הקדמה | העידנים
הקדומים | גזעים | גאוגרפיה | היסטוריה
הידרוסטית | המערכה | יצירת
דמות
מבוא לאי ההידרוסטי: אקלים, גיאוגרפיה והיסטוריה
4.4: היסטוריה
מודרנית: מנפילת "החצר המרקדת" ועד היום
(2340-2440
לסה"א)
4.4.6: צרות מבית – המלך
אנדרו השמיני וילדיו
חזרה לאינדקס | לערך ההיסטורי הבא |
לערך ההיסטורי הקודם
המלך אנדרו השמיני לבית וייטהולד
("המטהר") חי בשנים 2336-2392 לסה"א, עלה לשלטון בהיותו בן שלושים
ושלוש (2369), ומלך במשך עשרים ושלוש שנים, עד מותו בלא עת בגיל 56. אנדרו, בנו של
אחד דודו הגולה של ויליאם המצחקק, גדל והתחנך מחוץ להידרוסט, בחצרו של "מלך
האבירים הירוקים" מפאנולדריס שבדרום הקטיליאנה, בצעירותו שרת עם האבירים
הירוקים ונחשב ללוחם ורומנטיקן ידוע לתהילה. במסורת ההידרוסטית, נחשב אנדרו למלך
הגדול האחרון – דרך שמיועדת בין היתר להביע בעקיפין את הדעה המקובלת על שני המלכים
שעלו אחריו. על שמו רשומים ההחזרה המפוארת של המונארכיה על כנה לאחר טיהור כוחות
'צבא התבונה' מהאי ההידרוסטי, השבת המסורות על כנן בפאר והדר, וכן היותו המלך
האחרון שפיקד על כוחות הידרוסט בשדה הקרב – לפחות עד לפציעתו הקשה בשנת 2375.
המסורת ההידרוסטית נוטה לפאר הן את תבונתו
ומתינותו, והן את העובדה כי הוא-הוא האחראי לנצחונות הגדולים על האמת'ורים וליסוד
האימפריה (הגם שרבים סבורים כי הרוח החיה מאחורי רוב ההצלחות היה פחות המלך, שבילה
את רוב שנותיו הראשונות על הכס בשדה הקרב, ויותר ראש הממשלה הערמומי והמושחז,
הדוכס אדווין מסאוות'וואש[1].
אלא, שבדבר אחד נחל אנדרו הנערץ כשלון חרוץ,
באורח שהאפיל על שלטונו (בעיקר על השנים האחרונות) ותרם מאד למותו בלא עת – הגידול
והחינוך של ששת בניו ובנותיו, שחלקם המיטו עליו חרפה, ואחד מהם הפך במעשיו הנוראים
לשערוריה שזעזעה את האי ההידרוסטי וגרמה כמעט במישרין לכך כי המלך אנדרו מאס בחייו
ומת בלא עת.
אנדרו השמיני היה נשוי פעמיים; רעייתו הראשונה,
עמה התחתן בהיותו פרח אבירים צעיר בחצר המלכות של פאנולדריס, היתה בת-אצולה מקומית
בשם פרסיליאנה אסטריקאליי, שארה רחוקה של ימין המלך והגרנאד מסטאר הירוק של
פאנולדריס. מסופר, כי אנדרו ופרסיליאנה היו שניהם פוחזים פורקי עול שהשתטו להמלט
לתקופות ארוכות מן החצר ונטלו שמות כיסוי בחסותם נטלו חלק במעלליה של חבורת
הרפתקנים. נישואין אלו היו, לפי המסורת נישואים מאהבה, ובאו אל קיצם הטראגי בשנת
2368, שנה בטרם התהפך הגלגל בהידרוסט והפך את האביר הפוחז והגולה למלך. פרסיליאנה,
לפי המסופר, מתה בעת שילדה את את בנם השלישי – אוליבר (אוליביוס) וייטהולד[2].
מפרסיליאנה נולדו לאנדרו בתו הבכורה שרלוט (נולדה
2361), בן שנועד להיות יורש עצר ונקרא אנדרו על שם אביו (נולד בשלהי 2366),
ואוליבר-אוליביוס ("פני המלאך", נולד 2368).
