הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.10:
"האריה והנשר": מלחמת הידרוסט-קיידרהרץ (2401-2408)
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
"הנסיך דאראת'ור
היתה מפלצת; ללא ספק, אוניית המלחמה הגדולה ביותר ששטה במימי קלדאריה מאז חורבן
הורקרייס. אורכה, מן הפסל הקודר בחרטומה ועד ירכתיה, התקרב למחצית המייל; העץ
השחור המכושף של גופה מדופן ברצועות פלדה, ובכל אחד מצדדיה חמישים בליסטראות
המסוגלות להמטיר קליעי אש למרחקים עצומים, ומאתיים שיריונות ארד מונפשים שכושפו
לירות בקשת. בתאים שעל סיפונה הארוך והמשוטח, אכסנה שלוש-מאות רוכבי-אוויר
קאהרויאנים, על זוחלי כנף-החצות המכונפים שלהם, שגונם שחור כלילה, דבר שאפשר לשגר
מתקפות קטלניות על כל נמל או צי אויב.
אלא שעיקר
הפלא, או הזוועה שבבריה עצומה זו, שהקהרויאנים של קלאן הסערה חישלו במערות מוכות
הקיטור שמתחת להר קאראן-וול במשך למעלה מחמישה דורות אדם, היה ליבתה היוקדת; בלב
הספינה, מיוצב ועטוף בפלדה ועופרת, בער קריסטל עצום לגודל, צורתו כביצה וגונו אדום
כאש, שלפי השמועות שלתה רילאנדירי עצמה מן התהומות העמוקות ביותר מצולת נימדורפיאן
– עתק או שריד יחודי ורב-עוצמה מימי הגזע הקדום של הקרקאנים. כוחה של הליבה
היוקדת, זרם בספינה כדם בתוך עורקים מכושפים, אפשר לה לשאת את משקלה העצום ולהפעיל
את הקונסטרוקטים מזרי האימים שעל סיפונה, ולהטעין את קליעי הבליסטראות באש שאינה
כבה במי-ים. ניתן היה ממש לראותו, רוטט באודם בין עורקי העץ השחור ורצועות הפלדה,
זוהר בעיני הפסל הקודר בחרטום, ובלילות החשוכים, יוקד על המפרשים הטקסיים שנמתחו
מעל הסיפון האחורי, העליון. במשך שנים על שנים, הקפידה הנסיכה רילאנדירי לשמור את
כלי המשחית בקאראן-וול, הרי שלאחר הרצחה, השתנו פני הדברים; החלטתו של השר
ואראת'ול, תופס כס הסערה, לשלח את "הנסיך" אל המערכה, הביאה את המערכה
לנקודת אל-חזור: נצחון גדול, או חורבן".
מלחמת
הידרוסט-קיידרהרץ השתוללה בשנים 2401-2408[1], והיתה למעשה מלחמה בין שתי
בריתות: האחת הברית בין הידרוסט, פאנולדריס והקאלידרוסטים של ארליסין, לבין
קיידרהרץ המזרחית, הקאהרויאנים של "קלאן הסערה" מקאראן-וול, ושבטי
הנוטריאקס מהורלאו, כאשר לכל אחד מן המחנות הצטרפו חלק מנסיכי הפזורה הקיידרהרצית
של חוף העשן, וכן גורמים נוספים. לצד ההידרוסטים, לחמו כוחות מדרום היבשת
ההרקאלית, ובים הדרומי - חלק מהקלאנים של ספני האושורלוק, ואילו חלק אחר פעל דווקא
נגדה, או עסק בשוד ים ותקף ספינות של שני הצדדים; לצד הקיידרהרצים לחמו גדודים
אמת'וריים, גולים ופליטים מהכיבוש ההידרוסטי של רצועת האמתיסט; ואילו שכירי חרב
מאסקארים ושחורי עור מקראובנפוגו לחמו למען שני הצדדים.
המלחמה התחוללה,
במקביל, בכמה גזרות, כאשר החזיתות העיקריות היו בחוף העשן ובאיזור סתאוס, שם נחת
צבא קיידהרצי וניסה להתקדם בדרך היבשה לעבר הרי פאנולדריס; מלחמה דלילה, ופרועה יותר,
התחוללה כל העת בים הדרומי ובקראובנפוגו, שם ניסו שרידי השבטים המתנגדים להידרוסט
להאחז בתקווה כי זו תובס, ונעזרו בסוכנים קיידהרצים; ובו-בעת, במהלך שלא תוכנן
בידי קיידרהרץ וקאראן-וול, אולם הטיב עימם בעקיפין, תקפו הפילושטי של ביצות
מוגות'י את המושבות ההידרוסטיות בצפון-מערב המיצרים הדרומיים. חזית נוספת, פנימית
יותר, היתה התקוממות גדולה בדרום רצועת האמיתיסט, שמרכזה בעיר קאהניצ'ור, שהעסיקה
כוחות הידרוסטים גדולים, ועוד.
בזכרון של
המזרח-קיידרהרצים, בעיקר המחנה הצבאי-שמרני[2], נחרטה המלחמה כמאבק הירואי,
יצירתי ועתיר במעללי גבורה, כנגד אויב נכלולי, העולה עליהם בהרבה במספר ובעוצמה,
אשר חרחר מלחמה בכדי להשתלט על העולם הידוע ולחלוב אותו לטובת סוחריו ובנקאיו
המדושנים. בזכרון ההידרוסטי, נחרטה המלחמה כתוקפנות קיידרהרצית פראית, בהשראת בני
בריתו האפלים, האנושיים אך למחצה של הקייזר – ובעיני חלק מההידרוסטים, הוכחה לאפלה
הטבועה עמוק באופי המזרח-קיידרהרצי (למצער), ושמא רק "פרולוג" למלחמה
עתידית ואיומה בהרבה הצפויה בעתיד הקרוב מול כוחה המתחדש של אחוות המוות.
