הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.8:
נפילתו של רדווין השישי ("המעשה המופלא בפוז'י הגדול ופוז'י הקטן")
(2396-2397)
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
"אחרי הכל, הוא
לא היה בחור רע כל-כך, בפני עצמו" התבטא אחד המעורבים בשערוריה שהסעירה את
הידרוסט בשנת 2396, כשהוא מתייחס לשליט לשעבר "הטרגדיה שלו, הוא שפשוט לא
הבין איך העולם השתנה, וכמה הוא עצמו שנוא".
רדווין וייטהולד, בכור
בניו של המלך אנדרו מרעייתו השניה סטפאני לבית סאוות'וואש נראה מראש, בעיני רבים,
כסוג של שוליית קצבים שהושלך אי-כה אל כס המלוכה סמוך ליום הולדתו ה-21; חסון, בעל
ידיים חזקות ועבות מאד, עור בהיר ומנומש ותווי פנים גסים למדי, מעוטרים בשער אדום
ושופע; בניגוד למה שהאמינו רבים ברחוב, לא היה בשום פנים ואופן אידיוט או לוקה
בשכלו, אולם היה בלא ספק אדם מקובע ועקשן מאד, בעל מנת משכל בינונית; במשך שנים
רבות מדי, גדל בצילם של אחים דומיננטים, אהובים ונאים בהרבה, והתהלך
כ"אאוטסיידר" ממורמר בחצר המלכות, מפצה את עצמו בטיפוח מרירות ובנהיה
אחר תרבות ובעיקר מחזות קיידרהרצים רומנטיים והירואיים.
ואז, התפוצצה הפרשה
שהביאה למות אחיו, ולאחר מכן למותו של אביו הפופלרי. רדווין, שנותר הצאצא הזכר
היחיד של המלך אנדרו, הושלך מהר מדי מבדידותו היחסית בשולי החצר אל הכתר, ואל תוך
אור הזרקורים והחנופה. הקייזר של קיידרהרץ המזרחית, אמריך פון זאגנווהאר, שניחש
כמה חודשים מראש את העתיד להתרחש ורצה מאד בהשפעה על חצר המלך באורח שתאפשר לו
לרסן את תאוות הכיבושים ההולכת וגוברת של הידרוסט ולשמור על האינטרסים שלו ושל
האצילים והסוחרים ממזרח קיידרהרץ, הקדים והציע לרדווין את אחת מבנותיו, הנסיכה
אילזה פון זאגנווהאר.
לשווא, ניסתה אמו של
רדווין להניא אותו מהנישואין – הן מטעמים פוליטים, והן מתוך תחושת השפלה נוכח
העובדה, כי הכלה המוצעת היתה רחוקה מלהיות אישיות מרשימה: אילזה תוארה כצעירה טובת
לב, אולם שמנמנה ונמוכה מאד, דבר שהקנה לה, ביחד עם שערה הצהוב המסולסל, חזות
שהזכירה לכולם ברווז או אפרוח פלומתי וגוץ. אלא, שרדווין לא אבה לשמוע; ממילא, היה
בליבו הרבה על אמו, אשר לשיטתו במשך שנים רבות מדי זלזלה בו, והעדיפה על פניו את
אחיו החורגים. מעבר לזה, גם הנדוניה השמנה שהציע הקייזר אמריך, כולל מימון להקמת
תאטרון קיידרהרצי מפואר "היאה לדודני הדגול", שבתה את ליבו.
נראה היה, כי שנים
בטרם הפך באמת ובתמים לשנוא נפשם של ההמונים, כבר התלוצצו הבריות על החתונה
המלכותית, שנראתה כמו "קצב המוליך ברווזה אל הסיר המלכותי" (ושמא, הדבר
נתן את ראשית הרעיון הציורי ששימש אחר-כך להפלת המלך, ע"ע).
אם סברו רבים כי
רדווין הצעיר יהיה מלך בובה בידי אמו, ודרכה בידי ראש הממשלה הותיק, הדוכס
מסאות'וואש, הרי שעד מהרה התבדו, כאשר רדווין התנכר לאמו, הרחיק אותה לחלוטין מכל
השפעה ומקרבתו בכלל, ותקופות מסויימות אף כלא אותה למעשה באגף המגורים שלה; ראש
הממשלה עצמו פוטר במהירות, ולמעשה הורחק לגמרי מעיר הבירה וצווה להשאר בנחלות
משפחתו בדרום-מערב הידרוסט.
