קמפיין 'הטבעות הקרות של גרינפילדס'
(קמפיין נלווה שמתרחש במקביל ל'דמדומי המערב')
ספר רביעי (סיום): מצפון תפתח הרעה
פרק XV: בין הפטיש לסדן
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
|
פתיחה: הכניסה אל המקדש מתחת לנידלהול לואיזה
לא יודעת כמה שעות חלפו בעודה מגששת את דרכה בין פיתולי הדרך האפלה שמצאה, אשר
בהתאם למפות ולסימנים שראתה בכוך של בויגו בלקבריק, מחברת את הכוך שלו עם המקדש
הסודי שחבוי מתחת לחורבות של נידלהול. בסופו
של דבר, המעבר מסתיים ברחבה מעגלית שהיא למעשה התחתית של פיר עמוק עם קירות
מחורצים; לואיזה מבחינה במפלס גבוה יותר עם עמודים מטים לנפול, אבל כאשר היא
מנסה למצוא מקום מתאים לטיפוס, היא מותקפת בידי יצורי-מעמקים אפורים-שמנוניים;
סוג מגעיל במיוחד של אוכלי נבלות בעלי רגליים קרומיות ולסתות מרסקות ששורץ
במערות עמוקות במיוחד. הערת שה"ם: מעבר להתקפות החופשיות של היצורים
הנותרים, לואיזה צריכה לבצע סדרה של שלושה גלגולי טיפוס, תוך הסתמכות על הכוח
והכושר, כאשר כשלון באחד מהם עשוי לגרום לה לאבד את שיווי המשקל, ואם תכשל שוב –
ליפול הישר אל תוך קהל היצורים המורעבים למלטה. לואיזה
מטפסת על הזיזים ומושכת את עצמה אל האכסדרה הגבוהה יותר, כאשר למטה כבר יש שמונה
או תשעה אוכלי נבלות מורעבים שצווחים בקול מבעבע, ומנסים שוב ושוב לזנק בעקבותיה
כשהם שורטים את הקיר. הערת השה"ם: כלומר, אם הדמות היתה נכשלת היא
היתה יכולה לספוג עד 50 נקודות נזק מהשיניים המשפדות, ואז למצוא את עצמה מותקפת
מאחור בידי שלושה אוכלי נבלות ענקיים. המעבר
מוליך את לואיזה אל מסדרון גדול יותר, שכבר שייך במובהק למקדש, לפי עיטורי
המסכות המפחידים, כמו גם ציורים מחוקים למחצה של יצורים ערומים דמויי-הוביט,
רוקדים ריקוד פולחני לפני משהו נורא בשחור שפורש מעליהם את ידיו. המסדרון
קר מאד, ומדיף ריח רע; מצד אחד, הוא נכנס אל תוך חדר מעגלי גדול; ומצד שני, יורד
אל גרם מדרגות משופע שבו שוררת אפלה מוחלטת; יש גם שני פתחים קטנים יותר בקיר
הצפוני של המסדרון, ממש מול לואיזה; אחד מהם הוא דלת קטנה, תקועה אבל לא נעולה,
שמוליכה כנראה לתוך חדר צדדי קטן; השניה היא פתח ממוטט למחצה שנותר ממנו סדק
שהוביט יכול להדחף לתוכו, וממנו עולים מאי-שם רחשים, כולל ובעיקר שקשוק של מים. מתים, מתים בכל מקום לואיזה
נכנסת לחדר הקטן, ומוצאת לאימתה גאם-גון מבוגר מוטל על פניו על מחצלת ספוגת דם;
לפי הפצעים הנוראים שעל הגוף שלו, וכמות הדם על המחצלת, הוא נמצא בשלבים
האחרונים של גסיסה. כאשר
לואיזה רוכנת עליו, הזקן לוחש משהו כמו "אין גאם-גון, נגמר גאם-גון. ספינות
רעות באו מתוך הערפל, אש ירוקה...