כך או כך, המדובר בלא
ספק בנצחון ההידרוסטי הגדול ביותר בעת החדשה, ובמה שהזניק את הידרוסט, באורח סופי,
להיות המעצמה הגדולה של דרום הסיל'נארלאד, האימפריה המושלת בימים והנחשבת – לפחות
בינתיים – כיורשת בלתי מנוצחת של "כתר האור הדרומי".
כיום, אין מחקר רציני
שיטיל ספק בכך, כי ההידרוסטים נמצאו ביתרון כמעט מההתחלה, חרף המפלות הכואבות
שספגו בשלב הראשון. אמנם, צבא היבשה המזרח-קיידרהרצי, היה נוקשה ומאומן יותר מצבא
הוד-מלכותו, וודאי כאשר לצידו שועטים רוכבי הצללים משבטי הנוטריאקס; אלא שבים היה
המצב כמעט הפוך; הצי של הקייזר היה קטן יותר, מצבו בכי-רע, ומפקדו, גראנד-אדמיראל,
המארשל-אביר הרוזן מרטין פון רוטקרייג-זאלצה, נודע (למצער בלחישה), כאוויל נפוח,
"אדם שאורך שמו ותאריו עומדים במהופך לשכלו", כפי שהתבטא בתסכול מצביא
קיידרהרצי אחר; הספינות והספנים המעולים היחידים שעמדו לצד הקייזר, היו העריקים
הקאהרויאנים של קלאן הסערה; אלא שהרצח המפתיע של גבירתם, הנסיכה רילאנדירי, בשנת
2403, פגע בהם אנושות ויצר בתוכם קרע בלתי ניתן לאיחוי; וכך או כך, הרי למרות
המוניטין המצמרר של ספינות הליל המכושפות שלהם, הרי שמספרם היה, מאז ומעולם, מועט,
מועט מדי.
הלכה למעשה, נראה כי
עיקר כשלונו של הקייזר, שלמעשה נחתם עוד בטרם נורה החץ הראשון, היה בהערכה
הפוליטית. נראה, שהחצר הקיסרית והמועצה העליונה של מזרח קיידרהרץ, שמה את יהבה על
הקייזרבריף, ועל קריאה לאחדות כלל-קיידרהרצית כנגד הפולש ההידרוסטי החמדן. אלא,
שהנחה זו, שהחצר בנולדנשטאל היתה כה בטוחה בה, נכשלה לחלוטין ובפועל קרה ההיפך
הגמור: בעיני רבות מהנסיכויות המערב-קיידרהרציות שבחוף העשן, הרי שבאותם ימים
שאיפות האחדות של הקייזר נראו מסוכנות יותר מההידרוסטים, שעימם היו חלק מהנסיכויות
קשורות בקשרים בני מאות בשנים. מן הנסיכויות החשובות, הרי שרק הנסיכות המזרחית
רונזיג עשתה יד אחת עם הקייזר, ואף זאת בלב כבד; ואילו קריינליכט הנוקשה
ורבת-העוצמה בחרה להשאר ניטראלית, בטענה כי מלחמה בין הכוחות האנושיים כעת, בעוד
רוחות אפלות מנשבות באיזור, היא "איוולת חסרת אחריות גרידא". נסיכויות
חשבות אחרות, כגון רוטמר וגאלנמאייר, בחרו לצדד בהידרוסט כנגד הקייזר. היחידים
שצידדו בקייזר לכל אורך הדרך, ובנאמנות מוחלטת, היו דווקא שבטי הנוטריאקס
הלא-קיידרהרצים; ואלו, נועזים ושואפי מלחמה ככל שיהיו, היו מעטים מדי בכדי להשפיע
יתר על המידה על מלחמה בהיקף כה גדול. יוצא כי, למרות התהפוכות הרבות במלחמה, לחמו
יריביה של הידרוסט מלכתחילה בחסרון כוחות, שהלך וגבר ככל שהתמשכו הקרבות – עד אשר
הביאו הדברים את הקייזר ואת יורשה של רילאנדירי, השר ואראת'ול, להורות על אותה
התקפה ארוכה ונואשת, שהסתיימה בקרב הגדול של ראגאמות'.
הרצח של
רילאנדירי מית'-מונטאר: במשך כמעט 600 שנים, היתה הנסיכה הקוסמת
היפיפיה והאכזרית רילאנדירי השליטה העליונה של העריקים הקאהרויאנים שהתנחלו
בקאראן-וואל שבים הדרומי, הרחק מהישג ידו של הרודן אר-טורגול; רילאנדירי, היא
שיצקה בקסמיה את הכתר והשרביט של קאראן-וול, ועיצבה את יחסי החוץ שלה; אולם מעבר
לכך, היא זו שעיצבה חבורות לא מאורגנות של עריקים מסוכסכים, שככל הנראה בו מקלאנים
קאהרויאנים שונים, לקלאן אחד, שזכה לכינוי "קלאן הסערה".
מעט למדי ידוע בקרב
בני האדם על מוצאו של בית מית'-מונטאר, ועל קורותיו בטרם ירד מן הארצות האבודות
דרומה; זאת, ממש כשם שקלאן הסערה כולו היה ונותר בגדר מסתורין, גם עבור בעלי
בריתם. הגם, שהקאהרויאנים הדרומיים, מכורח הנסיבות, הסתגלו לתרבויות אנושיות
והתקרבו אליהן יותר משארי-בשרם האגדיים והשטניים בארצות האבודות. אולם חרף זו, היו
ונותרו חבורה מסתגרת, בעלת תרבות עילית מעודנת ואכזרית באורח יוצא דופן, שמעולם לא
קיבלה לתוכה זרים כלשהם, כולל ובעיקר בני-אנוש, מלבד קומץ יחידי סגולה. גם כאשר
לחמו לצד בעלי-בריתם האנושיים, עשו זאת תמיד בכוחות משל עצמם, ומיעטו מאד ליצור
קשרים אישיים הדוקים. כך, הן בבריתם הראשונה עם האימפריה של אחוות-המוות וכוהני
טוטנהאגן; וכך, הן בברית המאוחרת יותר שרקמו עם מפיליהם של בני-בריתם הראשונים:
הקייזר והמועצה הצבאית העליונה של מזרח קיידרהרץ, שנהגו בהם תמיד ב"כבדהו
וחשדהו". על מה שנעשה במעמקי הר הגעש הכבוי למחצה של קאראן-וול, סופרו אגדות
מסמרות שיער, ולא בכדי.
