הקמפיין של שרלוט גריווינד ואלאריס קונינגטון

ספר שני: "המחלל בשערי הקיץ"

פרק III: שושניו של האיש הזקן

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

פתיחה

שרלוט ואלאריס מנסות לעקוב אחרי העקבות המטושטשים שהותירו הקשתים של אדון הרעם, שמוליכות במעלה הגבעות, הרחק ממעבר ההרים הראשי העולה מרינדן תחתית לרינדן עילית; החבורה מוצאת את עצמה נאבקת עד מהרה בתוואי שטח קשה מאד של עצים צפופים וסלעים, ובמזג אוויר שהולך ונעשה גרוע יותר, ככל שהדמויות עולות ומתרחקות מהעמק.

עד מהרה, אלאריס מתקשה מאד למצוא עקבות, ותחת זאת הדמויות נקלעות לכמה וכמה התקפות של יצורים מעוותים; מאורגנים הרבה פחות ממשרתיו של המאסטר שיתכן שאורבים על הדרך הראשית – בעיקר שדונים מעוותים ושיחים חיים רעילים.

בסופו של דבר, הדמויות מגיעות לצומת דרכים מוזרה וענקית במרומי הגבעות, שבמרכזה יושב עץ מת עצום לגודל, שהדרכים נכנסות לתוכו; וכפי שהדמויות מגלות עד מהרה, ישנו ישוב קטן ומבוצר של מקומיים בתוך העץ; והם בנוי שערים מוגפים ועמדות זקיפים סביב הפתחים שלו.

כאשר הדמויות מתקרבות לשער הדרומי, הן נתקלות בתחילה בתגובה מאד עויינת, כולל חיצים שנורו בדרך איום מעל ראשיהן; במעורפל, הן יכולות לראות גם את הדרך שמוליכה אל השער המזרחי: מעין גשר אבנים ירקרק ובלה מזוקן, חבוי למחצה בתוך הערפל ומסכי הגשם שלא מפסיק לרדת.

כאשר הדמויות מצליחות סוף-סוף לשכנע את השומרים לתת להן להתקרב לטווח אור לפידים ולנהל איתן שיחה, הן מגלות מדוע האנשים עוינים כל-כך; השומרים מפוחדים מאד, משום שאנשים נגועים ומעוותים החלו לשרוץ קרוב לשערים, ואת חלקם קשה לעיתים להבדיל מעוברי-אורח רגילים, עד שמאוחר מדי... האנשים המבוצרים בתוך "הישוב שבגזע" כבר עצרו בקושי חיילים נגועים שחדרו פנימה וכמעט הפיצו את המחלה שלהם, ומפחדים מאד מעוד תרגיל של יצורים נגועים.

בסופו של דבר, לשונה המשכנעת של אלאריס, והפגת כוחות הפלדין של שרלוט, גורמים לזקיפים להתרצות, לא לפני שהם משלשלים מלמעלה סוג של מנורת שמן מוזרה, ככל הנראה עם סוג של קסם אבחנה או זיהוי של יצורים נגועים.

מקטעי הדברים שהדמויות שומעות, עולה מידע לא מעודד – כנראה שמגפה פרצה בקרב פליטים או אנשים שנמלטו מוינטרסמיד הרחוקה או מסביבותיה; והדרך המזרחית שיוצאת ליער של וינטרסמיד שורצת יצורים מעוותים ומפיצי מחלות. כמו כן, לשומרים נותר מעט מאד מהשמן המכושף שמאתר את היצורים (והקרבה שלו גורמת לדמויות תחושה של אור מוזר ששוטף אותן מבפנים; נעים מאד לשרלוט, ותחושה מעורבת יותר לאלאריס)... ככל הנראה, מקור האספקה שלהם נעלם או לא פעיל יותר.

