קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'
(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')
ספר רביעי (סיום): מצפון תפתח הרעה
פרק XVI: הפורטל האפל נפתח
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
|
מחנה החיילים המתים הכרכרה
הקודרת של הסרן קרניליה דארקסורו והחיילים שלה נושאת את לואיזה אל מחנה קודר על שפתו
הדרום-מזרחית של אגם אבנדים, בטווח ראיה מהחורבות של אנומינאס העתיקה, שמכוסות
בערפל קודר; המחנה עצמו מפחיד מאד ושורץ בחיילים מתים, כאשר קדרות גדולות
מבעבעות בין כמה מהאוהלים, מעלות אד ירקרק מבשר רעות. אלא
שהמראה המוזר, ואולי גם המפחיד ביותר, הוא שני עמודי אבן ענקיים שנישאים לגובה
עצום מעל המחנה, כל אחד מהם מגולף ברובו בדמות פסל מפחיד שנשען על חרבו, ועיניו
נוצצות בסגול ארסי; מפעם לפעם,עולים הבזקים ירוקים וסגולים בין שני העמודים.
לואיזה,
שמנסה להעמיד פנים כאילו היא אמיצה בהרבה ממה שהיא, רואה את המבטים העויינים
ששולחים בה חייליה של דארקסורו, ושומעת את הלחישות המאיימות שלהם ברגע שהסרן
אינה שומעת; הרכב שב ומלגלג עליה בלחש כאשר הם נכנסים למחנה (והסרן יורדת לרגע
מהמרכבה כדי לדבר עם ברנש חשדן עם בגדים מהודרים שהוא ואנשיו חוסמים את הכרכרה)
- הסרן וה"סנטימנטים המוזרים שלה" לא יוכלו להגן עליה להרבה זמן;
מעניין מה המשנה לגבירה האפלה יחשוב על הרעיון של החזקת גנומים חיים בתור 'חיות
מחמד'. לואיזה
משתדלת להראות כאילו היא לא מפוחדת וכאילו הוא לא יותר מבריון רגיל מהסוג שהיא
היתה מגרשת מהחווה שלה; אבל הפחד זוחל לתוכה; הסרן מצידה, ששמעה את הדברים, עונה
לרכב בחריפות, ואומרת שיש לה די כוח להפוך את המוח הרקוב שלו לדשן לפטריות מגפה,
אם הוא לא יסגור את הפה ויציית לכל הפקודות שלה. הרכב משיב בחיוך ציני, כי הוא
מתנצל, ודבריו היו 'תאורטיים לגמרי'. בינתיים,
כאשר הכרכרה מתקרבת לעמודים העצומים וצורת השער שהם יוצרים, לואיזה מבחינה
בכלובים גדולים שהוצבו לא הרחק מהעמודים העצומים - והם מלאים באסירים, רובם בני
העם הגדול (כנראה מכפרים שישבו לאורך החוף של אבנדים), מבועתים, חלקם בוכים
באימה, או מתחננים לאוכל ומים. מלבד
זאת, היא עונה בציניות מרירה - אין מה לרחם על בני האדם היקרים; אם הדברים היו
הפוכים, הם לא היו מגלים רחמים רבים יותר; שהרי מה היא, אם לא מפלצת שצריך לשרוף
או להחזיר בכוח אל תוך הקבר. לואיזה
מנסה להתווכח איתה, אבל בהדרגה היא מבינה מה דארקסורו זממה והסתירה ממנה; לואיזה
לא אמורה להיות מוחזקת באבנדים, כפי שחשבה, אלא פשוטו כמשמעו, לעבור בשער האדיר
באל-כורחה, ולגלות לכל חייה מהארץ התיכונה לעולם אחר ולא מוכר. הסרן
לא מכחישה את הדברים, ועונה במעט עצב אבל בנחישות לנסיונו של לואיזה לפנות אל
ליבה: היא חבה לגבירה האפלה את הכל, היא חיילת בשירותה ותפקידה לבצע הוראות;
ובוודאי שאין ביכולתה או רצונה לערוק. היא הבטיחה שלואיזה תורחק באורח שלא יאפשר
לה להפריע לתוכניות של בלקפוט שהיא שותפה להן, והיא תדאג שכך יעשה. הכרכרה
עוצרת קרוב לקצה המחנה, הסרן קופצת ממנה, מורה לאנשיה להשאר במקומם (כשהיא מזכירה
להם את הפקודה שלה - לשמור על פה סגור), וללואיזה לבוא איתה. הן
עוברות דרך שער נוסף, שמור פחות מהאחרים, ומולן במרחק נישאות צמרות היער שעל
גבעות אמין אויל הדרומיות... ואז, עוצר אותן קול עבה, לא טבעי ומטומטם למשמע
אוזן; לואיזה נאחזת בבחילה, כאשר היא רואה את הדובר - יצור בגודל של טרול, אבל
מבחיל יותר מכל טרול באשר הוא; כולו ורוד-בשרני, ולמעשה - מורכב מחלקי בשר
שנתפרו זה לזה; פניו המעוותות זולגות ריר, בבטנו חריץ פועם, ויש לו ארבע ידיים
אדירות, שחמושות בשרשראות הורגים ובכלי נשק קטלניים אחרים. באי-רצון
ובפנים כעוסות, היא הולכת אחרי הסרן אל מה שנראה כמו סוללת עפר גדולה עם שרידי
שורשים של עץ עצום שכבר אינו כאן - בין נפל או נכרת; במקום חבוי יחסית בתחתית
הסוללה, יש מעין דלת מאולתרת, והסרן דופקת עליה ולוחשת 'ארגז הקמח הגיע'. היצור