עכשיו..." ואז, העיניים שלו נדלקות בפתאומיות באדום, כאשר הוא חושף
שיניים ומנסה לאחוז בלואיזה ולנשוך אותה בגרון "גאם-גון רעב!!!" לואיזה
(שהצליחה בגלגול הפתעה) מצליחה להדוף אותו מעליה ולהנחית עליו מכה עם הפגיון
האלפי, שהיא כבר למדה שהוא פוגע קשה ובעיקר 'מכאיב' ליצורים מהסוג הזה; בעוד
היצור מתגולל על הרצפה ומנסה לקום, לואיזה מטילה את עצמה בחזרה אל הדלת ומנסה
לחסום אותה... ואז,
לואיזה רואה את הגאם-גון המתים האחרים, מתנודדים מהמדרגות האפלות – נשים וגברים
משוספים, מהם חסרי ראש, מהם עם מלתעות דולפות ריר, הפצעים המשחירים שלהם כאילו
פועמים באור האדמדם הזוועתי שמרצד במסדרון. שניים מהם כבר קרובים אליה, סוגרים
עליה בהתנודדות איטית, כשהם ממלמלים בקול נמוך ולא טבעי: "גאם
גון הורג..." "גאם
גון רעב..." בתובנה
אכזרית שמאמציה כשלו, והיא איחרה להציל את הוביטי הפרא, לואיזה – בהחלטה של רגע,
מוותרת על הדלת לחדר הגדול יותר, ודוחקת את עצמה לתוך הסדק בגלגול מוצלח, כשהיא
מנסה לחסום את דרכם של המתים המהלכים שמתנודדים אחריה, ובמצבם גמישים פחות ממנה.
לואיזה
לא מצליחה (ולמען האמת לא ממש מנסה) לראות פרטים של מה שנראה כמו זוחל מת ענקי,
או משהו דומה לו, עם ראש מחודד עטור שיניים שלדיות, שהוא עצמו תפור באורח מוזר
מחלקי עורות מתים של חיות או משהו דומה. היצור מפלס את דרכו, כאשר הוא תופס
אגב-אורחא הוביטים מתים שעומדים בדרכו, קורע אותם לגזרים ולועס אותם; אבל הוא
נמשך לריח הדם החם של לואיזה, ומנסה לשרבב בתחילה טפר ארוך לתוך החריץ; ולאחר
מכן מצמיד אליו את הלוע, וממלא את החלל בגז קטלני במיוחד שנגוע בכוחות האפלים
שהקימו את היצור עצמו (Death gas). למזלה
של לואיזה, היא הצליחה בינתיים לחצוב מספיק מהמחסום כדי להדחק הלאה, כך שהגאז
הנוראי ממלא את החלל מאחוריה, אבל לא מגיע אליה עצמה. לואיזה
ממשיכה להדחק לאורך המסדרון, כשהיא חומקת על פני שתי דלתות צדדיות מכוסות רק
למחצה באבני מפולת, כאשר לפי הקולות שעולים מהן, היא בטוחה שהם שורצים באוכלי
נבלות; להבדיל, היא מזהה שרידי עקבות של הוביטים שהלכו במסדרון לפניה, ועוקבת
אחריהם- עד שהם נעלמים בתוך גל אבני מפולת נוסף; לואיזה חוצבת גם אותו בהצלחה,
ומוצאת את עצמה בסוף המסדרון הצר, במקום בו הוא נכנס דרך קמרון קטן אל תוך מה
שנראה כאחד המעברים המרכזיים של המקדש – עד כדי כך שהוא מחולק למספר חלקים בידי
שורות של עמודים מפחידים למראה.