תחת הכוחות שהורחקו,
כמו גם הסיעה השמרנית בפרלמנט שאיבדה את חסד הוד-מלכותו ולמעשה התפצלה, קירב אליו
המלך אצילים פרו-קיידרהרצים, רבים מהם בעלי קשרי דם ונישואין עם שושלות
קיידרהרציות; ראש וראשון באלו, היה לורד וינסנט סטורמברוק (או שטרומברוק), שמצד
אימו היה בן-דוד לפרדידריך "הדגול" פון ציצוביץ[1]. הלה, שהיה אציל שעמד בראש בית
מסחר והחזיק באוניות ונכסים רבים עוד בטרם עלייתו של רדווין לשלטון, עלה לגדולה
ובאותם ימים שימש הן כמצליף של "סיעת השגשוג והקדמה" (אמה מולידתה של
"הסיעה הכלכלית" דהיום, שהיתה אז פרו-קיידרהרצית); ומונה בידי המלך רדווין
למפקח המלכותי על המכירים והמכס הימי.
לורד שטורמברוק, היה
ידוע ברבים כאדם גדול, מלא גוף וקולני, בעל פנים עגולות וסמוקות ופאה נוכרית
מהודרת, כמו גם דעה מוצקה בכל ענייני היום ("בעיקר במה שאינו מבין");
סוחר ממולח וחובב גדול של תאטרון ואופרה; נדיב בכספו מחד גיסא, ומושחת למדי מאידך
גיסא, שלפי מקטרגיו לא ראה כל פסול בחבירה סודית לגורמים פליליים בכדי שיפגעו
ביריביו הכלכליים והפוליטיים, בעוד הוא שומר על ידיים נקיות יחסית. כך למשל, נטען
כי העסיק שניים מאנשי הצללים המפוקפקים של עיר הבירה: ברנרד האוזר ("האוזי")[2] וג'ימי אוליברס ("סבא
אולי"), לרגל בעבורו, למצוא מידע לסחיטה על יריבים, לחבל בסחורות ועוד כהנה
וכהנה.
מעבר ללורד שטורמברוק
וכמה מבני חסותו הצעירים, עלה פלאים מעמדו של השגריר הקיידרהרצי עצמו, גראף הלמוט
פון קנוצוב, ששימש ידיד אישי וכמעט יועץ לכל דבר ועניין למלך, בין היתר גם מתוקף
מעמדו הנכבד כסנדקה של המלכה אילזה; וביחד עימו גם מספר בני טובים קיידרהרצים –
חלקם אצילים וחלקם אנשי תרבות. בין הראשונים, ניתן להזכיר גם קצין משמר צעיר
ונוקשה, סרן קארל פון שטילפנאנרל, בעלה של ידידת ילדתו של המלכה אילזה, ששימש באורח
לא רשמי כמפקד 'משמר כבוד' הסר לפקודת המלך (ובמידה רבה, לפקודת הקייזר אמריך).
הגם שבאורח רשמי, דגל
רדווין בכך כי להידרוסט זכות להתפשט באורח בלתי מוגבל על חשבון העמים הילידיים
("העממים העתיקים"), עליהם היא עליונה באורח תהומי, הרי שעל הדבר היה
להעשות אך ורק בעצה אחת ו"תוך חלוקה הוגנת עם בני-דודנו הדגולים" – קרי,
הקיידרהרצים. יוצא, שלמרות הסיסמאות האימפריאליסטיות, הרי שהשפעתו של הקייזר פעלה
הלכה למעשה בכיוון ההפוך – שהרי, מטרתה של קיידרהרץ המזרחית היתה לחסום את
הכיבושים ההידרוסטים בדרום, וודאי שלא לעודד אותם. כבר באותה תקופה, התהלכו שמועות
כי הקיידרהרצים בחצר הוד-מלכותו מנסים לסכסך בין הידרוסט לבין בת-בריתה העתיקה
פאנולדריס, בכדי להסב את העין ההידרוסטית צפונה. היו גם שהרחיקו והאשימו את עושי
דברו של הקייזר בהפצת שמועה, כי בפאנולדריס חושבים על השבתה לזירה של הנסיכה
שרלוט, אחותו למחצה של המלך שנמלטה באותם ימים מבעלה הלא אהוב, הרוזן של רוטמר,
והושבתה על הכס כ"מלכת חסות" מטעם האבירים הירוקים של פאנולדריס[3] - מהלך שנשמע הזוי למחצה על
פניו, ובכל-זאת הזין את חששותיו של המלך הצעיר.