בתור 'עיירת הצומת' הילדריין

כאשר השומרים מתרצים ומכניסים את שרלוט ואלאריס פנימה (ואז גם 'מגלים' שהן נשים צעירות, על כל המשתמע מכך), מקטעי ההלצות הגסות ושברי הרכילות שהדמויות מצליחות לקלוט, המנהיג של המקום הזה – זקן רטנוני שהשומרים לא מכבדים במיוחד – קשור לשתי נשים מכובדות שהוא מכנה "השושנים שלי"; אבל אין ספק כי מבחינת השומרים, שרלוט ואלאריס הן 'שיפור' לעומת השתיים ההן.

בהמשך, מסתבר כי החיילים התכוונו לכוהנות מקומיות –האם רינדנוואל - כוהנת גדולה וקולנית של קלאודור, והגבירה קונראדין - כוהנת מבוגרת של גבירת רוח החורף, ש'ראש העיר' (כלומר, הישוב הקטן בגזע) אוהב לזמן אליו ולשמוע אותן עורכות לפניו ויכוח דתי. כמה מהחיילים תוהים, אם שרלוט ואלאריס נשלחו כמחליפות. מהדברים עולה, שיש בעיר גם כוהן של אדון הרעם –הנדורף 'הדוב'; אבל הוא מסרב להשתתף בויכוחים לפני ראש העיר, וממילא הוא רוב הזמן שיכור לגמרי ומסריח כמו בור זבל.

הדמויות מוצאות את עצמן בישוב, שהוא למעשה אוסף לא גדול של מנהרות טחובות בתוך הגזע הענק והמת, ומתרשמות מהר מאד שבניגוד לאיום של השומרים, ההגנה של המקום עלובה מאד, ואין להם כמעט בליסטרות או שמן רותח אפקטיבי כדי להדוף התקפה גדולה, כזו שתוכל לחדור את השערים המבוצרים של המקום.

העיירה, למעשה, יושבת על צומת דרכים; הדמויות הגיעו מהשער הדרומי שחולש על דרך החתחתים שיורדת לעמק; הדרך המזרחית, הנחשבת מסוכנת ביותר, עוברת דרך גשר שמוליך אל היערות העבותים בצפון-מזרח, לכיוון העיר השכוחה (אם לא נפלה בינתיים) וינטרסמיד, משכנו של אחד האצילים האחרונים שטוען שבדמו זורם דמה של גבירת רוח החורף; הדרך המערבית, שמצויה בשימוש הרב ביותר, מוליכה לעבר רינדן עילית; ואילו הדרך הצפונית היא גשר שבור שנפרש לעבר תהום ענקית, שמצידה השני נישאות חורבות 'טירת הורד הרם' (שואלאת'ורן חשב שיוכל להשתלט עליה ולהפיק ממנה הכנסה), והגנים המקוללים שנפרשים סביבה.

פנים מעטות, מבוהלות, מציצות בדמויות מנקבות צדדיות; אלאריס מצידה מנסה לחוש את האוויר ואת הקולות של הטבע, וחוששת שאי-שם עמוק, מסתתרת אלחה מסוכנת; עדיין רדומה או רחוקה, אבל נוכחת.

העיירה עצמה דועכת מזה שנים, למעשה מאז אבד הקשר עם וינטרסמיד, ולא נשארו בה יותר ממאה-חמישים או מאתיים נפש (או כפי שהם מתלוצצים 'אפילו גובי המס הארורים כבר לא יורקים לכיוון שלנו'); לאחרונה, ירד עליהם אסון – השרף שהיו מפיקים פעם באיזור הגזע התחיל להבאיש ולהסריח, וכעת גם היריד בוטל.

מאחר ו'ראש העיר', או ראוף הזקן, לא נוהג לקבל אורחים או שליחים באמצע הלילה, הדמויות מחליטות לחפש את הפונדק המקומי ולרחרח שם.

פונדק "הקומקום השחור"

הפונדק הוא חלל צדדי גדול בתוך הגזע, מואר חלושות בשורה של לפידי קיר אדמדמים; השולחנות והכסאות גסים מאד, לא טובים בהרבה מבולי עץ מהוקצעים למחצה, וריח חזק של טחב עומד באוויר.