הקרב במסדרון הראשי לואיזה
מתגנבת, ופרטים נוספים מתבררים לה; אנשיו של בלקפוט תפסו עמדה בהמשך המעבר,
במקום בו מדרגות תלולות יחסית עולות כלפי מעלה, ואילו קרוב יותר ללואיזה, המעבר
שורץ גאם-גון מתים, חלקם מסתובב בחוסר מטרה ומטיח את עצמו בקירות; אבל רובם
מתנודדים בנחישות לעבר ובמעלה המדרגות, חרף החיצים הבוערים שיורדים עליהם שוב
ושוב, מגלגלים רבים מהם בוערים בחזרה כלפי מטה. בין
הצעקות וקולות ה"הידד" ו"הורררה!" של אנשי בלקפוט כל פעם
שגשם חיצים נוסף יורד, לואיזה מזהה קול נשי קודר וקר, שמחלק פקודות; אנשיו של
בלקפוט מכינים קדרה שלמה של מה שהם מכנים 'שמן פטריות'; אבל הקור הקר מצווה
עליהם לחכות, עד שהמסדרון ימלא במספיק מטרות. לואיזה
מעולם לא ראתה דבר כזה; מעבר לנזק הנורא שלהבות המאכלות עושות למתים המהלכים,
משהו בהן גורם להם לסוג מוזר של בלבול, שגורם לרבים להם להתהלך בלא מטרה בעוד
האש ממשיכה לכלות אותם. גם לואיזה נדרשת להציל נגד רעל, כשהיא שואפת רק חלק
מהריח החריף של האש– מה שמרמז שהנשק הזה – לא רק האש הישירה אלא גם האוויר
המורעל שהוא מפיץ - מסוכן לאל-מתים וליריבים חיים גם יחד. האישה
הקודרת פוקדת על נסיגה, ו"שהחפרים יתחילו לעבוד"; לואיזה
מנצלת את התוהו-ובוהו כדי להתגנב במעלה המסדרון, כולה מרירות, נשבעת בינה לבינה
שזו 'הפעם האחרונה' שהיא מסכנת את עצמה ועושה טובות מהסוג הזה. סלעים מתחילים
ליפול על המדרגות, מסבים נזק כבד למתים חיים נוספים שמדשדשים מעל חבריהם
הבוערים... אבל אגב-כך, נפתחים פתחים נוספים בקירות, וגאם-גון מתים נוספים
צועדים מתוכם, תוקפים את אנשיו של בלקפוט מהאגף; לואיזה רואה לנגד עיניה כיצד
אחד החיילים של בלקפוט מועד, וצורח ומפרפר לשווא, כאשר תריסר ידיים מתות מלפפות
אותו ומושכות אותו אל תוך האפלה. ובעוד
שרוב גדל ההתקפה החדש יורד על אנשיו הנסוגים של בלקפוט, לואיזה עצמה מותקפת בידי
שלושה מתים מהלכים, שאחד מהם היא מזהה היטב: צבעי המלחמה של נאמוס בן הארמוס
השחירו בדם הקרוש של הפציעות הנוראות שספג, וחצי מהפנים שלו מעוכים, אבל הוא
סוגר על לואיזה בנחישות. בדמעות
בעיניים, ומחשבה שלמרות כל הטפשות והיהירות, לא היה מגיע ללוחם הצעיר סוף כזה,
לואיזה נלחמת על חייה מול נאמוס ושני המלווים שלו, כשהיא פוגעת בהם פעם אחר פעם;
למתים המהלכים האלו אין שום יכולת להגן על עצמם (כלומר, דירוג שיריון נמוך מאד
ואפס יכולת להדוף מכות שפגעו), אבל כוח הסבל שלהם אדיר, והמגע שלהם מורעל בכוח
אפל, מחליא ומחליש. לואיזה
מצליחה לעמוד על נפשה במשך זמן רב, כשהיא פוגעת קשה בנאמוס ובאחד המלווים שלו;
