואיזה
חוששת בינה לבינה, שהמבצע לא יהיה קל - משום שיתכן מאד שהפורץ המזוהם שהצליח
להמלט, הזהיר את רב-סרן הורנבלאואר שלואיזה שרדה והיא יכולה להיות בדרך אליו. החששות
מתחילים להתאמת, כאשר החבורה מתקרבת אל המחנה, ומוצאת אותו נטוש לכאורה על ראש
גבעה - האוהלים שם, וביניהם הנס של התאין מתבדר ברוח הלילה; האוויר חמצמץ עכור, אבל
החבורה לא רואה אף זקיף, כאילו המחנה נטוש - מלבד דמות דוממה שיושבת שעונה על עץ
באמצע המחנה. אבחנה
טובה, מאפשרת ללואיזה לחשוד שמשהו לא כשורה בצמרות של העצים שנישאים מעל המחנה;
היא חושדת שהאנשים של התאין אורבים שם, ומורה לשריף הזקן לירות אל תוך העלווה
המרשרשת מדי - צרחה דקה ומאוסה עולה; רק שבמקום הוביט מפוקפק, נופל מת מהעץ עטלף
ענקי עם ניבים מפחידים. לואיזה
נזכרת באגדות ששמעה מאחותה מריגולד על יצורים ערפדיים עתיקים מהעידנים החשוכים,
ששולטים בעטלפים כאלו; ובאותו רגע, עטלפי ענק אחרים בוקעים מהעצים ויוצאים למתקפה
- רק שבמקום להפתיע את החבורה, הם נאלצים לעוט על הוביטים מוכנים היטב, כאשר
שריף גארדו מכבד אותם בחיצים נוספים. הקרב
הוא קצר; העטלפים אומנם מסוכנים, מסוגלים לעוט מגבוה ולצאת במהירות מטווח חרבות,
או לשגר צרחה דקה בתדר שגורם להלם ונזק הלם; אבל ההוביטים מתגוננים היטב, כאשר
לואיזה מושכת חלק נכבד מהם להתנגש במגן שלה, עומדת בפני הצרחות שלהם, ובינתיים
השריף (ובמידה מסויימת גם בופין הצעיר, כשהם מגיעים לטווח חרבות) עושים בהם
שמות. לאחר
ששני עטלפים נקטלים, היתר בורחים ונעלמים בתעופה אל תוך החשיכה. החבורה
מתקרבת אל המחנה בחשש, כאשר המרפאה תוהה האם העטלפים האלו הבריחו את אנשיו של
הורנבלאואר, והשריף אומר שבמקרה כזה, הם בוודאי הותירו עקבות. מקרוב,
הדמות שישובה ברפיון ליד העץ נראית יותר ויותר כמו 'בר-מינן' - הוביט במדים
מפוארים, עם ראשו מוטל על חזהו, קרוס למעין ישיבה על הגזע. לואיזה
נכשלת באבחנה, שהיתה יכולה לגלות לה שמשהו מוזר בדמות הזו, והרגליים שלה נוקשות
וישרות מדי, ועוד - אבל בגלל זכרון הסיפורים של הלקליריה על מתים שקמו מהקבר,
היא חוששת שה"גופה" תקום, ומעדיפה לקלוע בה אבנים - מה שמפחית מאד את
עוצמת המלכודת שהחבורה צעדה לתוכה. במאוחר,
מסתבר כי ה"הוביט" שישב שם אינו גופה בכלל, אלא סוג של גולם ממולכד
שהולבש במדים של הרב-סרן; וברגע שהוא סופג כמה פגיעות אבן, הוא מתפוצץ ברעש
עצום, כשהוא ממלא את כל פסגת הגבעה בעשן רעיל. ובעוד
החבורה סופגת נזק הלם, משתעלת ומסתחררת, מגיח מולה מתנקש - שנראה בהתחלה לפי
הגודל כבן לעם הגדול - ותוקף את לואיזה מאחור בהתקפה מהצללים, מסב לה פגיעה
כואבת נוספת. המתנקש,
עטוי כובע ומסכת פנים שחורה, ובגדים כהים, מצחין בצחנה נוראה; ולואיזה מגלה,
לבחילתה, שכפות הידיים שלו שאוחזות בפגיונות הן שלדיות לגמרי, עיניו צהובות
חולניות, והעור סביבן לבן, יבש ומת. אגב שהוא מנסה לדקור את לואיזה, הוא מסנן
לעברה משהו כמו: "אני
רואה שאי אפשר לסמוך על אף אחד מהסוג שלכם, גנומים מלוכלכים. בטח לא לגמור עבודה
כמו שצריך" בין