שמחכה מאחורי הדלת נראה במבט ראשון מעורר אימה: גדול מעט יותר מבני העם הגדול,
ובעל צורת גוף אנושית, מלבד העובדה שהוא מכוסה פרווה כהה, והראש שלו דומה כמעט
לגמרי לראש של שור; הוא עוטה שיריון עור ומחזיק במטה מוזר מעץ אלון, שבראשו עלים
שנראים חיים ובריאים באורח מוזר. אולם
מנגד, ובניגוד לכל שוכני המחנה הזה, היצור הזה חי לחלוטין; לואיזה חשה את חום
הגוף שלו; והקול העמוק שלו, כאשר הוא מדבר, לא נשמע נגוע בזדון הקר שמאפיין את
הרוב המוחלט של החיילים המתים. אי-כה, ואולי באורח שקשור אי-כה למשהו במטה שלו,
לואיזה מבינה את דבריו; הוא מביט בה בעניין ואומר משהו כגון "אל תפחדי,
יצור קטן. איני מתכוון להזיק לך"
יצורים מוזרים מאד (או לפחות, יוצאים בהחלט מגדר
הרגיל) בין
יצור-השור המגודל לבין קפטן דארקסורו מתנהלת שיחה מהירה, וממנה לואיזה מבינה
שהיצור הזה קיבל על עצמו את התפקיד להעביר אותה את השער; הקפטן רוצה שהדבר יעשה
במהירות האפשרית. לואיזה
רותחת מזעם על הסרן, לאחר שהיא פיתחה ציפיות שתוכל להעביר אותה אי-כה לצד שלה;
קרניליה דארקסורו אומרת לה שהיא הולכת - יש לה מועצה צבאית להשתתף בה - וכנראה
הן לא יתראו יותר. היא מתחילה לומר ש"בנסיבות אחרות..." אבל אז עוצרת
את עצמה; לואיזה נפרדת ממנה בקור מופגן, אבל מתחרטת מיד לאחר מכן, רודפת אחריה
כמה צעדים החוצה, ומנסה להפרד ביתר חמימות. דארקסורו מהנהת, לחוצה ופסימית יותר
מתמיד, וצועדת משם והלאה, נעלמת בין האוהלים והערפל שעלה מהאגם ושט ביניהם,
מתערבב עם האדים הירקרקים שעולים מהקדרות. בין
לבין, היצור מספר ללואיזה בקול העמוק, אבל אי-כה די נעים שלו, על המישורים בהם
הוא נולד, ועל המאהל שלו שצופה על מישורים ירוקים יפיפיים, שבאביב הפרחים מנמרים
אותם בכתמים זהובים ענקיים, ועל בהמות ענקיות שרועות שם, שלחלב שלהם יש טעם
מיוחד ונפלא, גם כאשר מערבבים אותו בדבש או מתסיסים אותו; ועל סבא שלו, שהיה לש
עוגות תירס שהיו לשם דבר בכל המאהל של הקלאן שלהם, עד שהוא נאלץ להחזיק כף עץ
גדולה מיוחדת "כדי לגרש איתה גורים חצופים" - כאשר בראם עצמו "לא
מאשר ולא מכחיש" שהוא עצמו קיבל אותה באחוריו פעם או פעמיים כאשר היה צעיר
מאד וטיפש. מאידך
גיסא, הוא מתחמק מהשאלה של לואיזה, מה גרם לקלאן כמו שלו להכנס לברית עם מתים
מהלכים, ומסתפק בכך שמדובר ב"סיפור ארוך מאד", שיש בו כמו בכל
הסיפורים הגדולים, חלקים של גבורה ותהילה, וגם חלקים מלאים בשפלות וטירוף; אגב
כך, הוא ממולל בידו חפץ שמתגלה כאגוז מוזר וגדול בגוון שהיה פעם כסוף, וכעת יש
עליו פסים שחורים של חריכה; ונראה ללואיזה שהאגוז הזה קשור כנראה לאותם חלקים
שהוא הגדיר כ"שפלות וטירוף".
הוא
מסביר לה, שהאנשים שלו סוגדים למה שהוא קורא "אם האדמה"; אם כל החיים,
שהחי והצומח, מהבהמות הגדולות, ההרים והנחלים, ועד התירס הצומח והפרחים מקודשים
לה; והוא שואל האם גם בעולם שלהם, סוגדים לאם-האדמה, ואיך מכנים אותה. לואיזה
מספרת מה שהיא זוכרת מהסיפורים של אחותה המלומדת מריגולד על החלקים העתיקים יותר
בספר האדום; ואז, בראם מנמיך ומקדיר את קולו, כאשר הוא מספר על חלומות נוראים
שרודפים אותו מאז שעבר את השער ונכנס לעולם הזר והמוזר הזה; הסוג שלו... מעין
מסדר או קבוצה שהוא משתייך עליה- הוא מסביר במעורפל כאשר הוא מראה ללואיזה את
המטה שלו שעלים מלבלבים אליו, מאומנים לשרות במחשבה ובחלום עם אם האדמה ולהתחבר
אל הכוחות שלה; אלא שבעולם הזה, פקדו אותו סיוטים נוראים. "אם
האדמה כאן-" לואיזה
נזכרת בשם יבאנה, ובראם מהנהן ואומר שנדמה לו שהוא שמע שם דומה בחלומות שלו; הוא
חש את זה; אם האדמה של הארצות האלו, מעונה; בחלומות שחלם כאשר ניסה להתחבר אליה,
שמע אותה צורחת ביסורים, באורח שהבעית אותו. לאחר
זמן-מה, בראם אומר שעליו לקחת את לואיזה; השעה מתקרבת, והוא צריך לדבר עם
"האחרים"; כלומר, בתוך המערה החמימה יחסית מתחת לשרידי העץ, יש עוד
שני בני-ברית שלו שלא נמנים על החיילים המתים; אבל הוא מתרה בלואיזה להסתתר בתוך
התיק שלו, משום שאחד מהם הוא... לצערו הרב של לואיזה, חם מזג ועשוי להיות לא
צפוי.