מאחור, החיילים של בלקפוט נסוגים, ומישהו מהם, שמזהה הוביט(ית) נוסף לוחם באפלה
נגד מתים, צועק ללואיזה להזדרז. לואיזה עונה בצעקת תשובה, משתדלת לעוות ולהנמיך
את הקול שלה. אבל
דווקא אז, לואיזה סופגת שתי פגיעות קטלניות (הערת השה"ם, אחת מהן פגיעה
קריטית, ושתיהן ביחד מורידות סך של יותר מ-50 נק"פ), ומגיעה למצב
שפגיעה מוצלחת נוספת תפיל אותה לרצפה; ואז, בין אם צעקת הכאב שלה הדהדה חזק יותר
ממה שחשבה, ובין אם מסיבה אחרת – דמות רזה וגבוהה מטילה את עצמה לקרב בהתקפת
הסתערות כפולה (הערת השה"ם: התקפה מיוחדת של לוחמים מסוג מסויים, שכוללת
שילוב בין הסתערות לשתי מכות מחץ בסופה). האישה
הקודרת מחזיקה חרב דו-ידנית נוצצת ומושחזת היטב, והשיסוף הקטלני שלה פוגע היטב
במטרה; נאמוס 'המבורך' מתמוטט מיד; ואחד המלווים שלו נופל זמן קצר לאחריו;
הגאם-גון המת האחרון נלכד כעת בין לואיזה לתוקפת החדשה, ולא מצליח להחזיק זמן
ארוך יתר על המידה לפני שגם הוא מתמוטט. סרן קארניליה דארקסורו לואיזה
מנסה שוב לחקות קול שיאה לאחת מאנשי בלקפוט, אבל הדמות הגבוהה הקודרת רק פולחת אותה
באותן עיניים חולניות, זוהרות בצהוב; ולואיזה – שכעת יכולה לסקור אותה מקרוב –
מבחינה לאימתה, שהאצבעות אוחזת החרב שלה, מתחת לכפפות השיריון, דומות לאצבעות של
שלד, ועור הפנים שלה מסביב לעיניים לבן ומת. "אוה,
אז את הקוץ האדמדם שנעוץ בצד שלי מזה זמן-מה ועושה כמיטב יכולתו לסכל את
התוכניות שלי בפלך" מעירה הלוחמת הקודרת במבטא זר בולט, ומחווה ספק קידה
מלגלגת. "סרן
קרניליה דארקסורו לשירות ולשירות משפחתך". לואיזה
מגמגמת תשובה, על כך שנראה שבת-שיחה שולטת בברכה הישנה של הגמדים, ומנסה להודות
לה בגמגום על העזרה; סרן דארקסורו מעירה בציניות, שהיא שמחה שמיס פרייסגירדל לא
מבלבלת בינה לבין המתים שזוחלים בחשיכה של הכוך, וספק מציעה ספק פוקדת עליה לבוא
איתה, לפני שגל חדש של הגאם-גון יעלה מהמעברים ויקיף אותן. לואיזה
מובלת בתקיפות בידי סרן דארקסורו במעלה המעבר, לעבר המקום בו מדרגות עולות אל
אור יום אפרפר מלא במסכים של גשם יורד; ובין לבין, החפרים עושים את שלהם,
והמסדרון מאחוריהן מתמוטט בקול רעם עצום, חוסם – לפחות לעת-עתה, את המתים
המהלכים של גאם-גון מלהמשיך ולהתקיף. חיילים
רבים של בלקפוט יושבים בהיכל החיצוני ליד מדורות, מרכלים ורוטנים; ברובם המכריע,
הם גאים בגנרל שלהם על הנצחון המוחץ שלו על הפראים המטונפים, שכעת קיבלו מהאפלה
שהם נמלטו אליה "בדיוק מה שהגיע להם"; אבל רבים מהם מפוחדים מאד
ומפללים לעזוב את האי של נידלהול מהר ככל האפשר. נראה,