יוצא, כי האורח בו החלה רילאנדירי, דווקא בשנותיה האחרונות, לצאת יותר מאולם הכס
המפחיד שלה שבבטן ההר, כולל ביקור רשמי אצל הקייזר בנולדרשטאל, היה קשור כנראה
לשמועות על חשש הולך וגובר שחשה מהתחזקות הדרגתית, אבל מתמדת, של כוחם של
שארי-בשרה העתיקים; כי משהו נעור בלב הארצות האבודות, ואר-טורגול טווה מחדש את
קוריו, ועשוי במוקדם או במאוחר "להזכר" בבני עמה (אם שכח אותם אי-פעם).
כך או כך, הרי שאיש לא
חזה את העומד להתרחש; בשלהי האביב של 2403, הוחדר גביש מקולל, ספוג בקסם חורבן
רב-עוצמה אל תוך היכל הכס שלה, ושחרר קסם כזה שגרם להיכל כולו לעלות בלהבות
שחורות-ירוקות, בעוצמה כזו שהתיכה את הכסף והזהב שחושלו בו, ולאחר מכן להתמוטט אל
תוך עצמו. השמועות סיפרו על שריקה מבעיתה, פולחת כליות ולב, ועל אפקט של
"יניקה" ששאב את האוויר בעוצמה רבה אל תוך מרכז התופת, מה שגרם לגל נוסף
של חורבן במרחק עשרות מטרים רבות ממנו.
עד היום, ישנן שמועות
ודעות שונות בכל הנוגע לאחראי למעשה – אם כי אין ספק כי לא יד רגילה; אף לא יד של
כל מכשף יכולה היתה לחשל גביש תופת כזה, שוודאי חושל בסדנת כשפים אפלה במשך שנים
על שנים; מכאן, הגם שהחשוד המרכזי בעיני רבים היה השר ואראת'ול (ע"ע), שמיהר
לתפוס את כסאה של הנסיכה המנוחה, וחיסל אגב כך כמה וכמה קצינים מנאמניהם של בנה
גלריאנד, הרי ששמועות עקשניות טענו, כי אר-טורגול עומד מאחורי המעשה, או לפחות
כח-רצונו הוא שחדר להיכלות קאראן-וול, וישב חשבון עם שנואת-נפשו הישנה-נושנה.
גרסה אחרת, שיתכן והיא
משתלבת באותו סיפור, מייחסת חלק במעשה לא פחות ולא יותר מאשר למכשף אודונגה,
בן-חסותה לשעבר של רילאנדירי. לפי אותה גרסה, אודונגה לא נספה במאכולת האש שכילתה
את רוב-רובם של בני-גורת'אמבו, אלא הציל את עורו והסתתר אצל רילאנדירי; אלא, שזו
בזה לכשלונו, זיכתה אותו ביחס משפיל (מסתבר למדי, הן נוכח היותו בן-אדם, והן
ובעיקר נוכח האורח בו נכשל והכשיל אותה), וחרף הבטחותיה, לא הזדרזה להפוך את
קראובנפוגו לחזית העיקרית של המאבק כנגד הידרוסט. אי לכך, אודונגה המושפל והנבגד
(לדעתו), פנה לנשוך את "היד שהאכילה אותו", וזמם מזימת בגידה – בין אם
בשיתוף השר ואראת'ול, ובין אם בהשפעת כח-רצונו של אר-טורגול, שיתכן שכבר איתר את
אודונגה וסימן אותו כמשרת פוטנציאלי להחדיר את רצונו המרושע אל הדרום הרחוק. לפי
גרסה זו, הובטח לו כי בתמורה לבגידה, יזכה אודונגה בעוצמה כפולה ומכופלת מזו שנתנה
לו רילאנדירי, ובהמשך אף יזכה לנקום בהידרוסטים נקמה אכזרית כזו, שתעבור את הפרוע
בחלומותיו.
חשוד מרכזי אחר בארגון
הרצח, היה השר ואראת'ול, שנעדר למרבה הנוחות מקאראן-וול באותה עת, אולם שב מיד
לאחר מכן, ניהל "חקירת בזק" ותפס את הכס בכוח-הזרוע. ואראת'ול,
לוחם-קוסם רב-עוצמה וחרש-יהלומים שאך מעטים יכולים להתחרות בכשרונו לכשף אבנים
יקרות ולעצבן כרצונו, נחשב עתיק-יומין לא פחות מרילאנדירי, אם כי נחות ממנה ביחוס.
במשך מאות-שנים, קיבל את מרותה וחי-עימה בדו-קיום מתוח, כשהוא נושא פורמלית בעמדה
של שר, שני בכוחו לנסיכה בלבד; אולם בפועל מנהל חצר משל עצמו מתחת לרכס בלאקמאו[3], ליד מקורות אגם הצמיד המכושף,
הרחק מדרום-דרום-מערב להר של קאראן-וול.
הגם ששני הצדדים שיתפו פעולה, הרי בין ריאלנדירי לואראת'ול נתגלעו מחלוקות רבות.
