1.2: קורת'אקס הורקארי – עלייתה ונפילתה של אימפריית הורקרייס

1.2.6: האדה של קלורנוואלק הזקן

סיפורם האפי והטראגי של קלורנוואלק הזקן, איש מסדר הווארק'רילג, ובנו ראלדנוואלק, הוא שירה אפית כתובה בחרוזים, שמתארת את קורותיה ותלאותיה של סיעה (או קלאן) קטן של הורקארי שנמלט ממולדתו החרבה בראשות "האחרון באבירי חוקת הוורק'רילג הקדומה" (ולאחר מותו – בידי בנו), בשאיפה להמלט מיריבים רצחניים ולהגשים את יעודם לפי נבואה אלוהית – למצוא את "אי הגשם האפור" ולהפוך אותו לארצם החדשה.
מקורו ותאריך כתיבתו של האפוס שנויים במחלוקת קשה, אולם אין ספק כי הוא עתיק יומין, והיה ידוע מאד בהידרוסט של תקופת הממלכה הראשונה (כך למשל מתואר אגב אורחא כי פריסיליוס המהולל לבית סרליסיס הקשיב למקהלה השרה את האדה בתוך ארמונו, בטרם הגיעה אליו בשורת האיוב על רצח רעייתו האהובה). ההיסטוריוגרפיה ההידרוסטית הרשמית קושרת לו כתרים של מהימנות, ולמעשה הפכה אותו ל"מיתוס המכונן" של העם ההידרוסטי, הקושר קשר ישיר בינו לבין ההורקארי. מלומדים ספקניים יותר, לעומת זאת, טוענים כי נכתב בראשית תקופת שלטון בית סרליסיס בהידרוסט (סוף האלף הראשון לסה"ה, כ-1500 שנים לפני תקופת המערכה), כהד לשאיפת השושלת הדרום-הרקאלית ששלטה אז בהידרוסט לאחד תחת כתרם חלקים נכבדים מהרקאליה וים הצעיפים המרקדים, במסגרת טענתם כי הם יורשי תואר "הרינ'אנלינד הדרומי" (המשנה לקייסרית המושל בדרום הסיל'נאראלד) של קייסרות האור המתפוררת. בין אם הדבר נכון או לא, אין ספק כי האדה מכילה יותר מרמז על זכותה של הכתר ההידרוסטי על הים ועל אדמות רחבות ידיים, ויוצרת קשר ישיר בין הידרוסט לבין תפארת הורקרייס האבודה.
לאור האמור לעיל, חשיבותו של האפוס עלתה פעם נוספת בדורות האחרונים, והוא הושר, הומחז וצוייר על-ידי אינספור אומנים שונים. פסליהם של קלורנוואלק וראלדנוואלק, גיבורי האפוס, מעטרים את הכניסה לארמון מלך הידרוסט, והעיצוב הכהה והמעוטר, בנוסח החרב האגדית נארלהולטרה הוזמן וחושל פעמים רבות למענם של קצינים ומושלים דהיום ברחבי האימפריה של הוד מלכותו. מטבע הדברים, הרי שיריבי אותה מורשת – בעיקר הרדיקלים, יוצאים מגדרם כדי לגדף את האפוס, לטעון ולספק הוכחות לכאורה בכך כי הוא שקרי, מעולם לא יכול היה להתרחש כפי שתואר, ואין הוא אלא מייצג של "יהירות גזענית ומקוממת של המדכאים והכובשים".