שההוביטים של בלקפוט, הגם שהם מכירים את סרן דארקסורו כבת-ברית של הגנרל שלהם
ומצייתים להוראות שלה, מפחדים ממנה מאד, ממהרים להסתלק מדרכה ולשמור ממנה על
מרחק של כבוד, כולל לא להסתכל בה יותר ממה שדרוש; ולכן, נראה שאף אחד מהם לא
חוקר ודורש בדבר ההוביטית העייפה בשריון שהסרן מובילה ביחד איתה. מהדברים
שלואיזה מצליחה להוציא מפי הסרן, כמו גם מקטעי דברים שהיא שומעת, היא מבינה חלק
גדול ממה שקרה: גנרל בלקפוט, שלא ממש התרשם מהשמדת הצוות של אחת הספינות שלו,
כלל לא נסוג לראשבוג או לנפה הצפונית, אלא הסתיר את הצי שלו בערפל, וירד על
הגאם-גון בהתקפת מחץ שעות ספורות אחרי שלואיזה עזבה אותם, ועוד לפני שהספיקו
להשלים להערך או לפנות את מי שצריך אל המקדש; בהתקפה, הספינות שלו השתמשו בין
היתר באש ירוקה קטלנית, שאיכלה גם בשר וחומר לח ומוגן לכאורה בידי מי הביצה. הגאם-גון
המבועתים החלו לנוס בבבעתה ובחוסר סדר לעבר המקדש... אלא ששם חיכתה להם האפלה
שאין לה שם, שאת תוצאות המפגש עימה לואיזה כבר ראתה בעצמה. מחוץ
לשערי ההיכל, יורד גשם והרוח מיבבת, כאילו מבכה את בני-הביצה שלא יסיפו עוד
'לעוף על רוחות מלחמה' אלא תחת זאת יזחלו בחשיכה לנצח. אולם, מסתבר שלא כל בני
גאם-גון מתו; נשים וילדים רבים כלואים כעת בכלובי עץ גדולים על האי, ולוחמים
פצועים כבולים ליתדות עץ בשלשלאות. סרן
דארקסורו מנסה – בדרכה – לנחם מעט את לואיזה ולומר לה שהתבוסה והכשלון שלה לא
היו מוחלטים; אלמלא היא טיפלה באחד הכוכים שמקיפים את המקדש, ההתקפה היתה מגיעה
משלושה כיוונים ולא משניים, ואיש מהשבויים שהיא רואה לא היה ניצל. לואיזה
משיבה בציניות, שהם חיים כעת – אבל מה יעשה להם בלקפוט, אותו מטורף ארור ועקוב
מדם? הסרן
משיבה, שלפחות העצה שהיא נתנה לגנרל, היא שמסע ההרג מיצה את עצמו; יצורי הפרא שבורים
לגמרי, המנהיגים שלהם נהרגו, והאמונות שלהם עצמם פנו נגדם. נראה שהלקח שהגנרל
רצה להעביר אכן הועבר, ואין טעם בטבח נוסף. היא סבורה שהגנרל השתכנע, ומתכנן
להעביר את השבויים לעבוד עבורו בחוות כאלו ואחרות. בין
לבין, לואיזה מבחינה באנשיו של בלקפוט לועגים לשבויים, שרובם נראים בהלם מוחלט,
מחכים בלעג את הקולות של המתים-החיים, ומאיימים עליהם בשוטים. לבקשתה
של לואיזה, הסרן מתערבת, ואומרת בחריפות לכמה מראשי המתעללים, שאם הם משועממים,
הם מוזמנים ללכת לסייר סביב החורבות, כדי לבדוק אם המתים מלמטה לא חופרים מנהרות
נוספות כדי לצאת החוצה. החיילים מצייתים, כאשר הם רוטנים בינם לבינם על כך שהם
לא מבינים מה הגנרל שלהם עושה עם בת-הברית הזו, שלא נראית טובה בהרבה מהיצורים
