הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.9:
הידרוסט וקיידרהרץ מדרדרות למלחמה כללית (2397-2400)
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
הדחתו של המלך רדווין
השישי וגירוש רעייתו, דרדרו את יחסי הידרוסט וקיידרהרץ לשפל המדרגה. כאשר, בפעם
הראשונה מזה דורות רבים, לא דובר רק ב"עניינים שבין מלכים" ושועי ארץ,
אלא בשנאה ותיעוב הדדי שחלחל אל לבבות פשוטי העם עצמם. עם זאת, בשנת 2397 לא רבים,
בשני הצדדים, חשבו על מלחמה כללית אכזרית, כפי שעתידה היתה לפרוץ בתוך שנים
ספורות. שני הצדדים האשימו זה את זה, אמנם, בשכירה ובתמיכה בפרייבטירים מזיקים בים
הדרומי, וכוחות של הרפתקנים ויחידות כאלו ואחרות לחמו זה בזה בקראובנפוגו ובמקומות
אחרים.
אלא, שאם היו – עדיין – רבים שביקשו שלא להחריף את המשבר, הרי שורה של מאורעות
גרמו להפך הגמור: הקצנתו, עד שהפך למלחמה כללית שניטשה במקביל הן בים הדרומי, הן
באיזור התעלה ההורליאנית ודרום הרקאלסיליי, והן בחוף העשן ובחזיתות נוספות.
חורבן
נימלאמנטיר:
מאורע מחריד זה, שארע בעוד כל הצדדים עסוקים בענייניהם, זעזע בעיקר את הנסיכות
ההררית והמבודדת יחסית של קריינליכט, אולם השפעותיו המזיקות היו רחבות בהרבה. במשך
דורות על דורות, נחשבה בירת הראל'זהארק מקלאן אר-נארסילור לאחד מפלאי תבל; עיר
לבנה ויפיפיה שרבים מחלקיה עשויים שיש קסום, היושבת במרומי הר העקרב שמדרום לחוף
העשן: הוד-קדומים אדיר, בלתי מנוצח ובלתי ניתן להכנעה. התרבות המטריארכלית של
אר-נארסילור, על גבירות המערכה שלו וחשלי הנשק המוכשרים שעבדו תחתיהן, שרד בקלות
את זעמה של אחוות המוות, מאות שנים קודם לכן; "אמזונות האש", כפי שכונו
לעיתים בידי בני האדם, שמרו על ריחוק מסויים אולם בפועל התערבו גם התערבו בענייני
בני האנוש: פועלן המרכזי, היה מתן החסות והתמיכה הפעילה ל"מרד הקולונל
הזהוב" במאה ה-19, שהיה ההתנערות הראשונה של קיידרהרצים כנגד שלטון כוהני
טוטנהאגן; בעזרת בנות הראל'זהארק מהר העקרב, הצליחו המורדים לשרוד את התקפות הנגד
הרצחניות של אחוות המוות, להתבצר במחוזות הרריים סוב-טרופיים וקשים לגישה, ולהקים
שם את נסיכות קריינליכט, שהיתה הנסיכות הקיידרהרצית הראשונה שיצאה כנגד טוטנהאגן
ואחוות המוות. במאות השנים שחלפו מאז, נותרה על כנה ברית הדוקה בין נימלאנטיר
לקריינליכט, כולל קשרי דם בין שושלות השלטון והאצולה[1]. קשר מעניין אחר, נקשר במרוצת
הדורות בין נימלאנטיר וגבירות המערכה שלה לבין אצילים צפון-הידרוסטיים, בראשם בית
דוכסי נורהולם.
אמנם, כבר בסביבות
2350, החלו רמזים כי נימלאנטיר שוקעת ונחלשת, ובו-בעת הופכת בדלנית יותר ומסוייגת
כלפי בני-אדם, כולל בני-בריתה הישנים. אולם, איש לא ציפה למהלומה הרצחנית (ויש
אומרים כמעט אפית), שנחתה בשנים 2396-2398. אמזונות האש היו, מאז ומעולם מסוכסכות
עם שבטי פילושטי שהתגוררו בארצות הביצתיות מדרום לרכס סקית'רוס ולהר העקרב, ובעיקר
במוגות'י ש"רמת לב קיסוס"; למען האמת, הרי שבנות הראל'זהארק התייחסו
לפילושטי, מאז ומעולם, כגזע של יצורים נחותים מחיות, בעלות יכולת רביה של
עכברושים, שיש לטפל בהן ביד קשה "כל אימת שהן מרימות את ראשן הירקרק מן
המחראה". לא אחת, גבירות מערכה צעירות ניהלו, כחלק מהוכחת ערכן, מסעות פשיטה
ומלחמה אל ארצות הביצה, בכדי להכות בפילושטי, ואם אפשר גם לבזוז כמה מן המוצרים
יקרי המציאות שלהן, במיוחד בדים מכושפים שטוו האחרונות. זאת ועוד; לא נעלם מבית
אר-נארסילור, כי בארצות המדמנה שוכנים, לצד מיני מפלצות ומוטאציות מבחילות ומרושעות,
גם ראל'זהארק מעוותים ש"האש בדמם התמוססה לרעל", שבראשם בית נסיכות
המערכה הבוגדות האגדי משושלת אר-קאהאדור.