שנתיים לאחר מותה של רעייתו הראשונה והאהובה,
נישא אנדרו – אז כבר מלך צעיר ונערץ על העם, לללידי סטפאני סאוות'וואש הצעירה ממנו
בשנים רבות (נולדה 2351), שהיתה אז בת תשע-עשרה בלבד. סטפאני היפה והשאפתנית היתה
אחייניתו של ראש הממשלה רב-העוצמה, הדוכס מסאות'וואש, ורבים ריננו שהנישואין
הפוליטיים הללו נכפו על המלך לאחר מכבש לחצים מטעם ראש הממשלה רב העוצמה, שלדעת
רבים היה המושך בחוטים והשליט בפועל באי ההידרוסטי. מסופר, כי אמנם המלך נהג
ברעייתו הצעירה כבוד רב, בהתאם לכל כללי הטקס, אולם בפועל התייחס אליה בקרירות
רשמית, ושמח על כל הזדמנות לבלות הרחק מחברתה (ויש אומרים, מן הפיקוח שהפעיל דודה
רב העוצמה באמצעותה). סטפאני עתידה לחיות שנים רבות לאחר בעלה המפורסם (מתה בשנת
2434, מעט לאחר יום הולדתה ה-83), ולהיות דמות חשובה בפוליטיקה של הארמון למשך
עשרות בשנים.
מנישואין אלו באו לעולם רדווין (נולד 2371), שהפך
למלך רדווין השישי לאחר מות אביו, כמו גם שתי בנות, תאומות לא זהות בשם ויקטוריה
וולריה (נולדו 2373), שלאחר לידתן עצר רחמה של המלכה סטפאני וחרף נסיונותיה הרבים,
לא העמיד עוד צאצאים נוספים.
|
אנדרו השמיני לבית וייטהולד
(2336-2392) נישא בשנית לליידי סטפאני
סאוות'וואש (2351-2434) |
||
|
שם הצאצא |
שנות חיים |
הערות |
|
שרלוט |
2361- (לא ברור) |
דמות סוערת ופרובלמאטית, שירשה את
כשרונו של אביה בחרב לצד מזג בעייתי; תבעה לעצמה את הכתר[3],
נכשלה והושאה במהירות לרוזן פון לידרהאוזן מחוף העשן, נישואין שהחזיקו פחות מעשר
שנים. בערוב ימיה בעטה לגמרי במוסכמות, המירה את דתה לדת הז'ראלית ויצאה
כ"עלמה נושאת חרב" להלחם בצפון חרף גילה המתקדם, ושם כנראה גם נפלה
בחרב (בסביבות 2420, אין מידע בדוק). |
|
אנדרו |
2366-2390 |
יורש העצר המיועד. נחשב לאישיות
אפרורית, לא כרימטית ואפילו טרחנית; אולם היה מלומד לפי דרכו, והתנגד מאד לרמיסה
המוחלטת של אמת'וריה וליסוד אימפריה. לא התעניין בנשים ולא נישא מעולם, נרצח
באכזריות בידי אחיו הצעיר, בפרשיית הטירוף השטני שזעזעה את האי ההידרוסטי. |
|
אוליבר |
2368-2392 |
כונה גם "פני מלאך";
האחרון בבניה של פרסיליאנה, שמתה בעת לידתו. נודע ביופיו, כמו גם באישיות הקיצונית
והחריגה שלו. היה תמיד הבן האהוב על אביו, שהצליח להתעלם ולהדחיק את חסרונותיו. |
|
רדווין VI |
2371-2405 |
בכור בניה של המלכה סטפאני; נודע
כברנש חסון ועקשן, מנומש מאד ולא נאה במיוחד,
שגדל בצילם של אחים דומיננטיים, תעב אותם ונחשב לספק שוטה ספק ילד שלא