ניכר
בשניהם, שלמרות שהם מחשיבים זה את זה בני ברית (ואפילו העבירו את הזמן במשחק לוח
מוזר), הם לא מחבבים האחד את השני כלל, בלשון המעטה; אבל המראה של שניהם מכה את
לואיזה בתדהמה. הקול
הגס והזועם בא מיצור שהוא ללא ספק אורק; אבל משהו בו מוזר - ולא רק העובדה שהוא
שיחק משחק לוח עם בריה שנראית דומה לאורג ערפל; העור שלו ירקרק, ולמרות שיש לו
לוע טורף וניבים צהובים שיאים לאורק, הוא הולך זקוף ומשהו בו שונה מכל אחד
מהיצורים האלו שלואיזה שמעה עליהם אי-פעם; הוא חוגר חרב אדירה, דו-ידנית, ורק מההילוך
שלו, קל לראות שהוא לוחם אדיר - לואיזה לא מופתעת במיוחד מכך ששני האחרים מכנים
אותו 'האלוף וארת'אזון". "בה,
אז הפרה החביבה עלינו הואיל בטובו לחזור? אם המטען הארור שלך היה מגיע בעוד כמה
שעות, הייתם שניכם מגלים שמאוחר מדי-" והוא מסביר שהמפקד של המחנה הזה שלח
את אחד מלקקני הישבן החצי-רקובים שלו להודיע להם ש'הכנסת האורחים' שלהם כאן תמה,
והם נדרשים לחצות בחזרה דרך השער בלא דיחוי. האורק
מוסיף בנהמה, שכדאי ש"המטען" של בראם יזהר וישמור מרחק ממנו, שהוא לא
יחתוך אותו לשניים מכוח הרגל, כי מבחינתו, גנום טוב היה ונשאר גנום מת. הטיפוס
המהודר, ששמו מסתבר כרלאריון, מגחך וסופק כתפיים כאומר 'אתם רואים אם מה נאלצתי
להתמודד כל השעות האלו'. וארת'אזון
מוסיף שהוא מקבל את הצו הזה בברכה; הוא מתעב את העולם האחר והמסריח הזה, וככל
שהוא מריח ממנו יותר, כך הוא מתחזק בדעתו. כל הרעיון לחדור לכאן הוא איוולת
מטורפת מבחינתו, ו"כמעט גורם לו להבין את וארוק הזקן, כמה שהוא בוגד
ולקקן"; והמרתיח ביותר, הוא שהוא צריך לראות את השבטים של 'בני הכלאיים,
נגועי הדם' (Felbloods) ששורצים בארץ הזו, בלי לאפשר לחרב שלו ללמד אותם לקח. בשלב
מסויים, לואיזה גולשת מהתיק וניצבת מול האורק הזועם עם שתי ידיים על המותניים,
תוך שהיא מנסה 'להחדיר לתוך הראש' שלו כמה דברים, ובעיקר שהיא לא שום גנום; היא
הוביט; והדברים
גורמים לרלאריון לפרוץ בצחוק קר. "תסלחי
לידידנו כאן על גסות הרוח. הוא קצת רגיש לדיבור על... קרובי המשפחה הרחוקים
שלו-" הוא
משתתק, כאשר החרב של וארת'אזון נשלפת במהירות מסחררת ונעצרת קרוב מאד לצווארו של
הדובר. "עוד
פעם אחת תקרא לנגועי-הדם ההם שארים של הקלאן שלי, ואני אמחק את החיוך מדושן
העונג מפני היפיוף שלך, ושהדם והרעם יקחו את התוצאות, מובן?" לואיזה
הלומה משטף הדברים הלא מובנים שהיא שומעת, ועדיין לא מבינה איך יצור שדומה לאלף
נמצא בברית עם אורק, אבל דברים אחרים שנאמרים מיד לאחר מכן צדים את תשומת ליבה. רלאריון
מבהיר לשני האחרים, שאין לו שום כוונה לחזור איתם דרך השער הגדול; יש לו פקודות
משלו למלא, והן עדיפות מבחינתו על הפקודה של מת-חי כלשהו. לואיזה
לא מאחרת לנצל את ההזדמנות, ומנצלת רגע פנוי כאשר יצור-השור והאורק רחוקים
יחסית, כדי לנסות לדבר עם רלאריון ולבקש את עזרתו; הוא משיב לה באורח ציני וקר,
אבל לואיזה מפעילה את כל יכולתה לשכנע אותו, שאם יש לו שליחות בעולם שלה, היא
יכולה לעזור לו אם הוא יקח אותה איתו כאשר הוא ימלט. לאט-לאט,
לואיזה מפתה את רלאריון לפטפט ולגלות מעט על השליחות שלו; הוא מספר לה, שכל
הצרות החלו כאשר "טיפוס מחליא, בוגדת מטונפת ורוצחת, אחת מהגרועים ביותר
שאפשר למצוא מהסוג שלו", גילתה את המעבר בין העולמות. לבני-הברית המתים
(שהוא לא בוטח בהם עד מרחק יריקה, אגב) יש תוכניות משלהם, אבל אל המנהיג שלו
(הוא מכנה אותו בכינוי 'הלורד העוצר') הגיעה ידיעה מטרידה, שאותה בוגדת מטונפת,
ואריסה, מחפשת מלכה עתיקה ורבת-עוצמה של מה שהוא מכנה High elves, כדי להסית אותה ולהשתמש בעוצמתה כנגד העם שלו. "פה!