האפוס נפתח בתיאור הקרבות המתחוללים "ביערות השלג" בין קלגסיו של מלך בורליס האכזר מייגרסוורת' לבין שרידי האבירים שסרים למרות אחיו האצילי והמעונה, שמקפח את חייו בעינויים איומים במרתפי המייגרסוורת'. ביסורי גסיסתו, שולח מנהיג הוורק'רילג חלום מכושף אל "הנאמן והאציל שבאביריו", קלאורנוואלק הזקן, ובו הוא מבשר לו כי מעשיהם של בורליס וקלגסיו גזרו את דין הארץ לחורבן, ועליו להמלט ממנה ולקחת עימו רבים ככל האפשר מ"שוכני הכפרים שלא שכחו דרך ומוסר אבות", כדי ליסד ממלכה חדשה מעבר לים, בתוך "אי הגשם האפור" – ממלכה, אשר תהיה גלעד עולם לתהילת ימים עברו, ול"מורשת הנעלה באומות העולם".
קלאורנוואלק מנסה לישם את ההוראה, אולם נתקל בהתנגדות מצד חבריו האבירים, שאינם מאמינים לחלום וטוענים כי הוא מנסה להציל את נפשו ולערוק מן המלחמה כנגד כוחותיו של בורליס; הוא ורעייתו נאסרים במגדלה הגבוה של "המצודה הלבנה" ונידונים למוות, אולם בינתיים מגיעות שמועות על אסונות ואש העולה מכיוונו של מייגרסוורת', ומחלה איומה מכה בכוחות הצרים על המצודה הלבנה, מתפשטת גם אל בין הנצורים ומפילה בהם חללים רבים, כולל רעייתו של קלאורנוואלק עצמו, וגם האבירים שדנו אותו למאסר מסיימים כך את חייהם.

קלאורנוואלק מוביל את עדתו מ"יערות השלג" אל תוך המרחב הפראי העצום של הרקאליסיליי, אולם פראים חשוכים ואנשי-חיה ארוכי חטים אינם מוכנים להאזין לדברי השלום שבפיו, תוקפים את עדתו הקטנה פעם אחר פעם ומפילים בהם אבדות כבדות. העדה הקטנה נמלטת על נפשה, אולם בכך סוטה מן המסלול שיועד לה בנבואה, תועה בערפילים חסרי סוף, ובסופו של דבר נופלת בשביים של חרשי הנשק האכזריים של אולנאסוס, ההופכים את הנודדים לעבדיהם הנרצעים ומנסים לאלץ אותם לסגוד לאש הפרא של "אביהם ההר". קלורנוואלק מוכה ונהרג בנסיון נפל לחלץ את אנשיו מן השעבוד האכזרי; אלא שבנו ראלדנוואלק מפתה את אחת מ"נסיכות האש" (הכוונה כנראה לשם נרדף לאצילה ראהל'זארקית לוחמת [22]), וגורם לה להתאהב בו, ולהבין כי עבדיהם של חרשי הנשק הם בנים ל"עתיקה והמהוללה שבארצות העולם".

הנסיכה המאוהבת מסייעת לראלדנוואלק לחשל את נשמת אביו המת בתוך חרב אדירה בשם נארהולטרה, ובעזרת החרב ותחבולה מחוכמת, למלט את אנשיו אל החירות, אגב נקמה קשה בחרשי הנשק שנהגו בהם באורח אכזרי כל-כך.

ראלדנוואלק ורעייתו מובילים את אנשיהם בדרך לא דרך, ונאבקים בסכנות ואויבים מסמרי שיער; לאחר הרפתקאות רבות, והמלטות משבט של קיקלופים מכשפים הרוכבים על פילים אדירים, הם מגיעים סוף-סוף אל חופו של "ים הערפילים" (בשמו דהיום: ים הצעיפים המרקדים); ראלדנוואלק מגיע לעיר נמל מסתורית, ומבקש את עזרת יושביה בבניית שלוש ספינות מבורכות, שיצלחו את סכנות הים הערפילים, ונשלח להאבק במפלצת תלת-ראשית השומרת על עץ מכושף; לאחר שהיצור מובס בלהבה של נארהולטרה, נבנות הספינות; אלא שחלק מאנשיו של ראלדנוואלק נאחזים פיק ברכיים ומעדיפים להשאר מאחור, ולכונן את נחלתם בעמקים הירוקים שליד עיר הנמל המעטירה.
לאחר מספר עיכובים, מפליגים ראלדנוואלק ושארית אנשיו אל תוך הלא ידוע, עד שהם רואים את מצוקיו הפוריים של אי הגשם האפור. אלא שדווקא שם, מעבר למצוקים הירוקים והמסולעים של יעדם, בוגד בהם המזל; במאוחר, מגלים יושבי הספינות כי "אי הגשם האפור" מיושב בידי גזע ענקים נבון ומרושע בשם סאר'ראו, הסוגדים לאל האפל הודון מקבת-סער; הענקים, המושלים באי האפור מטירות אדירות במרומי המצוקים המושלגים, נוקטים בתחבולה ערמומית; תחילה, הם מעמידים פנים כי הם מכירים בנבואה וכי הם מקבלים את צאצאי ההורקארי בברכה. אלא שאז, בעיצומו של משתה שעורך מנהיגם, יורוטה פורו אוראדום לכבוד בני-האדם, קמים הענקים על אורחיהם ומכים בהם מכה קשה; ראלדנוואלק ואישתו הראהל'זארקית נרצחים, ועימם רוב אנשיהם; את הנשים הילדים נוטלים הענקים בשבי, ומוליכים אותם לחיי עבדות בצל מצודותיהם הקפואות, האדירות לגודל. אוראדום נוטל את החרב נורטהולטרה מגופתו של ראלדנוואלק, נועל אותה בתיבה בטירתו שעל ראש "הר הצינה השחורה" (mount blackchill [23] ), ומגן עליה בהשבעות קטלניות. עד מהרה, מצליחים הענקים לשלול משבויהם כל גאווה וזכרון ממסורתם העתיקה ("פן יגבה לבבם בשנית, וקשרו עלינו קשר"), והופכים אותם במכוון לפראים חסרי עבר ועתיד, הסוגדים לאדוניהם המושחתים כאילו היו אלים.