כך למשל, דגל השר רב-העוצמה במדיניות מסתגרת בהרבה, תיעב בני-אנוש וסירב להכניס
אותם לחצרו (כלל שפורמלית היה תקף גם בקאראן-וול עצמה, אולם שם היתה אכיפתו
סלקטיבית יותר); כמו כן, מזה מאתיים שנים לפחות, שררו מתח ואיבה בין ואראת'ול לבין
הנסיך גלריאנד, בנה הבכור של רילאנדירי; השר לא הסתיר את דעתו כי גלריאנד אינו
בשל, ואין כל הצדקה להפוך אותו ליורש הכס של אימו. מסופר, כי במעמקי אולמות האבן
ומבועי המאגמה שהניעו את סדנאותיו וכבשניו של ואראת'ול, היה השר מריר מאד על כך כי
רילאנדירי מעדיפה את עצת בנה ובתה על עצתו, חרף היותו עתיק ומנוסה בהרבה; לברית עם
הקיידרהרצים התנגד מלכתחילה, וטען כי הדבר לא יביא אלא צרות, ובסופו של דבר גם
ימשוך את עינו של אר-טורגול דרומה (לעג הגורל היה, כי דווקא הוא, בסופו של דבר,
היה זה שפיקד על המתקפה הגדולה ביותר של הקאהרויאנים לצד קיידרהרץ, שהסתיימה במפלה
המוחצת בקרב ראגאמות').
מאחר ומעט מאד מידע
בדוק קיים על היחסים בין בכירי קלאן הסערה לבין עצמם, ומה שיש נובע משמועות מכלי
שלישי ורביעי, הרי קשה לדעת בדיוק את התהפוכות שעברו יחסי הצדדים, מעבר לעובדה
שואראת'ול ראה את עצמו, מאז ומעולם, כיורש בזכות לכס הסערה, מתוקף עוצמתו ומעמדו,
וכזה שזכותו וכשרונו עולים בהרבה על אלו של גלריאנד ובאלאזאריה מית'-מונטאר. קשה
לדעת, האם חבר בסופו של דבר לאודונגה, אליו התייחס באורח רשמי כרמש בזוי, או שמא
"רק" ידע על תוכנית הבגידה של האחרון והעלים עין, תוך שהוא מנצל את
הדברים לטובתו.
שמועה מעניינת אחרת, שנפוצה בהידרוסט בשנים לאחר מכן, קושרת את החרפת הסכסוך בין
רילאנדירי לבין ואראת'ול בקורותיה של ביתו היחידה של השר מזרה האימים, הגבירה
הלסטייל (Helestyel). מסופר, שהלסטייל היפיפיה היתה אהובה מאד על אביה, ולמעשה
"חולשתו היחידה"; וכי במשך שנים השתעשעו בחצר של קלאן הסערה ברעיון לארס
אותה לנסיך גלריאנד, וכך ליטול את עוקצו של הסכסוך המתמשך בין שני מוקדי הכוח;
אולם יחסי הזוג העתידי לא עלו יפה; תחילה, היתה הלסטייל כרוכה אחרי הנסיך, אולם
בהדרגה מאסה בשחצנות הקרה כקרח שלו, ובנטיה להתייחס אליה כאל צעצוע יפה גרידא –
בעוד שבפועל, היתה מוכשרת לא פחות מארוסה לעתיד.
מובן, שבחצר
קאהרויאנית לא די היה בזוטות כגון רגשות כאלו בכדי למנוע מהלך אירוסין שיש לו
משמעות פוליטית, אולם כאן מגיע החלק המסתורי והתמוה באגדה, שמספר על ההשפלה המוחצת
שנחל השר ואראת'ול, כאשר בתו התאהבה בהרפתקן הידרוסטי נועז ורומנטי שהצליח לחדור
ולאחר מכן להמלט מממלכתו של השר רב העוצמה, ככל הנראה בעזרתה.
הסיפורים בעניין זה
רבים, ורובם נראים מופרכים או מוגזמים על-פניהם; בעיקר נוכח העובדה, כי חלק גדול
מן העלילות הליריות הללו הופיעו בכתביה של הסופרת הרומנטית שריל סופטקלאוד, שמעולם
לא היתה ידועה כמלומדת או כמעמיקה מדי – כך למשל, השמועות על חבורה רומנטית של
הרפתקנים הידרוסטים שלחמו לצד הזוג המאוהב; הדרך בה הוכשל השר בשל שחצנותו המתנשאת
שלו עצמו, כאשר במקום להמית מיד את המאהב החצוף, הטיל עליו משימה לעגנית ובלתי
אפשרית – לגנוב את נשמותיהם המעונות של נסיכי קלאן הנרקיס השחור, שרוקעו לתוך גביע
היין של הרודן אר-טורגול (מה שהביא להאשמת הסופרת הנכבדה, לא בפעם הראשונה, בגניבה
ספרותית מפורשת מאפוס מיתולוגי עתיק בהרבה, שדמויותיו אחרות לחלוטין); ועוד כהנה
וכהנה אגדות מופרכות למדי. אולם אחת השמועות המעניינות יותר, הינה כי הנסיך
גלריאנד סייע, בעורמה, לארוסתו הלא-אהובה להמלט עם המאהב שלה, במחשבה הן להפטר כך
מעונשה, והן להשפיל את אביה עד עפר; וכי רילאנדירי הגיבה באורח משועשע מדי לדרישת
השר להעניש את הפרחח שלה על מעשיו, והטילה על וארת'ול עצמו להשיב את כבודו האבוד,
בטרם ישוב ויפנה אליה בעניין.
כך או אחרת, גם אם יש
בדברים אמת חלקית בלבד, הרי שהם יכולים אכן לספק מניע של השר רב העוצמה (שממילא
התמחה בכישוף גבישים מקוללים, בין היתר) להתנקם בבית מית'-מונטאר – גם אם הדבר
נעשה באורח פואטי הרבה פחות מן הנאום בחרוזים ששמה שריל סופטקלאוד בפיו, שלושה
עשורים לאחר מעשה.