הפונדקאי הוא ברנש זעוף ומגודל, שנאלץ לחיות עם אחותו העילגת והמפגרת למחצה, עם בן-דוד כושל ועצל שניסה קריירה של בארד ברחבי האיזור ונכשל כשלון מביש; ונער צעיר וזועף בשם היל – יתום בן-בלי שם שעובד בפונדק, וכמה וכמה מתושבי העיירה מאשימים אותו בגניבות.
כמו כן, נמצאים בפונדק גם שני סוחרים ירודים למדי מרינדן עילית, והעוזרת של הכוהנות של קלאודור– מרפאה חטטנית בעלת קול של יונה הומיה בשם שריל דו.

בואן של הדמויות, שתי נשים צעירות בשריונות, חמושות בכלי נשק יקרי-המציאות, גורם לרחש בפונדק; אבל הפונקאי משתלט על המצב בכמה נהמות וגערות, וצועק ליתום הזעוף ("היל") להוביל את הדמויות לאחד החדרים הטובים יותר של הפונדק בקומה למעלה.

היל כעוס וזעוף, לא ממש אוהב את האיומים בכך ששוב יוכה במטאטא – פרס על עצלות וחוצפה, וקשה מאד לדמויות לדובב אותו. הוא בז לראש העיר ולרוב האחרים, ורק השם של ליידי קונליריה גורם לו להעלות ארשת של צער עמוק על פניו.

כפי שמסתבר לדמויות עד מהרה –הויכוחים אצל ראש העיר הופסקו, כי הכוהנת של גבירת רוח החורף נעלמה לפני מספר חודשים; ומאז גם הכוהנת של קלאודור אינה מגיעה לעיתים קרובות, ומותירה את רוב העבודה היומיומית בצומת לעוזרת שלה, האחות דו.

בסופו של דבר, הדמויות מוציאות מהנער היל את זה שפעם הוא היה מעין חניך שלה, ולמעשה הוא היה קשור אליה עמוקות; והוא מפוחד, בודד ופגוע מאז שהיא נעלמה; וכולם מאשימים אותו – בצדק או לא בצדק – בגנבות.

הדמויות מקבלות 'תקרובת' מקומית – מעין דייסה עשויה מרסק פטריות אוזן אפורות-כתומות, בתוספת אגוזים מרוסקים, ומעט גבינה, עם פרוסות נקניק בצד.

הדמויות שומעות את היל מתרחק כשהוא בועט בדברים וממלמל לעצמו קללות בעודו משתרך בחזרה לעבר הקומה התחתונה.

ליתר זהירות, שרלוט ואלאריס נועלת היטב את הדלת, כדי למנוע 'הפתעות' לא נעימות בזמן שהן ישנות ומחלימות מהעייפות והחולשה שהן סובלות ממנה לאחר הקרבות הקודמים והמסע המפרך במעלה הגבעה המיוערת.

הדמויות מחליקות אל תוך חלומות מוזרים, ובין לבין נתקלות בחלומן בתולעים מגעילות, מוחשיות רק למחצה, ובעכבישי ענק סיוטיים שעירים (הפסד בקרב בתוך החלומות יכול להסב נזק בדמות התשה כבדה שהדמויות יסבלו ממנה ביום הבא, וכן קלקול של חלק מהמחזות שניתן לראות).

שרלוט רואה חזיון שהיא יותר מחושדת שבא מהמרתפים של הטירה ברינדן עילית, ולמרבה זעפה וסלידתה, היא מזעה את בת-בריתה המפוקפקת, הקוסמת הקהארויאנית העריקה אמנסטריה, משתמשת בקסמיה הנשיים כדי לפתות את אחד מקציני המשמר להפר את ההוראות של קולונל ססיל, ולהכניס אותה אל המנהרות העתיקות מתחת לטירה – שם מצויים כוכי הקבורה של שושלת האצילים שהודחה כעת מהשלטון בנורת'רינדן תחתית.