לבין, ואגב שלואיזה מתאזנת ונלחמת בו, הוא מסנן משהו על כך ש"סרן דארקסורו
אמרה להביא אותך בחיים, ולא לפגוע באחיות שלך. אבל היא לא כאן עכשיו, נכון? אני
אמצוץ אותך כמו אגס רקוב, ואז אבקר במבצר שם. אני מקווה שהאחיות שלך יודעות
לצרוח". ואגב
כך, הלוע שלו נפער ברעב נורא, לא אנושי. לואיזה
מתאזנת, מושכת את המתנקש להמשיך ולהתקיף אותה כאשר ההוביטים האחרים מצטרפים
לקרב, ומטיחה בו "קודם כל, אנחנו הוביטים. הו-בי-טים, גולם שכמותך. דבר
שנית, אף אחד לא קורא לי 'אגס' ונשאר שלם' מהלך הקרב הסופי המתנקש
מתגלה כיריב מסוכן מאד; מלבד ההתקפות הקטלניות והמהירות שלו על המטרה הראשית
שלו, הוא מסוגל מפעם לפעם להטיל פגיונות רעילים ומשתיקים על מטרות אחרות (בעיקר
על המרפאה), שיכולים לשבש את כוחות החיזוק והריפוי שלה לזמן-מה; לנסות ולהכות
בראש של היריב שלו כדי לטשטש אותו ולהעלם בצללים, כדי להופיע בסיבוב שלאחר מכן
מאחורי מטרה אחרת ו'רכה' יותר כדי לדקור אותה מאחור, ועוד. בנקודה
מסויימת באמצע הקרב, כאשר המתנקש נפגע די הצורך (טכנית: ירד לחצי
הנק"פ), הוא מציע "להפוך את הקרב להוגן יותר", משמיע שריקה
מצמררת, שקוראת לשני 'כלבי המחמד' שלו: Rotmaw ו-Gloomfang -
חיות ענקיות, זבות ריר ונגועות במחלה, שלכל אחד מהם יש יכולות מיוחדות משל עצמו. רוטמאו
מזנק במהירות מכאן לשם, חסין להתקפות הזדמנות ומתעלם מהנסיונות למשוך אותו אל
הלוחמים המוגנים יותר - במקום זאת, הוא קופץ בין הדמויות ומסוגל להתקיף לפחות
שלוש מטרות בסיבוב, כשכל פעם הוא עוצר ומתמקד לזמן קצר במטרה האחרונה שלו - מה
שהופך אותו לסכנה עצומה למרפאה. גלומפאנג
מפיץ צל מקפיא ביללות שלו, מסוגל לחזק את האדון שלו, ובכל פעם לחזק את דירוג
השיריון שלו, עד שיהפוך כמעט לבלתי פגיע. לעומת
זאת, כל כלב שנופל, מכניס את המתנקש להתקף זעם הולך וגובר, מה שמקנה לו בונוסים
לפגיעה ונזק. (עד לרמה של בונוס 4+ לכל גלגולי הפגיעה ו-33% לנזק של כל מכה -
וגם באורח נורמלי, המכות שלו מסבות נזק כבד). לואיזה
בוחרת בטקטיקה בה היא לוחצת את המתנקש ושומרת אותו בכל כוחה כשהוא ממוקד בה;
כשהיא צועקת לשריף ולהומברט בופין להרוג את הכלבים במהירות האפשרית; ראשון נופל
הכלב המילל, לפני שהחל להפעיל הגנה אפקטיבית על האדון שלו; ואחריו - לא לפני כמה
זינוקים ונזק לא נעים לכל החבורה - נופל הכלב המזנק. אלא
שלמזלה, שתי קליעות מוצלחות של השריף והתקפת חרב מוצלחת של בופין הצעיר, מכריעה
את המתנקש רגע אחד לפני אותן מהלומות קטלניות; הוא מחרחר משהו כמו "טפשים,
כבר הפסדתם", ומתמוטט. רחש
מגעיל עולה מהשרידים שלו, ובתוך דקה, מה שנשאר נראה כמו גופה צפודה ויבשה,
מתפוררת למחצה, שנראית כאילו היתה מתה כבר שנים ארוכות. לואיזה
ניצלה והתגברה על אותו וייט מתנקש (או איך שהיצור לא יקרא) ועל הכלבים הנגועים
שלו. וכעת, לאחר שתתאושש, היא מחליטה לצאת מערבה אל ראשפורט (הנמל המפוקפק על
גדת ביצות ראשבוג, ששוכן לא הרחק מהגבעה עליה עמד פעם מעון באג ההיסטורי), כדי
לעקוב אחרי הרב-סרן הורנבלאואר. |
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי
שלא בתשלום.