בנה ובתה של
רילאנדירי, מצידם, רתחו מזעם כאשר שמעו על מות אימם – בעודם רחוקים, ולוחמים לצד
קיידרהרץ באיזור מפרץ הנחושת; עוד פחות מכך, מצאה חן בעיניהם דרישתו של השר
וארת'ול, שהספיק להכתיר את עצמו, כי ישובו ויתייצבו בפניו ל"בירור" –
מסוג שחשו, ובצדק, כי סיכויהם לצאת ממנו בחיים קטנים מאד. הנסיך גלריאנד הבהיר,
מתחת לנימוס הקאהרויאני הקר והמסוגנן שלו, שאינו מכיר בשלטונו של השר, ושהוא עתיד
לתבוע ממנו את המחיר על מות אימו. הקייזר המבוהל של מזרח קיידרהרץ ניסה להתערב
ולתווך, נסיון שנדחה בנימוס צונן כקרח.
אם כי, שני הצדדים
הגיעו להסכמה שבשתיקה, כי לעת-עתה ימשיכו לשתף פעולה במסגרת המלחמה מול
ההידרוסטים, וידחו את חיסול החשבונות לאחר מכן, הרי שבפועל נקרע הכוח הקאהרויאני
לשניים; הכוחות הימיים ששהו בקיידרהרץ, סרו ברובם למרותו של גלריאנד, ואילו
וארת'ול השתלט בקלות על קאראן-וול עצמה, וקיבל שבועות אמונים מרוב המגים והשרים של
רילאנדירי. לא ברור מדוע, אולם חרף עמדותיו הקודמות בעניין הברית עם בני-האדם,
הודיע לקייזר מקיידרהרץ כי הברית עודה בתוקף, וקאראן-וול נשארת במערכה, עד
שההידרוסטים ילמדו את הלקח הראוי להם (שמא, היתה זו ההשפלה שקשורה בבתו, עד כמה
שיש ממש באותם סיפורים). אלא שאין ספק, כי קלאן הסערה התפלג לשני מחנות יריבים,
שהלכה למעשה פעלו באורח עצמאי, ולא נדברו זה עם זה כמעט לחלוטין – תוך שכל צד
מתכנן את המאבק האכזרי כנגד משנהו; עבור הקייזר, היתה זו מהלומה פנימית שפגעה קשות
במאמצי המלחמה שלו; שלא לדבר על אובדנה של יועצת שקולה וקרה מסוגה של רילאנדירי,
לטובת שר זועם ומסתגר, שסירב לבקר בארצות בני האדם (מלבד במסע המלחמה האחרון
ב-2408), והלכה למעשה ניהל את כוחותיו בדרום באורח כמעט עצמאי.
כשלון תוכניות
המלחמה הקיידרהרציות: בינתיים, בעוד גלריאנד וואראת'ול מפקדים כל אחד על נאמניו
ומשחיזים סכינים לעתיד, נכשלו תוכניות המלחמה המזרח-קיידרהרציות בזו אחר זו. אמנם,
כמה ממצביאי השטח הקיידרהרצים, כגון אמריך פון אוידנבליר ("סערת הפלדה")
והילמר פון קונינגסשטייף ("הנשר הלבן") זכו לתהילת עולם בזכות יוזמה,
ניידות ומהלכים טקטיים מבריקים; אולם רבים טוענים כי המטה הכללי של הקייזר היה
מאוייש יתר על המידה במצביאים קשישים, רגזנים ומנותקים, שלא היה קשר ממשי בין
חלומות הגדולה שלהם לבין השטח. זאת, כאשר בן-דודו הידוע לשמצה של הקייזר (ע"ע
בפרק קודם) נחשב לאחד היהירים והגרועים שבהם.
בנוסף לצרה זו, הרי
שההידרוסטים הפגינו, משלב מוקדם יחסית במלחמה ובאורח עקבי, עליונות ימית שאפשרה
להם ולבני-בריתם להעביר גייסות מחזית לחזית במהירות וביעילות יחסית, בעוד המפקדים
הקיידרהרצים נתקעים לא אחת במשך חודשים ארוכים כשהם משוועים לתגבורות ואספקה.
אמנם, הנסיך גליראנד ורוכבי כנף-החצות שלו היו יורדי ים מעולים ונחשבו לקללה לשמה,
אולם הספנים הקאהרויאנים היו מעטים מכדי להשפיע השפעה ניכרת מדי על מהלך המלחמה;
מלבד מכות כואבות ומשפילות פה ושם, לא עלה בידם לשבש באורח ממשי את התעבורה וסחר
הים ההידרוסטי; וודאי וודאי לאחר רצח רילאנדירי.
גרוע מכך; תוכנית האב
הקיידרהרצית ("תוכנית אוטו", על-שם בן-דודו של הקייזר, שהיו לו מהלכים
רבים במטה הכללי), ראתה במידה רבה של צדק בחוף העשן את החזית המרכזית, ושאפה לשורה
של מבקעים שיאפשרו לצבא הקיידרהרצי לנתק את הנמל הגדול של רוטמר מעורפו היבשתי,
לפרוץ אל תוך דוכסות גאלנמאייר שבמערב האיזור ובכך לייצר איום ישיר על דרום
הידרוסט מצידם הדרומי של מיצרי קלאריליה. אלא, שתוכנית זו, שנראתה נכונה מאד על הנייר,
התעלמה מן הפוליטיקה המורכבת מאד של חוף העשן, ומן העובדה כי רוב-רובם של האצילים
והמושלים העצמאיים של הפזורה הקיידרהרצית – בין אם צידדו בהידרוסט ובין אם צידדו
בקיידרהרץ, לא התלהבו בלשון המעטה מהפיכת ארצם לשדה של מערכת-ענק אפופת עשן ואש,
והעדיפו מאז ומעולם מלחמות מוגבלות בהרבה בהיקף ובעוצמת ההרס שלהן. הצבא
הקיידרהרצי, שממילא נאלץ להסתמך על בני-ברית מקומיים מעטים מדי, מצא את עצמו מדשדש
בסבך של פוליטיקה מקומית, ששליחי הוד-מלכותו היו לא אחת בקיאים בה הרבה יותר מהם.