(שרלוט, צדקנית כרגיל, מזדעזעת מהדרך בה אמנסטריה מניחה לקצין המשמר לגפף ולנשק אותה בכדי לתמרן אותו להפוך לכלי בידיה); לרגע, היא חוששת שהיא מתכננת גם לרצוח את הצעיר כדי לוודא שלא יפטפט אחר-כך, אבל החשש הזה, למצער, מתבדה.

אלא שבעוד שרלוט נאבקת ביצורי הסיוט שמנסים להפריע לחזיון שוב ושוב, הדברים הופכים רציניים ואפלים יותר – ומסתבר שאמנסטריה מנסה לעקוב אחרי הברון הזקן שירד לכוכים כדי 'להפרד מאבותיו', ולמעשה יש לו תוכנית אחרת לגמרי.

הברון הזקן, שרותח על כך שהוא ומשפחתו מגורשים מהטירה שלהם (בגלל התמיכה שלהם באדון הרעם בעת המלחמה על עמק נורת'קרוס), מתכנן לשבור איזו שבועה עתיקה, שהוא ואבותיו שמרו במשך מאות שנים... אמנסטריה צועקת ל'ידיד' שלה שחייבים לעצור אותו מהר, כי "הוא שובר את החרב האחרונה".

ואז, החזיון מתפוגג ולרגע מתחלף באחר –שרלוט מוצאת את עצמה, דמעות זולגות מעיניה, מול עץ מת, מתרכזת בו... בעוד כל הקרקע מלאה גוויות, כולל של אנשים שיקרים לה.

אלאריס משוטטת בחלומה כשהיא חסרת גוף, ומרחפת לתוך מחנה נסתר בלב היער, שדגלים של אדון הרעם מתבדרים מעליו; במעורפל, היא רואה את מי שנראה כמפקד יושב בתוך האוהל המרכזי: גבר תקיף בעל שיער ארוך ובהיר, עם מדים שחורים שחוטי כסף ארוגים לתוכם... ואז, כנפיים אפלות טופחות, וקאליסטה המעוותת נכנסת פנימה, שערה מתבדר ופניה זועמים, באותו תמהיל ישן ומוכר היטב בין כעס ושחצנות.

קליסטה פונה אליו כאל Lord regent, אבל מטיחה בו עלבונות על כך שהוא ואנשיו מסתתרים כאן, ולא הגיעו לעזרת אדון הרעם בווסטמור. הוא משיב לה בגיחוך מלגלג, ולא נראה שהוא פוחד מההאשמות או מהזעם שלה.

אלא שאז, החזיון מתפוגג והופך לסיוט מפחיד בהרבה;

אלאריס עומדת בהיכל עץ צנוע כשהיא מחזיקה משהו... אולי שרביט... או ענף ארוך... או משהו דומה, שמפעפע בעוצמה; מבחוץ עולות צרחות איומות והדים של קרב נואש, הולך ומתקרב.

קול נעים מאחורי כתפה מפציר באלאריס להתרכז במילים מסובכות... ואז, בבת אחת הוא משתנה ללחישה מפלצתית; המגע חורך את אלאריס כמו אש; הכל הופך אדום, והדלתות של ההיכל מתנפצות כאשר מפלצת שלא מהעולם הזה זוחלת פנימה – ראש ענקי עם שלוש עיניים ושיער שחור מסולסל שעשוי כולו מקנוקנות רקובות, מתפתלות. הוא יורק מלועו את שרידי הדלת ומפליט שאגה רמה, בעוד אלאריס מתפתלת על הרצפה, נאבקת בכאבים ששואבים מתוכה את שארית חייה-

אלאריס ושרלוט מתעוררת מהחזיונות הדועכים למשמע קולות אמיתיים יותר בחוץ; היל מדבר עם נער ונערה, שככל הנראה מפצירים בו לתת להם להכנס לחדר של האורחות ולגנוב מהן.