הרקובים שזוחלים בחושך. הסרן
מסתפקת במשיכת כתפיים ובחיוך ציני, כאילו זו לא הפעם הראשונה ששמעה 'תשבוחות'
מהסוג הזה. חרף
תחנוניה של לואיזה, כי תניח לה להסתלק, ולואיזה תעזוב את הביצה ולא תחזור יותר
להפריע לה, סרן דארקסורו לא משתכנעת, ונחושה בדעתה לקחת את לואיזה ל'ראיון' אצל
בלקפוט. היא
מסבירה, שהגנרל, למרות החסרונות שלו, הוא לוחם דגול שיכול לשכנע את הממונים עליה
לדבוק ברעיון שהיא הגתה – לפיה, בלקפוט והתאין ישבעו שבועת אמונים ל"גבירה
האפלה" אותה משרתים הסרן ואנשיה, יניפו את דגלה מעל ברוקנבורינגס, וכך הפלך
כולו יזכה לחסותה ולהגנתה – בעיקר מול האויב המשותף, בני האדם, שלפי מה ששמעה
שוכנים מזרחה יותר, בעיר שנקראת ברי ובסביבותיה. ברור לסרן, שלואיזה עשתה ככל
שלאל ידה לקלקל את התוכנית, ולכן אין לה שום כוונה לתת לה להסתובב חופשיה בשטח. לא
כל מניעיה של הסרן, לעומת זאת, הם אפלים וקשורים בכוח ובדם; באל-כורחה, היא מודה
בפני לואיזה, שהארץ הזו של ההוביטים (היא מתעקשת מפעם לפעם, לכנות אותם
'גנומים'), עוררה בה שרידים של זכרונות ישנים שאבדו לה מזמן בתוך האפלה הקודרת
של הקיום הנוכחי שלה – היא כמעט והצליחה לחוש או להזכר בריח של לחם טרי ופרחים
מלבלבים באביב; ולעומת זאת, האפלה הקודרת שאופפת אותה ומנסה לכרסם שוב ושוב בכוח
הרצון שלה, קוראת לה לשסף ולהרוג בלא הבחנה, נחלשה מאד. (אגב
כך, הסרן מבקשת או ספק דורשת בחזרה את האיגרת שלואיזה השאילה מ"אותו
מוח-רקוב, החייל האוויל שלה שבמקום לרוץ למסור את האיגרת, חיטט אחרי אוצרות
במאורת העכבישים ההיא". באיגרת, כך מסתבר, היו כתובים דברים דומים: הסרן
כתבה אותה עבור 'הסיירת האפלה לינטרה', כשהיא מנסה לשכנע אותה לצדד בעמדה שלה
מול 'הממונים' – אמנם, "הגנומים של הארצות האלו", אין בהם מאומה
מהתחכום ומהיכולת לבנות מכונות ערמומיות שיש לשארי-בשרם המוכרים להם מהבית, אולם
הסרן נחושה בדעתה שבמקום זאת, יש ביצורים הקטנים האלו חוסן מוזר ותכונות אחרות,
קשות להגדרה, אבל עוצמתיות מאד, שיהפכו אותם לבני ברית ראויים לגבירה האפלה). לואיזה
מנסה לשווא לשכנע את הסרן לשחרר אותה; לשכנע אותה שבלקפוט לא סתם מטורף עקוב
מדם, אלא שאם הוא ימשיך בשלו, כל התכונות האלו של הפלך וההוביטים שהסרן הרגישה,
ידעכו ויעלמו; ושכל רעיון המלחמה עם ברי הוא איוולת מטורפת של בלקפוט, שקורא את
ההיסטוריה ואת הנבואות העתיקות באורח מעוות, שבסוף עוד יגרמו להן להתממש. הסרן
מסרבת להשתכנע, כולל מהצעתה המרומזת של לואיזה שהיא עצמה תערוק, ואומרת שהיא
חיילת; תפקידה וכבודה הן לבצע את ההוראות ולשרת את גבירתה כמיטב יכולתה. בין