המצור על רוטמר אומנם הוטל, הוסר והוטל שוב, אולם הרוזנים המקומיים החזיקו מעמד
וסירבו להכנע. גם הנסיון לשכור שבטי פרא של ראלז'הארק מהרי ס'קית'רוס לא סייע
לפופולריות של הקייזר, באשר גם בני-בריתו בחוף העשן ראו באחרונים פראים רצחניים
ודוחים, ולא התלהבו להכניסם אל נחלותיהם; בצר לו, ניסה המטה הקיידרהרצי את כוחו
בהתקפות ענק על רוטמר, שביטאו יאוש ונסיגה מ"תוכנית אוטו" המקורית,
ונחלו כשלון – מלבד חורבן ואלפים רבים של הרוגים, לרבות רעייתו של הדוכס אוטו
עצמו, שנלכדה עם פרשיה בתופת של אש ותוואי שטח בוגדני, שעלו לרובם בחייהם (2406).
נסיון קיידרהרצי אחר,
בעזרת כמה מן היונקרים של קריינליכט שצידדו באורח לא רשמי בקייזר (בניגוד
לנייטראליות המוצהרת של נסיך קריינליכט), היה להעביר צבא דרך מעברי ההרים, ולהכות
בקולוניות ההידרוסטיות שהתבססו בצפון-מערב המיצרים הדרומיים; אלא, שגם מהלך מקורי
זה לא עלה יפה; מעברי ההרים, שהיו בעבר בטוחים, שרצו פילושטי פראיות ומפלצות שסרו
למרותה של גורת'ורה, עיכבו את הצבא המתקדם והפילו בו אבדות רבות; לכך נוספה מגפת
קדחת שעלתה מביצות מוגות'י בקיץ של 2405, והפילה אבדות כבדות הן בפולשים
הקיידרהרצים, והן במתיישבים ואנשי הצבא ההידרוסטים; אולם האחרונים יכלו לפצות על
אבדותיהם במידה טובה בהרבה. למרות כמה נצחונות מסחררים ומפוארים שנחל חייל החלוץ
הקיידרהרצי המעולה, בראשותם של גנראל פון קונינגשטייף "הנשר הלבן",
והיונקר הקריינליכטי יואכים פון שטיינברג (הגם שלעג הגורל, כי הנצחון הגדול ביותר
שלהם, בחורף של ראשית 2406, היה על צבא מפלצתי שעלה ממוגות'י, ולמעשה יותר סייע
להידרוסטים מאשר פגע בהם); הרי בסופו של דבר, הלכה המתקפה ודעכה, ובסופו של דבר
נאלץ "הנשר הלבן" להתקדם במהירות דרומה, כדי לחמוק מצבא הידרוסטי גדול
מדי שהונחת בדרך הים, ולהוביל את שרידי כוחותיו לאיזור "חורבת סוק-סוק",
במטרה לכבוש את הנמל מידי האושורלוק והמתיישבים ההידרוסטים המעטים שהחזיקו בו,
ולהתאחד שם עם הכוח הגדול ששלח השר וארת'ול צפונה, בראשות ספינת הדגל המפחידה של
קלאן הסערה (ע"ע), אלא שספני האושורלוק התגלו כיריבים ערמומיים; ובסופו של
דבר נחל "הנשר הלבן" את התבוסה האחת – אולם הסופית – שלו, מידי האדמיראל
אז'ין דושרוק, שהניח לגייסות הקיידרהצים המורעבים להתקדם אל תוך העיר, והשתמש
בספינות הקלות של האושורלוק כדי להפליג דרך הביצות ולהנחית כוחות רעננים בעורפו של
"הנשר הלבן", באורח שכיתר את הקיידרהרצים ואילץ את מצביאם עטור התהילה
להכנע, בכדי למנוע קרב שהיה הופך בוודאות מוחלטת לטבח שלו ושל כל כוחותיו (סתיו
2407).
ובעוד התוכניות של
מצביאי הקייזר מעלות חרס בזו אחר-זו, הנחיתו ההידרוסטים, החל מראשית 2407, מהלומת
נגד שמטרתה הורלאו, היושבת הרחק מעבר לחזיתות הקיידרהרציות, כשהם מנחיתים בקוראסיס
צבא וצי שגבר על ההתנגדות הדלילה, ואילץ את מלכם של הנוטריאקס דאז להכנע ולבקש
שלום, גם במחיר שליחת בניו כ"אורחים מיוחדים בחסד הוד-מלכותו". הכוחות
הקיידרהרצים ובני-בריתם, הגם שחלקם סירבו לקבל את הכניעה המהירה מדי של מלך שבטי
הרוכבים, היו מעטים ומופתעים, והגם שחלקם החזיק מעמד במעוזי הגבעות הכמעט בלתי
חדירים של כמה משבטי הנוטריאקס, לא עלה בידם למנוע מן ההידרוסטים לשלוט בקוראסיס
ולחסום במידה רבה את התעלה ההורליאנית עבור כלי שייט מזרח-קיידרהרצים – לא הרמטית
אמנם, אולם במידה כזו שהפכה כל נסיון חציה לקרב שתבע מן הצי הקיידרהרצי קורבנות
יקרים.
הקייזר ובני-עמו
המזרח-קיידרהרצים מצאו עצמם, בפעם הראשונה, במצב של איום על ביתם שלהם וחשש ממשי
להפסד במלחמה, שעד-אז התנהלה הרחק מן המולדת. במצב דברים זה, החליטו הקייזר
ובני-בריתו מקאראן-וול לנסות את כוחם באופנסיבה אחרונה, אליה השליך השר ואראת'ול
מקאראן-וול את "נשק יום הדין", עליו שקדו המגים של רילאנדירי במשך דורות
על דורות – ככל הנראה במחשבה שלא להפעילו אלא במצב בו אר-טורגול יסגור עליהם;
אוניית מלחמה אדירת מימדים וארוגה בכשפים, בעלת עוצמה שלא נראתה במשך עידן ועידנים
בימי דרום הסיל'נאראלד.