אלא, שבעשור האחרון של
המאה הקודמת (ה-24), התהפכו היוצרות באורח פתאומי, כמעט חסר תקדים. צבא מזעזע של
פילושטי התרכז בעיר הדומן המבחילה מוגות'י; גרוע מכך, יד אפלה ומסתורית חימשה
ואימנה את כוחותיה של גורת'ורה, מציידת אותם בפלדה ובכשפים; בשנת 2396, עלה צבא
מפלצתי אדיר על הר העקרב, צולח את המכשולים הטבעיים ותוקף את חומותיה הלבנות של
נימלאנטיר ברבבות של פילושטי, מוטאציות ביצה רעילות ויצורים נוספים; לאחר שנתיים
של מצור מר, הובקעו החומות והחלה אורגיה של ביזה וטבח, שרק מעטים מן הראל'זהארק
(יש אומרים, כעשירית) הצליחו להמלט ממנו. כוחות קריינליכטים, שניסו במאוחר לצעוד
לעזרת בת-בריתם העתיקה (הגם שהתרחקה מהם בשני הדורות האחרונים), הוכו מכה מוחצת
ונמלטו.
הידיעות על החורבן
הבל-יאמן עשו להם כנפיים, והגם שעבור רוב בני האדם, מחוץ לקריינליכט (ואולי כמה
גורמים בצפון הידרוסט), הדבר לא היה יותר מסיפור רחוק, הרי שרבים מהשליטים החלו
דואגים, שמה הצבא האפל יכה בשנית, והיכן; הנסיכה רילאנדירי, גבירתם החיוורת
והאכזרית של העריקים הקאהרויאנים בים הדרומי, הוכתה אף היא בפקפוק ודאגה, ויש
אומרים כי רמזה לבן-בריתה, הקייזר אמריך מקיידרהרץ המזרחית, "להתכונן לגרוע
מכל".
אלא שביני לביני,
החליט הקייזר הותיק כי הוא זקן מדי, בריאותו התרופפה והוא אינו מתאים עוד להוביל
את עמו אל תוך המשבר המתהווה (אומרים כי מעולם לא התאושש מן ההשפלה שנחתה עליו
בגירושה המחפיר של בתו מהידרוסט ונישול נכדיו מ'זכויותיהם הטבעיות'). אי לכך,
חודשים ספורים לאחר מכן, התפטר מתפקידו והודיע כי הוא פורש לשלוות חיי הכפר, ותחת
זאת "ממליץ" למועצה הצבאית העליונה של קיידרהרץ למנות את אחיינו זיגפריד
– לוחם צעיר, מוכשר (והיו שאומרים גם נאה ביותר, או כפי שאמרו בקיידרהרץ "בעל
חזות של מלך"), שנראה לו כמועמד המתאים ביותר לירושת הכס (וודאי יותר משני
בניו, שהתנהלותם לא הסבה לו מעולם נחת). זיגפריד הוכתר בשנת 2399, בתור זיגפריד
השלישי לבית פון זאגנווהאר. הקיידרהרצים, ברובם המכריע, היו שבעי רצון מהבחירה של
הקייסר הפורש והמועצה הצבאית, ואף העמידו את הקייזר הצעיר, האמיץ והשרמנטי
כאנטי-תזה למלך ההידרסטי החדש, ההססן וכבד הפה שנועד כמעט בפומבי להיות בובה
"בידי סוחרים שמנים, מושחתים וחסרי כבוד".
כבר בנאום רב הרושם
שנשא הקייזר החדש עם הכתרתו, הרי שנגד עיניו עמדה מטרת-על ראשונה במעלה, שנועדה הן
להחזיר את כבודה האבוד של קיידרהרץ והן ליתן מענה לאיום מצד הצבא האפל של
גורת'ורה, שכוחות ראשונים שלו חדרו דרך העולם התחתי לארץ הגבעות הורלאו, תוך שהם
עוקפים את קריינליכט ויוצרים איום חדש ואקוטי. מטרה זו, היתה, פשוטה כמשמעה: יצירת
ברית הדוקה, ואם אפשר איחוד כלל קיידרהרצי (אולי גם בתוספת כמה כוחות אחרים)-
שבאורח ברור, הוא עצמו יעמוד בראשו בתור הקייזר העליון.