האיזון שנוצר הלכה
למעשה בין הסיסמאות הפומפוזיות והשאיפות הגדולות כלפי הדרום, לבין ההשפעה
הקיידרהרצית המרסנת, היה כי השלטונות ההידרוסטים העלימו עין מהרפתקנים וסוחרים
(כגון הצמד רינטון וראדפרן), שפעלו בכדי למשוך מתיישבים דרומה, לא הפריעו להם אולם
גם נמנעו מלתת להם סיוע משמעותי; גם המלחמה שהתפתחה באותה עת בצפון קראובנפוגו,
בין השבטים שביקשו את קרבת הידרוסט לבין כוחותיו של אודונגה, נותרה רשמית אך
למחצה.
מעבר לזה, היה היה
ברור לכל מי שעיניו בראשו, כי המלך אינו מתעניין הלכה למעשה בקראובנפוגו ובענייני
חוץ בכלל, ומעדיף לבלות את ימיו בארוחות דשנות, הליכה לתאטרון ולאופרה (בעיקר אלו
הקיידרהרצים), וקבלת אומנים חנפים ללשכתו (הוא אהב מאד שיציירו אותו, באורח מיופה,
ולא אחת בביגוד וברקע הלקוחים מן הגיבורים הקדומים של המיתולוגיה הקיידרהרצית);
בני-בריתו, שהיו האנשים החזקים בפועל, היו קשורים כולם לקיידרהרץ ולבני ציצוביץ
בקשרים כלכליים-מסחריים, והפיקו מכך רווחים שמנים, שמאד לא רצו לסכנם על-ידי
"מבול פראי ולא מרוסן" של סחר ישיר, שהיה עשוי להפתח אם וכאשר יופל
אודונגה ויפתחו המיצרים הדרומיים.
אלא, שאותו סטטוס-קוו
נקרע לגזרים בשנת 2395, כאשר הביס אודונגה את מתיישבי פורט-ג'יידבל וביצע בהם טבח
נורא, ועוד הוסיף חטא על פשע ושלח את שרידי אחד ממנהיגיהם בסירה נהוגה בידי זומבים
מצומקי-ראש, כאות ואזהרה להידרוסטים בכל הנוגע לצפוי להם, אם יוסיפו לפלוש
לקראובנפוגו.
הזעם הציבורי היה
אדיר, ובפעם הראשונה הגיע עמוק מאד, וחלחל במלוא העוצמה אל בין פשוטי העם, למצער
בעיר הבירה. לצד הזעם על האכזריות ועל הגאווה ההידרוסטית המנופצת, הרי שאודונגה
קרע לגזרים את תקוותם של רבים מפשוטי העם, להפליג אל מעבר לים ולזכות באדמות
וזכויות סחר, שיסללו את דרכם אל שורות המתעשרים החדשים. כמו כן חששו רבים, כי
אודונגה עשוי לנצל את נצחונו ולאיים אף על המושבות ההידרוסטית החדשות והחלשות
עדיין, בחלקם הצפון-מזרחי של המיצרים הדרומיים.
אלא שהמלך, ולמצער
מקורביו, החליטו שלא להחליט; והדבר גרם לזליגה מהירה של הזעם הציבורי כלפיהם. זאת,
תוך שבאורח גלוי מדי, נחשפה כמעט בפומבי מידת ההשפעה של הקייזר על "שאר בשרו
הדגול"; הגם שבחצר הקייזר היו מודעים, ככל-הנראה, לתפוח האדמה הלוהט, בחרו אף
שם לשבת על המדוכה, משום שהבינו היטב את משמעות נפילתו של אודונגה עבור הסחר
המשגשג בין קיידרהרץ לקאראן-וול; החצר הקייסרית הגיבה לאט מדי, תוך שהיא משפיעה על
המלך שלא להגיב, או "לשקול היטב, ובמתינות"; ועצם השמועות על העובדה כי
הקייזר מנסה לארגן משא ומתן חשאי בין הידרוסט לאודונגה, שמא באמצעות קאראן-וול,
התקבלה בזעם ובעלבון גדול בבירה ההידרוסטית.