"הנסיך
דאראת'ור", אליה חברו ספינות קיידרהרציות וספינות נוספות של קלאן הסערה,
הפליגה באיטיות דרך הארכיפלגו של ג'ורהארדן אל המיצרים הדרומיים, כאשר היא מפגיזה
בדרכה את המעוזים ההידרוסטים ומשלחת בהם רוכבי אוויר והתקפות נוספות, אולם לא
התעכבה בכדי לצור ולכבוש אף אחד מהן. שכן, הקייזר והשר ואראת'ול החליטו שלא לבזבז
את הכוח האדיר שאספו על מרדף אחרי ספני האושורלוק או מושבות כאלו ואחרות, אלא
להכות במטרות גדולות ואיכותיות בהרבה, במטרה להפוך מחדש את כף המאזניים. הצי הגדול
הפליג באיטיות צפונה, במעלה המיצרים הדרומיים, כאשר ספינות הצי ההידרוסטיות נמלטות
מפניו ונמנעות מעימות ימי גדול, מלבד גיחות הטרדה; פורט ג'יידבל ננטשה, ומתיישביה
ומגיניה נסוגו לעומק הג'ונגלים; אולם התוקפים לא רדפו אחריהם – מטרתו הראשונה של
השר ואראת'ול, שניצב בכבודו ובעצמו על הסיפון העליון של ספינת הבלהות העצומה, היתה
לא אחרת מאשר קאהנדבריש; בת-בריתה הססגונית והעשירה של הידרוסט שבפתח המיצרים.
סוחרי קאהנבדריש, שהימרו על הסוס ההידרוסטי עוד מאז המלחמה כנגד בן-השמש, נחשבו
כמרכז כלכלי המסייע מאד לרשת הסחר ומימון המלחמה של הוד-מלכותו; ואילו השר
ואראת'ול לא הסתיר את מטרתו המזעזעת: העלאת כל האי באש וטבח כל יושביו, באורח
שיהפוך את המקום לאנדרטה עגומה לעוצמתו, ויהווה "דוגמא ומופת" מצמררים
להידרוסטים עצמם; מה גם, שאם תיפול קאהנדבריש, ימצא הצי האפל של קלאן הסערה
ובני-בריתו במרחק קטן ומאיים מאד מחופי דרום הידוסט עצמה.
קרב ראגאמות': הצי
ההידרוסטי נסוג צפונה, ונערך להגן על קאהנדבריש מהים; וכך, בראשית הקיץ של שנת
2408, התנגשו הכוחות במיצרי ים רדודים יחסית ליד האי הקטן ראגאמות', וכך נפתח הקרב
המכריע של מלחמת הידרוסט-קיידרהרץ, שהפך לנצחון ההידרוסטי הגדול – אם לא האפי –
ביותר בהיסטוריה ההידרוסטית החדשה.
אומרים, כי המצביא ההידרוסטי, אדמריאל סטורמפלייר, הטיב לנצל את השחצנות
הקאהרויאנית בכלל, ואת זו של השר ואראת'ול בפרט, כולל הבוז שלו לבני-האדם והחשדנות
והריחוק שנהג גם בבני-בריתו הקיידרהרצים, משך אותו והאט אותו במספר מתקפות הסחה,
בכדי לגרור את הקרב המכריע אל חודש הערפילים והאובך הכבד של ראשית הקיץ.
המהלכים ומהלכי הנגד בחמשת ימי הקרב היו מורכבים למדי; בקצרה, ניתן לומר כי השר
ואראת'ול, שזיהה הזדמנות כוזבת ללכוד את הצי ההידרוסטי בין ספינת הבלהות העצומה
שלו לבין החוף, התפתה להכנס למיצר צר יחסית, שספינת הכשפים העצומה שלו – גם אם
כוחות הקסם שנארגו בה הגנו עליה מן השרטונים – התקשתה מאד לתמרן בתוכו, קל וחומר
באובך הכבד שירד על שדה הקרב; טעות נוספת שהתפתה השר ואראת'ול לבצע, היה לשלח את
רוכבי האוויר מזרי האימים שלו לגלי התקפה ארוכים מדי על אחוזות וישובים בפאתי
קאהנדבריש, מתוך רצון וחוסר סבלנות להתחיל במלאכת החורבן וההרג מוקדם ככל האפשר;
ויוצא, כי דווקא ברגע המכריע, בו נחתה מתקפת הנגד ההידרוסטית המכרעת, היו רוב-רובם
של הפרשים הקאהרויאנים המכונפים הרחק מספינת הדגל שלהם, רחוקים מכדי להושיע.