הנערה, ששמה סיליה, מדברת אל היל בקול משיי, ושואלת אם הוא כבר לא רוצה להיות חבר שלה.

היל מסרב בתוקף; נמאס לו שכולם אומרים שהוא גנב ומרביצים לו.

שני הנערים הבוגרים יותר לועגים לו; הוא יכול להתחלק איתן בזהב של האורחות, או להמשיך לטאטא חדרים עד שיהיה סנילי כמו מישהי בשם פיליס שהם לועגים לה, בתור זקנה מרטורללת וחסרת שיניים.

(משפט אחד שסיליה אומרת בחיקוי לעגני של הזקנה תופס את תשומת ליבה של שרלוט 'אוי, פעם הייתי צעירה ויפה! אוי, פעם היו לי שיניים והלכתי להרפתקאות עם האבירה המטומטמת של עץ האפרסק-")

היל מתפרץ על סיליה והחבר שלה; הוא יודע שהם משקרים לו, שהם רק יקחו את הזהב ובחיים לא יקחו אותו איתם לעיר, הוא לא מוכן לעבוד בשבילם שוב. הם מאיימים עליו, שהם ילכו ל"טומי" (כנראה מנהיג החבורה שלא נוכח כאן) ויספרו לו שהיל גנב את החפצים לבד ולא רוצה להתחלק.

ובינתיים, שרלוט מוצאת הפתעה ליד המיטה שלה... חפץ שהונח על שידת הלילה לידה, והיא לא זוכרת בשום פנים ואופן שהוא היה שם קודם; צלוחית ארד ישנה עם שרידים של נר שהודלק בתוכה, ועדיין מפיץ שרידים של ניחוח מוזר של פירות. הצלחת חלודה למחצה וישנה מאד, אבל שרלוט מזהה שהיא עוצבה במקור באורח יפה כמו החצי התחתון של פרי עגול.

אלאריס ושרלוט מוצאות את היל בחוץ וחוקרות אותו, והפעם הוא נשבר ומספר יותר פרטים; הוא היה מאוהב (סוג של אהבת בוסר של נער צעיר) בסיליה, אבל הוא כבר הבין שהיא בזה לו כי הוא קטן ועני, והיא הבחורה של טומי.

ובכלל, הוא לא גנב כלום בחודשים האחרונים: הוא הבטיח לגבירה קונליריה שהוא יהיה ילד טוב, לפני שהיא הלכה ולא חזרה אליו יותר (והוא כולו אבל מגעגועים אליה... הוא עדיין זוכר איך שעזרה לו לגלף מעץ 'חרב קסומה' שבה הוא שיחק תמיד ודמיין שהיא חרב הגיבורים שלו; עוד עניין שטומי והחברים שלו אהבו ללעוג לו עליו).

טומי, ככל הנראה, הוא הגורם האמיתי לצרות ולגנבות – הוא בריון אלים שמשך כמה צעירים אחרים להיות כמוהו, ואת טומי הוא שונא, כי פעם גם הוא היה חניך אצל הגבירה הכוהנת של רוח החורף, אבל היא ראתה מהר מאד מי הוא, וזרקה אותו בבעיטה.

המהומה בהיכל הראשי וחדרה של פיליס הזקנה

ההיכל הראשי מלא יותר מהרגיל כאשר שרלוט ואלאריס שבות אליו, ונראה שנוכחותן משכה לכאן לא מעט סקרנים; האחות שריל דו, בקולה המתלקק, תובעת את שרלוט לעצמה ומתחילה לייגע אותה ברכילות כנסייתית כפרית, כאשר מתחת להתחסדות שלה, היא רוחשת שנאה דתית למאמיני רוח החורף (וכמובן אדום הרעם), ומתעבת את היל הקטן, אליו היא מתייחסת כאילו הוא לא יותר "ממקק חוטא".