התבגר, שנהה אחרי התרבות הקיידרהרצית. נזרק אל כס המלכות כאילו במקרה, לאחר הרצח
של יורש העצר בידי הנסיך אוליבר. בתור מלך, יצא כנגד אמו והדיר אותה
מענייני המדינה, כמו גם סילק את ראש הממשלה הנצחי, הדוכס מסאות'וואש, והגלה אותו
לגמרי מן החצר. נישא לאחת מבנותיו של הקייזר אמריך מקיידרהרץ, ודגל באימפריאליזם
משולח רסן שיעשה בשותפות של "שתי האומות הגדולות". בסופו של דבר, הודח
בהפיכת בזק לא אלימה שביצע הפרלמנט. הוכרז כלא שפוי, רעייתו הקיידרהרצית גורשה
מהידרוסט, ומצאצאיו נשללה הזכות לרשת את הכתר. הוגלה לאחוזה כפרית בה חי בנחת
במשך שמונה שנים, עד למותו בתאונת צייד. |
|
ויקטוריה |
2373- |
נסיכה יפיפיה וקלת דעת, שבמשך שנים
היתה ה"פרפר" של ארמון המלך, החליפה מאהבים והיתה שותפה לחיי הוללות
בחברה הגבוהה. שמועות מספרות שיד מגבוה מחקה עדויות למעורבות שלה בכמה משעשועיו האכזריים
של אחיה אוליבר (אם כי הדבר ארע לפני, ואיש לא מיחס לה מעורבות ברציחות הסדרתיות
שארעו מאוחר יותר). |
|
ולריה |
2373-2395 |
תאומתה הלא זהה של ויקטוריה; נפלה
ממנה ביופי ועלתה עליה בהרבה בכשרון ובעקשות. חייתה כנערה מרדנית שנהגה להמלט מן
הארמון ולבלות עם פשוטי עם, באורח שהפך יותר ויותר אידיאולוגי. לאחר שנישאה בסתר
להרפתקן נודד ומפוקפק וסירבה לחזור בה, השליך אותה אחיה רדווין מן החצר, נטל את
תאריה והתכחש לה. ולריה עקרה לגבול הצפוני, ויש שמועות שהיתה במגע עם כמה מן
הלורדים היותר בעייתיים; מתה מוות אומלל בחורף הקשה של 2395, לאחר שבעלה נטש
אותה. תאריה ומעמדה הושבו לה, באורח טקסי, לאחר הדחתו של אחיה מהשלטון, והיא
הועברה מקברה בצפון ונקברה בקברות בני המלוכה; שנים לאחר מותה הפכה, באורח לא
לגמרי בלתי צפוי, לדמות נערצת על צעירי הסיעה הרדיקלית, בשל תפיסתה כאנטי-ממסדית
וכמורדת במסורת המלכותית. ככל הנראה, העמידה שני צאצאים שלא שרדו את הכפור
והתנאים הקשים בהרי הצפון. |
המלך אנדרו וילדיו: פירוט
המלך אנדרו, שנאלץ לפרוש משדה הקרב האהוב עליו
כמעט כליל לאחר פציעתו בשנת 2375 (הגם שהתעקש ליסוע אחרי הגייסות וללון בשדה, דבר
שתרם מאד להדרדרות בבריאותו), הגיע לשיא התהילה שלו לאחר הנצחון הגדול של 2389,
והציניקנים מעיר כי לו היו האלים נוטים לו חסד, היו לוקחים את נשמתו באותה שנה,
וחוסכים ממנו את שלוש שנותיו האחרונות, ובעיקר את הזעזוע בשל הפיכת בנו היפיפיה
והאהוב עליו במיוחד, אוליבר, לרוצח סדרתי בעל אכזריות סוטה וכמעט בלתי נתפסת.