אלא, שרדווין העקשן
נותר בשלו, והצהיר כי "לא האספסוף יחליט, האם אצא למלחמה"; זאת, תוך
שהוא מוסיף לעסוק בשלו ומתעלם, או שכלל אינו נחשף לדעיכת שארית הפופולאריות שלו
ולזעם הציבורי, שהפך מסוכן יותר ויותר, וכלל רבים מבעלי הדעה והכוח; אינו נותן את
החשיבות הראויה להתערערות כוחם של בני-בריתו בפרלמנט, בצבא ובצי; ולשמועות שהפכו
נועזות ומטונפות יותר מחודש לחודש: פעם, סיפרו בחוצות העיר על משלוח כלבים גזעיים
שהגיע מקיידרהרץ לחצר המלך באמצעות לורד שטורמברוק, פרס על צייתנותו של
הוד-מלכותו; ופעם על כך כי המלך שמע "ברצון רב, ואף הנהן כל העת" הרצאה
של מלומד רדיקלי על זכויות שחורי-העור, שאודונגה הוא "שליטם החוקי", וכי
למעשה, המתיישבים ההידרוסטים הם שהביאו את גורלם על עצמם.
חרף זאת, הוסיף המלך
להסמך על בני-בריתו, שהחזיקו עדיין בעוצמה כלכלית רבה, על קשריו עם קיידרהרץ ועל
היחידות המיוחדות של משמר הארמון, עליהם פיקד כעת באורח רשמי הקפטן פון
שטילפנאנרל. שנחשבו ממושמעות ואיכותיות בהרבה ממשמר העיר ומרוב הכוחות החמושים
היבשתיים האחרים.
אלא, שיריביו של המלך,
הן בפרלמנט והן בקרב האצולה והצבא, חיבלו תחבולות וכלכלו את צעדיהם; במצב דברים
זה, הוצג לראשונה בשלהי 2395 בפני הפרלמנט ג'נטלמן מהודר ומהוקצע, הרפתקן לשעבר
ובעל השכלה משפטית מקיפה, בשם פיליפ היל, שככל הנראה היה ממזר או צאצא מדרגה שניה
המקורב לבית סאוות'וואש. בהצבעה "טכנית" לכאורה שנערכה באותו יום
בפרלמנט, חברו לראשונה עריקים מ"סיעת הקדמה" למתנגדיו של המלך מהסיעה השמרנית
ומהסיעה האימפריאליסטית (שהיתה אז בחיתוליה), למנות את מר היל לחוקר מיוחד שתפקידו
לחקור אי-סדרים, העלמות מס ומעשי אלימות בנמל המלכותי. הגם שתומכיו של לורד
שטורמברוק התנגדו למהלך, הרי ספק אם הבינו את משמעותו, או "למי צלצלו
הפעמונים" באותה החלטה מינורית לכאורה.
מר היל, שביצע מלאכת שתי וערב במשך חודשים ארוכים (ויש אומרים שהוא, כמו גם חבורת
הרפתקנים צעירים ששכר, עברו לא מעט הרפתקאות בתהליך), ניחן בחושים של כלב ציד,
ובלא ש"האיש החזק של הבירה" יבין זאת, ביצע עליו ועל מקורביו חקירה
מקיפה ונושאת פירות, ובסופו של דבר לא רק שעלה על קשריו עם דמויות מפוקפקות, אלא
שגם "שכנע" (בהסכמה חשאית מראש של יושב ראש הפרלמנט דאז, הרוזן סיריל
פלינגטון[4]) את אחד מאותם עבריינים,
"פאפא אולי" המטונף ורב התושיה, לבגוד באדונו בתמורה לחנינה ושכר שמן.
וכך, גם ובעיקר כתוצאה
מאטימותם וקוצר הראות המשווע של שטור מברוק ומקורביו, נפרשה המלכודת מתחת לרגליו;
כאשר הוזמן, ביום "רגיל שברגילים" שבראשית קיץ 2396 ליתן דין וחשבון
בפני הפרלמנט אודות "כמה ממצאים מטרידים", כעס אומנם על הדרך בה יריבי
הוד-מלכותו "מבזבזים את זמנו בשטויות שלהם", והכין עצמו לכמה צעקות
ועימותים, אולם לא התרגש יתר על המידה ומסופר כי דאג בעיקר לשריין לו ולרעייתו את
אחד מתאי הכבוד באופרה המלכותית לאותו ערב "כולל הוראות מפורטות על טיבו,
מרקמו ומידת-חומו של הצלי שיוגש להם". לא היה שמץ של חשד בליבו, כי אותו יום
הוא היום האחרון ל"כהונתו" ולמעמדו כאיש החזק בממלכה.