אלא, שעד מהרה פורצת מהומה שלמה, כאשר מסתבר שעוד חפצים נגנבו; ורבים מהאנשים מאשימים שוב את היל; שרלוט ואלאריס מתייצבות לימינו של הילד, כאשר שרלוט מסלקת מדרכה במילים חריפות את האחות דו הנדהמת.

מקטעי דברים שהדמויות שומעות, הן מבינות היכן בערך נמצא המחבוא של הפושעים הצעירים, ושטומי עשה איזו עסקה שהוא חושב שתביא אותו "לעשות את המכה" ולצבור די כסף כדי להגיע לעיר ולחיות בה כמו מלך.

אבל אלאריס לפחות יותר מחושדת, שהטפש הקטן והאלים הוטעה בידי כוח גדול ממנו, ומהווה כעת סכנה לכל העיירה. הדמויות צריכות לבחור בין מספר אופציות פעולה, בין היתר בין הסתערות ישירה על המחבוא של הפושעים הצעירים, לבין שימוש ברמזים שהן מצאו כדי להבין שטומי מתכנן לשדוד (ואולי גם לרצוח) את הזקנה המטורפת, הדודה המבוגרת של הפונדקאי.

בסופו של דבר, החבורה ומצליחה להגיע לשם לפני טומי והבריונים שלו, ולשכנע את פיליס הזקנה לפתוח להן – לא בנקל, כי הזקנה צועקת שהם גנבים, כולם גנבים, כולם גונבים ממנה, אפילו האחיין שלה גונב ממנה. פיליס, כך מסתבר, היתה במשך שנים כדרת ואומנית שגילפה חפצים יפים להפליא, בטרם הזקנה וטמטום הזקנה השתלטו עליה.

היא אבלה על כך שהאחיין שלה – הפונדקאי – לקח לה את החביות המיוחדות (שרף שהיא השתמשה בו) ונעל במרתף (הדמויות מבינות יפה למה, כי השרף של העיירה נוגע והפך רקוב ומסוכן), ושהילד המטונף (היל) גונב ממנה כל הזמן.

אבל שרלוט קונה את ליבה בכך שהיא 'מחזירה' לה את הצלוחית בצורת החצי-פרי, שהיתה פעם שלה (ואין לשרלוט שום מושג מי לקח אותה, פתח בשקט את המנעולים בחדר בו ישנו שרלוט ואלאריס ושם את הצלוחית עם נר מוזר בריח פירות, ליד המיטה של שלשרלוט– בלי שהיא ואלאריס ירגישו מאומה).

אז, מבעד לפטפוטים חסרי הפשר, שרלוט מצליחה להוציא מהזקנה (שכעת מתייחסת אל שרלוט כחברה יקרה, לאחר שהחזירה לה את הצלוחית); פיליס הזקנה מספרת לשרלוט קטעי סיפורים (מגומגמים ולא קוהרנטיים) על האלה המטיבה – גבירת רוח האביב, והרוח העוזרת שלה; זקנה מכושפת בשם ואר (Ol’Var). פיליס הזקנה טוענת בתוקף שפעם, כאשר היא היתה צעירה ויפה, והיה לה סמל מכושף (סמל קודש?) גבירת האביב התגלתה אליה, חלקה איתה פירות ויצאה איתה להרפתקאות... אבל השנים עברו, והיא לא חזרה אף-פעם; ופיליס רצתה לעשות יצירה אחרונה ליריד, למרות שהיא חלשה ועייפה אבל לקחו לה את השרף, לקחו לה את הכלים-

(בין לבין היא מראה לשרלוט נדן מתפורר שהיה פעם נדן של חרב ארוכה).