לבין, לואיזה מצליחה להוציא ממנה אמירה עמומה על חייה הקודמים (שם משפחתה
המקורי, שהיא כבר הספיקה לשכוח, לא היה 'דארקסורו'), שככל שהשנים עוברות כך הם
הולכים ודועכים מהזכרון שלה – שבעבר הרחוק, היא היתה בתו היחידה של בעל אחוזה
עשיר; עלמה שנחשבה לנאה והיו לה מחזרים שהיא השתעשעה בהם, אבל מאוויה האמיתיים
היו לחרב שלה, למסעות מלחמה ולתהילה... הארץ שממנה באה היתהיפיפיה וגם בה פרחו
פרחים מרהיבים; כך – עד שהגיעה המגפה הגדולה. הכרעותיו של גנרל בלקפוט גנרל
בלקפוט יושב על כס גבוה מאולתר ליד החוף, לא הרחק מן המקום בו הספינות הנותרות
שלו עוגנות, מפרשיהן והניסים שעליהם מתבדרים ברוח; מתחת לרגליו מוטלים בין היתר
הנס המקודש של 'הגנן הגדול' ופרטי שלל אחרים שהיו מקודשים לגאם-גון. זקיפים רבים
עומדים לצידו, ומאחוריו עומד "הסיר"; הטרול העצום, שנראה במצב-רוח
עכור מאד. בלקפוט
מקדם את לואיזה בחיוך אכזרי, מרוצה מאד מעצמו; הוא תהה מתי הבת של יריבו הותיק
תצוץ שוב; ונראה שהזמן הזה, לאחר הנצחון הגדול שנחל על הפראים, אכן הולם לסגור
את כל העניינים שנותרו פתוחים. לואיזה
– עייפה ומתוסכלת הרבה יותר מדי מכדי לנהוג בדיפלומטיות, מתפרצת עליו שוב ושוב,
ומטיחה בפניו שמעשיו יביאו לחורבן של הפלך. בין היתר, היא מחווה לעבר הטרול
ומעירה בארסיות לעניין טיב הבחירה של בלקפוט בבעלי ברית, בעודו טוען שהוא פועל
לטובת הפלך. בלקפוט
לא משתכנע, ומדבר שוב על 'משק כנפי ההיסטוריה', ועל כך שהוא מצא את הדרך האחת
והיחידה לשבור את הנבואה על הדלדלות ההוביטים מפני העם הגדול – וזאת באמצעות
הגבירה האפלה, צבאה וכלי הנשק האדירים שלהם. את לואיזה, הוא אכן מעריך מאד – היא
יריבה ראויה ומכובדת, בת ראויה לאביה המנוח; הוא מוכן להבטיח לה, שכל עוד הוא
חי, לא התאין ולא אף אחד אחר לא יפגע במשפחה שלה; אולם את לואיזה עצמה הוא לא
מתכוון להשאיר כדי שתנסה לשבש לו את התוכניות פעם נוספת. "הסיר"
הזועם מציע שהוא יטפל בלואיזה וימעך אותה לעיסה טעימה; הוא זוכר לה יפה את זה
שהיא הרגה את הסגן שלו, 'בודו קומותיים' ועוד לא מעט 'בחורים' אחרים; והוא חושד
(ובצדק) שהיא גם שיתפה פעולה עם הגמדים המלוכלכים, שהוכיחו בפעם האלף, ששום דבר
טוב לא יצא מגמדים לא מבושלים. סרן
דארקסורו מתערבת, ואומרת לבלקפוט שיש לה רעיון מכובד יותר, שלא ידרוש את הריגתה
של אסירה כבולה שלחמה בכבוד. היא יכולה לקחת אותה איתה במסעה חזרה צפונה, לעבר
המחנה של הצבא שלה קרוב לחורבות של המקום שהמקומיים מכנים בשם המוזר