ככל הנראה, גם הנוכחות
של אנשים חמושים רבים מדי בפרלמנט לא הרשימה את לורד שטורמברוק, כאשר פנה בזלזול
כמעט גלוי ל"ספיקר", הרוזן פלינגטון, וקבל על בזבוז הזמן, תוך שהוא מביע
זלזול מתנשא כלפי החוקר היל. למען האמת, לא טרח הלורד סמוק הפנים ליטול עימו אלא קומץ
קטן של שומרי ראש. מספרים, כי הפליט נחרה מזלזלת כאשר בישר לו הרוזן פלינגטון,
שלמרבה הצער ישנן האשמות חמורות שהוא נאלץ, לפי הפרוטוקול ובלב כבד, לעמת את עמיתו
הנכבד מולן. רק כאשר הבחין, במאוחר, ב"סבא אולי" מדושן עונג ולבוש
בחליפה מפוארת, החל מחוויר; ומסופר שמוקדם מדי, הרים קולו בצעקה וקבל שעצם נוכחות
"הפושע העלוב הזה" היא עלבון לכבודו (תוך שהלכה למעשה הוא מעיד על
היכרות טובה מדי עם אישומים שטרם הוקראו).
אלא, שפלינגטון והיל
הכינו בעבור שנוא-נפשם טיפול מיוחד; וזמן קצר לאחר שהרוזן סקר פחות או יותר את
"התהיות כבדות המשקל שמעלה הדו"ח, וציין כי כמובן שלאחר הבירור הראשוני,
שאינו אלא "בירור של כבוד", יוכל עמיתו להעזר בשירותיו של פרקליט, הזכיר
מר היל "חשדות למעשים נוספים, נתעבים עוד יותר-"
ואז, כך מסופר, מדלת
צדדית דידה לתוך האולם אי-מי, אולי הטיפוס המבחיל ביותר שזכה אי-פעם להציג כף רגל
בפרלמנט של הוד-מלכותו; מגדל-אווזים מזוהם ומצחין להפליא, ב"בגדי חג"
שהפכו אותו לגרוטסקי עוד יותר, מחזיק בידו אווז שמן וגדול, מלוכלך ומצחין ממש
כמותו, מפרפר ומגעגע.
ותחת ניצוחו הגאוני של
מר היל, שהחל חוקר את הברנש ששמו "מר פוז'ר", או כפי שהתנסח הוא עצמו,
אגב חשיפת שיניים רקובות "פוז'י הגדול אני, וזה אצלי ביד, זה פוז'י
הקטן"; הלה לא התבלבל, ובלשון ביבים החל מגולל פרשיה שגרמה לכמה מן הגבירות
באולם להגיע לסף עילפון; לטענתו (בעודו מצביע על הלורד הסמוק מזעם, שמרוב עלבון
פרחו המילים מפיו) כי מכר ללורד שטורמברוק משהו שנשמע במובהק כמו שירותי מין סוטים
למסיבות פרטיות, בהן היו מעורבים אווזים.
כל זאת, בעוד החוקר
היל, בשפתו המשפטית המצוחצחת המנוסחת ב"לכאורה" וארוגה פה ושם בהבעת
תקווה (צבועה להדהים) כי הלורד המכובד חף מפשע, החל חוקר את הבריה המזוהמת תוך
שלמעשה הוא מעודד אותו לנדב עוד ועוד פרטים, בעזרתו האדיבה של הספיקר, שדאג למנוע
כל נסיון מצד בני-בריתו של הלורד לשסע את החקירה.
הרוזן
פלינגטון מולל באצבעו את פאות לחייו הכסופות.
"אנא, מר
פוז'ר-"
"קוראים
אותי פוז'י" מגדל האווזים הפליט צחקוק, חושף טור שיניים חומות, מרקיבות. אגב,
כך שב ונופף באווז הלפות בידו, שהשמיע קרקור מחאה עז. "פוז'י הגדול, וזה כאן
קוראים אותו-"
"פוז'י
הקטן, בטוחני כי חברי הבית הטיבו לשמוע. כעת, מר היל, אנא שאל מחדש את
השאלה".