פטפוטי הבל והתפתלויות-לשון של הסוג העלוב שלך! האף שלי, אף של לוחם, יכול כבר
עכשיו להריח את כל הגופרית שעומדת באוויר של העולם המסריח הזה. בפעם האלף, אם
באמת יש איזו מלכה כזו, אני מוכן להתערב שהיא שקועה עד הצוואר במלחמות משל עצמה,
והדבר האחרון שיעניין את האחוריים הצחים שלה זה הקטטה בין העוצר שלך לבריונים של
ואריסה" לואיזה,
לעומת זאת, ממשיכה לעודד בשקט את רלאריון בהצעות סיוע במציאת הדרך שלו; ובסופו
של דבר, היא משיגה את שלה - רלאריון מסכים להגניב אותה בשקט מתוך המחנה; בראם
רותח מזעם על קוצר הרואי והאנוכיות שלו, אבל נוכח העובדה שרלאריון מתעקש,
ווארת'אזון מושך כתפיים באדישות- כשמח מאד להפטר מוקדם גם מרלאריון וגם
מ"המטען", הוא אומר בעצב שהוא לא ינסה לעמוד בדרכם. נסיון הבריחה של לואיזה ורלאריון הדים
עמומים נשמעים מרחוק, כאילו קרן רחוקה תוקעת, והדבר גורם לכל שלושת 'האורחים' של
החיילים המתים להחיש את התוכניות שלהם - שניים מהם לצעוד בחזרה אל תוך השער,
והשלישי - לנסות להתחמק מן המחנה בחסות החשיכה, בחברתה של לואיזה. הרעשים
והתכונה הולכים וגוברים, כאשר לואיזה ורלאריון יוצאים מפתח המנהרה שמתחת לשרידי
העץ, וחומקים אל תוך ערוץ חבוי שהולך ומתרחב, כשהוא חומק אל פאתי המחנה והלאה,
לכיוון המשוער של היער והגבעות; כעת, ברור שבמחנה ישנה תכונה חורגת מגדר
הרגיל... לואיזה
ורלאריון נקלעים לצרות מהר יותר משחשבו; כמה מתלוליות העפר בתוך הערוץ מתגלות
כמסתור בתוכו שכבו במארב כמה מהחיילים המתים - וחיכו, כמסתבר, לרגע בו לואיזה
תצא; לואיזה מזהה בין שלושת התוקפים את הרכב של סרן דארקסורו, שמטיח בה שהפעם
הקפטן לא כאן בכדי להגן עליה. החיילים
המתים לא שועים לאזהרה של רלאריון שעדיף להם לא להעז להתקיף אותו, ושהשבויה
התכוונה להראות לו משהו בתוואי הקרקע, ומתקיפים. לאחר
כמה חילופי מהלומות בין הצדדים, אחד התוקפים נקטל, ושני האחרים - חבולים
ופגועים, נמלטים לעבר מה שנראה כמגדל שמירה קרוב; לואיזה ורלאריון מחליטים להאיץ
ולמהר לתוך הערוץ - ועושים זאת ברגע האחרון ממש, משום שממגדל השמירה מתחילים
לשרוק חיצים; וכוח גדול יותר, בראשות אותו מת מהלך בבגדים מהודרים יותר, מגיע
בריצה. מסתבר,
שאותו ברנש חשד עוד מקודם, וכעת מעוניין במכה אחת, גם להנות ממוות ביסורים של
היצור הקטן והארור (לואיזה) וגם לוודא שיריבתו השנוא, סרן דארקסורו, תענש כראוי.
רלאריון
מגדף את הצרות שלואיזה המיטה עליו, ושניהם נמלטים אל תוך הערוץ- ואז,
הרעשים גוברים; קרנות במחנה מאחוריהן תוקעות; חיילים מתים יוצאים בריצה מאוהלים
ומתארגנים במהירות - וכפי שמסתבר, לואיזה רחוקה מלהיות הסיבה לכך; הדים מפחידים
עולים מהגבעות בדרום ומחוף האגם שמפריד בין המחנה לבין החורבות עוטות הערפל של
אנומינאס, ועד מהרה מתגלה מקורם - הכוחות של אנגמאר באים, מתקדמים בחסות האפלה
לעבר המחנה של הפולשים שבאו מתוך השער. הגדוד
השני שמתקדם לאורך חוף האגם, מורכב דווקא מבני-אדם; אנשי גבעות פראיים עטויים
בפרווה, שנושאים את הניסים של קארן-דום (ומשהו שמזכיר ללואיזה את השם ששמעה פעם
מאחותה מריגולד - רוד'אור). רלאריון
מעיר בלגלוג משהו על "אורקים ובני אדם עובדים ביחד, איזו אידיליה מופלאה";
ובינתיים, המרחק מתקצר; לואיזה מבחינה, שהכוחות המתקדמים של קארן-דום לא מנסים
בכלל להסתיר את נוכחותם, אלא להיפך, מקימים מהומת אלוהים, בעיקר האורקים שלא
מפסיקים לילל ולנופף בחרבות המעוקלות שלהם. עד
מהרה, לואיזה ורלאריון נתקלים בסכנה ישירה: פטרול של אורקים שמקדים את עיקר
הגדוד, מובל בידי רב-סיירים חמוש בקשת עם אשפת חיצים שחורה, ואורק חסון ומשוריין
יותר על זאב. הדמויות
מנסות להסתתר מאחורי האבנים, כאשר הסייר נעצר ומרחרח את האוויר. "לא,
לא רק. יש כאן עוד ריח אחר..." הסייר חושף שיניים מרקיבות "רררר....
ריח מוזר, אבל הוא גורם לי... אני רוצה להרוג, לשסף-" "אוה,
אני מניח שריח הבושם שלי לא מצא חן בעיניו?" תוהה רלאריון בלחישה מלגלגת.