המלך אנדרו, כך מספרים, היה מאז ומעולם אב גרוע, כשם שהיה מלך טוב; עם בתו הבכורה,
קיים מערכת יחסים מתוכה ואמביוולנטית, כאשר הוא מכיר בכשרונה ובדמיון שדמתה לו
עצמו בימי עלומיו, אולם יחסיו עימה הלכו והתערערו עם השנים, בעיקר בשל התיעוב העז
שחשה כלפיה אחיה הצעיר אוליבר מרגע לידתו, משום שהאשימה אותו בליבה במותה של אמה
האהובה. בסופו של דבר, המלך אנדרו התרחק וכעס על בתו די הצורך בכדי להטות אוזן
לראש הממשלה ולאחרים שקבלו כנגד הדרך בה "נסיכה מתורבתת משחקת בחרבות, כאילו
היתה דארקירי גסה מהצפון"; שרלוט, שרתחה על הנסיונות לאלף אותה, כמו גם על
העובדה כי אחיה הצעיר ממנה, אנדרו, הוכרז כיורש העצר המיועד, למרות היותו טיפוס
אפרורי וחסר כריזמה (ולשיטתה, חסר כשרון ותפל כמו לפת), התמרדה כמה פעמים, ניסתה
לגשש (כך אומרים) לקראת נסיון הפיכה מגושם וחסר סיכוי, ובסופו של דבר הושאה כמעט
בכפיה לרוזן אדווין פון לידר האוזן מרוטמייר שבחוף העשן- נישואין שהחזיקו פחות
מעשר שנים, ובסיומם נטשה שרלוט את בעלה ובנה היחיד (שהוגדר על-ידה כ"פודינג
שמן, מאוס וחסר מוח"), נדדה ממקום למקום, ובסופו של דבר המירה את דתה לדת
הז'ראלית ועקרה לצפון הרחוק, כשהיא ממשיכה "לשחק בעלמה נושאת מגן וחרב",
חרף גילה המתקדם. גורלה וקורותיה בז'ראל לא ברורים, אבל נראה שנפלה בחרב באחד
הקרבות הרבים שניהלו האצילים הז'ראלים זה כנגד זה באותה תקופה; ולפי אחת הגרסאות –
מצאה את סופה כאשר גרזן הקרב של אחד מבני שושלת הפרא של מורינין ביתק את ראשה ושפך
את מלוא תכולתו החוצה.
הגם שמינה את בנו השני (שנשא את שם אביו), הרי
שבפועל היה אנדרו מאוכזב ממנו, ושלא לציטוט אמר במר ליבו, כי "שרלוט היתה גבר
עשרת מונים יותר ממנו"; מבנו הרביעי, רדווין, נגעל והתרחק ממנו, רואה בו שוטה
מנומש וחסר תועלת. בפועל, הרי ככל שעברו השנים, העריץ אנדרו יותר ויותר את בנו
השלישי, הכשרוני והיפיפה – שכמוהו, החל כבר בגיל צעיר מפקד על חיילים ורוכב בראשם
לשדה הקרב.
אלא, שנראה שאנדרו הצליח להתעלם לחלוטין מן השמועות ההולכות ורבות לגבי אכזריותו
של הנסיך אוליבר, שמתחת לפניו היפיפיות הלך והפך לסוטה רצחני ולשטן של ממש,
ואומרים כי כמה וכמה מאנשי החצר שילמו במעמדם, או לפחות בקרבתם למלך, משום שניסו
להעיר את תשומת ליבו בנושא.
אלא שבסופו של דבר, התפוצצה הפרשיה ברעש גדול,
לאחר שאוליבר הצעיר נתפס "עם דם על ידיו" לאחר הרצח האכזרי של אחיו
הבכור, יורש העצר, שהיה איטי ונעשה באורח כזה שזעזע את הממלכה. רק אז, נעשתה סוף
סוף החקירה, שגילתה את קיומה של חבורת מרצחים ריטואליים, שבראשם עמדו הנסיך הצעיר
ורב הציירים המלכותי, סר רנדל ווסטקליף. הפרטים הלכו והפכו מזעזעים יותר ויותר ככל
שנחשפה הפרשיה, כולל הוצאת אברי גוף בסכיני פולחן בעוד הקורבן חי ומפרפר, שימוש
בהם כ-fetish ועוד. תחילה, התעקש המלך
החולה והמזועזע שסר ווסטקליף הוא-הוא זה שהוציא את בנו לתרבות רעה, ושלט בו באורח
ש"איין את רצונו החופשי"; לאחר מכן, נטה לקבל את תחנוניו של בנו, שטען
כי קסם אפל (או פעולה של דאמון רב עוצמה ומסתורי) הם שהכניסו אותו לטירוף שטני,
זאת כחלק ממזימה מאחוריה עומדים למעשה כוהנים אמת'ורים שואפי נקם.