רעיון זה של איחוד
הנסיכויות תחת בית פון זאגנווהאר, הגם שהדבר לא נאמר, היה גם איום יותר ממרומז
גרידא על הידרוסט, שראתה לפחות את מערב חוף העשן והפזורה הקיידרהרצית היושבת שם
כאיזור השפעה שלה מזה דורי-דורות. איחוד כזה, לדעת הקייזר זיגפריד, יוכל הן להדוף
את הפילושטי "חזרה לביבים שלהן", והן להיות משקל נגד ראוי לשאפתנות המתעצמת
של "האי הקרתני והבוגדני".
אלא, שמעבר לעובדה כי
רעיון ה"קייזרבריף" הרתיח את הידרוסט, ונתפס כאיום גס על ריבונותה, הרי
שהלכה למעשה, היתה ההתנגדות כלפיו רבה ורחבה בהרבה ממה שהצליחו הקייזר הצעיר
והגנראלים שלו להבין. בעיני רבים, לא רק בהידרוסט אלא גם בפאנולדריס ובדרום
הרקאליסיליי, הרעיון היווה תזכורת לא נעימה לעבר האפל של הקיידהרצים בתקופת
האימפריה של אחוות המוות, ועצם המחשבה על איחוד מחדש של אותו עם גרמה
לדרום-הרקאלים, ולא רק להם, לצמרמורת. גרוע מכך, מה שלא הצליח זיגפריד הצעיר, כמעט
עד הסוף המר, להבין, הוא שהרעיון היה פופולרי הרבה פחות מכפי שחשב, גם בקרב הפזורה
הקיידרהרצית עצמה; רבות מהנסיכויות וערי המדינה בחוף העשן וסביבתו, כלל לא התלהבו
מן הרעיון לכרוע ברך בפני קייזר שאפתן ממזרח קיידרהרץ, והעדיפו מאד את המצב הקיים,
בו אף אחת מן המעצמות אינה חזקה מספיק בכדי לבלוע אותן. כבר באותן שנים, טרם פרוץ
המלחמה, זכה הרעיון לכתף קרה גם מצד קריינליכט, הגדולה בנסיכויות של הפזורה
הקיידהרצית והמאויימת ביותר מצד הפילושטי.
לעומת זאת, מי שתמכה
ברעיון ה"קייזרבריף" לכל אורך הדרך, היתה השליטה הקאהרויאנית רילאנדירי
מית'-מונטאר, ששמא בשל חשש כי ידו הארוכה של הרודן אר-טורגול בוחשת בקלחת,
והפילושטי של גורת'ורה מונעות בעקיפין מכוח רצונו. אלא, שתמיכתה רק החריפה את
החששות – הן של ההידרוסטים והן של גורמים אחרים, מטיבו של הרעיון; וזאת שלא בכדי.
ביני לביני, בעוד
הקייזר מנסה לקדם את היוזמה מרחיקת הלכת שלו, וההידרוסטים מנסים לחבל בה בכל כוחם
(ואילו שני הצדדים נאבקים "בחצר האחורית" של המיצרים הדרומיים,
קראובנפוגו וג'ורהאדן במלחמה 'על אש קטנה' באמצעות פרייבטירים, ספני אושורלוק
וכ"ו), קרו שתי תקריות, שהציתו אש שהיתה גדולה בהרבה מן המצופה.
האחת, היתה קשורה
בטבורה לשבטי הנוטריאקס הלוחמניים ובעלי המורשת היחודית המתגוררים בארץ הגבעות
הורלאו, בה ניסו הן ההידרוסטים והן הקיידרהרצים לתקוע יתד, נוכח חשיבותה
האיסטרטגית- היותה לא רק עשירה בסחורות ומחצבים, אלא גם חולשת על התעלה ההורליאנית
המחברת את מרכז הסיל'נאראלד אל הים המזרחי. בהורלאו, התחוללה מזה כמה שנים מלחמה
כנגד כוחות פילושטי הנאמנים לגורת'ורה, שפלשו דרך העולם התחתי וזיהמו את אחת
הפסגות המקודשות לשבטי הנוטריאקס. אותם שבטי רוכבים לוחמניים, היו בעלי היסטוריה
של סלידה ובוז להידרוסטים – אותם הצליחו להביס בהזדמנות אחת באמצע המאה ה-23, באחת
ההזדמנויות המעטות בה ניסו מלכי "החצר המרקדת" להתערב מחוץ לגבולותיהם
("מלחמת הקקטוס" 2257-2263); הדימוי של אלו האחרונים, כסוחרים שמנים,
רכרוכיים ובוגדניים, התחזק נוכח הדרישות ההידרוסטיות לקפיטולציות מסחריות וזכויות
רחבות יותר ויותר לסוחרים שלהם בנמל קוראסיס (העיר היחידה בהורלאו, ונמל עתיק
וחשוב מאד). לעומת זאת, הקיידרהרצים ידעו לפנות אל בני הנוטריאקס בדרכים אחרות
("הם מציעים לנו ידידות אמת ופלדה. אתם שקרים וניירות").