"מי
זה איתה? זה לא אחד הבחורים שלנו, על-בטוח" המפקד
שולח מבט מאיים ברב הסיירים שלו. "לא
יודע מי האורק ההוא ולא אכפת לי. אבל אתה תעצור כאן ועכשיו, תולעת. יש לי
ת'פקודות שלי, ואם תפר אותן, אתה זה שתגעה ביסורים או תפגוש את הדוד מהר יותר
ממה שהוא חושב. הפקודות זה לחכות כאן, עד שיגיעו פקודות חדשות. ברור?" ובעוד
לואיזה ורלאריון זוחלים בין השיחים כדי להתרחק, התכונה למטה גוברת. המחנה
של החיילים המתים מתארגן במהירות, ומהשער שלו שלאורך חוף האגם יוצא כוח נגדי;
לוחמים מאורגנים היטב עם חרבות כאשר מאחוריהם קשתים, ולפחות שניים מיצורי הבשר
הענקיים מתנודדים ביניהם. אבל
המחזה המרשים נמצא במרכז; חבורה שלמה של הרוכבות האפלות נמצאת שם, על שערן הבהיר
ועיניהן האדומות כמו דם... ובמרכז, לואיזה רואה את מפקד המחנה עליו שמעה, משנה
לגבירה האפלה בכבודה ובעצמה, ובחושי ההוביט שלה, היא בטוחה מיד שזה הברנש המרושע
שפצע את הלקליריה בחץ מורעל, והותיר אותה, בצחוק לעג, להתפתל ביסורים, בחושבו
שהיא גוססת. גם
ממרחק, לאור הלפידים, לואיזה יכולה לראות את הפנים שלו, שמורות להדהים ובכל-זאת
מתות לגמרי, עם זקן קצר וכהה, ועיניים אדומות רושפות; כמו הרוכבות האפלות, הוא
חמוש בקשת ארוכה ובאשפת חיצים שנוצצים באור סגול מאיים. ובעוד
לואיזה והמלווה היהירה שלה מתחמקים מהסיירים של גדוד האורקים, שני המחנות
מתקרבים לזה, והמנהיג עם הזקן מתקדם מעבר לאחרים, וקורא בקול יהיר לכוח של
אנגמאר - האם הם באו עם תשובה להצעה הנדיבה שגבירתו העבירה להם. כוחות
אנגמאר נעצרים, ואז, מתוכם מופיעה דמות אימים מדיפת צינה... וייט בשיריון עתיק
עם גלימה שחורה, עם שער לבן ארוך נופל מפני השלד שלו; ועצם החזות שלו מדיפה צינה
נוראית. "אוה,
לורד גורדראס, תהיתי מתי תראה את עצמך" גורדראס
מדבר בקול שורקני, כאילו אכן עולה ממעמקיו של כוך חשוך; ונדמה ללואיזה שהוא
מלגלג על המשנה היהיר של הגבירה האפלה, שנראה שלא הבין היכן הוא נמצא; העולם הזה
עתיק מאד, ואין זה חכם לזלזל בכוחות הגדולים שלו" ההצעות
הופכות לאיומים, כאשר המשנה לגבירה האפלה מתרברב בכוחו, ובעוד כוחות נוספים
שיגיעו בקרוב דרך השער, ומטיח בגורדראס (שאותו הוא מכנה בזלזול 'עצמות מקרקשות
של שלד זקן') שכדאי לכס הברזל שלהם למהר ולקבל את ההצעה או להציע הצעה נגדית
ראויה.
"חוששני,
שכעת ההצעה הקודמת שלנו כבר אינה בתוקף. למעשה, לא גיליתי לך את הכל האמת. לא
אני אדון כס הברזל, אני רק... יועץ ועוזר צנוע שלו-" ואז,
עולה צרחה מבעיתה, מסוג שלא נשמע בארץ התיכונה מזה עידן שלם; אור הכוכבים הקלוש
נמחק באחת מהרקיע, וצינה מחרידה עולה, כאשר הבהמה המכונפת האדירה נוחתת באחת לפני הכוחות של קארן-דום; ומעליה, כמו
באפלים ביותר בסיפוריה של מריגולד, יושב צל אדיר, מכונס בגלימות שחורות - וכתר
מבעית מבליח על הקסדה שלו. לואיזה
נחרדת, ממלמלת ש"הדבר הזה לא היה צריך להיות קיים יותר. השמידו אותו, אחד
מבני העם שלי עזר להשמיד אותו-" אפילו רלאריון עומד בפה פעור, בלא שום יכולת
להשמיע אמירה יהירה או מתחכמת. חייליה
של הגבירה האפלה נרתעים לאחור, וגורדאראס מוסיף בלעג. "זה
האדון של כס הברזל. את הצעותיה ה... נדיבות כל-כך של גבירתך, תצטרך להציג
בפניו" המשנה
לגבירה האפלה נראה סוף-סוף מפוחד, אבל הוא משתדל לשמור על אותה ארשת יהירה מול
העיניים הנוקבות בריק שמתחת לקסדה האדירה והכתר. "ההצעה
של גבירתנו... נדיבה מאד. קבלו אותה, או דחו אותה!" צחוק
לעגני עולה מתוך האפלה. "הגבירה
שלכם מציעה לי להשבע לה נאמנות, ובתמורה תתן לי... את הצבאות שלכם?" הצחוק
מתגבר, כאשר הצל מניף באיום את אחת מידיו, ולאימתה של לואיזה, על כפפת הפלדה
האדירה מבריקה טבעת יפיפיה, עם אבן יפיפיה מגולפת בה, והיא כולה פועמת וזוהרת,
כאילו יש לה דם משל עצמה. "איזו
הצעה היא זו, לשלם לי במה שהוא כבר שלי?" ואז,
הצל מקיש בשתי אצבעותיו, ונוגע בטבעת המתנוצצת. "המתים-"
הוא מכריז בקול שמהדהד מקצה המחנה ועד קצהו "המתים שייכים לאנגמאר" ובאותו
הרגע, הכל הופך בבת-אחת לתופת מתערבלת; חייליה של הגבירה האפלה מתנודדים כמו