האפוס מסתיים בתיאורו של נורוולרייל (Norwellryle), אחרון הניצולים מאנשיו של ראלדנוואלק, ניצב בליל סערה מול טירתו של אוראדום. הוא נוקב בשמות חבריו המתים, ובשם דמם השפוך זועק אל תוך הרקיע השחור, ומשביע את האוויר והים לזכור את רשעותם של הענקים, ולהמיט עליהם "אסון גדול פי שבעה" מזה שעוללו לחבריו; הים שואג בתשובה, וברק קורע את השמיים ומכה במגדלי טירתו של אוראדום; הענק מתעורר בבהלה משנתו, ואומר לרעייתו כי לא הם אלו ששבו את החרב המכושפת שבירך אדוני הים והרקיע בעבור בני אדם - אלא היא זו ששבתה אותם; נקמתה בוא תבוא, ואיומה תהא בבואה.

כפי שהובהר, ההיסטוריונים חלוקים מאד בדעתם עד כמה מתארת האדה מאורעות שארעו במציאות. זאת, הגם שאין ספק כי הסאר'אראו שמשלו באי ההידרוסטי אלפי שנים, אכן שעבדו את בני האדם, שככל הנראה הגיעו לאי אחריהם, ואילצו אותם לסגוד להודון מקבת-סער. נראה, שהאדה מנסה, למצער בסופה, לתרץ את העובדה כי הולקיריות שהגיעו להידרוסט באמצע עידן דמדומי השחר, לא מצאו צאצאים מתורבתים הזוכרים את מורשת הורקרייס, אלא פראים חשוכים ומפוחדים הסוגדים לאדוניהם בני הענק; ולא כולם ששו ונחפזו מיד להתקומם ולאמץ את האמונה בגבירת האור [24]. פרופסור בלטון, כמוהו כרדיקלים אחרים, לועג לאדה כמכלול, ויוצא מגדרו בנסיון למצוא בה סתירות ואנרכרוניזמים. זאת, תוך שהוא מגדיר כ"אפולוגטיקה מגוחכת" את הטענה כי יתכן מאד שהסיפור נועד במקורו לתאר מאורעות שארע, וזאת גם אם יד הזמן והדמיון האנושי יצרו בו, במרוצת השנים, סתירות ותוספות כאלו ואחרות.
בניגוד לרדיקלים, הרי שהרוב ההידרוסטים רואים בסיפור אמת לאמיתה, ו"הוכחה ניצחת" לקשר בין הידרוסט להורקרייס, ולהיות הראשונה יורשתה וממשיכת דרכה של האחרונה. בית האצולה הצפון-הידרוסטי העתיק של דוכסי נורהולם, במיוחד, טוען מזה מאות בשנים כי אבי-אבותיו הקדמון הוא נורוולרייל המתואר בסוף האדה, שנישא לבתם של ראלדנוואלק ורעייתו נסיכת האש. לא ברור, האם יש בטענה אמת כלשהי (רוב החוקרים טוענים כי מקור השושלת, חרף עתיקות ימיה, מאוחר בהרבה ולכל היותר מגיע לתקופת בית סרליסיס, למעלה מאלף וחמש-מאות שנים מאוחר יותר). כך או כך, אין ספק כי דוכסי נורהולם ראו עצמם, מאז ומעולם, כשארי בשרם של דמויי האדם הראהל'זהארקים (ושוט האש המשמש סמלו של בית הדוכסים מטיב להעיד על כך), ולא פעם נישאו לנשים מגזע זה, בעיקר בנות אצולה מנימלאנטיר.
מכל הפרטים באדה, נראה שאחת הסוגיות שהעסיקו את הדמיון ההידרוסטי (ובעיקר את זה של הרפתקנים), היה מיקומו המדוייק של "הר הצינה השחורה", זאת בכדי לנסות להתחקות אחרי החרב נארהולטרה, שהומשלה בשירים ובפרוזה ל"כלי הנשק הנושא את נשמת אבי האומה"); אלא שזו לא נמצאה מעולם. יש הטוענים, כי חורבות טירתו של אוראדום אבדו בעת פלישת היצורים המעוותים של "כת המתופפים בשער", על חרקי הענק המפלצתיים ונוטפי החומצה שבאו עימם (עידן הכאוס הגדול של הידרוסט, כ-1300 עד 1000 שנים לפני פתיחת המערכה), באשר אלו זיהמו את שורשיהם של הרי השדרית ומצאו את החורבות העתיקות; לא ברור האם החרב המכושפת הושמדה על-ידם, נקלחה למימד האפל ממנו באו, או הושחתה והפכה לנשק מקולל והרסני (אלא שגם לקיומו של זה לא נמצאו כל הוכחות).