אלא שהפרלמנט ההידרוסטי, כמו גם ראש הממשלה רב העוצמה (ואחייניתו, מלכת הידרוסט),
לא קיבלו את הטענה, ובסופו של דבר, לאחר מאבק של חודשים, כופפו את ידו של המלך
ואילצו אותו לחתום על גזר-דין מוות לבנו האהוב. העם, טען הדוכס מסאות'וואש בתוקף,
לא יקבל מאומה פחות מהוצאה להורג של כל המעורבים, בעיקר הנסיך הצעיר, ואי-הענות של
הוד-מלכותו לכך עשויה לערער את הלגיטימיות של שלטון בית וייטהולד כולו. היו שטענו,
כי יותר מאשר התעניין ראש ממשלת הוד-מלכותו ברחשי ליבם של פשוטי העם, רצה לסלק אחת
ולתמיד את האיום בדמותו של אוליבר, ולמנוע כל אפשרות שטיפוס מסוגו יחזור או ישפיע
בעתיד על השלטון. לכך חבר גם האינטרס של אחייניתו, המלכה סטאפני, להבטיח את השלטון
לבנה רדווין – מהלך עליו היא עתידה להצטער שנים לא רבות לאחר מכן.
אוליבר הוצא להורג בתאריך הטקסי של ליל אמצע
הקייץ של שנת 2392; ההוצאה להורג התבצעה בסגנון עתיק ובפומבי, בעריפת ראש בחרב,
כאשר התפקיד הוטל לא על התליין המלכותי, אלא על בן-אצולה שרעייתו ובנו העולל היו
מקורבנות אוליבר וחבורתו.
אלא שהמלך אנדרו, חולה ושבור, קץ בחייו; מאותו יום ואילך סירב לראות את רעייתו ואת
דודה רב העוצמה, כמעט ולא אכל, והפך לשבר-כלי חולה ואכול דכאון ופרצי בכי, שהחצר
עשתה ככל יכולתה להסתירם מהציבור – לא בהצלחה יתרה. חודשים מעטים לאחר מכן, מת. אל
כס המלוכה נזרק, פשוטו כמשמעו, בנו הנותר רדווין – עלם לא בשל ולא מוכשר במיוחד,
שהיה בן 22 בלבד, מתוסכל ומלא ברגשי נחיתות כלפי אחיו המתים, בצילם גדל, וכלפי
החצר שבזה לו ובימים כתיקונם כמעט התעלמה ממנו, ולא מצאה לו (או התאמצה למצוא,
לשיטתו) כל שידוך שישביע את רצונו.
כחלק מתסכולו, נהה רדווין מנעוריו אחר התרבות
המזרח-קיידרהרצית הנוקשה, ופיתח בוז לחצר ההידרוסטית המעודנת כמקום רכרוכי, שאינו
יודע לנצל את נצחונותיו ואינו יודע למחוץ את הילידים כראוי להם. נראה, שחלק גדול
מדעותיו אלו קיבל בהשפעה מחוג מרעיו עימם הרבה להסתובב בצעירותו – רובם בנים
צעירים ומתוסכלים של אצילים, שנדחקו לשולי החצר דאז. מלכותו עתידה להביא להידרוסט
חמש שנים סוערות, והשפעה מסיבית של הקייזר אמריך פון זאגנווהאר, שמיהר להציע למלך
הטרי את אחת מבנותיו, וזכה כך בהערצתו ובהכרת תודה עמוקה (יש הלועגים ואומרים כמעט
כלבית) מצד המלך הצעיר. השפעה, שגדיעתה החד-משמעית לאחר מכן הטילה את הידרוסט
וקיידרהרץ לתוך תהום של יריבות ושנאה הדדית, המשפיעה על הזירה הפוליטית עד עצם
היום הזה.
חזרה לאינדקס | לערך
ההיסטורי הבא | לערך ההיסטורי הקודם
כתב
וערך: גדעון
אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר
מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש
פרטי שלא בתשלום.