שיכורים, צורחים באימה ובכאב, כשהם צונחים על הקרקע או על ברכיהם, או מטיחים את
עצמם באבנים ביסורים; ובאותו רגע, תוקעות כל הקרנות, וגדודיה של אנגמאר מסתערים
קדימה; הצל האדיר ניצב על הבהמה שלו, ונראה כאילו החיצים שנורים לעברו אינם
עושים לו מאומה; ואז, הוא מניד בראשו במחווה של 'מעניין, מעניין מאד', לפני שהוא
מצביע בכפפת הפלדה שלו לעבר השער, וצועק פקודה מהדהדת - שהגם שלואיזה לא מבינה
את השפה האפלה בה נאמרה, היא מבינה היטב את המשמעות. "תסתערו
את השער. אני רוצה אותו". הבהמה
המעופפת צורחת, וממריאה עם אדונה בחזרה אל האפלה למעלה, כאשר אנשי קארן דום -
אורקים, בני-אדם ושוכני כוכים, מסתערים; חלק מחיילי הגבירה האפלה, כך נראה,
הצליחו להתעשת, לקום על הרגליים ולנסות לארגן מערך הגנה - אולם הם מעטים, מעטים
מדי; רבים בהרבה זוחלים בעפר, משמיעים צרחות ונהמות רעבניות, הצהוב הארסי
בעיניהם התחלף באדום פרוע, כאשר הם תוקפים את חבריהם לשעבר, רבים מהם מזנקים כמו
חיות ומנסים, תחת להשתמש בנשק, לנשוך בלועות שהחלו לזוב ריר שחור. הקרב בין הכלובים מהגבעות,
מסתער גדוד שלם של אורקים על פאתי המחנה, כאשר רוכבי הזאבים שלהם מובילים בראש,
והדמות העצומה של טרול המלחמה מדשדשת אחריהם; ואז, בהבזק של אחד הברקים שעולים
מהשער האפל או מסביב לו, לא הרחק מהמקום בו מתחילים הכלובים עם האסירים המבועתים
והצורחים בתוכם, לואיזה רואה את הצלליות של בראם ווארדאזון, ככל הנראה מתווכחים
ביניהם; ואז, וארדזאדון מעביר ליצור השור חפץ, ככל הנראה סוג של כד מאורך,
ובנהמה נחושה, מסתובב ועוזב אותו; ואראזדון, בנחישות שנראית ללואיזה מטורפת,
מתקדם לבד אל מה שנראה כגדוד שלם של אורקים של קאהרן-דום כשהוא שולף את החרב שלו
ושואג: "בואו
אלי, תולעים נגועות-דם (Felbloods)! אני אראה לכם אורק אמיתי נלחם!" שאגות
צחוק ויללות לעג עולות מהכוח המתקדם; ומי שנראה כמנהיג שלהם, מחווה לעבר האורק
הירקרק בידו. "התולעת
הזו מדברת יותר מדי. אתם שם, בחורים! לכו תביאו לי את הראש שלו!" "למה,
אתה פחדן מכדי לבוא אלי באחד על אחד?" לואיזה
שוקלת לרגע לנסות להתערב, אבל רלאריון מתנגד בתוקף, ואומר שזו תהיה התאבדות. כמו
כל המין חסר המוח שלו, וארת'אזון החליט כנראה להגשים את החלום המטופש של מות
גיבורים בשדה הקרב. מנגד,
הצללית של בראם נעה בכיוון ההפוך; הוא שולף את פטיש המלחמה הכבד שלו, כאשר הוא
מתקדם אל הכלוב הראשון, והולם בכל כוחו, שוב ושוב, במנעול של הדלת הראשית, כשהוא
צועק בקולו הרועם ביותר לבני האדם המבועתים בפנים לרוץ, להמלט לעבר העצים. נוכח
המעשה הזה, לואיזה לא מסוגלת שלא לרוץ לאותו כיוון ולעזור לבראם; רלאריון היה מעדיף
למלט את עצמו - הוא כמובן לא היה כולא אסירים בכלובים באורח ברבארי כזה, אבל
גורלם של בני האדם (ואולי גם של בראם) מעניין אותו כקליפת השום; אבל בסופו של
דבר, אולי מבושה ואולי מסיבה אחרת, הוא נגרר באל-כורחו. לואיזה
ורלאריון מסתערים על המתים הזוחלים והצורחים בדיוק ברגע הנכון, כדי לאפשר ליצור
דמוי השור להמשיך ולהלום במנעול של הכלוב, ומצליחים להחזיק מעד מול המתים הרעבים
(שעוד ועוד מהם זוחלים מבין האוהלים, בעוד מהצד השני, עולות הצרחות והיבבות של
האורקים של קארן דום, שמסתבר שזלזלו יתר על המידה בכוחו של האלוף וארדאזון,
שניצב בודד בשדה הקרב, מתעלם מהפציעות ומהחיצים שספג, והורג אותם בזה אחר זה. נהמה
אדירה מהדהדת, כאשר טרול המלחמה העצום נכנס לקרב, מחזיק מגן ענקי ופטיש בגודל
כזה שיכול למחוץ שער של טירה... אלא, שללואיזה יש בעיות אחרות, דוחקות יותר;
המנעול של הכלוב הגדול מתנפץ, והאסירים - כפריים מאבנדים - הגם שהם מתבוננים באימה
ביצור הזר ובעל הקרניים שהציל אותם, רצים לתוך האפלה; אלא,
שכעת, המתים הצווחים והרעבים מקבלים תגבורת רבת-עוצמה; יצור הבשר הענקי נכנס
לקרב בצעדים אדירים, ארבע הידיים התפוחות שלו מנופפות בשרשראות הורגים; אי-כה
הוא נראה כעת מהיר יותר, טבעי יותר, בלא שמץ מהטמטום הכבד שהפגין כאשר לואיזה
פגשה בו קודם לכן. "למיטלאמפ
יש אדון חדש עכשיו!" הוא שואג, עיניו בוערות באדום "אדון חדש אומר