אמנם, המלך ומנהיג
השבטים הגדול, נורקארדיין השני, ביקש לא לשרוף את הגשרים לשום צד, והסכים לסבול
נוכחות של סוחרים הידרוסטים בנמל שלו; אולם בשנת 2400, לאחר סדרה של קרבות קשים
בין הנוטריאקס שלחמו, בסיוע של קיידרהרץ, והצליחו להשיג נצחונות חשובים על הפולשות
ממוגות'י ולהדוף אותן מרוב העמדות שכבשו, נפוצו שמועות בקרב הלוחמים ההורליאנים כי
סוחרים הידרוסטים הסגירו לפילושטי סודות וסייעו להן בסתר, בתמורה להבטחות לרכוש
מהן בדים מכושפים וסחורות אחרות; התוצאה היתה פרעות אלימות ואכזריות בהידרוסטים
ששהו בקוראסיס, כמו גם בכמה מההורליאנים שנחשדו בנהיה אחריהם ואימוץ אופנות הידרוסטיות.
בתגובה, הכריזה ממשלת הוד-מלכותו כי תעניש את "הפראים הרצחניים", ואילו
הקייזר הודיע, כי הוא עומד לצד בני בריתו "בחרב שלופה ושיריון נוצץ";
כחלק מכך, הוצבה אוניית מלחמה קאהרויאנית מאיימת בנמל קוראסיס, ועליה פרשי-אוויר
מפחידים, רכובים על זוחלי-חצות מכונפים; עוד דבר, שההידרוסטים תפסו כהתגרות מכוונת
וחצופה מצד הקייזר ובני-בריתו.
תקרית אחרת, שהחלה
באורח משעשע (ושמא, כמעט אבסורדי) בהרבה, נעוצה במעלליה של שושלת פון ציצוביץ,
ששלטה מזה דורות בלודנרהיים היפיפיה שבלב אגם הבדולח הכחול, סמוך לגבולות
קריינליכט. ראש המשפחה ושליט לודנרהיים מזה עשרות שנים, פרידריך פון ציצוביץ
"הדגול", נחשב לבן-ברית של הידרוסט, וככזה היה, עשרים וחמש שנים קודם
לכן, בין מארגני הצי המערב-קיידרהרצי שיצא לסייע להידרוסט בקרבות מול הרדיקלים של
קאלינגהאם ובני-בריתם האמת'ורים.
כעת, היה פרידריך זקן מאד,
ויש אומרים שדעתו החל מטשטשת עליו; בניו הזכרים, ברובם, הקדימו את אביהם ומתו, או
הוכחו כלא ראויים בעיניו. באותם ימים, בכל אותו "שבט ציצוביץ" העשיר,
היהיר והאקסטרווגנטי ששכן בהיכלות לודרנהיים, היו שלושה מנכדיו של הרוזן פרידריך:
יוברט, אדוארד ואולריך, האנשים החזקים – עיתים רבים ביניהם על הירושה, ועיתים
משתפים פעולה, רבים בקולניות ומתפייסים ("לא משום שמחלתי על כבודי, חלילה, רק
בכדי לעשות לרוממותו, סבי הדגול, מעט נחת").
ובעוד הקלחת סביב
רוחשת, נפל דבר: אחת מאחייניותיו הצעירות יותר של הרוזן הזקן, אינגריד היפיפיה-
קוסמת חובבת שאומרים שנראתה צעירה יותר (ורזה יותר) משלושת נכדיו החביבים, קצה
בחיים בבית ציצוביץ ונמלטה עם בן ססגוני ומפוקפק לשושלת אצילים קריינליכטית שכנה.
קורט פון שטיינברג, בנו הצעיר של הגנראל הקריינליכטי יואכים "יד הברזל"
פון שטיינברג, היה מאז ומעולם ברנש צבעוני, סורר, ובעל נטיות רדיקליות; הוא סירב
לקריירה צבאית, ותחת זאת התבלט כבר מגיל צעיר כמוזיקאי מחונן, ועוד יותר מכך,
מלחין מחונן.