החוקר המיוחד
חייך חיוך מקסים.
"אנא,
סבר את אוזננו, מר פוז'ר. באיזה מחלקיו של ידידך המנוצה, ביצע כבוד הלורד, לכאורה,
את העבירה הנטענת, שכולנו תקווה כי מעולם לא התבצעה?"
מסופר כי מרוב השפלה,
נאלמה לגמרי לשונו של לורד שטורמברוק, שכל-כולו האדים כמו סלק, ולא ניתן היה למשך
שעה ארוכה להבין את דבריו, מעבר ל"ההאאמהאאאר, דו-קרב!"
(מה שהביא את הרוזן פליגנטון לשאול, לקול צחוקם של חברי הסיעה השמרנית והסיעה
האימפריאליסטית, האם כבוד הלורד מעוניין להזמין לדו-קרב של כבוד את סבא אולי, או
שמא את מר פוז'י).
לורד שטורמברוק,
מבולבל וזועם, הצליח בסופו של דבר לפלוט, שלא לטובתו, שמעולם לא ראה את מר פוז'ר,
כל שהוא זוכר הוא שאותו נבל, אולי (וכאן הודה למעשה בקשר עימו), ניסה לפתות אותו
לרכוש ארבעה אווזים מזן גדול ונדיר לארוע פרטי, בכדי להגישם בפטריות יער, תוך
עקיפה כזו או אחרת של אחד מכללי המכס-
"אווז פוז'י אחד
לא מספיק לו, כנראה" העיר אי-מי מספסלי הבית "הוא נזקק לארבעה, לא פחות
ולא יותר. חי נפשי!"
בסופו של דבר, כאשר
הלורד הזועם התנודד קדימה ואחורה כאילו הוא עומד להתעלף, אי-מי מאנשיו כבר שלף את
חרבו ונתקל בשומרי הפרלמנט שהשפילו את כידוניהם, הודיע הרוזן פלינגטון במתק
שפתיים, כי כמובן שללורד המכובד יוענק בית-דין של כבוד כנגד כל אותן האשמות
מזעזעות, אולם בכל-זאת, ישנם בגו דברים מטרידים לא פחות, גם אם אינם כוללים
אווזים-
ואזי, החלו הוא והחוקר
היל מעמתים את הלורד עם סעיף אחרי סעיף של הדוח על מעשי שחיתות, קשר עם עבריינים
והפרת עשרות סעיפים מן החוק המלכותי ודיני היושר; הלורד שטורמברוק, עודו מזועזע
ומתקשה לדבר, החל מגמגם ועונה תשובות שחלקן רק סיבכו אותו; ורק לאחר דקות ארוכות
נזכר לדרוש פרקליט משל עצמו, תוך הצהרה כי עד שיתייעץ עימו, אין הוא מוכן להמשיך
ולדבר ב"בית הזה, שהפך לקרקס בזוי". כל זאת, כאשר היציע, שמולא מראש
בקהל קולני של סוחרים ואחרים השוטמים את הלורד, מפריע, צועק ומתלוצץ כל העת על
חשבונו.
בסופו של דבר, ולאחר
התייעצות קצרה, הודיע הספיקר כי ינתנו ללורד שטורמברוק כל זכויותיו בבית דין של
כבוד, כיאה למעמדו; אולם, נוכח חומרת הדברים והעובדה כי הלורד עצמו הודה בהיכרות
עם "מר אולי" (שעוד הוסיף וטען כי הלורד שטורמברוק הבטיח לו תואר בארון,
או לפחות אבירות), הרי אין מנוס בפני הבית המכובד הזה מלהשעות את הלורד הנכבד מכל
תפקידיו וסמכויותיו, שכמובן יושבו לו אם ימצא חף מפשע; בהצבעה המהירה שנערכה (וסוכמה
כנראה מראש), בה ערקו כמה מתומכי המלך אל מחנה האופוזיציה, אישר הבית במהירות את
הדברים, תוך שהוא "מורה" לספיקר להחזיק את כבוד הלורד ב"אירוח של
כבוד", עד שיתארגן בית הדין. מטיבם של דברים, ולפי הפרוטוקול, הודיע הספיקר
כי הוא נאלץ, בלב כבד, לשלוח להוד-מלכותו דיווח מפורט על המאורעות.