דקה קצרה לאחר מכן, מופיעים הפושעים הצעירים... אבל כעת, הם אינם אנושיים; מסתבר שטומי רצח את החברים שלו, כולל סיליה, בסכין פולחן שקיבל ממישהו, וכעת הם קמו בתור יצורים מעוותים, נגועים לגמרי וצמחיים למחצה, מלאים בג'ל רעיל וקוצים, מתנודדים דרך מערה סודית שאנשי העיירה לא הכירו, שמוליכה סמוך מאד למרתף של הזקנה, בכוונה ברורה ונחושה להמית ולהקים גם אותה כאחד מהם.

הערת שה"ם: שרלוט ואלאריס היו יכולות, אם היו מהירות מספיק, לעצור את הריטואל בזמן ולהציל את סיליה ואת הפושעים הצעירים האחרים. אבל במצב הזה, טומי הנגוע היה מצליח להמלט כאשר הדמויות מתעסקות עם תולעים שרציות, להקדים אותן כשהן מטפלות באנשים הנגועים, לרצוח את הזקנה ולטמא את כל המרתף שלה.

הדרך בה הן בחרו, לעומת זאת, הצילה את הזקנה והביאה לדמויות כמה פרטי מידע חשובים.

אבל כאן, מצפה ליצורי הרעל הקוציים הפתעה מרה בדמות שרלוט ואלאריס; הדמויות נאבקות בסיליה וביתר הנערים המעוותים, כאשר טומי, פניו ירוקים ונגועים בפטריות, יורה קסמים מאחור; ולאחר כמה סיבובי קרב, היצורים המעוותים מוכרעים; טומי משתמש בלחש ערפל מגעיל ונמלט דרך המערות, כאשר הדמויות דולקות אחריו.

המרתף הפועם והקרב הסופי

טומי נמלט לתוך אחד המרתפים העמוקים ביותר שבין שורשי העץ המת, נועל אחריו דלת ומעכב את הדמויות, שצריכות להאבק עם החסימה ולהזהר ממלכודות של יריקת גאז.

המרתף הוא כולו סיוט רעיל ופועם, הקירות שלו רוטטים, וקנוקנות מעוותות בוקעות מהן; אבל ניכר שאחסנו או גנזו כאן פעם חביות, שהפכו בינתיים לפודינג רעיל ומבעבע, מצא גידול לזחלי תולעים.

יצורי רעל – תולעים מעוותות וקנוקנת צולפנית שעליו גדלים שושנים רעילות, ענקיות ולחות, מסתערים על הדמויות ומנסים לעכב אותן, בעוד טומי עוסק במשהו בחלקו המרוחק של החדר, שם משהו הולך ותופח, הולך ומתחזק.

הערת שה"ם: מידת הקטלניות של הקרב הסופי היא פונקציה ישירה של ההצלחות והכשלונות של הדמויות במהלך ההרפתקאה. ככל שמעוותים רבים יותר היו שורדים ומגיעים לכאן, כך הם היו מצליחים "לפמפם" את התועבה הגדולה חזק ומהר יותר (למשל, אם הדמויות לא היו טורחות לדבר עם היל ולאסוף את המידע על הזקנה, אז היו כאן חמישה מעוותים שמפמפמים את הריטואל, ולא אחד כפי שקרה בפועל.

רק כאשר הדמויות מכריעות את קנוקנת השושנים המעוותת והתולעים הרעילות ומסתערות לקצה המרוחק של החדר, הן רואות מה מתנפח שם, ומבינות למעשה מה קרה בעיירה:

כאשר הפליטים המעוותים, שחלקם נראו כמו חיילים שנסו מוינטרסמיד, הצליחו לרמות את השומרים ולחדור פנימה, הם הרגו כמה וכמה אזרחים לפני שחוסלו... אבל בפועל, אחד החיילים הנגועים לא חוסל לגמרי, אלא שרד, נפל לבור אפל וממנו התחיל לחפור את דרכו למטה, כמו תולעת; הקסם שנבע ממנו השחית את השרף והצנוברים, ובסופו של דבר, הוא מצא את המקום המתאים מתחת לשורשים, והפך את עצמו למעין גולם (קאקון) תפוח, שהלך והרעיל את הסביבה שלו.