שתי השושלות השכנות
הופתעו ורתחו מזעם, כאשר נודע בדיעבד כי קורט הססגוני נמלט ביחד עם אינגריד פון
ציצוביץ, תוך שהוא מוסיף חטא על פשע, מתפאר בכך שקיים עימה יחסי מין בלא נישואין,
לועג לאביו, ובמיוחד לבני ציצוביץ במכתב עסיסי שהותיר, בו הביע דעות רדיקליות
שהרתיחו את אביו, וגרמו לו לנדות אותו מן המשפחה ולנשל אותו מן השם ומן הירושה.
אלא, שאינגריד וקורט הקדימו להמלט, והגיעו באין מפריע לעיר התרבותית ושוקקת החיים
דרזלארט שבמזרח קיידרהרץ – עיר נמל עשירה, שהיתה ידועה מזה דורות בתאטראות, האופרה
וחיי התרבות השוקקים (והחופשיים יחסית) שלה.
הסיפור המפורט, על
רבדיו הקומיים למדי, מפורט במקום אחר, המפרט את קורות שושלת ציצוביץ
מאז ועד היום. בעניננו, די להבהיר, כי סיפור הבריחה העיר מרבצו טענה ישנה-נושה של
בני ציצוביץ, כי שכניהם בני שטיינברג, חרף היותם לכאורה חלק מקריינליכט, הינם
למעשה ואסאלים שלהם. הדבר הביא לתסבוכת משפטית שלמה, שהוחרפה בשל שגיונותיו של
פרידריך הזקן, וגרמה לריב גדול לא רק מול נסיך קריינליכט ובני שטיינברג, אלא גם
מול הקייזר הצעיר של קיידרהרץ, ש"בית דין של כבוד" שמונה מטעמו קבע כי
השטיינברגים הם ואסאלים של נסיך קריינליכט, ואי לכך קורט פון שטיינברג (ששינה את
שמו לקורט אנגלס והחל עובד ככותב אופרות בדרזלרט), אינו בר-הסגרה לידי בני
ציצוביץ.
פרידריך הזקן והחולה
רתח על ה"השערוריה שאין כמוה", ועל "המזימה הגדולה כנגד כבוד
משפחתו", ואילו שלושת נכדיו היהירים הרחיקו לכת עוד יותר, ובראשית שנת 2400,
ארגנו כוח צבאי קטן, שפשט על אוניית סוחר קיידרהרצית שענגה בנמל סמוך של חוף העשן
בדרכה אל קאנהדריש, ועל סיפונה סחורות יקרות ערך. בני ציצוביץ פשטו על הסיפון,
השליכו את השומרים הקיידרהרצים למים, ופשוטו כמשמעו, בזזו את האוניה, כאשר אחד מהם
מפקד על השטתה לנמל רוטמר ומשם להידרוסט. תחילה, הכריזו בני ציצוביץ כי הסחורות
יוחזקו בידיהם "כערבון של כבוד", עד שיוסגרו קורט פון שטיינברג ואינגריד
לידיהם; אלא שכפי שהעיר אי-מי "עד מהרה עלתה החמדנות במעלה הנחירים
הציצוביציות"; חלק מהסחורות הובאו ללודנרהיים, לשימושם הפרטי של בני ציצוביץ;
ואילו האחרות – רוב המטען – נמכר בהידרוסט במחיר מפולפל.
הקייזר זיגפריד רתח
מזעם, והודיע תחילהוכי "הפעם, אסגור חשבון אחת ולתמיד עם הבית המאוס הזה, של
שודדי הים השמנים. אגדע במו ידי כל ציצוביץ וציצוביץ, אפילו ציץ לא אשאיר
מהם".; קרי, איום ישיר לפלוש ללודנרהיים ולטפל בשושלת השחצנית, שלא היה
ברשותה כל כוח שיכול היה לעמוד בפני המזרח-קיידרהרצים יותר מימים ספורים; כמו כן,
תבעו נציגי הקייזר בהידרוסט, בלא לחסוך במילים זועמות, כי הסחורות יושבו לידיהם
לאלתר.
אלא שביני לביני,
הגיעו הידיעות הראשונות על הפרעות שבוצעו בסוחרים ההידרוסטים בקוראסיס, והדבר
המריץ את ההידרוסטים, לא רק "לשלוח לכל הרוחות" את הדרישה להשיב את
הסחורה, אלא גם לאיים על הקייזר – באותם מילים בהם נקט הוא עצמו באותה עת
בקוראסיס, כי בית ציצוביץ הוא "בן ברית יקר של הוד-מלכותו", וכי כל
פעולה כנגדו תחשב להכרזת מלחמה כנגד הידרוסט עצמה.