רדווין רתח מזעם, כאשר
הגיעה האיגרת הרשמית אל שולחנו, ומספרים כי במשך דקות ארוכות היה קשה להבין את
צעקותיו, שהגיעו עד כדי כך שהתיז ריר מפיו. בזעמו, נשבע רדווין להדיח ולתלות את
הספיקר, את "הממזר הארור היל", ואת כל שאר השותפים בקשר.
אלא, שלעת עתה, ועד
שיוכלו אנשיו לגייס את הכוחות הנאמנים לו (מה גם שאפילו יועציו הקיידרהרצים של
המלך העירו, כי תליית הספיקר של הפרלמנט אינה חזון מציאותי לעת-עתה),
"הסתפק" המלך הזועם בשליחת מכתב מלא איומים אל הפרלמנט, בו הודיע כי
השעיית הלורד שטורמברוק בטלה ומבוטלת, וכי אם לא ישוחרר יראה בכך מרד ויפעל בהתאם.
לכך, השיב הרוזן
פאלקונדייל כי הוא מכבד מאד את דבר הוד-מלכותו, ומזמין את רוממותו לדבר בפני
הפרלמנט המלכותי ולהסביר מדוע ולפי איזה דין הוא מבטל את אותה החלטה ("שאף
ליבי אינו קל בעניינה").
אז, עשה המלך הפזיז
והזועם את הטעות המכריעה, סירב בכעס להצעתו של הקפטן פון שטילפנאנרל להתבצר בארמון
או לצאת בחיפוי המשמר המלכותי אל מחוץ לעיר הבירה, ונענה להצעתו המנומסת של
יושב-ראש הפרלמנט, שהבטיח לו בהן-צדק כי יגן על כל הזכויות והכבוד המלכותי,
ובוודאי לא יעכב את המלך מלבוא ולצאת כרצונו.
הסוף היה מהיר ומשפיל;
עד שנכנס המלך אל הפרלמנט, הוקף בית המחוקקים 'באורח פלא' בהמון זועם, אלפים על
אלפים של אנשים מנופפים בלפידים ובכלי נשק מאולתרים, שאומרים שאורגנו במהירות בידי
אנשי בית סאוות'וואש, שלא שכחו ולא סלחו למלך רדווין על השפלתם. אצל ההמון, מטבע
הדברים, התערבבה השנאה שממילא רחשו למלך בעקבות הטבח בפורט ג'יידבל, עם עדותו של
מגדל האווזים, כך שרבים בהמון האמינו למה שנאמר להם, כאילו המלך עצמו הוא זה
שהתהולל עם "פוז'י הגדול ופוז'י הקטן"; ההמון צעק בקולי קולות
"הלאה הקצב המנומש! הלאה חברם של אמריך ואודונגה! לשחוט את שוגל
האווזים!"
ואם לא די היה בכך,
הופיעה בפני ההמון המשולהב לא אחרת מאשר המלכה האם סטפאני, שיד נסתרת חילצה מבעוד
מועד מן הארמון, שנאמה נאום מלא בדמעות מעושות כנגד בנה, והפצירה בהמון ובחברי
הפרלמנט "להציל את המולדת ואת כבוד הכתר", וזאת חרף העובדה שהמלך הוא
בנה שלה, יוצא חלציה ודם מדמה.
לשווא, ניסה המלך לשוב
ולאיים, וברוב פזיזות בחר להוסיף איום אף בדבר זעמו של הקייזר אמריך, שלא ישלים עם
השפלת חתנו; אי-אלו מחברי הפרלמנט השיבו בצעקות, כי המלך מרשיע את עצמו בבגידה קבל
עם ועדה, ולמעשה נוהג בדיוק כמו פרופסור הנקן שהזמין את בן-השמש לפלוש להידרוסט.
בסופו של דבר, לאחר חצי שעה מורטת עצבים, נכנע המשמר המלכותי, שמספר אנשיו היה
מועט מדי; והמלך רדווין, כשדמעות בעיניו, הסכים לצאת "לחופשה" בכפר עד
שירגעו הרוחות, תוך שהוא משלים עם השעייתו של לורד שטורמברוק, ונאלץ לחתום על צו
המפרק את המשמר הקיידרהרצי שלו מן הנשק.