טומי, החמדן והמרושע, השיג מעובר-אורח שעבר דרך העיירה (לא ברור ממי) את הפגיון המקולל, ופותה לסייע לגולם התפוח, שכעת נראה כמו תפיחה עצומה – מעין לב מעוות ופועם בתוך שלולית מבעבעת של רעל או קיא צמחי;

כאשר הדמויות תוקפות, טומי מסייע ליצור המעוות בלחשים... אבל בשלב כלשהו, הלב הרעיל הפועם לופת אותו בקנוקנת ושואב אותו אל תוכו, לועס אותו ומפיק ממנו התפרצות חזקה של אנרגיה רגילה.

הדמויות מבינות, במאוחר, שנכנסו לתוך מלכודת; שהעוצמה הרעילה שבוקעת מהיצור הקרומי מתחילה להחליא ולהחליש אותן... ולמעשה מתוך חורבות הלב הפועם שהן פגעו בו שוב ושוב, עומד לבקוע משהו נורא עוד יותר – ראש מפלצתי עם עיין צהובה גדולה ולוע עצום שמתחיל לבקוע מתוך הקרומים, בעוד הרעל אופף את הדמויות עצמן...

אבל דווקא אז, נשמעת שאגה זועמת מאחור; וגשם שוטף מתחיל לרדת בתוך המרתף, עם שריקות של רוח סערה, ומיד לאחריה ברק עצום שמכה שלוש פעמים והורג את היצור הבוקע בהבזק מסמא; ורעם אדיר מתגלגל, כאשר הזוהמה נשטפת.

הכוהן הגס של אדון הרעם; גבר סמוק, מזוקן ושמן, מוזנח להפליא ועטוי פרוות גסות, נכנס למרתף במאוחר, הטיל סוג של סערה מטהרת לסלק את אדי הרעל, ובכך הציל את הדמויות מגורל גרוע ממוות.

כוהן הרעם –הנדורף– לא ידידותי במיוחד; אבל לא נראה שהוא עומד לתקוף את הדמויות; הוא מגדף אותן בתור גורות פזיזות, שכמעט הפכו את עצמן לכלי-קיבול לזוהמה של אדון דרדרי הקיץ (אגב שהוא יורק על התפלצת המתמוססת על רצפת המרתף).

הוא תוהה בלגלוג אם אלאריס היא שוליה חדשה של הגבירה קונליריה ("בהה, היא אף פעם לא היתה בררנית במיוחד").

אלאריס מעדיפה לנסות לרכך את הכוהן הזועם על-פני הסיכוי לקרב מולו.

כך, שהגם שהוא מתייחס לשרלוט בלא מעט תיעוב ("הסוג שלך לא שייך לארץ הזו"), הוא מוכן לתת לדמויות כמה עצות בעניין היריב המשותף ואיך מתמודדים איתו– ולנסות ללמד את אלאריס, אם היא מסוגלת להבין לחש מורכב, כיצד מטילים לחש הגנה וטיהור שיכול לאפשר להן לשרוד באיזורים אפופים בזוהמה נגועה; מה שככל הנראה הן יצטרכו בקרוב:

הנדורף הזועם (לא לפני שהוא לוגם מהבקבוק שלו לגימה הגונה ויורק בגסות שוב), אומר שהוא יכול להראות לדמויות מאיפה המעוותים באים; אגב כך, הוא מזהיר אותן לא לשמוח במיוחד על הנצחון הקטנטן שלהן, שגם כך היה קרוב להסתיים באסון – הוא מריח את זה, שהמעוותים יחזירו מכת נגד בקרוב, והפעם בעוצמה חזקה וכואבת בהרבה מהקודמת.

חזרה לפרק הקודם | מעבר לפרק הבא | חזרה לאינדקס של הקמפיין

---

כתב וערך: גדעון אורבך, 2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כשלהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.