ההדרדרות למלחמה הגיעה
כעת למערכה האחרונה: במחצית השניה של שנת 2400, נפוצו בשני הצדדים שמועות משמועות
שונות: בהידרוסט נפוצה שמועה כי "מסמכים מפלילים בדוקים" שנתפסו, חושפות
את המעורבות של סוכנים קיידרהרצים בנסיון לעורר מרד אסירים במושבת העונשין
צ'יינקליף; כי הקייזר הבטיח בחשאי עצמאות לרצועת האמתיסט ואת החזרת "בן
השמש" לכסאו, אם יתמכו בו; ואפילו כי סוכנים של הקייזר מתכוונים, באמצעות
רדיקלים הידרוסטים בוגדניים, למהול סמים רעילים במי השתיה של עיר הבירה, ובמיוחד
באלו של מחנות הצבא (סיפור שהרדיקלים המקומיים אכן שילמו עליו ביוקר, טרם הוכח
שהוא עורבא פרח, בסדרה של רדיפות ומעצרים).
במזרח קיידרהרץ, לעומת
זאת, נפוצו שמועות על תוכניות הידרוסטיות להשתלטות על העולם, לפגיעה בכלכלה
הקיידרהרצית באמצעים פיננסיים מתוכחמים ובוגדניים, כמו גם על תוכנית אב מרחיקת לכת
להבריח לקיידרהרץ כמויות עצומות של אופיום מהדרום, בכדי לקלקל את "הנוער
הנפלא והנאמן שלנו", ולגרום לכמה שיותר קיידרהרצים, בעיקר מן המעמדות הגבוהים
בערים, לשקוע בהוללות ולצבור חובות, דבר שיקל על גיוסם למען הביון של הוד מלכותו.
הנסיון האחרון למניעת
המלחמה המתקרבת נעשה בראשית הסתיו; מלך פאנולדריס שלח את אחד מבכירי הממלכה, הגראנד
מסטר ארדוריול פארליס (מפקד מסדר האבירים הירוקים), בכדי להפגש עם הקייזר זיגפריד
ולתווך בינו לבין הידרוסט. אלא, שהשליחות הפכה לאסון; הקייזר, שלקה באורח פתאומי
בהתקפה של הרעלת מעיים, לא הגיע לפגישה ושלח במקום זאת את בן דודו היהיר, הדוכס
אוטו פון זאגנווהאר – אדם שהיה ידוע ממילא כ"בהמה גסה", בעל עמדות
קיצוניות שנישואיו הפוליטיים לגבירה מאצולת הרוכבים של הנוטריאקס, הגבירה
נורהיליאירי, הפכו אותו לאנטי-הידרוסטי עוד יותר[2], בליווית שני גנראלים קשישים
ונרגנים מן המטה הכללי, "בעלי דעה משובחת, בעיקר על עצמם". אמנם, האורח
התקבל לפי כל כללי הטקס, נערכה לכבודו סעודה מלכותית והוא הוזמן – באדיבות מארחיו –
לחזות במופע מיוחד של בית האופרה הקיסרי; אולם מעבר לכך, נהגו מארחיו ביהירות
זחוחה, לא נמנעו מהתלוצצויות גסות שחלקן דרכו על רגישויות פאנולדיות עתיקות יומין
(מתקופת הפלישה הגדולה של הקיידרהרצים, אז תחת אחוות המוות, ל"מפרץ אלף
הספינות"). בעיקר, דיברו על ההידרוסטים בבוז מוחלט, והתייחסו למלחמה כדבר
בלתי נמנע. הגבירה נורהיליאירי לא נמנעה מלפלל, במילים כמעט מפורשות, כי יזדמן לה
להשתתף בקרבות בעצמה, ולערוף כמה שיותר "ראשי חזיר" הידרוסטים במו ידיה.
המסר היה ברור: הידרוסט אבודה, ועדיף לפאנולדריס, אם היא יודעת מה טוב עבורה, שלא
לחרוך גם את אצבעותיה שלה.