"אנו-מינאס"; משם, היא יכולה לקחת אותה למקום שממנו לואיזה לא תוכל
להפריע אי-פעם לתוכניות של בלקפוט. בלקפוט
שוקל את הדברים בדעתו, ולאכזבתו הרבה של "הסיר" הוא מקבל את העצה;
לואיזה נלקחת לאחת הספינות, כאשר הסרן מצווה לקחת את כל חפציה והזהב שלה ביחד
איתה, ומסלקת בחריפות כמה ממשרתיו של בלקפוט שכבר החלו לחטט בתיקים. אפילוג (בערך): הספינה
מובילה את לואיזה השבויה בחזרה לראשבוג, שם היא זוכה למנוחה בת מספר ימים,
במהלכם היא מבקשת ומקבלת מהסרן דארקסורו רשות לכתוב מכתב למשפחה שלה – ואליו היא
מצמידה בחשאי גם מכתב דחוף שנועד להשלח אל הלקליריה, שאמורה להמצא כעת בגבעות
בראנדיהיל שממזרח לסקארי. משם, לואיזה עם כל הציוד והכבודה שלה, מובלת לאחר
מספר ימים לכרכרה קודרת שמותאמת למסע בשיאו של החורף, שמוגנת בידי מספר חיילים
שנראים דומים לסרן עצמה... אבל כפי שלואיזה מבחינה במהירות, רובם גרועים ממנה
בהרבה, מביטים בלואיזה במשטמה, ואלמלא הסרן עצמה, היו כנראה הורגים אותה
במהירות, אם לא טורפים אותה בעצמם.
אלא,
שזמן לא ארוך אחרי תחילת המסע, משיגה את הכרכרה אחת הרוכבות האפלות, על עיניה
הבוחנות, האדומות כדם; היא בוחנת את לואיזה ולא אומרת דבר, אבל מעבירה לסרן
איגרת חתומה עם חותמת בצורת סמל מסכת המתים הלבנה, כשהיא אומרת משהו בקיצור בשפה
אפלה שלואיזה לא מבינה. סרן
קרינליה דארקסורו קוראת את האיגרת, ונראית – חרף האיפוק הקודר שלה – כאילו ספגה
סטירה מצלצלת לתוך הפנים. לואיזה
נדרשת לכמה וכמה נסיונות שכנוע והפעלת כריזמה, כדי לשכנע את הסרן לספר לה על
תוכן האיגרת, שממנה עולה שמאמציו של בלקפוט להרשים נכשלו: מפקד גבוה שמתהדר
בתואר 'המשנה לגבירה האפלה' שקל את הדברים, והחליט ש'הגנומים העלובים במקום
שנקרא פלך' אינם שווים טרחה; ותחת זאת, הוא מעדיף לשאת ולתת עם הוייטים שוכני
הכוכים, ובעיקר ועם מנהיגם העתיק ורב-העוצמה שנקרא גורדראס. לואיזה,
שכבר הזדמן לה לשמוע את השם המחריד הזה של אדון הוייטים, לשעבר יד-ימינו של המלך
המכשף בכבודו ובעצמו, מתחלחלת; הסרן אומרת שזו איוולת, אבל לא רצונה הוא הקובע;
לעומת זאת, היא מבטיחה שהיא תעשה ככל יכולתה כדי לנסות לשנות את ההחלטה – הגם
שלפי הארשת שלה, לואיזה מנחשת שהסיכוי לשנות את דעתו של המפקד היהיר ההוא אינו
גבוה במיוחד. וכך,
הכרכרה ממשיכה לשעוט צפונה ולשאת את לואיזה אל תוך החשיכה והשלג היורד, בואכה
אגם אבנדים והחורבות של בירת ארנור העתיקה שעל שפתו הדרומית... |
חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין | לקבוצת הפייסבוק של האתר
כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.