להרוג! לקרוע לגזרים!" במוחה
של לואיזה מנקרת המחשבה, שגם אם תשרוד, אף אחד בפלך לא יאמין לעולם לסיפור שלה,
כאשר היא נועצת את עצמה בקרקע, המגן תוצרת הגמדים שלה בידה האחת, והפגיון מהפלדה
האלפית של אנשי קירדאן נוצץ באור בהיר בידה האחרת. וכך
מתחיל הקרב: מפלצת הבשר העצומה ושרשראות ההורגים שלה (בנוסף, היא יכולה מפעם
לפעם לירוק קונוס של נוזל עיכול ירוק ומגעיל), עם המתים הרעבתניים לצידו, ומולם
לואיזה, שלצידה האביר 'אורג-הערפל' (או אלף הדם) - הגם שהוא נזהר מלמשוך תשומת
לב רבה מדי של המפלצת הענקית, ומעדיף להתמקד בבני הברית הצורחים שלו, שזוחלים
מסביב ומנסים למשוך את ההגנות של לואיזה ולהפוך אותה חסרת אונים ככל האפשר מול
המפלצת הענקית; בראם נלחם הפעם לצד לואיזה ורלאריון, כשהוא משתמש בעיקר במטה שלו
- שכפי שלואיזה מגלה, יש לו גם כוח מרפא מסויים (היא חשה כאילו הכוח שלו גורם
לכח החיים שלה ללבלב ולצמוח במהירות), והשיריון שלה הופך חזק יותר, כאילו נוספה
עליו ההגנה של קליפת עץ; ומנגד, יש לו גם כוח התקפה, כאשר יצור השור הגבוה מסחרר
אותו ומכה, מה שגורם לאור כסוף, כמו אור ירח, לזהור מתוכו, לעוור את המתים ולאכל
את הבשר המתקלף שלהם. פעם
אחר פעם, לואיזה מתחמקת ובולמת שורה של התקפות רצחניות של השרשראות האדירות, או
זינוקים ונשיכות או טפרים לטושים של המתים שזוחלים סביבה; פעם אחר פעם, היא
מגיבה בהתקפות, פוגעת שוב ושוב בבטן הלא מוגנת של התועבה הענקית, שצווח בכאבים
כל פעם שהפלדה האלפית נוגעת בו, וזיקים לבנים ממנה אוחזים בו ומתחילים לשרוף
אותו (כלומר, נזק אש מתמשך הולך ועולה). אולם
דווקא אז, כאשר רוב המתים הזוחלים כבר נקטלו, וגולם הבשר הענקי כבר מתנודד
בכוחותיו האחרונים, מילל בכאבים, היצור מצליח - בכוחותיו האחרונים ממש - לפגוע
בלואיזה במהלומה כפולה של אחת משרשראות ההורגים שלו, בעוצמה אדירה שגורמת
ללואיזה לקרוס ארצה בבת-אחת, בלא שבראם יוכל להתערב ולנסות לחזק אותה. ההרהור
האחרון שעובר בראשה של לואיזה כאשר הכאב המוחץ אופף אותה, הוא הסיפור הישן על
האבן שפגעה בראשו של בילבו בקרב חמשת הצבאות; אבל אפילו בילבו בכבודו ובעצמו לא
עמד מול תועבה ענקית עם שרשראות הורגים. המאורעות לאחר נפילתה של לואיזה את
המשך הסיפור לואיזה שמעה שעות רבות מאוחר יותר, כאשר חזרה להכרה מטושטשת והסתבר
לה שבראם ורלאריון גררו אותה משדה הקרב, כשהם נאלצים להתמודד עם רוכבי זאבים של
אנגמאר שפרצו אל בין הכלובים, ואחריהם וקשתים אורקים שניסו לירות בהם. הקורבן
של האלוף וארת'אזון, כך מסתבר, היה לשווא; החפץ שהעביר לבראם לפני שנפרדו, היה
כד מלא ב"אבקת גובלינים שחורה", שבראם היה אמור להצית ממש מתחת לאחת
מרגלי השער הענק; אמנם, הפיצוץ של האבקה השחורה לא יכול היה להשמיד את המבנה
העצום, אבל הכוונה היתה לפגוע באחת הרגליים שלו ולהפוך אותו ללא יציב, כדי
להקשות על הכוחות של קארן דום לרדוף אחרי חייליה המוכים של הגבירה האפלה אל מעבר
לשער. שה"ם: מקטעי דברים שלואיזה שמעה, עולה שמעבר
לשער ישנה ארץ מסוכנת בשם 'פאראלאן', שבורה ונגועה בריק, שמפרידה בין שני
העולמות, והכוחות של שניהם זולגים לתוכה ומתערבבים זה בזה, הופכים אותה למקום
מסוכן מאד.
נפילתה
של לואיזה הותירה את בראם ורלאריון חלשים מכדי להתקרב אל השער, שבינתיים הוצף בגל
אחרי גל של חיילי קארן דום; ובינתיים, הגורל התהפך על וארת'אזון עצמו, דווקא
כאשר נדמה היה שניצח, ומיגר ארצה את טרול המלחמה הענקי שהביאו 'קרוביו הרחוקים',
ומצא את עצמו עומד לרגע ארוך אחד לבד, בין האוהלים הבוערים והמתים מכל הצדדים,
כולל ובעיקר האורקים שמיגר בעצמו, והפגר העצום של הטרול - שהספיג לפגוע בו כמה
וכמה פגיעות קשות לפני שמוגר. אלא
שבאותו רגע, הצווחה המקפיאה הדהדה שוב; הבהמה המכונפת ירדה מהרקיע, ועל אוכפה
הצל האדיר, בידו שלופה חרב אדירה, מואדמת. לרגע, נדמה היה שהוא מורה ליצור
המכונף לתקוף, ואז, בהחלטה שניה, הוא החליק מהאוכף, מואר באור הברקים שמבזיקים
סביב רגלי השער האפל ולהבות האוהלים הבוערים. "הא,
לפחות יש לך מספיק כבוד... לבוא באחד על אחד" "אורק.