ביני לביני, בעוד
הגראנד מאסטר הזקן עודו מפליג בים לעבר שליחותו המאכזבת, נפל דבר גם בלודנרהיים,
מעוז בני ציצוביץ; פרידריך פון ציצוביץ הזקן נפטר סוף-סוף, מת מוות שליו במיטתו
בגיל מופלג, ושלושת נכבדיו החלו מתקוטטים ביניהם על הירושה. המאבק ביניהם גלש
למהלומות ולקטטות בין נאמניהם השונים ו"כל כנופיות הדודנים המאוסים שהתגודדו
סביב השולחן" כמאמרו מלא בוז של אציל קריינליכטי שהזדמן למקום. אמנם, כל
שלושת הנכדים היו פרו-הידרוסטים ו"שרופים" לחלוטין אצל הקייזר, אולם
כמסתבר, המהומה שהתחוללה (עד מהרה, חדלו הנכדים, או "שלושת הציצונים
הקטנים" מלדבר זה עם זה, וכל אחד מהם הוציא אגרות רשמיות, כאילו הוא שליט
לודר נהיים) החלה קורצת למצביאים הקיידרהרצים, שכוחות משלהם הוצבו בעיר המדינה
הסמוכה באלזרשטייף וכן בנחלות הבארון פון שטורמהאזה, שניהם בני-ברית זוטרים של
הקייזר שכבר הזדמן להם לסבול לא אחת מ"שכנותם הטובה" של בני ציצוביץ.
כפי שמפורט ביתר הרחבה
בקורות בית ציצוביץ, הרי בסופו של דבר הביאו שלושת הנכדים המתקוטטים את
המכשף המוזר שכונה "הרמנוס הכחול", כדי שיתווך ביניהם. זה, הצליח
עד-מהרה להשתלט על לודנרהיים, בלא לשפוך ולו טיפת דם אחת (אם לא כוללים בכך את אחד
ה"תתי-דודנים" הצעירים והחצופים בפמלייתו של יוברט פון ציצוביץ, שניסה
לאיים על המכשף בחרב, וקיבל את גמולו בקסם שהפך אותו לחזיר יבלות קראובנפוגי).
הרמנוס הכחול, כמסתבר, השתמש בהצלחה גם בידיעת שווא ששתל, כי הצבאות הקיידהרצים
מתקרבים והמצביא שלהם נחוש בדעתו לתלות "כל ציצון וציצון" על האלון הנאה
הצומח לפני שערי הטירה. מסתבר, כי שניים משלושת "הנכדים" נכנסו לפאניקה
כזו, שהתחננו בעצמם בפני הרמנוס לקחת את השלטון בפועל "באורח זמני", עד
שיישבו את הסכסוך והקיידרהרצים יסוגו; השלישי – אביו של הרוזן ציצוביץ הנוכחי –
נמלט מלודנרהיים בחסות החשיכה, ביחד עם פמלייתו (לא כולל חזיר יבלות אחד) ובני
משפחתו; ואף אם בדיעבד טען, כי עשה "שיפור עמדות לאחור" בכדי לאסוף
כוחות ובני-ברית וללמד את הגזלן הכחול לקח", הרי שבאותה עת היה מבוהל ואחוז
פאניקה לא פחות משני הנכדים האחרים. הרמנוס הכחול, כמסתבר, לא טרח מעולם לחסל או
לאסור את בני ציצוביץ הנותרים, שהמשיכו לחיות תחת חסותו ולהתקוטט ביניהם למשך שנים
נוספות, ומסופר כי גם כאשר סעדו שניהם על שולחנו של המכשף, "הוסיפו לסרב לדבר
זה עם זה, עד יומם האחרון").
כך או כך, עבור
הידרוסט, אליה הגיעו בד בבד הדיווח על כשלון שליחות הגראנד מאסטר (בה לא תלו תקווה
מראש) עם ההפיכה בלודנרהיים, הרי שהסיאה הודגשה. ב-3 באקאנת'אר 2400, העבירה
הידרוסט אולטימאטום רשמי לקיידרהרץ, כי אם לא יסולק הרמונס מלודנרהיים בתוך
חודשיים ימים, והשלטון החוקי יושב על כנו, "ימצאו הוד-מלכותו ונתיניו במצב
מלחמה עם קיידרהרץ, החל מאותו תאריך".