כך הגיע לסופו שלטונו
הקצר של המלך המנומש והשנוא, שלא חזר עוד לעולם לעיר הבירה. לאחר שהוצא
ל"חופשה" כפויה, מיהר הפרלמנט ופירק את אנשיו מנשק ומעמדותיהם, וועדה
מיוחדת של הפרלמנט, לאחר ששמעה את עדות המלכה האם, הכריזה עליו כבלתי שפוי בדעתו,
ולמעשה כמי שהיה קורבן – בתמימותו ובחוסר בשלותו – לתככים ולמזימת בגידה
קיידרהרצית. אי לכך, הכריז הפרלמנט על נישואיו של רדווין כבטלים, והורה למלכה
אילזה לצאת בתוך שבוע מהידרוסט ביחד עם ילדיה, מהם נשללו "לנצח נצחים"
זכויות הירושה. כמו כן, גורשו רוב היועצים הקיידרהרצים, מלבד השגריר – שהפך לאדם
המבודד והשנוא ביותר בעיר הבירה.
שנים מספר לאחר מכן,
נשלמה המערכה הסופית של הטרגדיה של המלך אנדרו וילדיו (או שמא "האפילוג הקומי
של הטרגדיה", כפי שהיו שקראו לכך), כאשר הפך רדווין המודח קורבן לתאונת צייד.
לאחר ישיבה על המדוכה
ולא מעט ויכוחים בדבר עתיד כס המלכות, הסכימו חברי הפרלמנט ומפקדי הצבא להושיב על
הכס את נכדו של המלך פרסיבל התשיעי, הרברט ויטהולד בן ה-16, שחי את חייו הרחק
מארמון המלך, ושימש כחניך בטירתו של הדוכס מהנינגלור. חרף החזות הנאה והאבירית של
המלך הצעיר (שנפגמה במעט בשל היותו מעט כבד-לשון, למצער בדיבור בפני קהל), נראה כי
בפרלמנט ידעו היטב את מי הם ממנים: נער צעיר והססן, שנהה תמיד אחרי סמכות של
מבוגרים ותקיפים ממנו, ונודע כמי שמפחד מהצל של עצמו. אלא, שנטען (ובצדק) כי מלבד
"צאצאיה של הקיידהרצית", הרברט הצעיר הוא הגבר היחיד שנותר בשושלת
המלוכה, וובוודאי "שאין לסתום את הגולל על שושלת מפוארת ועתיקת יומין".
הקומץ הקטן של חברי פרלמנט שהציע לשנות את החוק ולהחזיר את הנסיכה שרלוט, זכה פחות
או יותר ליחס של "מוקיונים לא מזיקים", הא ותו-לא.
שלטונו של רדווין תם,
וביחד עימו חוסלה למעשה הסיעה הפרו-קיידרהרצית; רוב אנשיה מיהרו 'לחזור בתשובה'
ולהתכחש לקשריהם עם הקייזר ואנשיו, תוך שהם "מביעים זעזוע עמוק"
מתוכניות הבגידה ש"נחשפו" כעת, בזו אחר זו. הגרעין הקשה יותר הועבר
מתפקידו, וקומץ אנשים הוגלה – אם כי, כפי שמציינים כותבי ההיסטוריה ההידרוסטית,
איש לא נאסר לתקופה ארוכה, קל וחומר לא הוצא להורג.
אלא שהקייזר, אמריך
פון זאגנווהאר, רתח מזעם על ההשפלה – לא רק אובדן השפעתו בהידרוסט, אלא הטיפול
המבזה שזכו לו בתו וילדיה. זאת, כאשר עד מהרה הגיעו לקיידרהרץ הידיעות על כך כי
צבא הוד-מלכותו מתגייס כדי לרדת דרומה ולהלום באודונגה. כל אלו, ביחד עם החשש
לעתיד הסחר הקיידרהרצי, גרמו עויינות קשה מאד, לא רק בין השליטים והעילית, אלא כזו
שהגיע אל תוך לבבות העם – בעיקר אך לא רק בהידרוסט. מכאן, היתה הדרך למלחמה כוללת
בין הידרוסט ופאנולדריס מחד, לבין קיידרהרץ המזרחית וקאראן-וול מאידך קצרה ביותר;
למעשה - שתי תקריות פעוטות יחסית הספיקו לכך.
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.