הסוג שלך נועד לשרת" "אנחנו...
לעולם נהיה יותר עבדים!" הצל
צוחק, כאשר הוא סוגר קדימה. "יש
דברים גרועים יותר מלהיות עבד, ואתה עומד להכיר אותם מקרוב" לזכותו
של וארת'אזון, לוחם אדיר ואלוף של בני הקלאן שלו, יאמר שהצליח לצלב חרבות עם הצל
לפחות ארבע פעמים; אבל אז, הצל הולם פעם נוספת, ופוגע; האורק הירוק מתנודד
לאחור, דמו ניגר לארץ; ואז, בעוד הצל סוגר על היריב המוכה שלו, אחת הגוויות על
הקרקע החלה לנוע; סרן דארקסורו, מנופצת ומוכה בפצעי מוות, ניסתה - אולי בדרך
שדומה לסיפור ששמעה מלואיזה בכרכרה - לזחול ולדקור בכוחה האחרון את הרגל
המשוריינת העצומה.
ובעוד
רלאריון ובראם (שנושא את לואיזה חסרת ההכרה) נמלטים על נפשם כדי להתרחק מהשער
האפל שנכבש, נכפה עליהם קרב קטלני, שאך בקושי עלה בידם לשרוד אותו. דמות
מהודרת הופיעה באור האדום; במבט ראשון, הוא נראה דומה לרלאריון עצמו, ואפילו יפה
יותר; אלא שמתחת לשכבה הדקה, הכמעט רפאית של יופי ערפילי, מבט חד יותר יכול היה
לראות את הגולגולת הפעורה שלו, ואת חורי עיניו הריקות שדולקים בלעג. לורסימאר
שלח מבט לעגני בבראם, רלאריון ולואיזה חסרת ההכרה, והעיר שהיה שמח להרוג את
שלושתם בעצמו - בוודאי את ההוביטית הקטנה והמרגיזה, שקטלה את המשרת שלו מתחת
לביצות ראשבוג; אבל לצערו, שעתו דוחקת - אדון כס הברזל הטיל עליו שליחות אחרת,
בצידו האחר של השער הגדול. "דאגי
שאף אחד מהם לא ישרוד, יקירתי-" סופר ללואיזה שאמר, כאשר שילח בהן רוכבת
אפלה שבורה, פניה הלבנים לשעבר אפורים וכמושים, עיניה כבויות, וכל-כולה יגון
והשפלה מוחצת. "האדון
החדש שלך מצווה". "אני...
מצייתת-" הסיירת
האפלה, שבורת רצון ומוכה ככל שתהיה, היתה יריבה קטלנית, משלבת בין מהלומות חרב
נוטפות צינה קטלנית, ליריות של חיצים נגועים בצל מהקשת שלה, כאשר מפעם לפעם, היא
מסוגלת להפליט יללה נוראית, מקפיאת בשר ועצם, שמסבה נזק צל וחולשה מצטברים
והולכים. בראם
ורלאריון נלחמו ביצור השבור, אליו הצטרף בשלב מסוים גם פרא מילל מאנשי
הגבעות,משרתיה של קארן-דום, והצליחו לשרוד בעור שיניהם ממש; אז, בראם הרים שוב
את לואיזה חסרת ההכרה ונמלט איתה, כאשר רלאריון, מגואל בדם ובכוחותיו האחרונים
ממש, מדדה אחריו.
ינואר
כבר עמד בפתח, כאשר לואיזה, רכובה על סוסון עמוס בתיבות, עקפה את הביצה מצפון
ומצאה את עצמה צופה מרחוק על הרציפים והבתים המכוערים של ראשפורט, ועל הגבעה עם
העץ המת הענקי שצופה עליה ממזרח.
הוא
מתלוצץ, שלמרות הזמנתה הלבבית של לואיזה, הוא לא בטוח שבני עמה יגלו, המממ...
הבנה כלפי מישהו עם 'צורה של בריון מגודל כמוהו', ואז פניו מקדירות יותר, והוא
פותח את ידו, וחושף פעם נוספת את האגוז המוכסף לשעבר עם פסי החריכה השחורים
והאכזריים לאורכו; לשאלתה של לואיזה, הוא מספר שפעם, באחת הארצות במקום ממנו הוא
בא, עמד עץ עצום ויפיפה שראשו בשמיים... אבל בעלי הברית המפוקפקים שלהם שרפו
אותו ואת כל מה שהיה עליו במופע מטורף של אכזריות לשם אכזריות, מסוג שהיא תועבה
אפילו במלחמה. 'אבל
מי יודע, אולי מהרוע והטירוף יצמח בסופו של דבר משהו טוב'.
ואז,
כאשר השמש מנצה על הדרך המתפתלת ואל הגבעה העצומה (שכעת נמצאת ממערב ללואיזה),
היא רואה דבר-מה; העץ העצום שנישא מעליה עדיין מעוקם ומת, אבל בין שורשיו החלו
לעלות חוטרים חדשים ומלבלבים, חרף הכפור, ועלים צעירים, מתנוצצים בזהוב רך, או
שמא בכסוף עדין שזוהר באור הראשון של השחר? בוקעים מתוכו. לואיזה
מחייכת בינה לבינה, ומנופפת במטפחת שלה לעבר השורשים ומקום המצאו המשוער של
בראם, אי-שם מתחת לשורשים, ואז שבה ומאיצה בסוסון שלה להמשיך במסע צפונה והביתה. |
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.