כך או אחרת, על בני האדם הפראיים בהידרוסט נגזרו מאות שנים ארוכות של שעבוד, עד אשר הופיע בסיל'נארלאד כח חדש: הולקיריות של אלת האור אשר רכבו על כנפי הסערה, ושמו להן ליעד לבער את אנשי התיש ושאר "שרציה של צ'אוגורה", וכן את הסאר'ראו ושאר היצורים המושחתים, שהשקיעו את הסילנאראלד באפלה וברשע – ולא פחות מכך, בעיקר לפי המסורת ההידרוסטית, היו כוונתן ויעודן לחלץ את בני האדם, ובעיקר את "המובחרים שבהם, צאצאי ההורקארי" מן הבערות והשעבוד, ולהביא אותם אל עידן חדש וזוהר.

הערות שוליים:

(22) עדות מעניינת לכך כי בחברת חרשי הנשק האולאנים בתקופה העתיקה, היה הפיקוד הצבאי, או לפחות חלקו, מוקנה לבנות האצולה של הראהל'זארק – בניגוד למצב באולנאסוס דהיום (אך בדומה למה שהיה מקובל אצל הראהל'זארק בנימלאנטיר, וכן בקרב האמזונות בנות האנוש מפליס אריה).

(23) הגישה המקובלת טוענת, כי לא מדובר בהר בצפון הרחוק של האי, עליו ניצבה עירם הראשית של הסאר'ראו (קורו סוראו האמראב), אלא במצודה אחרת על פסגת אחד מהרי השדרית. עם זאת, קיימת מחלוקת רבתי היכן עמדה המצודה, אם בכלל, באשר לא נותרו (או למצער טרם נתגלו) שרידי סאר'ראו משמעותיים במרומי הרי השדרית, ולא הורגשה שם לעולם התופעה של הקפאון הארקטי שנפוץ סביב בכל מקום בו חרב אחד ממעוזיהם המרכזיים של אותם ענקים.

(23) נהפוך הוא; באיזורי הספר של הידרוסט שרדו שבטים אפלים הסוגדים לצורות אליליות אפלות המזכירות את הודון, וזאת מאות שנים ארוכות לאחר תום תקופת הולקיריות. באיזורי השממה הקפואה שמעבר לגבולה הצפוני של הידרוסט, קיימים פראים כאלו עד היום.

כתב וערך: גדעון אורבך, ‏2001 ואילך.
© כל הזכויות שמורות. שימוש מסחרי ו/או למטרת רווח כלשהי אסורים בתכלית, בלא היתר מפורש מהיוצר, בכתב ומראש. צילום והעתקה מכל סוג שהוא מותרים אך ורק למטרת שימוש פרטי שלא בתשלום.