ואז, מתוך האובך
והעלטה, תמרנו הספינות ההידרוסטיות במתקפה מפתיעה, חודרות דרך פער גדול מדי בין
הספינה הקאהרויאנית לכוחות הקיידרהרצים שליוו אותה מן האגף; ההידרוסטים,
שהבליסטראות הצנועות שלהן היו רחוקות מלהוות איום כלשהו על הנסיך דאראת'ור, עשו את
הבל-יאמן, ובעוד הספינה העצומה מנסה לתמרן בכבדות במים רדודים וזרמים בוגדניים
שכמעט תקעו אותה לחלוטין, התקרבו אליה ספינות הוד-מלכותו משני הצדדים; אדמיראל
סטורמפלייר והמשמר האישי שלו, ביחד עם כמה כוחות עילית אחרים וקבוצות של הרפתקנים
מובחרים ופרייבטירים שלחמו לצד צבא הוד-מלכותו, טיפסו על סיפונה של המפלצת
הקאהרויאנית משני העברים, חצו את מכות האש הרצחניות של קשתי-הברזל המונפשים שלה,
והסתערו פנימה; עד היום, שומר הצי של הוד-מלכותו בסוד את השאלה, האם השתמש בחפץ
מכושף משל עצמו, מחדיר אותו אל בטנה של הנסיך דאראת'ור, הישר אל תוך הליבה הלוהבת
והאימתנית שהיתה לב-ליבה של הספינה, אולם בעיצומו של הקרב, ודווקא כאשר סברו
הקארויאנים כי הם הודפים את הפושטים ההידרוסטים בחזרה אל הים, זעזע פיצוץ עצום את
כל האיזור; מספרים, כי הנסיך דאראתו'ר נחצתה לשתיים, ומליבה עלה עמוד אש ועשן נורא
שזינק לגובה מאות מטרים, ויצר פטריית עשן שכזו, שניתן היה לראותה ממרחק מיילים
רבים. האוניות הסמוכות הטלטלו כמו קליפות אגוז על הגלים העצומים, וכמה מהן התהפכו
או היו קרובות לכך, ואילו את הפיצוץ עצמו חשו אנשים עד העיר קאהנדבריש עצמה, שם
מסופר כי קירות הבתים הססגוניים רעדו קלות; הרעם הנורא ועמוד האש, כפי שהתפייטו לא
מעטים מהכותבים, היו אות הולדתה של האימפריה של הוד-מלכותו, שליטת הימים שאין שניה
לה; ממש כשם שהיתה צלצול פעמוני-לוויה עבור הקייזר ובני בריתו; הצי
הקאהרויאני-קיידרהרצי נפוץ לכל רוח, ורבות מהספינות הקיידרהרציות ששרדו נכנעו כמעט
בלא קרב; מסופר, כי רק הלוחמים החיוורים של קלאן הסערה נלחמו עד הסוף ממש, לא
מצפים לרחמים ממש כפי שלא התכוונו להעניק אותם, לו היתה ידם על העליונה; רוכבי
האוויר, שמצאו עצמם בלא ספינה לנחות עליה, התפזרו, ורבים מהם טבעו כאשר הגיעו
הבהמות המכונפות שלהם לאפיסת כוחות, או מצאו את מותם בהתקפות יאוש על הכוחות
ההידרוסטים. רק מעטים מאד מהם הצליחו לחזור את כל הדרך דרומה, ולהגיע להיכלות
האפלים של קאראן-וול; ביניהם, למרבה הפליאה, היה גם השר ואראת'ול עצמו, שהכל חשבו
כי נהרג בפיצוץ האדיר של ליבת ספינתו; הלה שב, חודשים מספר לאחר מכן, בלא התראה,
כשהוא מר נפש, ולפי רבות מהשמועות - צולע,
פגוע ומצולק מן האש המקוללת שניתזה עליו; מאז, כמעט ולא נטש את היכלו שבתחתית ההר;
ואת מזימותיו כנגד הוד-מלכותו (ואולי גם כנגד בתו הסוררת, שהיו שתהו האם מידע
שמסרה למאהבה ההידרוסטי לא סייע לכוחות הוד-מלכותו להסתער על הנסיך דאראת'ור) הוא
חורש משם, עד עצם היום הזה.
הקץ הקיץ על המלחמה,
ועל שלטונו של הקייזר; נסיכות רונזיג, בת-בריתו המרכזית מקרב הנסיכויות של הפזורה
הקיידרהרצית, נכנעה ראשונה, פותחת למעשה את הדרך לכוחות הידרוסטים לאיים על
קיידרהרץ המזרחית עצמה. לשווא, ניסה הקייזר לגשש בכדי לנסות ולהשיג "הסכם של
כבוד", מן הסוג שהיה מקובל כל-כך בפוליטיקה של המאה הקודמת. הממשל ההידרוסטי
היה שיכור נצחון, כאשר חברי הפרלמנט ושאר בעלי הכוח בממשלת הוד-מלכותו ומחוצה לה
מתחרים זה בזה בהעלאת דרישות משפילות, החל מקנסות ודרישות לקפיטולציות מקיידרהרץ
המזרחית ובני-בריתה המובסים, והמשך בדרישה להסגיר את הקייזר, בן-דודו ואחרים,
כבולים באזיקים כמו פושעים, בכדי שישפטו בהידרוסט – דרישה חסרת תקדים שהצליחה
להרגיז אפילו חלק מבני בריתה של הידרוסט מקרב הפזורה הקיידרהרצית, והביאה את רוב
חברי המועצה העליונה של מזרח קיידרהרץ להציע לקייזר "להלחם עד הסוף";
אלא שזה סירב, ופתר את הבעיה בכך שהתפטר מתפקידו ונמלט בחשאי לגלות בארץ רחוקה,
ממנה לא יחזור עוד.
ובעוד חגיגות הנצחון
והנאומים המתרברבים בפרלמנט בשיאם, הרי שרק מעטים מאד (מלבד אולי כמה מן
הרדיקלים), העזו להשמיע קול אחר. בין אותם מתנגדים מעטים, היה הגראנד מסטר הישיש
של מסדר סנט-קלאודור, פטריק סלנוויל בן ה-86; הלה נשא בפרלמנט נאום מגומגם, בנסיון
לשכנע בצורך להציע הסדר נדיב ולהותיר את הקייזר, או לפחות את אחד מבניו, על הכס.
מספרים, כי מעבר לנימוס להלכה, רבים מחברי הפרלמנט, כולל כאלו שבעבר היו
פרו-קיידרהרצים, לא פסקו מלגחך ולהחליף בדיחות על גילו המופלג של הגראנד-מסטר, על
המילים ששכח ועל העובדה כי-כל כולו מייצג עבר מאובק שאיש אינו מתגעגע אליו.
"הידרוסט האהובה שלנו משולה לאדם רעב שזלל הרבה מדי, הרבה מכפי שדרוש ומכפי
שהועידו לו האלים, וסוף דבר שתצבה בטנו ויתפקעו מעיו. הנצחון בו אתם מתפארים"
טען לשווא הגראנד-מסטר הישיש "אינו אלא מפולת הרים, שתפר לחלוטין את מאזן
הכוחות, ותפתח מחדש את מאורתה של מפלצת. גלו נדיבות עכשיו, מכובדי, כי בעתיד אתם
תזדקקו לה. מעבר לצהלות הנצחון שעולות מפי כל, אני שומע בכי. בכי של תינוקות, של
דור שטרם נולד".
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
כתב וערך:
גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.