התשובה הקיידרהרצית
היתה נחרצת בהרבה; עוד בטרם פקע האולטימאטום, תקף צבא קיידרהרצי את העיר שפאורר,
עיר סוחרים חופשית ובת-ברית של הידרוסט, ושם עליה מצור, ודווח כי כוחות נוספים
מתקדמים לעבר "נמל המבשלות" הגדול ביירנזור, שבו עוגנות ספינות
הידרוסטיות רבות; צבאו של הרוזן המקומי, שלא העריך נכון את עוצמת הכוח המתקדם, יצא
משערי העיר בכדי לפגוש את התוקפים בשדה, והוכה שוק על ירך; אלא, שהמכה הכואבת
והמשפילה ביותר נחתה על ההידרוסטים ב-16 בפיאנהוטיאר, מעט יותר משבועיים לפני
פקיעת האולטימאטום הרשמי; במזג אוויר סוער ותחת ערפל כבד במיוחד, שיש אומרים שלא
היה רק תופעת טבע גרידא, הופיעו ספינות מלחמה של קאראן-וול הרחק מעבר לקווים
ההידרוסטים, ועל סיפון אחת מהן פיקדה הגבירה באלאזריה מית'-מונטר, בתה של הנסיכה
רילאנדירי. הספינות הקאהרויאניות פשוט "צצו מתוך הערפל", ממש מול הנמל
הגדול של מושבת העונשין צ'יינקליף, שילחו רוכבי-אוויר צמאי דם והפגיזו את העיר באש
תופת של בליסטראות מכושפות, העלו את הנמל באש ובזזו את הספינות עמוסות המחצבים
שעגנו שם; במהומה, התקוממו גם האסירים עובדי הכפיה – מהם פושעים פליליים מהידרוסט
עצמה, ומהם אסירים מן המושבות (וכמה מהם, במקום להמלט, השתוללו בעיר מוכת הכאוס
וביצעו מספר מעשי זוועה). גרועה מכל היתה העובדה, כי "הקאהרויאנים של
הסערה" הצליחו להמלט כמעט בלא פגע לאחר ההשפלה, נוטשים את הנמל הבוער בזמן
וחומקים מהצי ההידרוסטי הגדול שהוזעק מנמל הידרקראון בכדי "לשלוח את בני השטן
למקום היאה להם, למצולות".
בדיעבד, הדעות נחלקות
מה הביא את הקייזר להחלטה הגורלית, או שמא פשוט נסחף אחר יועציו, כמו גם אחר
רילאנדירי שהפצירה בו "להחזיר את ההידרוסטים למקומם הטבעי", בכדי שניתן
יהיה להתפנות לטפל בעניינים אחרים וחמורים יותר. אם כי, נראה כי בסופו של דבר,
החליטה המועצה של ראשי הצבא, הגוף החזק ביותר במדינה המזרח-קיידרהרצית דאז, כי
מאחר והמלחמה בלתי נמנעת, מן הראוי להקדים ולהכות את המכה הראשונה.
כך או כך, הרי שהידרוסט
נאחזה בחמת זעם; האווירה השאננה, הכמעט עליזה בה התקבלה המלחמה המתקרבת בתחילה
(כולל "מסיבות מלחמה" שערכו צעירים מן המעמדות הגבוהים), התחלפה
בהיסטריה המונית ובתאווה לדם, להכות את האויב החצוף עד עפר. כעת, היה ברור
"לכל הידרוסטי והידרוסטי", כי "הכל היה מזימה מתוכננת מראש",
חלק מתוכנית אב קיידרהרצית בת עשרות בשנים להרוס את האי ההידרוסטי ולהשיב אותו
לדרגת אי מוכה ועני.
"פצעתם את האריה,
שוטים עלובים ובוגדניים שכמותכם!" הכריז יושב-ראש בית הנבחרים "ובשם
הוד-מלכותו, אני נשבע כאן, לפני כל הבית הנכבד הזה. אתם עתידים להצטער על
כך!"
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.
[1] לא בכדי, רבים
טוענים שלוחמות מפורסמות, פורקות עול וקשות לריסון כמו הרוזנת גרטה פון שטיינברג
דהיום, הן השפעה ברורה של דם אר-נארסילור שהתערבב בדם האצולה של קריינליכט.
[2] הגבירה נורהיליארי, בתו של אחד מראשי הקלאנים של הנוטריאקס, נישאה לבן-דודו של הקייזר בנישואים פוליטיים שהרימו לא מעט גבות בקיידרהרץ; אמנם, הכל הבינו את האינטרס של הקייזר לחזק את הקשר עם שבטי הנוטריאקס, אולם רבים העירו כי נישואי אחת מהן לבן שושלת זאגנווהאר, היו "יותר מדי", וכי מעבר לברית הפוליטית התכוון הקייזר לדאוג לכך כי צאצאי בן-דודו (שבעבר התחרה עימו על ירושת הקייזר אמריך) יחשבו נחותים מצאצאיו שלו בקרב עתידי על הירושה. אמנם, נורהיליארי הוכחה כרעיה נבונה שלמדה להשתלב בחברה הגבוהה של קייזרהרץ, אולם סופר עליה כי ליבה נותר "לב של רוכבת צללים שואפת קרב"; כחלק מכך, צידדה בעמדות אנטי-הידרוסטיות קיצוניות, ואומרים כי דחפה מאד לכיוון מלחמה.